הולך נגד הרוח / האנטי-ישראליות מאיימת על הקריירה של דני

דני אבדיה לא יכל לבחור זמן גרוע יותר להיות הישראלי הראשון שמעפיל לאול-סטאר. שנות המלחמה לאחר ה-7 באוקטובר הביאו לצניחה דרמטית במעמדה של ישראל בדעת הקהל האמריקאית, במיוחד בקרב צעירים בכל רחבי הספקטרום הפוליטי. הסכם הפסקת האש אמנם הוריד את הנושא מסדר היום, אך דעת הקהל התקבעה בנקודת השפל אליה הגיעה, ונותרה צרובה היטב בתודעתם של רבים. יהודים ציוניים בכל רחבי ארה"ב נמצאים במגננה. מוסדות ואישים בעלי סממנים יהודיים וציוניים הינם מושא למתקפות ולהתגרויות מכוונות מצד גורמים אנטישמיים ו/או פרו-פלסטיניים.

ברמה הרחבה יותר, בחוגים הולכים ומתרחבים יש תהליכי דה-לגיטימציה מובהקים לעצם העמדה הפרו-ישראלית. שלב הדיון באשר לצדקת דרכה של ישראל נחתם והושלם. כעת ישראל היא בחזקת מדינה מצורעת, ומי שמביע תמיכה בצעדים הצבאיים שנקטה לאחר ה-7 באוקטובר נחשב מצורע גם כן. אין זה משנה אם הוא אינו תומך בקואליציה, או אם הוא מוקיע אירועים ספציפיים של הפרה לכאורה של דיני מלחמה וזכויות אדם. עצם התמיכה בזכות קיומה של מדינת ישראל כבית לאומי לעם היהודי היא מעין פשע בפני עצמו. האדם המואשם בה הוא למעשה כבר לא צד לדיון, אלא פנייטה ששונאי מדינת ישראל חובטים בה בינם ובין עצמם.

היהודים בכל רחבי הספקטרום הפוליטי חווים משבר חסר תקדים. משמאל, הם מרגישים שהם מאבדים בית פוליטי שמרבית ערכיו עולים בקנה אחד עם הערכים שלהם ושהם אף מסומנים כאויבים. מימין, הם רואים את העלייה בביטחונם ובמעמדם של הגורמים האנטישמיים, בעיקר בקרב צעירים אבל לא רק. פוליטיקאים משני צידי המתרס מחריפים את הטון בו הם מדברים על השפעת הלובי היהודי איפא"ק על המערכת הפוליטית, ויש מעט מאוד תקווה לשינוי בכיוון ההפוך.

ואז – בדיוק ברגע הסינגולרי הזה שבו שונאי ישראל מחפשים להיכן לתעל את הזעם שלהם מעבר למערכת הפוליטית, ובדיוק כאשר אוהדי ישראל מחפשים רגע של נחת בתוך צוק העיתים, מגיע דני ופורץ לתוך התודעה של הספורט האמריקאי כפי שאף ישראלי לא פרץ לפניו.

כמו מוסלמי בבית"ר

הישראלי הממוצע יודע מעט מאוד על העיר פורטלנד, אם בכלל. מי שנחשבת בעיני ישראלים כמעוז השמאל הבלתי מעורער היא סן פרנסיסקו, ורבים, בעיקר בימין, אוהבים לצטט את השלט השקרי והסטירי שהונח בעיקר הקורא ליושביה שלא לשדוד סחורות בעלות של מעל $950. אלא שפורטלנד, היא העיר "השמאלנית" ביותר בארה"ב, ולא סן פרנסיסקו.

עיר קטנה באופן יחסי, הנמצאת בקצה השמאלי של היבשת וששימשה במשך שנים כמקלט למי שברח מהשחיתות של המזרח. עיר ללא מוסדות אוניברסיטאיים או פיננסיים גדולים שמייצרים אליטות ריכוזיות ופרגמטיות. עיר שהיוותה במשך שנים מקלט למתנגדי מלחמת וייטנאם ולתומכי "תרבות הנגד", ושעימותים ממושכים ואלימים עם המשטרה גרמו לרדיקליזציה ולאנרכיזם להפוך לסממן תרבות בפני עצמו בקרב תושביה.

