פורטלנד נגד ברוקלין, סיבוב שני. אם המשחק הראשון בשבוע שעבר (19 הפרש לבלייזרס) היה הצהרת כוונות קבוצתית, הלילה קיבלנו הזדמנות לבחון את הדינמיקה הזו תחת זכוכית מגדלת אישית יותר. בלוח משחקים של 82 משחקים, קל לפעמים לפספס את המיקרו־דרמות שמתרחשות על הפרקט, אבל המפגש הזה בין אבדיה לשרף סיפק מעבדה מושלמת להבנה של איפה כל אחד מהם עומד בגרף השיפור שלו. ובהיעדרו של דני וולף, הפצוע בקרסול, הבמה הלילה שייכת כולה לצמד הזה. זה היה מבחן בגרות של שני שחקנים שנמצאים בנקודות זמן קריטיות: אחד שצריך להוכיח שהפיזיות שלו חזרה להיות פקטור משמעותי, והשני שבודק עד כמה רחוק החוצפה החיובית שלו יכולה לקחת אותו מול הגנות שמחכות לו בפינה. הבוקר קראתי את ההכנה המצוינת שכתב אחד רביץ לקראת המשחק אצלנו בהדיסקו. הוא עשה עבודה נהדרת בלפרק את המספרים היבשים. הוא דיבר על הירידה באחוזי הקליעה של אבדיה מחוץ לקשת מאז שחזר מפציעת הגב, ועל השיפור ההגנתי המרשים של בן, במקביל לקושי שלו לייצר נקודות מרחוק. זו סקירה מקצועית ששמה אותנו בדיוק איפה שאנחנו צריכים להיות מבחינת הנתונים נטו. בואו נסתכל רגע על אחד המהלכים של אבדיה מהלילה. הוא לוקח את הכדור באגרסיביות לכיוון הסל, מזהה את הנתיב וחותך את ההגנה. השאלה שעולה מיד כשרואים את התנועה הזו היא האם אבדיה היה יכול להוציא יותר מהמהלך ולסיים שם עם סל ועבירה, במקום רק לחפש את המגע של המגן. התשובה, לדעתי, טמונה בשלב הפיזי שבו הוא נמצא כרגע. אבדיה שלפני הפציעה הפך לשחקן שדורש מגע, שחי על הפיזיות הזו. הוא לא רק מחפש את הנקודות הקלות, אלא רוצה לייצר את הפאניקה אצל שומר הטבעת, אותה פאניקה שמאלצת עבירה. במהלך הספציפי הזה, וגם בעוד כמה רגעים במשחקים האחרונים, נראה שהוא לעיתים בוחר בדרך האולי בטוחה יותר. אבל למה לא לחשוב קודם על להכניס את הכדור דרך הטבעת? למה להסתכן בחשיבה על קבלת שריקה שאולי גם לא תגיע? הוא עדיין מסיר קצת חלודה ובונה מחדש את הביטחון הפיזי שלו אחרי פציעת גב לא פשוטה. אבל מדד היעילות שלו עדיין שם, וככל שהוא ירגיש יותר בנוח אנחנו נראה את המהלכים האלה מסתיימים שוב ושוב על קו העונשין, עם שריר חשוף ושאגה לקהל. ואם כבר מדברים על ביטחון, אי אפשר שלא להתעכב על ההתפוצצות של בן שרף במשחקים האחרונים, במיוחד בניצחון על סקרמנטו. אחד המהלכים הלילה בהם הוא לוקח את הכדור ומייצר לעצמו מצב מול הגנה עומדת. יש שם משהו שפשוט אי אפשר ללמד. השילוב של הגודל הפיזי שלו לעמדת מנהל המשחק, יחד עם החוצפה החיובית והישראלית הזו, מייצר שחקן שלא פוחד לטעות. למרות שהוא קולע באחוזים נמוכים מרחוק בעונת הבכורה שלו, הביטחון שלו בחדירות לאזור הצבע רק הולך ונבנה. הוא הבין שכדי לשרוד ולהשפיע הוא חייב להביא את היתרונות שלו לידי ביטוי בכל התקפה, גם אם זה אומר להיתקע לפעמים בקיר של שחקנים גבוהים וותיקים ממנו. הנתונים מראים שהוא פשוט שינה גישה והחליט לתקוף את הטבעת בכל הכוח, וזה עובד לו. זו בגרות מנטלית מדהימה לשחקן צעיר להבין מה עובד לו כרגע ופשוט ללכת על זה שוב ושוב עד שהקליעה מבחוץ תתייצב. הרגע המקצועי המזוקק ביותר הגיע כששרף ואבדיה מצאו את עצמם אחד מול השני, במהלך שבו אבדיה תקף את שרף באחד על אחד. שם אבדיה העביר לשרף שיעור חשוב ששום אימון אישי לא יכול לספק. אגרסיביות היא תכונה נהדרת, והיא זו שהביאה את שרף למקום שבו הוא נמצא, אבל בליגה הזו היא רק כרטיס הכניסה. במהלך הספציפי הזה ראינו איך אבדיה משתמש בגודל ובניסיון שלו כדי לבטל לחלוטין את הניסיונות של שרף לעצור אותו. הוא הראה לו שזה לא מספיק רק לרצות למנוע את הגישה לטבעת. שרף למד שהוא חייב להיות זה שמוכן לכל תרחיש שההתקפה זורקת לעברו, לצפות את הלא־נודע ולפעול כאילו יש לו זוג עיניים נוסף בגב וארבע ידיים שסוגרות כל נתיב אפשרי. זו הרמה ששרף יצטרך לשאוף אליה כשהוא ישמור על הכוכבים הגדולים ביותר, הבנה שהמשחק משוחק בראש הרבה לפני שהפיזיות נכנסת לתמונה. בסופו של לילה, המפגש הזה הראה לנו שתי קריירות שנמצאות בנקודות זמן שונות, אבל חולקות את אותו רעב מקצועי. בזמן שאבדיה מפלס את דרכו חזרה לשיא הפיזיות כדי לסחוב את פורטלנד לישורת האחרונה של העונה, שרף בונה לעצמו שם של רכז שלא עוצר באדום. השיעור שהעביר אבדיה לשרף הלילה באחד על אחד הוא בדיוק החומר שממנו עשויים שחקני NBA: ההבנה שמעבר לכישרון ולאגרסיביות, המשחק דורש מוכנות מנטלית לכל תרחיש. בתקופה שבה אנחנו מחפשים כל פיסה של נחת ושפיות, המאבק המקצועי הזה על הבמה הגדולה בעולם הוא תזכורת לכך שהכדורסל שלנו נמצא בידיים הנכונות. כעת כל שנשאר הוא לראות מי מהם ייקח את התובנות האלה צעד אחד קדימה אל עבר היעדים הבאים.

הלילה (בין שני לשלישי) ייערך גומלין הדרבי הישראלי ב-NBA, פורטלנד נגד ברוקלין. בשבוע שעבר פורטלנד ניצחה את המשחק הראשון ב-19 הפרש, מה שאומר שברוקלין צריכה לנצח לפחות ב-20 הפרש כדי לעלות לגמר מול המנצח בין מיקי ברקוביץ' לעומרי כספי. וקצת יותר ברצינות, המשחק עצמו לא אמור להיות תחרותי מאוד, למרות שברוקלין הצליחה למתוח כמה קבוצות תחרותיות לאחרונה. מה שהמשחק הזה נותן לנו זו עוד הזדמנות להתבונן ביחד בדני אבדיה ובן שרף (אני מניח שדני וולף, שנפצע בקרסול אתמול בסקרמנטו, לא ישותף, אז לא אתייחס אליו הפעם), בנקודת הזמן של לקראת סוף העונה הרגילה, שהיא גם העונה הראשונה של אחד מהם. אז ניתן לראות בכתבה הזו כהכנה למה כדאי לשים לב אליו במשחק הזה בגזרת שני הישראלים, וגם קצת בקבוצות שלהם. דני אבדיה השאלה הגדולה לגבי אבדיה כרגע, שאלה שהופכת אותו לשחקן מעניין לעקוב אחריו גם ברמת הליגה, היא עד כמה הוא מזכיר את השחקן שהיה לפני פציעת הגב המנדנדת. עד ה-11 בינואר מדובר היה באולסטאר מובהק שמוביל במו ידיו קבוצה למאזן מאוזן במערב, מאז הוא עשה כמה נסיונות חזרה ורק בשבועיים האחרונים ניתן להכריז שהוא חזר לשחק באופן מסודר, אבל עוד לא באותה רמה. בהשוואה סטטיסטית בין 40 המשחקים שלפני הפציעה לשמונת המשחקים מאז שחזר (אני מתעלם מכל נסיונות החזרה שבאמצע), נראה שההבדל המרכזי הוא באחוז הקליעה משלוש. ירידה מ-35.5 אחוזים לפני הפציעה ל-22.2 אחוזים בשבועיים האחרונים הובילה גם לירידה קלה בכמות השלשות שהוא לוקח וזה ההסבר העיקרי לירידה בכמות הנקודות מ-26.1 ל-22.5. הוא מוביל את הליגה בחדירות גם בתקופה הזאת, עם ירידה מינורית יחסית באחוזי הקליעה בחדירות (מ-50 ל-46). הוא עדיין מגיע המון לקו העונשין ועדיין מאבד הרבה מאוד כדורים, כשגם בתחומים האלה הוא מעט פחות טוב כרגע. אם רוב ההבדל הוא בקליעה זאת בסך הכל בשורה טובה, סביר להניח שהוא ימצא מחדש את הידית ככל שהוא ייכנס מחדש לקצב. אבל במבחן העין, לפחות בשבוע הראשון אחרי שחזר, זה נראה הרבה פחות דומה לדני של החצי הראשון של העונה. זה זמן טוב להבהיר שארבעה משמונת המשחקים מאז שחזר היו מול קבוצות טנקינג שעלו עם הרכבים משניים, מה שאומר שעל פניו ניתן היה לצפות ליעילות גבוהה מהרגיל בתקופה הזאת. זה לא המצב לא רק בגלל השלשות שלא נכנסות, אלא בגלל שבמשחקים הראשונים בחזרה מהפציעה אבדיה נראה פחות חד מהרגיל העונה. במצבים בהם הוא היה קורא את הסיטואציה חצי שנייה לפני ההגנה, הוא קרא אותה חצי שנייה אחרי. מול הגנות סבירות, השחקן שמבצע הכי הרבה חדירות בליגה התקשה למצוא נתיבי חדירה מוצלחים. המדד הטוב ביותר למידת החדות של דני הוא עד כמה הוא מוצא דרכים טובות לטבעת ומכריח את ההגנה להביא עזרה של פאניקה שהרבה פעמים מסתיימת בעבירה, לעומת עד כמה הוא פשוט רץ לתוך מגע ומנסה לסחוט עבירה. הרבה פעמים זה עובד, כי התנועה שלו אסרטיבית והוא מומחה בניצול כל חצי טעות במיקום של שחקן ההגנה מול השעיטה שלו (או מה שנראה כמו חצי טעות), אבל כשזה לא עובד זה נגמר באיבוד או בזריקה רעה מאוד. בסוף, זה עניין של תדירות. במקום רבעים או מחציות שלמות של יכולת קרובה לשיא כמו לפני הפציעה, היו רק הבלחות של דקות בודדות במשחקים הראשונים בחזרה ממנה. הבשורה הטובה היא שבשלושת המשחקים האחרונים, כולל משחקים מול מינסוטה ודנבר החזקות, זה כבר נראה הרבה יותר קרוב לדני האולסטאר, עם דקות ארוכות בהן הוא משתלט על העניינים ומבצע פעולה טובה כל התקפה. הנה התקציר המעודד (ברמה האישית) של המשחק נגד דנבר מהלילה, בו יכולת המסירה שלו נראתה הכי טוב מאז שחזר: ברוקלין תהיה הראשונה ברצף חדש של יריבות נוחות, אבל ההגנה שלה לאחרונה לא רעה בכלל רוב הזמן (עוד נגיע לכך). למשחק הזה יש חשיבות בגרף ההתאוששות של אבדיה. משחק טוב נוסף כבר יהפוך למגמה ויחזק את התחושה שהוא חוזר לעצמו, משחק פחות טוב יכול להעיד על חוסר עקביות ועל כך שנדרש עוד זמן שלא בטוח שיש לקראת המשחקים מול הקליפרס שיכולים להכריע את המקום השמיני ולקראת הפליי-אין. אז מה שכדאי לשים לב אליו במשחק של דני הוא עד כמה הוא מעורר תגובות של "או, לזה התגעגענו" ו-"וואו כמה הוא טוב" לעומת תחושה שמשהו עדיין חורק. ואם השלשות יחזרו להיכנס אז בכלל טוב. פורטלנד הקבוצה של אבדיה עדיין תלויה מאוד ביכולת שלו ליצור מצבי זריקה, אולי אפילו יותר מתמיד. רוב הסגל בריא סוף סוף, אבל שיידון שארפ, היוצר השני בקבוצה שנכנס לכושר טוב עם התקדמות העונה, פצוע וחזרה שלו לא נמצאת באופק. ג'רו הולידיי מאוד פאסיבי מאז שדני חזר, אבל הוא כבר הראה שהוא יודע להיות דומיננטי כשצריך ואולי פשוט לוקח אוויר לקראת המשחקים החשובים. סקוט הנדרסון...