קטש. אפקט החממה

לפני שנדבר על ג'ימי קלארק, בואו נגיד מילה על ג'ורדן נוורה. בעונה שעברה, הראשונה שלו באירופה, היה ברור שמדובר בגארד עם פוטנציאל, שהלך לאיבוד בתוך עונה אבודה של אפס אנדולו. 7.5 נקודות למשחק ו-34 אחוזים משלוש למישהו שהגיע על תקן קלעי - לא שוס. העונה בכוכב האדום בלגרד, וגם אמש - מינוס ההחטאות בסוף - נוורה כבר נראה כסופרסטאר בהתהוות, אולי בעונה האחרונה מחוץ ליוונית, ספרדית או שוב טורקית מובילה, עם 17.9 נקודות ו-39.7 משלוש. 

האזינו להירש מקריא את הטור

5:54

הלקח: שחקנים זרים זקוקים לזמן כדי להתאקלם באירופה. בטח כאלה שמגיעים מה-NBA ונתקלים בחוקים חדשים, בפיזיות אחרת ובדינמיקה שונה מול המאמן, התקשורת והקהל. שחקנים עם כישרון משתפרים בסוף, לא בלחיצת כפתור, לא בצעקות, לא כתוצאה מטור ביקורתי או נזיפות בתקשורת. איך התהליך הזה מתרחש? זו סוג של תעלומה, אבל אי אפשר להתווכח עם העובדות. 

https://www.youtube.com/watch?v=WtOYwzeINRI

התעלומה מרחפת גם סביב השיפור של ג'ימי קלארק. אם מישהו מספר לכם שהוא מבין בדיוק מה קרה כאן, אל תאמינו. איך שחקנים משתפרים? התנאי ההתחלתי הוא כישרון, התנאי השני הוא הזדמנות. הם מתחילים, הם טועים, הם ממשיכים, הם לומדים, טועים עוד קצת, לומדים עוד קצת. כן, רואים וידאו. כן, עובדים על יכולת אישית. אבל השיפור האמיתי מתרחש על הפרקט, במשחק אמיתי, עם לחץ ועצבים. בטח לא באימונים - ואין הרבה כאלה בעונת יורוליג. 

אז ג'ימי קלארק, בוגר קולג' קטן, אחרי חצי עונה בבני הרצליה הקיקיונית (סליחה, אקוניס), אחרי שהראה ניצוצות אבל גם איבד כדורים ועשה טעויות מסמרות שיער, קולע פתאום בשבוע אחד 21 - עם סל ניצחון - ו-22 - עם סלים קריטיים - ומנצח שתי קבוצות מבלגרד. והוא עושה זאת בלי לשנות באופן מהותי את הסגנון שלו, מלבד אחוזים גבוהים משלוש (5 מ-9 בשני המשחקים האחרונים) ויותר ביטחון בחדירה לסל. ועדיין, במאזנו פחות אסיסטים מאיבודים (2 מול 5), נתון שהוא מחפה עליו עם 3 חטיפות אופייניות. אותו ג'ימי קלארק, אבל הרבה יותר טוב. 

אותו ג'ימי קלארק, הרבה יותר טוב. צילום: Djordje Kostic

אם מישהו יבטיח לכם שקלארק בטוח ימשיך לשחק ככה גם במשחק הבא, אל תאמינו לו. שיפור הוא לא בהכרח ליניארי. מה שברור הוא שהפוטנציאל גבוה יותר ממה שחשבו קודם. מה שברור עוד יותר הוא שמשהו קורה לשחקנים שמשחקים תחת עודד קטש. משהו טוב. גם במקרה הזה, מדובר בתעלומה. אנחנו לא יודעים בדיוק מה אומר המאמן לשחקנים שלו ומה הסוד שלו. אנחנו יודעים שהידע שלו בכדורסל רחב, גם כשחקן עבר וגם כמאמן, ושהטיפים שהוא נותן - במיוחד לגארדים ולסנטרים, בעיקר סביב פיק אנד רול, נעילות בצבע במשחק העומד ובטרנזישן, וקבלת החלטות במשחק המעבר - ברמה גבוהה מאוד. די לראות את ההבדלים ברמת התחכום ההתקפי בין מכבי לכוכב האדום בלגרד, שמובלת בידי רכז עבר גדול אחר, סשה אוברדוביץ', אבל שהכדורסל שלה כמעט פרימיטיבי, כדי להבין את המשקל הסגולי של המאמן הישראלי ברמה הטקטית. וההבנה הטקטית, שמשולבת עם ידע טכני נדיר, משפיעה על שחקנים. 