לכאורה פורטלנד היא המקום האחרון בו ישראלי-יהודי יתקבל בברכה. העמדות כלפי ישראל חקוקות באבן עוד לפני ה-7 באוקטובר, וככל שזה היה תלוי בהם, שיקולים פוליטיים של רבים יבואו לפני אלו הספורטיביים בבחירת גיבורים אפשריים של העיר. אלא שההחלטות אינם בידיהם של רבים ודני אכן מצא את עצמו בקבוצה בתחילת העונה הקודמת.

בדרך נס, מכל המדווח בתקשורת נראה שיחס האוהדים לעצם הנחיתה של דני היה סביר ביחס למה שניתן היה לחשוב. אולי זו החשיבות המשנית של המעמד בו הגיע דני, כשחקן משלים עם פוטנציאל תיאורטי, ואולי זה היעדר היומרות והרלוונטיות של הקבוצה בשנים האחרונות, בהיותה נטולת כוכבים פעילים שיוכלו להוביל את הקבוצה לפלייאוף עם פציעתו של דמיאן לילארד.

דני התחיל את הפריצה שלו באמצע העונה שעברה, כשלפורטלנד כבר לא היה מה להרוויח ובעיקר כאשר לא היה לה מה להפסיד. את המעמד שלו בקרב האוהדים הוא בנה באופן הדרגתי, עם שיפור עקבי בביצועים ובנוכחות על המגרש. כנגד כל הסיכויים, בעיר העוינת ביותר לישראלי על הנייר, דני התייצב בתחילתה של עונת הפריצה שלו כשמרבית אוהדי פורטלנד כבר היו בצד שלו. זה יהיה נתון אקוטי מאוד לעלייה שיחווה בשנה הזו, אבל אפילו זה יהיה רק קרב ראשוני וקליל יחסית בדעת הקהל לעומת אלו שעוד יחכו לו.

שיח שנאה

מעטים השחקנים ב-NBA שנקודת המוצא של אוהדים רבים עבורם היא קודם כל שנאה. שחקנים בהחלט יכולים להיקלע לתדמית מסוימת בשלב מוקדם בקריירה בגלל רגעים דרמטיים במשחקים, אירועים בהם היו מעורבים על המגרש ומחוצה לו ועוד. לא כך המצב עם דני. ברגע שהחל לעשות עבור עצמו שם עם סטטיסטיקות והתבטאויות אוהדות מצד פרשנים וכוכבים, שיח שנאה ער ויוקד החל להתגבש סביבו נטו בגין היותו ישראלי, ועוד רחמנה ליצלן, ישראלי שגאה להיות ישראלי. לשיח הזה יש כמה מאפיינים בולטים.

המאפיין הראשון הוא לייחס לדני תכונות שליליות אינהרנטיות מעצם היותו ישראלי. השונאים ייטענו שהוא אדם נורא שתומך ברצח עם, וראיית הזהב לאישוש טענה זו תהיה איך לא, תמונה שלו במדי צה"ל מימי השירות הסמלי שלו כספורטאי מצטיין. אותם גורמים יטענו שהוא גם דמות שלילית בקבוצה, שהוא אגואיסט שלוקח לעצמו תפקידים שאינם שלו ומפריע להתקדמותם של אחרים. זאת בניגוד גמור לכך שדני אהוב על ידי חבריו לקבוצה, ושהוא מסומן כמנהיג טבעי וחיובי הן על ידי וטרנים כמו ג'רו הולידיי והן על ידי צעירים כמו כאלב לאב שרואים בו מודל לחיקוי.