מצטער, זה פשוט לא קורה. הוא עדיין נראה רחוק מאוד מרמת קבלת החלטות של שחקן NBA אמיתי. מה שכן יש סביב אבדיה זו שורה של שחקני משנה איכותיים, כולל ג'רמי גרנט שיש ימים שנראה שהוא לא מסוגל להחטיא שלשה. הבשורה החשובה ביותר עבור הבלייזרס היא קפיצת המדרגה של דונובן קלינגן בחודשים האחרונים. הסנטר הענק לומד להביא לידי ביטוי את הגודל וחוש המיקום שלו בשני הצדדים, מוסיף יכולת קליעה ומסירה שהולכות ומשתפרות, ויש לא מעט משחקים בהם הוא מספק מספרים מפלצתיים. הוא נראה כמו סנטר פותח איכותי מאוד בהתהוות, כזה שיוכל לשמש גם כעוגן הגנתי אמיתי עם הזמן. זו ההתפתחות השנייה הכי חשובה בעונה הזו של פורטלנד אחרי ההפיכה של דני לאולסטאר. דוגמא מייצגת למשחק דומיננטי של קלינגן אבל במצבים מסוימים קלינגן הוא גם נקודת התורפה בגלל הכבדות שלו. מול סנטרים בלי קליעה טיאגו ספליטר שולח אותו לדרופ עמוק מאוד מול פיק נ' רול, כנראה הכי עמוק בליגה כרגע. זה אומר שכאשר השחקן שלו חוסם על קו השלוש הוא כבר מחכה בצבע. זאת שיטה בעייתית מול יריבים שיודעים לעלות לשלשה מכדרור או מהנד-אוף, מה שקורה לא מעט במשחקים של פורטלנד. זו כנראה סיבה מרכזית לכך שלחמישייה הפותחת הנוכחית, שכוללת את הולידיי, אבדיה, גרנט, טומאני קמארה וקלינגן, יש רייטינג הגנתי חלש מאוד של מעל 120. זאת אמורה להיות חמישייה הגנתית איכותית מאוד, ואם ספליטר לא יידע לבנות ממנה, וסביב קלינגן, הגנה טובה, הוא יתקשה לשכנע שהוא האיש הנכון להצעיד את פורטלנד קדימה בשנים המסקרנות שמחכות לה. בן שרף הכתבה הזאת נכתבת יום אחרי התצוגה ההתקפית הטובה ביותר של שרף השנה, בפער, אז טבעי שאתחיל בהגנה. כי, מה לעשות, היא זו שמרשימה באמת כרגע. קל לשכוח את זה עכשיו, אבל הדבר הראשון שדני אבדיה למד לעשות ברמת NBA גבוהה הייתה ההגנה האישית שלו. זה התחיל לקראת סוף עונת הרוקי, פתאום הוא למד להשתמש בשילוב הגודל והניידות שלו ובכל משחק היו לו כמה עצירות מרשימות. משהו דומה קורה לבן שרף בשבועות האחרונים. הוא מתפתח לשחקן הגנה מעניין, עם פוטנציאל גבוה מאוד. גם הוא משתמש בשילוב הגודל החריג לפוינט גארד והניידות כדי לייצר עצירות וקבלת ההחלטות ההגנתית שלו משתפרת בקצב מרשים. הגרסה הנוכחית של ברוקלין, בלי חלק משחקני החמישייה, כולל מייקל פורטר ג'וניור שנמצא במנוחת טנקינג, מורכבת מהרבה מאוד שחקני כנף די גבוהים ודי אתלטיים. היחידה השנייה כוללת, לצד שרף, שמות כמו ג'וש מינוט, אוצ'אי אובאג'י, צ'ייני ג'ונסון ומלאכי סמית', חבורת שחקנים קשוחים עם מבנה גוף דומה שחיבור של שלושה-ארבעה מהם יוצר יחידה הגנתית איכותית. שרף משתלב מצוין בחבורה הזאת. הוא שומר על מובילי כדור, כולל בכירים, לוחץ, כופה איבודים, מייצר עצירות. בשני מקרים בזמן האחרון הוא לקח חלק בחמישייה שהובילה לקאמבק ברבע האחרון, פעם אחת מול פילדלפיה ובפעם השנייה מול הניקס, בשני המקרים זה קרה קודם כל דרך ההגנה. מול הניקס, ביום שהתקפית היה לו קשה מאוד, זו הייתה התצוגה ההגנתית המרשימה ביותר שראיתי משרף עד היום. הוא היה השומר המרכזי של ג'יילן ברונסון חלק גדול מהמשחק ולא נתן לו כלום. הוא קרא את תנועת השחקנים שמולו ועצר כמה חדירות עוד לפני שהתחילו, כפה שורה ארוכה של זריקות קשות ונגע בכדור לא מעט פעמים. אז לקראת המשחק מול פורטלנד אני ממליץ להתמקד בבן שרף כשהוא שומר, אם הוא ימשיך במגמה החיובית בצד הזה אולי ההגנה תהיה הלחם והחמאה שיאפשרו לו לפתח את משחק ההתקפה בקצב שלו. כמו אבדיה. גם במשחק ההתקפה יש שיפור מבורך, שהגיע לשיא במשחק 22 הנקודות מול סקרמנטו. לא חייבים להתרגש מהמספרים אם לא רוצים, זאת התקופה הזאת בשנה. מלאכי סמית', שכנראה לא בדרך להיות שחקן NBA לגיטימי, קלע 18 נקודות במשחק הזה, ושלשום מישהו בשם בז מבנג סיפק 13 נקודות ו-7 אסיסטים במדי יוטה. אבל שחקן ישראלי נוסף, ועוד כזה שעוד לא חגג 20, שקולע 22 נקודות במשחק NBA זה אירוע שלא ניתן להתעלם ממנו: מה שמעניין יותר מהמספרים עצמם זה האופן בו שרף משיג את הנקודות שלו, ושוב נתחיל בהעמקה דרך הסטטיסטיקות. השינוי הגדול הוא בפרופיל הזריקות של שרף. ב-12 המשחקים מאז שחזר מהשהות האחרונה שלו בג'י ליג הכיוון שלו הוא יותר ויותר פנימה. ב-22 המשחקים שלפני כן הוא זרק 113 זריקות, מתוכן 35 מתחת לסל, ב-restricted area (31 אחוזים מהזריקות), 60 בצבע (53 אחוזים) ו-48 שלשות (42 אחוזים). ב-12 המשחקים האחרונים הוא לקח 87 זריקות, מתוכן 44 מתחת לסל (51 אחוז), 69 בצבע באופן כללי (79 אחוז) ו-17 שלשות (כ-20 אחוז, יותר משליש מול סקרמנטו הלילה). בתרגום למילים, שרף עבר מחלוקה די מאוזנת של זריקות להתעקשות כמעט מוחלטת על להגיע לטבעת. מה שעוד יותר חשוב זה השיפור שלו בתחום הזה. את 35 הזריקות מתחת לסל ב-22 המשחקים הראשונים הוא קלע ב-45.7 אחוזים, את 44 הזריקות ב-12 המשחקים האחרונים מתחת לסל הוא קלע ב-63.6 אחוזים, שיפור חריג מאוד בתוך עונה. מכיוון שהיה גם שיפור קל בהליכות לקו העונשין (מ-1.5 ל-2), אחוז הקליעה המשוקלל של שרף זינק מ-43.6 ב-22 המשחקים הראשונים ל-51.8 ב-12 המשחקים האחרונים. מה שאומר שהשינוי בסגנון הפך את שרף גם לשחקן הרבה יותר יעיל. מאז ומתמיד שרף היה שחקן שהיתרון הגדול ביותר שלו כסקורר זו היכולת להגיע לטבעת. אבל ב-NBA הוא נתקל ברמה חדשה של גודל, אתלטיות, פיזיות וחוש מיקום ונזקק לזמן הסתגלות. לאחרונה הוא דיבר על כך שמה שעזר לו היה מעבר לקבלת החלטות עם שתי רגליים. אני לא בטוח לחלוטין למה הכוונה, אבל מניח שזה מתחבר ליכולת שהוא שכלל לאחרונה: היכולת להשאיר שחקן שהוא עבר על הגב שלו ולשמור על מצב של יתרון תוך כדי שהוא כמעט עוצר בתוך או קרוב לצבע ובוחן את הסיטואציה כשהוא עם הפנים לסל. הסל השני והשלישי שלו נגד פילדלפיה מדגימים את המהלך הזה: באופן כללי, שרף הוא שחקן שיכולת החדירה שלו מאוד מגוונת ויצירתית. יש לו צעד ראשון נהדר שאחריו הוא יודע להאט ולהגביר, לבצע שינויי כיוון, לחכות עד שנוצר נתיב לטבעת. למרות שזו התקופה הזאת בשנה, ולמרות שמול מגיני טבעת איכותיים כמו מיטשל רובינסון הרבה יותר קשה לו מאשר הכלום שיש בצבע של סקרמנטו, האופן בו שרף משיג את הנקודות בצבע נראה אמיתי, כזה שיכול להיות מתורגם לרמות גבוהות מאוד עם הזמן, הנסיון וההתחזקות הפיזית. גם כשהוא מחטיא ומתקשה ניתן להתרשם מהיצירתיות ומהכוונה, חלק גדול מההחטאות שלו בצבע הן מהסוג שמעורר תחושה שבעתיד זה ייכנס. היכולת של בן שרף להגיע לטבעת ביעילות בשבועות האחרונים מרשימה עוד יותר כי היא לא מגובה בכלום. הוא לא מהווה כל איום של קליעה מבחוץ, וההגנות יודעות את זה ומנסות להתמקד במניעת החדירה. במובן מסוים זה כמו לשחק עם יד אחת קשורה מאחוריי הגב. לכן התקופה הזאת היא סוג של אימון בתנאים קשים במיוחד, שיוכל להיות מתגמל אם שרף יפתח גם קליעה אפקטיבית מבחוץ בעתיד. מול פורטלנד אין מה לצפות לשיפור בקליעה מבחוץ, מה שיהיה מעניין זה לבחון עד כמה הבטחון המתגבר יבוא לידי ביטוי מול יריבה תחרותית עם סנטר גבוה שמחכה בצבע. מה שנעלם כמעט לחלוטין מהמשחק של שרף זו העלייה לקליעה מכדרור. ב-22 המשחקים הראשונים הוא זרק 21 פעמים בעלייה מכדרור, ב-12 