למרות הידע הנרחב של הקואץ', אסתכן ואטען שמה שבאמת גורם לשחקנים להשתפר זה עוד הזדמנויות על הפרקט. חשוב מכך - את ההזדמנויות נותן מאמן שלא מעניש או גוער אחרי כל טעות, שלא מאבד את הראש אחרי הפסדים או כשלונות משמעותיים יותר, שלא מבקר אותם בתקשורת ובעיקר עם הבנה מעמיקה ששחקנים מעריכים. הוא גם עושה זאת בתוך שיטה שנותנת לשחקנים - בעיקר פוינט גארדים ופאואר פורוורדים/ סנטרים - מקום לביטוי מקסימלי. נכון, מה שקורה בפועל, בגוף ובראש של שחקן, הוא תעלומה, אבל אי אפשר להתווכח עם התוצאות: מבולדווין, דרך קולסון וניבו, ועד ליוקובאיטיס ורנדולף - שחקנים זרים מגיעים למכבי עם חוזה ומעמד מסוימים באירופה, ועוברים הלאה בחוזים גבוהים יותר. 

גם ישראלים, כמובן: עם כל הכבוד לשנתיים בחוג של אלבה ברלין, הכדורסל של תמיר בלאט עוצב בדמותו של קטש. ורומן סורקין אמנם עבר עונה במכבי לפני החתמת המאמן, אבל בכל נעילה שלו בצבע אפשר לראות את טביעות האצבע של קטש במי שירד ליגה עם מכבי חיפה לפני שנחת ביד אליהו. זה נכון גם לזרים ומתאזרחים אחרים העונה, לא רק קלארק. גם מרסיו סנטוס, שהגיע כסנטר שני בפאקינג אולם, וטי ג'יי ליף, ייבוא מסין, הם שחקנים טובים יותר מאלה שהגיעו. ולא - זה לא עובד עם כולם. צריך בסיס מסוים כדי ללמוד ולהתקדם, לצערם של שמות כמו ג'רל מרטין וג'ף דאוטין. עוד נראה מה המשמעות לגבי אושיי בריסט. 

כולם השתפרו תחת הקואץ'. צילום: Djordje Kostic

בשורה התחתונה מבסס קטש, בתוך הקשיים של שנות הקורונה והמלחמה, את מעמדה של מכבי תל אביב כסוג של חממה, מעין גליל עליון של הניינטיז בגרסת אירופה. קבוצה שמחתימה בזול, והמאמן משביח בדרך לקבוצה עשירה יותר. זה בוודאי מחזק את מעמדו של קטש מול האוהדים ואת זיהויו עם המועדון, ויקשה על ההנהלה להיפרד ממנו, גם בקיץ הקרוב. מגמת השיפור מאז החזרה ליד אליהו גם הופכת את מכבי לסיפור הפיל גוד של הכדורסל הישראלי, להבדיל מהיריבה העירונית העשירה והמסוכסכת (כן, המשפט הזה אשכרה נכתב על מכבי והפועל תל אביב, אבל הפוך מבעבר). 

השאלה מה כל זה אומר על ההווה ועל העתיד של המועדון. בהתפתחות לא צפויה, בערך כמו השיפור של ג'ימי קלארק, הופך המאמן שהיה מועמד לפיטורים לפני רגע למי שמאפשר לראשי מכבי להמשיך לשמור על השקעה מינימלית, להחתים שחקנים בדרג השני ולקוות לעונות סבירות, לא מבישות, ואפילו לאווירה טובה. זה בדיוק מה שקורה בשבועות האחרונים. אפשר להתגלגל ככה עוד כמה שנים, בתוך החממה. מדובר בתרחיש טוב למוניטין של עודד קטש (למרות שסביר שהיה רוצה להיאבק על תארים אירופאים) וגם לשחקנים שיעברו תחתיו. הבעיה היא שזה גם תרחיש שיסיים סופית את דרכה של מכבי תל אביב כמעצמה אירופית.