המאפיין השני הוא ביצוע צ'ריפיקינג ועיוות של נתונים במטרה לגמד או להשחיר את הישגיו של דני על המגרש. ייטענו לדוגמא שהוא משחק כדורסל "לא אתי" של סחיטה לא מוצדקת של עבירות כדי לצבור נקודות מהקו, תוך התעלמות מהעובדה שהוא חודר לסל יותר מכל אחד אחר ב-NBA ולכן מן הסתם הוא מועד לספוג עבירות. יציגו סטטיסטיקות מוצלחות של חברו לקבוצה שיידון שארפ משלושה משחקים בהם דני לא שיחק כראיה לכך ששארפ פורח "ללא הדיקטטור". זאת כאשר בפועל ממוצעיו של שארפ כשהוא משחק לצד דני טובים מאשר כשהוא לבדו, הן אבסולוטית והן באחוזים.

מאפיין זה "מככב" גם מאז בחירת דני לאולסטאר. אינספור סרטונים וציוצים עוסקים בהשוואות בין הסטטיסטיקות שלו לאלו של קוואי לאונרד וג'יימס הארדן שלא נבחרו, עם טענה שהם היו עדיפים עליו. אין זה משנה בכלל שבקרב שחקני הרזרבה שנבחרו במערב, ממוצעיו של דני שם שקולים או טובים יותר מאלו של כל יתר השחקנים שנבחרו פרט לאנתוני אדוארדס.

כאן נכנס גם המאפיין השלישי והוא הקונספירציות. הטענה שדני הועדף על ידי אדם סילבר לאולסטאר בשל יהדותו וישראליותו. שההצבעות עבורו בקרב הקהל היו מזויפות, או מתודלקות על ידי מדינת ישראל באופן חתרני ולא לגיטימי. גם ההגעה התדירה של דני לקו העונשין מוזכרת כאן ככזו שנובעת מ"הנחיה מלמעלה" שקיבלו השופטים להיטיב עם דני שנבעה, איך לא, מהכוח של היהודים בארה"ב.

המאפיין הרביעי, ואולי הכואב מכולם, הוא השמחה לאיד. לא היו הרבה רגעים במהלך העונה הזו בהם הייתה הזדמנות לכך בכלל, אבל כאשר היו, השונאים חיכו מעבר לפינה. כאשר החטיא זריקה מכריעה, כשרשם משחק חלש, כשנפצע וכאשר התקשה לשחק בעודו מתאושש – אלו היו רגעי קסם מבחינתם. בכל אותן נקודות שבהן כל שחקן ממוצע היה נדרש לתעצומות נפש כדי להכיל ולהתמודד, דני נדרש לפי מאה יותר עוצמות, כי השמחה לאיד כלפיו ביחס לכמה מעט זמן הוא בתודעה של אוהד הכדורסל הממוצע היא לא פרופורציונית בעליל.

גול עצמי

המשמעות של להיות ישראלי באווירה הנוכחית בארה"ב היא בין היתר גם לשלם מחירים גבוהים במיוחד על טעויות. בכל הנוגע לשיח הפוליטי דני התנהל בצורה מדודה וזהירה לאורך הרוב המכריע של העונה. כן יש דגל של ישראל מעל הלוקר שלו וכן יש לו לא מעט התבטאויות סמליות לתמיכה בישראל, אבל מעבר אליהן דני לא בחר במודע לעסוק בנושא הפוליטי וביחס העוין כלפיו כמעט באף הזדמנות. אלא שאז הגיע הראיון לאתלטיק של הניו יורק טיימס.

בראיון דני נגע בהרחבה בנושא העוינות שהוא חווה על רקע פוליטי. בתחילת הקטע דני התבטא באופן שייתפס כלגיטימי בעיני רבים כשאמר "למה זה משנה שאני מישראל או מכל מקום אחר בעולם? מה זה משנה מה הגזע שלי? למה אתה לא יכול לכבד אותי פשוט כשחקן כדורסל? כל השנאה הזו, ללא כל סיבה, כאילו אני זה שקובע דברים בעולם". דני אף הציב שורת הגנה משכנעת לעצם הגאווה שלו במדינת ישראל כשאמר "למה אנשים מצפים ממני? זו המדינה שלי, בה נולדתי, בה גדלתי. אני אוהב את המדינה שלי ויש הרבה דברים יפים במדינה שלי".