המשחקים האחרונים היו לו רק ארבע זריקות כאלה. זה הגיוני, כי מ-21 הזריקות הראשונות הוא קלע שלוש, שזה 14.3 אחוזים. עונתית הוא עומד על 4 מ-25, שזה 16 אחוז, השלישי הכי גרוע בליגה מבין 309 שחקנים שזרקו לפחות 20 פעמים את הזריקה הזאת העונה. לא שבקאץ' אנד שוט המצב טוב יותר. שרף קלע 10 מ-44 שלשות כאלה השנה (לפני סקרמנטו), שזה 22.7 אחוזים, מקום רביעי מהסוף מבין 354 שחקנים שזרקו לפחות 40 זריקות כאלה. בקיצור, בכל מה שקשור לקליעה מבחוץ בן שרף נמצא באחוזון התחתון בליגה. בזמן שזו סומנה כנקודת תורפה בפתיחת העונה, היא לא הייתה אמורה להיות כל כך בעייתית. הנה, למשל, המהלכים הנבחרים של שרף מאליפות אירופה עד גיל 16 מלפני פחות מארבע שנים. ניתן לראות שהוא קלע לא מעט שלשות ונראה נינוח בעלייה לקליעה מכדרור, כולל סטפ-בק לשלוש עם יכולת השתחררות ברמה שמזכירה שמות גדולים. השחקן בתקציר הזה ממש לא נראה כמו מישהו שבעוד ארבע שנים יהיה אחד מקלעים החוץ הגרועים ב-NBA: הסרטון הזה, ונתוני הקליעה הסבירים של שרף לאורך רוב השנים שלו כמקצוען, נותן תקווה שיש בסיס טוב לעבוד איתו. את הקושי העצום שלו בקליעה מבחוץ לסוגיה בעונת הרוקי ניתן לראות כסימפטום לקושי הכללי שלו להשתלב ב-NBA. לפעמים במצבים כאלה נקודת התורפה מועצמת, בעיקר כשהדגש בשלב הזה, דגש שמגיע גם מהקבוצה, הוא על חיזוק החוזקות. יש דוגמאות לשחקנים שלא הצליחו לשקם את הקליעה שנשברה במעבר ל-NBA, מרקל פולץ הוא הדוגמא הראשונה שקופצת לראש ובמידה מסוימת גם בן סימונס. אלה שני שחקנים שלא עמדו בלחץ של להיות בחירה ראשונה בדראפט. לשרף אין את הלחץ הזה ובזכות שאר היכולות שלו יהיה לו גם זמן לפתח את הקליעה ותחומים אחרים במשחק שלו. עם הנתונים הפיזיים שלו והיכולות המתהוות כסקורר בצבע, מוסר ושומר הוא יקבל הרבה הזדמנויות בליגה הטובה בעולם. אבל צריך להגיד את זה: בלי שיפור משמעותי בקליעה יהיה לו קשה מאוד להיות שחקן NBA משמעותי לאורך זמן. לכן, בזמן שבמשחק הלילה נוכל לדגום שוב את נקודות החוזק שלו, שתי השאלות החשובות עבור הטווח הארוך של בן שרף הן כמה קשה הוא יעבוד בקיץ הנוכחי וכמה קשה הוא יעבוד בקיץ הבא. גם על הפן המנטאלי, אגב. בגלל זה, מה שעשוי להיות האלמנט הכי חשוב בדרבי הישראלי הוא ההזדמנות של הרוקי המוכשר לראות מקרוב את אחד השחקנים שעובדים הכי קשה ב-NBA, שחקן שהגיע למעמד שלו קודם כל בזכות המוכנות להשקיע קיץ אחרי קיץ בשיפור המשחק שלו. הכדורסל הישראלי ירוויח במיוחד מהדרבי הזה אם הוא יוביל לשיתוף פעולה בין אבדיה והצוות שהוא עובד איתו בקיץ לשרף, שבעוד פחות מחודש יתחיל קיץ הרבה יותר ארוך מכפי שהתרגל בשנים האחרונות.

עושה רושם שנועם יעקב והדיסקו זה שילוב שהולך מצוין ביחד. שידור הבכורה שלנו, במסגרת הדיסקו לייב, הסתיים בנצחון של אוסטנד על אנטוורפן, בקרב הגדולות של ליגת ה BNXT ובלגיה, כשיעקב ה MVP. משחק אחד אחרי, והפעם בקרב על המקום השני מול אאלסט, ושוב – בשידור ישיר של הדיסקו לייב, יעקב שוב הMVP   ואוסטנד שוב מסיימת כמנצחת. הנה, תראו כאן. אחרי רבע ראשון צמוד, שהחל דווקא בשליטה של המארחת בכלל ושל הרכז ואן דן אנדה בפרט, שיווי המשקל הלך יותר ויותר לכיוון האורחת, ככל שהמשחק התקדם, עד לתוצאת הסיום 109-90.  נועם יעקב סיים את המשחק עם הנתונים הבאים: לא פחות חשוב מכך, ראינו המשך היכולות שלו לשחק בקצבים שונים ולא רק צפון -דרום, ראינו המשך התקדמות בכל מה שנוגע ליכולות הג'אמפר בכלל והג'אמפר מתוך כדרור בפרט. הנה, כבר אתמול בפריגיים, צירפנו את הטבלה הזאת שהכין אהרל'ה ויסברג, שמתארת את השיפור בפרמטר שאמור להיות משמעותי לגבי המשך התקדמות הקריירה של יעקב. ואם למישהו היה ספק כלשהו לגבי מידת החשיבות שלו לקבוצה הזאת בכלל ולמאמן שלו בפרט, התייצב בסופו של משחק מאמנו החדש, דניס ווכרר, ואמר את הדברים בצורה הכי פשוטה וברורה. כאן. במהלך מחצית המשחק שידרנו מעין ראיון שערכנו עם הטאלנט כחול לבן, לאחר שהעברנו אליו משאלות ששוגרו על ידכם, הקוראים והגולשים של אתר הדיסקו. אתם שאלתם את השאלות הבאות: תשווה בבקשה את ליגת ה BNXT למשהו שאנחנו מכירים - ליגת על למה בחרת ללכת לאוסטנד ולא לג׳י ליג? הרי בג'י ליג, עם המנהלת הישראלית (לירון פנאן), יש הזדמנות מיוחדת לנסות ולהגיע ל NBA. מה היו הדברים שסימנת לעצמך כנקודות לשיפור, ואיך, בהם במהלך העונה הזאת? קליעה מכדרור, זריקות לשלוש?  האם כסף הוא בכלל שיקול בשלב הזה של הקריירה שלך? אם עופר מתקשר ואומר - סליחה אחי, בוא תחזור אלינו ליורוליג, אתה חוזר? מה אתה צריך לעשות כדי להיות חלק קבוע מהנבחרת, גם בסגל מלא של מדר, בלאט ושרף? נועם יעקב – כאמור, השיב. בלי להתבלבל. הדיסקו ימשיך ללוות את נועם יעקב במשחקים המשמעותיים של אוסטנד ושלו בליגת ה BNXT. יהיה כיף.

הסיבוב הראשון של טורניר המכללות מאחורינו. 32 משחקים ראשונים, 32 מנצחות, 32 מפסידות שמקפלות את הציוד עוד לפני שהאירוע התחיל. כזה הוא טורניר הנוקאאוט: חד, חותך ולעיתים אכזרי. המנה הראשונה של הטורניר סיפקה, לפחות לרגעים מסוימים, את הסחורה וסיפקה לנו דרמות, מהפכים וסלים מטורפים בשניות האחרונות. בדיוק כמו שכתוב בספר. לאלו מכם שפספסו את הרגע הזה, תתביישו לכם. בניגוד לאיך שהטור הזה התחיל, ועם כל הכבוד למשחקים צמודים ודרמות נקודתיות, המגמה שסימנה את הסיבוב הראשון, שלא באופן חריג במיוחד ביחס לשנים הקודמות, היא מותן האיטי והאכזרי של הסינדרלות. בכל טורניר נוקאאוט אנחנו אוהבים לסמן את הסינדרלות, הקבוצות שהצליחו להבליח, להפתיע ולהגיע לבמה הגדולה. לרוב הן יגיעו מהמקומות הנידחים, יציגו לראווה כמה שמות אנונימיים ויהפכו למושא הערצה לכל האוהדים הניטרליים וחובבי הרומנטיקה. טורניר המכללות ידע לא מעט סיפורים כאלה בעבר. העונה, כהמשך ישיר למגמת הגדלת הפערים בין הפרוגרמים כתוצאה מרפורמת ה-NIL וכניסת הכסף הגדול, אנחנו ממשיכים לראות ירידה בכמות ההפתעות. בסיבוב השני של השנה נקבל רק ארבע קבוצות שדורגו במקום העשירי ומטה. ההפתעה האמיתית היחידה שקיבלנו הייתה במפגש בין היי-פוינט (המדורגת 12) לויסקונסין (שדורגה 5). אחרי משחק קשוח וצמוד שהלך עד הפוזשן האחרון, הבאדג'רס מצאו את עצמם על המטוס הרבה לפני המועד שבו תכננו. אפשר לדבר גם על צפון קרוליינה שנפרדה מהר מדי מהטורניר אחרי הפסד צמוד ל-VCU, אבל אחרי שהכוכב המרכזי שלה, קיילב ווילסון, גמר את העונה ולא שותף, זו לא תוצאה שאמורה להפיל מהכיסא. בתוך כל האירועים האלה, הנציגים הישראלים משתלבים היטב בקו המגמה הכללי. התחלנו את הטורניר עם חמישה כאלה, ונותרנו עם ארבעה. שארפ, מאייר ובורג דורסים, דברת ומיאמי מזיעים אך מנצחים, ויואב ברמן מסיים עונה מצוינת עם תבוסה די צפויה. צלילה לדרבי הישראלי תלמד אותנו על פערי הרמות הברורים שזעקו לשמיים כמעט בכל פוזשן שני. בואו נדגים. רק תביאו ת'דרבי: קווינס 71 – 104 פרדו המשחק בין קווינס (15) לפרדו (2) מותג בתקשורת המקומית באופן הפרובינציאלי והנפלא "הדרבי הישראלי". בעוד שאת פרדו אנחנו מכירים היטב, כמה מילות פתיחה על קווינס. הרויאלס הצנועים שיחקו עד לפני מספר שנים ב-D2, וזכו השנה באליפות קונפרנס ה-ASUN אחרי ריצה נפלאה בטורניר הפלייאוף המקומי. ברמן, שיחגוג בקיץ 22 וזו עונתו השנייה בקבוצה, היה לאורך כל העונה מהשחקנים המובילים ואף נבחר לחמישייה השנייה של הקונפרנס. למרות שיש לו גודל (1.98) ותכונות של פורוורד, הוא משחק לרוב בעמדת הרכז ושיפר השנה משמעותית את קבלת ההחלטות ויכולת ניהול המשחק שלו. קווינס אמנם זורקת המון מבחוץ (כמעט 29 זריקות בממוצע למשחק העונה, מקום 33 בכל ה-NCAA), אבל בסגל שלה יש לא מעט גארדים עם סייז (ברמן, נסיר מאן, ג'ורדן ווטפורד) שמנסים לנצל את יתרון הגודל על הגארדים היריבים כדי לייצר נקודות בחדירה או בפוסט אפ. הפורוורדים שלה ניידים ויש לה גאנר מרכזי אחד (כריס אשבי) שיכול להתפוצץ מבחוץ ביום נתון. אז נכון שיש הבדלי רמות משמעותיים, אבל ברמת המאפיינים הקבוצתיים, על הנייר, לחבורה של גראנט לאונרד יש לא מעט כלים כדי לנסות ולהצר את צעדיו של בריידן סמית' בהתקפה ולחגוג עליו בהגנה. ולמען האמת, כך היה למשך 15 הדקות הראשונות של המשחק. הרויאלס הצליחו להישאר צמודים ולתת פייט לבוילרמייקרס במלחמת החפירות. ברמן, שמרגיש נוח יותר בהגנה על שחקנים גדולים ממנו, נשלח לצבע לחילופי מהלומות עם טריי קאופמן-רן, בעוד שנסיר מאן האתלטי והארוך נשלח להפריע לסמית'. כמו בפוזשן הזה, למשל. גם אם בסוף הגבוה עושה את הנקודות בצבע, זה קשה ואיטי. (1:36) פרדו המשיכה להכניס כדורים פנימה ולשחק פוזשנים ארוכים, וקצב המשחק המנומנם שיחק לידיים של קווינס. בלא מעט פוזשנים הגארדים הגדולים של קווינס תקפו את הצבע של פרדו בצורה לא חכמה וניסו ללכת על הגוף של תאומי המגדל, קלאף וקאופמן-רן. במקרים שבהם הופעלה קצת מחשבה, הרויאלס באו על שכרם באופן מיידי. למשל כאן, כשמהלך הנד-אוף מהיר של ברמן ונאן תופס את שני הגבוהים בלבן מחוץ לצבע, כל הדרך לשתיים קלילות. (2:59) שימו לב גם לסיקוונס הזה, שבו נסיר מאן מנצל את יתרון הגודל על סמית', פעם בהתקפת מעבר ופעם בפוסט אפ, כדי לייצר נקודות בתוך הצבע ולהלחיץ את פרדו. ברגעים האלה היה לנו משחק. (3:57) בגזרה הישראלית, מאייר נכנס לקראת אמצע המחצית הראשונה, ורוב הדקות שלו על הפרקט היו לצידו של סמית'. סל השדה הראשון שלו היה דווקא על חברו הישראלי. ברמן האגרסיבי מצליח לעבור מעל החסימה החלבית משהו של קאופמן-רן, שוויגר הגבוה נסוג לכיוון הצבע ומאייר מנצל את המרווח הקטן שנוצר כדי להסיר ממנו את ברמן באגרסיביות ולהשחיל את זריקת חצי המרחק שהוא כל כך אוהב. ברמן מצידו לא נשאר חייב, ופוזשן לאחר מכן מוציא בייסליין אאוט ומנצל חוסר ריכוז של הגנת פרדו כדי לדפוק שלשה מהפינה אחרי מסירת קיק-אאוט של פארקר. (3:12) האירוע הסתיים מעשית לקראת סוף המחצית הראשונה. הסיבה? בריידן סמית' החליט שזהו. הוא מיצה. זמן להרים הילוך. באמת שאין לי הסבר מקצועי אחר לכך. מספר דקות קודם לכן הוא עלה למקום הראשון בטבלת מוסרי האסיסטים הגדולים בכל הזמנים של ליגת המכללות (הישג לא פחות ממטורף), ולקראת סוף המחצית הוא הרים הילוך. חדירה, חצי מרחק, ולקינוח אסיסט נו-לוק מדהים לשלשה של קוקס מהפינה. מאסטרו. (4:53) ריצת 12:3 בסיום המחצית הראשונה, שתורגמה לריצה נוספת של 17:2 בפתיחת החצי השני, סיימה את המשחק. הגארדים של קווינס המשיכו לנסות להסתער על הצבע, אבל התנפצו כמו גלים על המזח. פרדו הצליחה לתרגם את זה להתקפות מעבר מהירות. בהתקפה העומדת, הטיפולים ההגנתיים בפלצ’ר לויר לא היו מספיק מהודקים, והקלעי המוכשר הצליח לברוח לשומריו פעם אחר פעם ולמצוא את עצמו פנוי לשלשות. וכשהוא פנוי, הן לרוב צוללות פנימה. למשל כאן, כאשר ההגנה נרדמת ושוכחת לטפל במוציא הכדור. צ'אקה. (6:18) כאשר היתרון הגיע למחוזות השלושים הפרש באמצע המחצית השנייה, הרויאלס הניפו דגל לבן והמסע הנפלא שלהם השנה בא לכדי סיום. ברמן מסיים עונה מצוינת, גם אחרי משחק כזה שהיה פחות טוב מבחינתו ברמה האישית והקבוצתית. ההערכה שלי היא שהוא ינסה להתקדם לפרוגרם משמעותי יותר בקונפרנס גדול יותר בעונה הבאה, ובהחלט יש לו את האפשרות, כשחקן אול-אראונד גדול שיכול לשחק ביותר מעמדה אחת, לשמור על ארבע עמדות ולהיות פליימייקר משני בכל קבוצה גדולה. עומר מאייר, לעומתו, ממשיך לבנות את היסודות להשתלטות על הקבוצה הזאת בשנה הבאה אחרי שסמית' יעזוב. הלילה הוא תרם בעיקר בגארבג'-טיים, אבל הוא ממשיך להיות חלק אינטגרלי מהרוטציה, והביטחון שלו להרים זריקות ולחלק הוראות גם בדקות שבהן סמית' יחד איתו על הפרקט עולה. מה הלאה דרבי ישראלי לא היה רק נחלתו של הסיבוב הראשון. אמנם נועם דברת שותף לדקות בודדות נגד מיזורי, אבל מיאמי שלו הבליטה את מאליק רנו האדיר וגברה על מיזורי כל הדרך למפגש כחול לבן נוסף, שייערך מחר בשעה 18:10 שעון ישראל. מיאמי זה כמובן אירוע אחר לחלוטין מהסינדרלה מקווינס. יש לה גארדים מוכשרים וחכמים וגבוהים מאסיביים שבהחלט מאזנים את היתרון בצבע שיש לפרדו כמעט על כל יריבה שהיא פוגשת. ההימור שלי: משחק צמוד ומותח עם פוטנציאל לא רע להפתעה של מיאמי. תם שלב הטיולים.

נהוג לחלק את העונה של מכבי תל אביב לשני חלקים. עד לפיטורים של קטש, שלא יצאו אל הפועל, והחל מתחילת הקדנציה השניה שלו, באותה הקבוצה באותה העונה. חלוקה משנית וחופפת במידה מסוימת היא עד לשלב בו אירחה בבלגרד, והחל מחזרתה ליד אליהו הישן. כלומר, מה שמוביל לכך שעכשיו הגיוני לדבר גם על החלק השלישי, שאחרי הביתיות. בסדר, והחמאנו והחמאנו והיללנו וקילסנו בכל הנוגע לשינוי הגדול שהובילו לנצחונות גדולים לא פחות. סבבה. כחלק בלתי נפרד מהריצה שהפכה את הצהובים לקבוצה תחרותית במפעל, קרו דברים שהם לא באמת הגיוניים. שהם חלק בלתי נפרד ממומנטום ולאו דווקא משהו שאפשר לייחס כולו לאיזשהי תכנית על של מישהו. למשל הקטע הזה שבו ג'ימי קלארק לא מחטיא יותר מבחוץ. למשל הקטע העדכני הזה שבו גור לביא לא מחטיא, כעיקרון. למשל העניין הזה שוויל.פאקינג.ריימן מנצח בכל פלופ ומקנח גם בכל מיני ג'אמפרים לא קשורים. אתמול, מהלך שלבים רבים במשחק החוץ מול וילרבאן, ניתן היה לחשוב שתם הפרק הלא הגיוני. קלארק לא פוגע מבחוץ, גור לא ממש מבפנים וריימן לא, נקודה. למזלה של מכבי תל אביב, את וילרבאן הזאת היא יכולה לנצח גם כשהיא מתבססת על דברים הגיוניים בלבד. בערך. כלומר, עד שתמיר בלאט השתלט על העסק. ראיון סיום המחצית מצא את עודד קטש חוזר על דברים שהוא נוהג לומר כשהקבוצה שלו נראית לא טוב. משהו על זה שאיבדנו את הדרך שלנו (או בהתקפה או בהגנה, או במקרה הזה, בהתקפה ובהגנה) או שאנחנו לא משחקים בדרך הנכונה (ולפעמים גם בדרך שלנו). הפעם גם הוסיף את המילה STRUCTURE, יענו המבנה, לדברים שאיבדה חבורת השחקנים שלו. וכל מי שצפה בתשובה הקצרה של הקואץ' הבין בדיוק למה האיש מתכוון. מעבר לתוצאה הלא נעימה בפני עצמה, כי 52-38 מול וילבראן זה לא נתון שמנופפים בגאווה, ראינו גם את המבנה עצמו תלוי על בלימה. למשל שיתוף הפעולה הלא יעיל והמעט מבולבל בין ג'ימי קלארק השלישי לבין לוני ווקר הרביעי, שלפחות מבחוץ נראה שמכביד על שניהם גם בכל הנוגע לזהות מקבל ההחלטות בסיומו של מהלך וגם בנוגע לרמת הביצוע עצמה. שמעבר לבעיה הנקודתית של שחקן איקס או וואי, עיקרה את הפואנטות שלרוב מובילות את ההתקפה הצהובה לנקודות תוך כדי זרימה; לנקודות האוטומטיות שהיא יודעת לייצר בהתקפה המתפרצת, לא מעט באמצעות הגבהות של גארד בכלל ובלאט בפרט לגבוה בכלל וסורקין בפרט, שנועל או מקדים את היריב שלו בטבעת; למשל מבנה החילופים שהקבוצה הזאת סיגלה לעצמה בעת הזאת, שמשלב לא מעט שחקנים בשלבים מוקדמים יחסית; למשל דברים הגנתיים שאמורים לעבוד, לכל הפחות, כשעוגן ושמו הורד בבית. תזכורת - קליק ראשון על הסרטון ינגן את המהלך המדובר. כדי לצפות בו שוב, העבירו את זמן הסרטון לזמן המצוין בסיום הפיסקה. והעניין ההגנתי הזה הפך משמעותי במיוחד ברבע השני, כשגלין ווטסון עשה מה בראש שלו, פוזשן אחר פוזשן. הנה כאן, מול הרכב של שלושה גדולים בצהוב (סנטוס, סורקין והורד), דאבל אלבו פשוט מוביל את ווטייה הישר אל תוך הטבעת, כשהוא עצמו לא מאמין בשני דברים: 1. עד כמה שהוא דומה למתאבק העבר ביג שואו. 2. למה אף אחד לא בא. כולל הורד. (7:43) או במהלך שסגר את המחצית הרעה. שוב הכדור אצל ווטסון, שעליו שומר הורד. והנה הולכים הצרפתים על פיקנ'רול ספרדי, כשריימן שומר על זה שחוסם גבית. ואז יוצא הריימן אל מלכודת הנבדל תוך שהוא משאיר את האיש שלו בטבעת. וגם אם הכדור יוצא החוצה, ובחיאת – תנו כאן מבט בתגובה הסופר עצלה של סנטוס שנותן טרבולטה מבולבל, זה עדיין מסתיים גם קל וגם עם עוד נקודה. (52:08) ולמי שהספיק לשכוח, זה הטרבולטה המבולבל אבל עד הגיע לו הרבע השלישי ואיתו גם המסקנות של מכבי תל אביב. החל מהחמישיה שכללה את בלאט ולביא כן ואת קלארק וריימן לא והמשך בעיקר בדברים התקפיים שגם סידרו מאליהם לא מעט פרצות הגנתיות. אחרי מחצית ראשונה רעה של 0/4 מהשדה, הקבוצה שלו מצאה את הדרך לשחרר את הסורקין. עם עזרה משמעותית של האח ווטייה אשר מנגד. יאללה, בואו נראה רצף של שלושה מהלכים רלוונטיים. אחרי שהוא סוג של חוסם וסוג של קופץ החוצה, רואה מולו סורקין את ווטייה מנסה לצאת אליו החוצה. יש הרבה דרכים ללמד קלוז אווט בהגנה ויש פתרונות יפים שמלמדים שחקנים התקפה כשהם חוזים מולם במישהו שמגיע בתנועה. יש את עניין הרגל המובילה, יש את עניין ה – עזבו. סורקין הבין שעד שווטייה יגיע לכדי בלימה, הוא יגיע לכדי