אלא שאז דני עלה להתקפה: "לצערי, לא כולם מיודעים באשר למה שקורה באמת, וזה מעצבן אותי. אם אתה לא מיודע ואתה לא מהמזרח התיכון אתה לא מבין כמה אחורה זה הולך ומה ההשלכות והכל...פשוט אל תגיד כלום".

האמירה הזו הייתה טעות מכמה טעמים. ראשית, בעוד שהגנה על עצמו מפני ביקורת לא לגיטימית נחשבת אצילית, מתקפה לכאורה של ספורטאי, לא כל שכן זר, על עמדות פוליטיות של אמריקאים נחשבת חצופה ובחזקת חריגה ממקומו כספורטאי. שנית, הטענה שמבקרי ישראל לא מעודכנים באשר לעובדות בשטח היא טענה שנשמעת מצוין בישראל וגרוע בארה"ב. למעשה, היא הפכה למעין סמל בעיני החוגים האנטי-ישראלים להצטדקות של הישראלי הממוצע בצדקת דרכה של מדינתו, ולהתעלמות שלו עצמו מהעוולות שנגרמות לכאורה על ידי צה"ל ומערכת הביטחון. כשדני נקט בה, הוא כאילו הצדיק בדיעבד בעיני כל מבקריו את הביקורת שהפנו כלפיו לאורך כל הדרך. שלישית, באמירה זו דני פגע במעמדו בקרב אותם אוהדים, בודדים ככל שיהיו, שהיו ביקורתיים כלפי ישראל אבל נמנעו מלערבב בין ביקורת זה ובין רגשותיהם כלפי דני ככדורסלן ב-NBA.

לכל אדם מותר לעשות טעויות, ובמסגור קצת אחר, לכל אחד מותר ללכת עם האמת שלו ולשלם את המחיר הכרוך בכך. אלא שדני, שלא באשמתו, נדרש לשלם מחירים גבוהים יותר מכל אחד אחר ביחס למעמדו ככוכב שרק עכשיו פרץ בליגה.

מאז שהחל להיות מוגבל במשחקו בשל כאבי גב דני שיחק בצורה שנראתה מהצד כמהוססת וחסרת ביטחון. בראיון שהעניק לאחר משחקו האחרון מול הניו יורק ניקס, בו הוא קלע רק 11 נקודות באחוזים רעים, הוא היה נראה כבוי. אולי אני טועה ואולי זה רק התסכול מהפציעה ומהיכולת האישית, והחשש שכללי שיהיה קשה לחזור לרמה הגבוהה שהייתה שם קודם. אבל בעיניים הכלות של דני ראיתי גם את המעמסה הרגשית העצומה. את הנטל שהפוליטיקה גובה מכל התמודדות מקצועית אליה הוא נדרש.

דני הוא ספורטאי נדיר, גם במחוזותינו וגם בעולם. פצצה של ביטחון שנשענת על עבודה קשה, על חספוס והתנערות מקשיים, על דרך ארץ נדירה ועל צניעות כלפי חוץ ואמונה עצמית מוצדקת כלפי פנים. בוערת בו אש שאף קושי ואתגר שחווה בחייו לא הצליחה לכבות, ולמעשה היא רק הלכה והתעצמה ככל שהזמן עבר. כולי תקווה שהפוליטיקה תהיה רק עוד אחד מאותם אתגרים, עוד משוכה שדני ימצא את הנוסחה כדי לפצח בדרכו לגדולה, ולא הדבר שיקטע אותה.

אנחנו ברגע ייחודי שבו ספורטאי נדיר, בטח בקנה מידה ישראלי, פוגש אתגר נדיר שלא מזדמן כמעט לאף ספורטאי מקצועני שנמצא באור הזרקורים. הלוואי שהטוב ינצח.

יפתח דיין הוא פרשן לפוליטיקה אמריקאית, ומנכ"ל המכללה החברתית-כלכלית.