דאנק. (9:55) הלאה. הפעם, בסיומו של מהלך, ווטייה יוצא אל סורקין בזהירות הרבה יותר גדולה, כי לא מתאימים הדאנקינג האלה, כן? כן. שלשה. (10:29) נסיון שלישי. שוב הסורקין בחוץ. הפעם, אמרו החבר'ה לווטייה שיש לו את הגב שלהם. הוא ייצא על הרומן בכל הכוח שיש לו והם יחכו מאחור כדי למנוע את הפדיחה. מה שקרה. שני דריבלים שמאלה ופלוטר קטן במקום. (10:41) ואז הגיע לו תחילת הרבע הרביעי עם רצף נוסף. אחרי שהחמאנו לאח ווטייה על תרומה מכרעת, הגיעה העת לדבר על העזרה שסיפק עוד חבר בשם הרטל. תמיד מצחיק (אותי) לחשוב עד כמה שקטש, כעיקרון, שונא את מה שהוא קורא "פוזשן גיים" או ללכת על מיקרו מיסמאצ'ים. כלומר, שנא. היום, לזכותו, הוא כבר לגמרי על זה. אז יאללה, ג'ון די, בוא לפיקנ'רול גארד לגארד ותביא איתך את הרטל. הפתרון של הצרפתים בעניין הזה, וזה הרי עניין מסורתי אצלם, הוא להיכנע. שלשה דיברתולומיאו אל מול הבלבול ההגנתי. (11:20) עבד יפה. בוא ננסה שוב. הפעם הפתרון של הרטל לחסימה המסתמנת של דיברתולומיאו היא, אהה, לזוז הצידה בתקווה שלא ישימו לב שהוא היה שם. עבד לו מצוין. (11:30) אחרון. עכשיו הרטל עושה סוג של שואו. לא ביג שואו. לא באמת שואו. מיני שואו. בולשיט שואו. אחלה שואו שבעולם מבחינת ג'ימי קלארק. (11:41) ואז הגיע תמיר בלאט. שנכנס למשחק כשהשעון הגדול מראה 6:25 והתוצאה מראה 71-68 צרפתי. ומהרגע הזה חילק 5 אסיסטים וקלע 3 שלשות. היה אחראי ישירות על 19 נקודות רצופות שהביאו מ 68 ועד 87. אין דברים כאלה. באמת. מסורתית, יריבות צרפתיות מספקות איזשהו קיר אתלטי וחסר מודעות שדרכו קשה לחצוב. בלאט, בחמש דקות וחצי של שכרון חושים, ניצל את השבלוניות הטקטית ואת האתלטיות המרשימה הרבה פחות כדי להתעלל בחבורה (נטולת הווטסון, יש לומר) אשר מולו. ובגלל שכבר הראיתי לכם ים של מהלכים עד כה, נסתפק הפעם רק בארבעה. הנה בלאט הולך ריג'קט, נגד כיוון החסימה, בדרך לשלשה (שאצלו היא) קלה. (12:33) הנה בלאט עושה את הסקרין -ריסקרין האוטומטי והיפהפה עם סורקין, מהלך שפעם אחר פעם גורם למתייג הבודד (במקרה הזה אנגולה) לפנות אל המאמן שלו ולבקש הסברים. (13:16) הנה בלאט עושה, טוב, תראו בעצמכם. איזה דבר זה. (13:41) ונקנח בהנדאוף -ריסקרין, שזה בערך מה שהראיתי שני מהלכים אחורה, רק שמסתיים עם טריצה שכל כולה כפיים לתמיר בלאט. (14:04) 3 נקודות לסיום 2<3 – יש קל כזה? 1/14 של מכבי תל אביב במחצית הראשונה. 7/15 לשלוש במחצית השניה. התאמות, טקטיקות, תרגילים וריסקרינים. כשזה נכנס כולם גאונים. כשזה לא אז כולם הביתה. דיברתולומיאו – אני באמת שלא יודע אם האיש פורש בקיץ או לא. אני באמת שיודע שבלעדיו, את המשחק הזה מכבי תל אביב לא מנצחת. ואני לוקח איתי את הדברים הנהדרים שאמר עליו המאמן שלו בראיון המעניין לאסנהיים בערוץ הספורט, משהו על להביט תמיד קדימה ולא להתעסק במה שהיה. הוא יודע כמה דברים, האיש הזה. עוד פעם ענייני פלייאין?! הפעם בלי חישובים. פנר של האקסים בשלישי ודובאי של מאבק ראש בראש בחמישי. בשישי הקרוב, אני מבטיח, נדע אם הדבר הזה בכלל נותר רלוונטי, ולו תאורטית. מבטיח. נראה לי. עד כאן להפעם. שיהיה לנו טוב.

הפסד של מכבי תל אביב בליון, שהיה מחסל סופית את סיכויי ההעפלה של מכבי תל אביב לפליי אין היה יכול להיות סיום כואב מאוד, אבל גם הולם מאוד לעונה הלא שפויה שעוברת עליה. שוב מלחמה בישראל, כשאפילו צוות השידור מאחר לתחילתו בשל אזעקה. שוב גלות כפויה, אחרי הפריחה ביד אליהו. שוב המצלמה מתמקדת בשמעון מזרחי חמור הסבר, יושב ליד שני אוהדים מקומיים שמחופשים לליצנים. הכרוז המקומי, ככל הנראה מפעיל מסיבות באחד המתנ"סים בליון, מקנה לאירוע אווירה מגוחכת. הקבוצה המקומית אחרונה ביורוליג. בנוסף לכל הצרות, אושיי בריסט נעדר. המחצית הראשונה מסוייטת. הכל היה מוכן להפסד כמעט מובן, כמעט צפוי. ובכל זאת, כיאה לימים שבהם עפים טילים למולדת, החליטה מכבי תל אביב למות ביום אחר, כשם אחד מסרטי ג'יימס בונד (הפחות מוצלחים). הדקות הראשונות של המשחק נתנו רושם מטעה של חדות הגנתית בצד הפחות חביב על שחקניו של עודד קטש. ג'ימי קלארק קרא מראש פעמיים מסירות פוטנציאליות של וילרבאן לשחקן פנוי והריץ את מכבי ל-2:8 מהיר. ואז, ובכן, זה נגמר. קלארק איבד בהתקפה את מה שחטף בהגנה. רומן סורקין ותמיר בלאט שנכנס היו רעים בהגנת הפיק אנד רול ובכלל בהגנה, כשהאחרון נצפה נטול אוריינטציה בצבע כשמאחוריו מרחף בודיאן מאסה (מי?) להאלי הופ. לוני ווקר לא מצא את הטבעת, כפי שקורה לו מדי פעם, אבל ברמת חומרה גבוהה יותר מאי פעם העונה (2 נקודות, 0 מ-6 מהשדה). הסנטר הכי טוב של מכבי ברבע הראשון היה זאק הנקינס, עם 5 נקודות מהירות מהספסל - וזה לא היה סימן חיובי. ניסיונות של קטש לעצור את המפולת עם הגנה אזורית לא צלחו, וברבע השני הטפטוף הפך למבול, בהובלתו של גלין ווטסון, הדבר הכי קרוב לשחקן יורוליג שיש לצרפתים להציע, ועם כל מיני שלשות עם הקרש של אדווין ג'קסון הקשיש ששכח לפרוש. אה, כן, השלשות: וילרבאן סיימה את המחצית עם 8 מ-18 מחוץ לקשת; למכבי היו 1 מ-14 מחרידים. לזכותו של פייריק פופה, המאמן הצרפתי, ייאמר שבתקופתו וילרבאן תמיד נראית ממושמעת, עם תרגילי התקפה הגיוניים, ריווח לא רע ומוכנות טקטית ליריבותיה העדיפות. לחובתו ייאמר שניהול המשחק שלו, איך נאמר בעדינות, תמוה. שתי החלטות שלו ברבע השלישי סייעו למכבי לחזור למשחק: הראשונה, תומא הרטל נכנס 7:24 דקות לסיום הרבע השלישי ויצא 8:34 לסיום הרביעי. גם בשיאו לא היה הרכז הצרפתי מופת של אחריות, אבל בדקות האלה הוא נתן מופע של חדירות מופרכות לסל שהסתיימו בפלאוטרים מוזרים, ושלל החלטות איומות, בערב שאמנם כלל 7 אסיסטים ואיבוד אחד אבל גם 1 מ-7 מטווח 2 נקודות. בתחילת הרבע הרביעי קטש הלך על הרגליים האבודות של הרטל בפיק אנד רול בין קלארק לג'ון די באופן כל כך בוטה, ואחרי נקודות מהירות של שניהם נזכר הקואץ' המקומי להוריד אותו לספסל. אולי פספסנו סמול פורוורד בגובה היסטורי. צילום: מכבי Rapyd תל אביב ההחלטה השניה הייתה להכניס את בסטיאן ווטיה 4:19 דקות לסיום הרבע השלישי. על פניו, לגיטימי - הוא חלק מרוטציית הסנטרים הצרפתית. רק שהענק הכבד הופקד על סורקין, שהיה עד השלב הזה עם 6 נקודות בלבד. עד סוף הרבע, וליתר דיוק עד 1:18 לסיומו הוסיף הסנטר הישראלי עוד 9, במופע מרהיב של חדירות לסל ודאנקים, שמעלה שוב את התהייה אם פספסנו קריירה של סמול פורוורד בגובה היסטורי. יחד עם ג'ון דיברתולומיאו, באחד מאותם ערבים שמסבירים למה הוא עדיין בסביבה, מכבי חזרה למשחק. אה כן, והיה גם תמיר בלאט. הוא נכנס 6:25 דקות לסיום הרבע השלישי, שבו הצליחה מכבי עדיין להתקשקש עם הצרפתים, ובייחוד עם פליט טרפאני שארק פול אבואה במשחק השיא שלו העונה, ומרגע הזה דפק הפוינט גארד הישראלי שלשה, עוד אחת, מסר אסיסט לג'ון די, שניים לסורקין, עוד שלשה, ועוד אסיסט לסורקין. בלאט ג'וניור יכול להוציא לפעמים מהדעת בראיית המנהרה שלו, בהחלטות שהוא מביא מהבית, בהתעקשות ללכת על המסירה הכי קשה. אבל במשחקים כמו אתמול, עם 14 נקודות ו-13 אסיסטים, כשהוא נראה כמו סטיב נאש בעוד עמיתו לפיק אנד רול סורקין (20 נקודות במחצית השנייה) מזכיר את אמארה סטודמאייר לפני הפציעות, נשכחות לרגע המגבלות (ובאופן מטריד לאוהדי מכבי, נוצצים סימני הדולרים בעיני סוכנו החדש, מישקו רזנטוביץ'). סטיב נאש לפני ששוכחים את המגבלות. צילום: מכבי Rapyd תל אביב תמיד כיף כשישראלים מנצחים משחק יורוליג, והניצחון של מכבי הושג בזכות בלאט, סורקין וג'ון די, שיחד עם גור לביא קלעו 54 מתוך 89 הנקודות של הצהובים. מצד שני, צריך לזכור מי היריבה. הפועל ירושלים הודחה השבוע מהיורוקאפ בהפסד לאנקרה, בעוד מכבי שרדה אתמול משחק מול קבוצה ששייכת מקצועית ליורוקאפ (בריאן אנגולה הודח בעונה שעברה עם אנקרה על ידי הפועל ת"א ברבע הגמר המפעל, אבואה המצטיין הגיע מהבי.סי.אל). הרמה הזאת לא קשורה בשום צורה למה שמכבי תפגוש בשבוע הבא בבית (לא באמת) מול פנרבחצ'ה ודובאי, וגם לא למה שצפוי לה במשחק הלפני אחרון של העונה, בדרבי מול איזו אחת שנראית לא רע לאחרונה. אם במקרה קטש מבשל פה קאמבק ממעמקי הטבלה לפליי אין, הערב בצרפת יכול להיות נקודת ציון רומנטית בדרך, לא יותר. הכדורסל צריך להיות מליגה אחרת, בכל המובנים.

אחרי המשחק בין המדורגת ראשונה לבין המדורגת שניה, אותו שידרנו השבוע אצלנו באתר הדיסקו, הגיע הזמן לעוד אחד כזה. במוצאי שבת הקרוב, החל מהשעה 21:20, בשידור ישיר ומלא אצלנו באתר הדיסקו, נעלה עוד קרב צמרת מליגת ה BNXT. נועם יעקב, בעונת פריצה ואחרי תצוגת MVP במשחק הנצחון מול אנטוורפן, ינסה לככב שוב במשחק שבו תתארח קבוצתו אוסטנד, מהמקום השני בליגה, במשחק חוץ קשה מול אאלסט, שמדורגת במקום השלישי – ועם מאזן זהה.  השידור המלא אצלנו באתר, פתוח לכולם. פריגיים החל מהשעה 21:20. יש לא מעט דברים עליהם אנחנו ממליצים לשים לב במשחק הקרוב. קודם כל, על המשך ההתפתחות המקווה של הג'אמפר. נועם יעקב הוא שחקן אחד על אחד מצוין, כזה שמגיע אל הצבע בקלות יחסית, ובטח ברמת ההתנגדות של הרמה הזאת. את זה אנחנו יודעים. העונה, יעקב רוצה ומצליח להיות הרבה מעבר לכך. אלו לא רק האחוזים המצוינים לשלוש נקודות, שעומדים כרגע על 39.4%, אלא בכלל על יכולת הפול-אפ. על היכולת לייצר ג'אמפרים מתוך כדרור. הפעם, נמליץ לעקוב בעניין אחר המאצ'אפ המסוים של נועם יעקב במשחק הזה. הגארד היריב, זה שיושב לא מעט בעמדה מספר 2, הוא המועמד הכמעט ודאי לתואר ה MVP של העונה בליגה הזאת. דאנטה מדוקס ג'וניור. מדוקס, שחקן שעשוי מחומרים שמתקדמים מהר במעלה היבשת הישנה (ויכול היה, לפי פרסומים זרים, לעשות זאת כבר העונה), מוביל את הליגה במדד יעילות, בנקודות למשחק, באחוזים לשלוש נקודות (50%). הוא שני האחוזים מהקו, כשהוא הולך מעל 7 פעמים במשחק. הוא זכה בתואר שחקן החודש יותר מפעם אחת.  כשהקבוצות הללו נפגשו בפעם הקודמת, אוסטנד ניצחה בקושי ובהארכה, בעוד מדוקס מסיים עם 35 נקודות, 9 ריב' ומהלך אחד בסוף שהשתבש לו, כי השומר שלו היה נועם יעקב.  כאמור, אנחנו, הדיסקו, מלווים את נועם יעקב ואת אוסטנד שלו עד לסיום העונה, במשחקים נבחרים, אצלנו באתר. כל מה שאתם צריכים לעשות הוא לעשות קליק אצלנו, בתוך האתר עצמו, לראות את כל המשחק, כל הפריגיים וכל ההפתעות שמחכות לכם במחצית. יהיה כיף. בואו

על אפקט סופיה בפרט ובולגריה בכלל תוכלו לקרוא בהרחבה בטור המצוין של הופמן מהבוקר. אשכרה, ברמת קשר נסיבתי, אפשר להמשיך לנסות וליצור קשר בין הכדורסל האבוד של הפועל תל אביב עד לממש לפני רגע, לבין הדברים הממש טובים שהיא עושה בעת האחרונה בכלל ובשבוע האחרון בפרט. וכן, היריבות שלה השבוע, מצרפת ואיטליה, שייכות לחלק הממש תחתון של הליגה השניה בטיבה בעולם. ולא, זה בכלל לא רלוונטי לדברים טובים במיוחד שהאדומים עצמם מייצרים במשחקים האלו. עם תחילת המשחק, החלטתי לרשום לעצמי, פוזשן אחר פוזשן, מהי הפואנטה ההתקפית של הפועל תל אביב וכיצד היא נגמרת. מיד כותב לכם סוג של דו"ח ראשוני, אבל נתחיל ממסקנה. מתוך 24 הנקודות הראשונות שקלעה הקבוצה של איטודיס, כשעוד היה סוג של אתגר מנגד, ואנחנו מדברים כאן על פחות מ-6 דקות מרגע הישמע הגונג, כן? 18 מהם היו ממהלכי פיקנ'רול. ולא סתם פיקנ'רול, אלא בשיטת התורות. שהובילו לשיטת ה Paydushko Horo. כן, זה ריקוד עם בולגרי. נסו בעצמכם. עם ובלי קשר למצב הסגל של בולוניה, שגם חסרה פחות או יותר כל רכז שיש לה בסגל, אבל גם התגעגעה אולי לדיוף בפנים, הלכו הגארדים המרכזיים של הפועל תל אביב הישר אל הרגליים של סמאילגיץ', האיש הגדול המרכזי של דושקו. וכן, עשו זאת בתורות. כלומר מתחילים במיציץ' שמייצר מולו את הג'אבים המרככים הראשוניים, עם שלושה מהלכים שהובילו ל 6 נקודות מהירות. ממשיכים עם האפר קאטים שהנחית עליו בראיינט, ב-5 מהלכים שייצרו 12 נקודות מהירות לא פחות. וזהו. ביי ביי. בסדר, נדגים את ההתחלה. הנה המהלך שהתחיל את הארוע. לפעמים, כשיש לך שחקן הגנה שהוא לא שחקן הגנה בכלל, אתה מנסה דווקא לרמות איתו. כלומר דווקא לצאת איתו למוד של כאילו-להתקיף. זה היה הרעיון הראשוני של בולוניה עם סמיאלגיץ', שיצא גבוה מאוד על הכדרור של מיציץ'. שקצת פחות התרשם. שעצר לרגע והוציא מסירת אאוט מבחוץ ל-2 נקודות מבפנים. (0:02) רק עוד אחד. מתוך הטרנזישן של המארחת, מתבייתים שוב על חסימה מסיימת של אוטורו למיציץ'. הפעם, ולא משנה מה באמת התכוונו לעשות, נאלץ הסמאילגיץ' לסיים בחילוף על הכדור. נו, זמן לא רע לסרבי היקר להמשיך להתאמן על הכנסות של כדורגל. מבחוץ, אל הבדלי הגודל שבפנים. עוד 2 קלות. (0:27) נראה לי שהנקודה הובנה. ואם איטודיס, כמדיניות, לא מאמין בניהול אנרגיה באמצעות חילופים תכופים, אז שיטת העכשיו מיציץ' מתקיף ובראיינט בצד, שמתחלפת לאחר כמה דקות, מצליחה לפעמים לייצר אפקט דומה. המרוויח המיידי מכל הסיפור הזה הוא כמובן אוטורו. שלא רק שמייצר מספרים ודומיננטיות שהיא אבן היסוד בחזרה של הפועל תל אביב לעצמה, אלא שהדבר הזה קורה שוב ושוב ברבע הראשון, כשהכל עדיין מכוון וקליני. ואם כבר מכוון וקליני, בואו נדבר על הפורווארדים. וויינרייט ומלקולם הם אולי הסמן לאיך שהקבוצה הזאת נראית. לא יודע להגיד אם הם הסימפטום או שמא הגורם המניע, אבל כשהם מתפקדים בשני צידי המגרש, החיים נהיים פשוטים יותר. הגנתית, אחרי שהחליפו ביניהם תפקידים ועשו את התורות ההגנתיים שלהם מול השחקנים המרכזיים של פריז (היפי ורובינסון) 48 שעות לפני, כך הם ישבו והחליפו ביניהם, כל עוד היה בבולוניה עוד תחילתו של חלום, על קרסן אדווארדס. ופירקו אותו ואותם לחתיכות. כמה חתיכות? מספיק כדי לייצר כאן עוד הפניה לריקוד עם בולגרי נוסף, הפעם כזה שקוראים לו Pravo Horo. הנה, הכנתי לכם סרטון לימודי. ככה, אגב, מתחילים כל ישיבת מערכת של הדיסקו. המדריך משמאל, אגב, הוא האודי הירש שלנו. דן אוטורו סיים את הרבע הראשון עם 3 אסיסטים שהובילו ל-7 נקודות של אותם ווינרייט ומלקולם. היפות מהן הגיעו בדמות חיתוכים מהפינה, כל אחד בתורו, שהסתיימו במסירה של הסנטר, שהובילה לקרש סל קל. כשאנחנו מחפשים את האלמנטים המקצועיים שהשתפרו בשבועות האחרונים, אפשר לרגע לעזוב את התרגיל המשורטט עצמו ולהתמקד בעיקר. הפועל תל אביב מצליחה לשבת על פאנצ'ים חוזרים ומוצלחים. עם שחקן שיושב בפינה או במצב של אמפטי (כלומר, עם פינה ריקה). ואני לא יודע עד כמה הצירוף של אדווארדס ורנדולף, שני מתחרים פוטנציאלים של וויינרייט ומלקולם קשור לעניין הזה, אבל הפורוורדים שכאן לפחות מהקיץ האחרון יותר חדים מאי פעם. זה בא לידי ביטוי בקריאות מצוינות מתי נשארים בפינה ומתי חותכים. זה בא לידי ביטוי באחוזים מחוץ לקשת. ואם כבר אחוזים מחוץ לקשת. 11/28 מול פריז ו 12/24 מבולוניה. גם כאן, האם זה הטריגר לזרימה ההתקפית או שמא ביטוי לכך שהכל חזר לדפוק? האם התשובה לכך היא בכלל בלייקני? פחות חשוב. הפועל תל אביב סיימה את אחד השבועות הכי מוצלחים שידעה מזה זמן. עכשיו הזדמנות לא רעה בכלל לבדוק עצמה מול יריבה בסדר הגודל של ריאל מדריד. עכשיו בואו נראה את זה מול ריאל מדריד. צילום: הפועל IBI תל אביב 3 נקודות לסיום הישראלים – די. לא מעניין. אני יודע שיש אנשים שזה כואב להם ואני מבין אותם. להפועל תל אביב יש משימות מקצועיות ויעדים ברורים. השישייה היא המטרה היחידה שלה. ובשלב זה – בצדק גמור. מיציץ' – אם ניקח את 5 משחקיו האחרונים, נקבל ממוצע של 5.4 אסיסטים (מעל לממוצע העונתי שלו) אל מול 4 איבודים (גם כאן, מעל לממוצע שלו). ונכון, צריכים לקחת את זה פר דקות משחק וכו, אבל זאת לא הנקודה שלי. מיציץ' נראה אתמול בסדר גמור. ועדיין ייצר איבודים מיותרים לגמרי. בחסות התקופה הטובה של הקבוצה שלו, אני רוצה הפעם לקחת את זה לכיוון חיובי. הוא לא מפסיק לנסות. הוא לא מפסיק לדחוף. במקום שבו שחקנים גדולים אחרים, בסיטואציות דומות, היו זזים טיפה הצידה (אולי מהמבוכה), מיציץ' שואף להיות מעורב כמעט מדי מהלך. זה סימן טוב. סימן עוד יותר טוב הוא כשהזריקות שלו אשכרה נכנסות. להבדיל מזריקת הבאזר במפגש הקודם מול ריאל מדריד. זוכרים חישובים – הפלייאין כבר מעשית בכיס שלה, אבל זה הרי לא היעד. את סיפור הפלייאוף אפשר כמעט ולסגור בשבוע הקרוב. נצחון ב-2 על ריאל יעניק לאדומים יתרון במאבק הפנימי. נצחון בחבל הבאסקים שלושה ימים אחרי ויתחילו באמת הריקודים. זהו. שבת שלום. עד כאן. שיהיה לנו טוב.

יש לי חבר שבת הזוג שלו לומדת וטרינריה בסופיה. כבר שלוש שנים שהוא על הקו, ושלוש שנים שהוא לא מפסיק לגמור את ההלל על הבירה הבולגרית: זולה, נעימה, בירה אירופאית לכל דבר. אני לא מתכוון לעבור מחר לסופיה, ולא נראה לי שמישהו אחר מהחבורה שלנו מתכנן רילוקיישן בקרוב, אבל כשזה נוגע להפועל תל אביב, אין עיר מתאימה יותר. זולה: מס מופחת (לכאורה); נעימה: אין אוהדים שילחצו ואין תקשורת שתעצבן; אירופה. בתוך הטירוף של העונה הזאת, ברכבת המקצועית והרגשית שנקראת הפועל תל אביב, אין דבר חשוב יותר מהחזרה לתחנת סופיה. קשה שלא להדגיש את זה: בעולם נורמלי, הפועל הייתה בסכנה לא כזאת רחוקה לפספס את הפלייאוף ואולי אפילו את הפליי-אין, אבל המזרח התיכון אוהד הפועל והכל 'הסתדר' לטובה. לא צריך להבין בכדורסל כדי לראות כמה נוח לאיטודיס לנהל משחק כשבאולם יש בסך הכל 150 איש. 120 מקומיים ועוד 30 אוהדי הפועל שעדיין לא ויתרו. רק לפני חודש עוד הספקתי להיות במנורה, במשחק שבו הפועל גירדה ניצחון על מילאנו. האולם אמנם לא היה מלא, אבל 5,000 האוהדים שהגיעו הפעילו לחץ מוחשי על איטודיס והצוות. "למה המשחק תקוע?" "איפה הישראלים?" "מתי כבר תיקח טיים אאוט?" ועוד שאלות ומענות של אוהדים. בתחילת העונה, הכדורסל הלא יפה אך יעיל של הפועל הביא ניצחונות. בואו, הם הובילו את הטבלה רוב הזמן אבל זה לא שכנע את כולם בגאונות של היווני. אני דווקא צידדתי בניהול הסגל ובמיצוי היכולות של שחקנים כמו בריאנט ובלייקני. אבל אז בריאנט נפצע, ועם החזרה לארץ לצד מיעוט הדקות של הישראלים, הלחץ מהיציע ומהתקשורת לראות את הבכירים המקומיים על הפרקט פשוט לא עשה טוב למאמן. ראינו מלטדאונים מקצועיים שהסתיימו בהפסדים כואבים, ואיבוד עשתונות מול עיתונאים, ללא טיפה של קלאס. אבל עכשיו מלחמה. גינת גם ככה פצוע; עיתונאים לכל היותר שולחים וואטסאפ במקום לדחוף מיקרופון לפרצוף, האוהדים, אלה שעודדו, אלה שהיו אדישים ואלה שקיללו - כולם נמצאים עכשיו רחוק מאוד. צריך להגיד בפה מלא, בלי קשר למלחמה: הדבר הכי טוב שיכול לקרות להפועל תל אביב זה שהליגה תבוטל ומשחקי היורוליג ישוחקו מחוץ לישראל עד סוף השנה. זה אבסורדי, זה עצוב, אבל זה נכון. מבחינת הפועל תל אביב תחנת סופיה היא תחנה סופית. סופיה עושה להם טוב. צילום: הפועל IBI תל אביב למשחק, שנערך בבולגריה עקב 'צינורות מעופפים' מפרס, הגיעה קבוצה אחת שידעה שהיא פייבוריטית. קבוצה שידעה שניצחון כאן מבטיח לה מעשית מינימום פליי-אין, אבל הגיוני שגם פלייאוף. מולה הגיעה קבוצה שנייה, שהחליטה שהיא זורקת את המשחק הזה, בדיוק כמו העונה לפח. הפועל הגיעה למשחק במצב רוח טוב. הזרים ברחו מישראל המסוכנת יחד עם המשפחות - ושיהיה ברור: כך בדיוק ארגון צריך לנהוג, ואין לי רבע ביקורת על זה שהם לא בארץ. זה היה משחק קל על הנייר, כזה שיכול לעזור מאוד במאבקי המיקום בפלייאוף, ועל הדרך להחזיר את הביטחון למאמן. כי כן, גם מאמנים נכנסים לתקופות רעות. גם הם, למרות הג'ל בשיער והחליפה המגוהצת, מאבדים ביטחון. ואין דרך טובה יותר להחזיר אותו מאשר לפגוש קבוצה שמגיעה ללא רכזים בסגל, ובכך להבטיח מעשית את המטרה הגדולה של המועדון: עוד שנה בטופ של אירופה. אני יודע, עשיתי מנחוס. לא מאמין בזה. הרבע הראשון רמז על מה שנראה לאורך כל המשחק: הפועל משחקת חופשי ואוטורו רעב אז אוטורו אוכל. ככתוב, מתנגד לא ממש היה שם, אבל המהלכים הראשונים רק הדגישו והמחישו את פערי הרמות היום ו/או את רמת המוטיבציה שהקבוצות הגיעו איתה. הגבוה האמריקאי סיים רבע קליל: ב-7 דקות הוא קלע 7 נקודות, מסר 3 אסיסטים והוריד 2 ריבאונדים. כל מהלכי הפיק אנד רול כשהוא על המגרש נגמרו בזה שהוא מקבל כדור מתחת לסל ל-2 קלות. כאשר ההגנה המביכה של האיטלקים כבר ניסתה לאסוף אותו, הוא היה כל כך עמוק שכל מה שנשאר לו זה רק לבחור איך ולמי למסור. הנה דיש לאיש (איזה כיף של חרוז), הנה קטנה למלקולם, והנה שוב איש לשלשה. קל, פשוט וטוב. לא היה לו מתנגד, דן אוטורו. צילום: הפועל IBI תל אביב שלוש דקות לסוף הרבע הראשון, כשבריאנט עשה סל על מורגן, הבנתי סופית שהמשחק נגמר. בריאנט חצב את דרכו לסל בכוח, בסבלנות ובאלגנטיות. הוא הקפיץ את מורגן ושיחרר זריקה מהירה מתחת לסל כדי שניאנג לא יספיק לחסום. בריאנט עשה זאת באלגנטיות ובכישרון, אבל כשבפיגור 10 הפרש ברבע הראשון, שחקן מכדרר 5-6 כדרורים במשך 4 שניות, והמגן שלו נותן לו לדחוף אותו בזמן שהעזרה מגיעה באיחור, אתה מבין שגם אם קיווית, משחק תחרותי לא יהיה פה. 34-19 אחרי 10 דקות. הרבע השני ממש לא היה שונה. הפעם זה בלייקני, שכבר סיים טוב את הרבע הראשון ובא לשחק את משחק הבידודים שכל כך מתאים לו. צריך להגיד שזה פחות קח את הכדור והשאר מפנים, אלא יותר קח את הכדור אחרי סקרין אוואי והשאר מפנים. שינוי קטן שעושה המון הבדל. כשבידוד מתחיל בתנועה מאורגנת, הרבה יותר נוח לסדר איפה עומד כל שחקן ולאן ללכת כשהעזרות מגיעות. בכל מקרה, לבלייקני זה לא ממש משנה והוא בשלו: עובר שחקנים להנאתו וקולע ג'אמפים למחייתו. 14 נקודות בחצי הראשון, ושני העולמות של הפועל, אחד לפיק אנד רול ואחד לבידודים נראים מצוין. הפועל סיימה מחצית עם 18 אסיסטים כאשר עונתית, היא עמדה לפני המשחק על פחות מ-17. חריג. 25 הבדל בהפסקה והיה אפשר לוותר על המחצית השניה, בה ראינו את בולוניה מלחיצה בטירוף את הפועל תל אביב, עד שאיטודיס לא יכול היה לעמוד בזה יותר - הוא התיישב על הספסל ונתן לדדאס לנהל את המשחק. טוב נו, הבנתם את הציניות. מורגן ואלסטון באמת ניסו וקלעו 24 כל אחד, אבל המשחק התנהל במחוזות ה-20 עד 30 הפרש לכל אורכו. היו רגעים שבהם נראה שגם השופטים כבר רצו ללכת הביתה, כשלא שרקו לעבירות בולטות בניסיון לעצור מתפרצות; עבירות כל כך ברורות, שגם המגן וגם המתקיף עצרו לשאול איך לא נשמעה שריקה. הפועל ניצחה 'רק' ב-18 ורק משהו מאוד, מאוד לא צפוי ימנע ממנה פלייאוף. וכמו שכבר כתבתי - אני לא מאמין בניחוסים. 18 אסיסטים במחצית, חריג. צילום: הפועל IBI תל אביב הדברים החשובים באמת: 32 אסיסטים, 5 שחקנים בדאבל פיגרס ומשחק התקפי שוטף. נכון, לא היה שם יריב ראוי אבל הם יכולים לקחת את הדרך הזאת הלאה למשחקים הבאים ומי יודע, אולי אפילו לסדרת רבע הגמר ולפיינל פור. הישראלים? אין. כאשר האולם ריק ומישהו צועק מהיציע, זה לא משנה אם המאמן דובר את השפה, את הסנטימנט הוא מרגיש מצוין. כשבר טימור וים מדר יושבים על הספסל ושומעים אוהד צורח "מה עם בר?" או "תכניס כבר את ים", אולי יש מי שחושב שזה מעודד אותם, אבל שחקנים בגילם ובמעמדם לא אוהבים שמתייחסים אליהם כאילו עלו עכשיו מהנוער והקהל רק מחכה לראות אותם מעיפים שלשה. יותר מזה: הם מבינים בדיוק כמה אנטי הצעקות האלה מייצרות אצל המאמן שלהם. הסיפור עם הישראלים בהפועל כואב במיוחד כי לעניות דעתי לתומר (כשהוא בריא) וים יש מקום ביורוליג ויש מקום גם בסגל הזה בהפועל. מוזר ומבאס אבל קבוצה ומאמן לא צריכים לבדוק דרכונים לשחקנים. קסלר אדוארדס: 8 נקודות, 7 ריבאונדים ובעיקר הראה שהוא בדיוק מה שהפועל חיפשה וצריכה. 4 ארוך אתלטי עם קליעה משלוש, שיכול לרווח את המגרש ולהתמודד בהגנה עם גארדים, פורוורדים וסנטרים. שחקן מאוד מעניין שיכול לדעתי להיות מאוד משמעותי כשאנחנו מתקדמים לשלבים האחרונים. נכון לעכשיו בינגו של הפועל. אז לא לשכוח, אם אתם לומדים וטרינריה בסופיה, או שאתם מתכנתים בהייטק, אם קוראים לכם קסלר או סטפאנוס - הכל, אבל הכל אמת לשעתה.

הצלחה של צוות שיפוט בכל משחק מתחילה הרבה לפני כדור הביניים, כבר בשלב שיבוץ השופטים והתאמתם למשחק. בשלבי הפלייאוף של היורוקאפ, היורוליג חייב לקחת בחשבון לא רק את רמת הקושי והתחרותיות של המשחקים, אלא גם את המשמעות שלהם. כל משחק הוא למעשה על כל הקופה, תרתי משמע: למנצחת עדיין קיימת אפשרות להעפיל ליורוליג, בעוד המפסידה מודחת. לכן, אני מתפלא לא מעט לנוכח שיבוצי השופטים במשחקי הפלייאוף של היורוקאפ עד כה, כולל שמינית הגמר בשבוע שעבר וארבעת משחקי רבע הגמר שהתקיימו השבוע. לא שובץ אף ראש צוות מנוסה, ובוודאי שלא שופט בדרגת Crew Chief ביורוליג. בנוסף, שובצו מספר שופטים שלפחות על פי השיבוצים שהם מקבלים השנה אינם מפגינים יכולת גבוהה במיוחד, וכן שופטים בעלי ניסיון מועט, כולל רוקיז בעונתם הראשונה ביורוליג. שיבוצי השופטים בשלב זה של העונה מעלים שאלה מהותית: עד כמה היורוליג מתייחס ברצינות לליגה השנייה שלו, או שמא אין לכך חשיבות רבה ולכן ניתן לשבץ כמעט כל שופט למשחקים הללו. שמינית גמר יורוקאפ: ונציה מול טרנטו בעיות השיפוט בפלייאוף היורוקאפ לא התחילו אתמול, בהפסד הצורם והמשמעותי של הפועל ירושלים לטורק טלקום, אלא כבר בשבוע שעבר. בסיום הרבע הרביעי במשחק שמינית הגמר בין ונציה לטרנטו, כאשר התוצאה הייתה 81:81, שחקן טרנטו, די־ג'יי סטיוארד, זרק לסל. לאחר שנשמע הבאזר, שחקן ונציה, ג'ורדן פארקס, נגע בכדור ומנע ממנו להיכנס. מדובר במקרה בסיסי למדי, כזה שכל שופט אמור להכיר כבר מהשלבים הראשונים של קורס השופטים. תחילה סימנו השופטים סל, שהיה מעניק לטרנטו ניצחון 83:81, אך לאחר בדיקה במוניטור קבעו כי לכדור לא היה סיכוי להיכנס ולכן פסלו את הסל. אמנם ההחלטה קיבלה גיבוי מראשי השיפוט ביורוליג, אך קשה למצוא שופט שיסכים איתה. למזלם של השופטים וגם של הליגה, טרנטו ניצחה בהארכה. הפועל ירושלים מול טורק טלקום אנקרה במשחק של הפועל ירושלים מול טורק טלקום, האדומים אמנם ביצעו מספר טעויות ברבע הרביעי, אך ייתכן שתוצאת המשחק הייתה שונה אלמלא מספר החלטות שיפוט במחצית השנייה. נגד ירושלים נשרקו 33 עבירות, בעוד שבממוצע קבוצה מבצעת בין 20 ל-25 עבירות למשחק. כמות חריגה כזו אמורה להעלות תהיות האם מדובר בשריקות יתר נגד קבוצה אחת. עם זאת, מעבר לכמות העבירות, השאלה המרכזית היא האם ההחלטות היו נכונות והאם נשמרה עקביות בין שתי הקבוצות. בעיות השיפוט במחצית השנייה, שהיו ברובן לרעת ירושלים, החלו כבר ברבע השלישי. בדקה 6:18 נשרקה לאוסטין וויילי עבירה שלישית במאבק על ריבאונד, למרות שלא השיג יתרון ממשי. שופט מנוסה יותר היה ממתין רגע נוסף לפני השריקה. בדקה 6:00, ג'ורדן אשר דחף את הארפר כדי לפנות לעצמו מקום לזריקה, אך לא נשרקה עבירת תוקף. בהמשך נראה את חוסר העקביות בהחלטות דומות. בהמשך הרבע פספסו השופטים חסימה לא חוקית על בנקסטון, ולאחר מכן שתי החלטות בדקה האחרונה פגעו בירושלים. עבירה שלא הייתה נשרקה ללאמב, ובהמשך נשרקה עבירת תוקף נגד הארפר למרות שהמגע הראשוני היה מצד המגן. הרבע הרביעי בדקה 6:43 נשרקה עבירה חמישית לווינסטון, למרות מגע לא חוקי מוקדם מצד אולמאן. שופט מנוסה יותר היה מזהה זאת. בדקה 5:29 התקבלה אחת ההחלטות המקוממות במשחק: עבירת תוקף רביעית להארפר, למרות ששחקן אנקרה, אוזדמירוגלו, ביצע עבירת reach-in ברורה. במקום לשרוק עבירה למגן, נשרקה עבירה להארפר. מעבר לטעות עצמה, מדובר גם בחוסר עקביות בולט לעומת מקרה דומה קודם במשחק. ואחרי הרביעית, באה החמישית הזו של הארפר, גם היא בהתקפה בדקות הבאות אוזדמירוגלו היה מעורב במספר מקרים נוספים של מגע לא חוקי שלא נשרק, עד שלבסוף, רק בדקה 2:24, נשרקה נגדו עבירת הנד-צ'קינג. בדקה 0:40 לסיום, רועי הובר ביצע צעדים שלא נשרקו. גם במהלך קודם של לאמב ניתן היה לשרוק צעדים. אלו החלטות קטנות, אך משמעותיות. לגבי ההפרה בזריקת העונשין של ג'יימס, 11.9 שניות לסיום: ההחלטה הייתה נכונה לפי חוקי פיב"א, אך ניתן היה למנוע את המקרה באמצעות שיפוט מונע, למשל באמצעות אזהרה מוקדמת לשחקן. החלטה נכונה שהיתה יכולה להמנע באמצעות שיפוט מונע בסופו של דבר, אף אחד לא הגיע למשחק כדי לפגוע בקבוצה כזו או אחרת. שופטים רוצים להצליח בדיוק כמו שחקנים. אך כפי שקיימת היררכיה בין שחקנים, כך גם בשיפוט, או לפחות כך זה אמור להיות. מעבר לשיבוצים עצמם, עולה שאלה רחבה יותר: מי מנהל את תחום השיפוט ביורוליג ועד כמה הנושא הזה נמצא בעדיפות עבור מקבלי ההחלטות והקבוצות. עד כה, נראה כי הנושא אינו זוכה לתשומת הלב הראויה, והתוצאות ניכרות על המגרש. טוד וורניק היה בין בכירי ומובילי שופטי כדורסל בליגה ישראלית במשך 25 שנה וגם שפט ברמות הגבוהות ביותר של הכדורסל האירופאי, כולל פיב״א והיורוליג, במשך 20 שנה. לאחר פרישתו משיפוט פעיל, וורניק כיהן כמעט שני עשורים כיועץ, מדריך, מבקר ומנהל שופטים באיגוד הכדורסל, פיב״א ומחלקת שיפוט ביורוליג. היום הוא בעל טור ויועץ בנושאי שיפוט באתר האירופאי, באסקטניוז. וורניק נולד בארה״ב ועלה ארצה ב-1979. הוא הביא אתו הרגלים ונורמות שיפוט שהשפיעו רבות על דורות של שופטים בארץ ובחו״ל.

מודה. לקח לי זמן להתיישב ולכתוב את הטקסט הזה. סביר להניח שכמוני, מרבית הצופים הישראלים של משחק רבע גמר היורוקאפ בין ירושלים לבין טורק טלקום אנקרה, כולל ואולי במיוחד אלו שאוהדים קבוצות אחרות, הרגישו מעורבים רגשית לקראת סופו והמומים למדי מיד אחריו. השילוב בין הדברים שהיו מוטלים על הכף, הסיטואציה הנוכחית שלנו בארץ הקודש בכלל ושל ירושלים בערב הזה בפרט, הכאוס שנוצר שם על הפרקט בבלגרד, במעין רויאל ראמבל שבו בכל פעם מודח עוד שחקן לובש אדום, שלשת ההולי מאדרפאקינגשיט של הובר ואז שלשת הלא.יאמן.שככה.זה.נגמר של אולמאן. יש הרבה דרכים לשלוח עונה אירופית וחלום בצידה קיבינימט. הפועל ירושלים בחרה אתמול בדרך המכאיבה מכולן. הובר נתן. הובר לקח רועי הובר לא באמת אמור היה להיות שם. בסגל מלא ובסיטואציה שבה הגארדים המובילים לא מתנדבים לשבת על הספסל, הובר לא נמצא על הפרקט ו-ודאי שלא מקבל את ההחלטות בסוף. בדיוק כמו בסיומו של משחק מספר 2 בגמר הפלייאוף של העונה שעברה. אה, רגע, בעצם, שכחו מזה. תזכורת - קליק ראשון על הסרטון ינגן את הקטע הרלוונטי. כדי לצפות בשנית יש להעביר את הסרטון עד לנקודת הזמן המצוינת בסיום הפיסקה. אפשר להגיד על האיש מה שרוצים, ואנחנו מיד נגיע לזה, אבל דבר אחד ודאי שלא ניתן לקחת ממנו. אין גברים כאלה. לא פחד, לא חשש. שיחק והחליט. כמה רגעים לפני שהארפר נשלח הביתה, בכל מובן אפשרי, תראו את ההחלטה הנהדרת של הובר כאן, שהולך נגד כיוון החסימה (יענו ריג'קט), ובעזרת התנועה הנהדרת של וויילי מתחת לטבעת (יענו לואו גאפ) הוא מגביה אליו מושלם ועושה פלוס 9. אחח, איזו תקופה. (4:38) הוא קיבל החלטה קרת רוח ונכונה, במינוס 2 ואל מול חילוף הגנתי של הטורקים, כדי לייצר עוד מסירה שנראית פשוטה אבל שממש לא, בדרך לעוד 2 של האיש הגדול, שעשו שיוויון. (6:29) אחרי פסק הזמן האחרון, בלי שום אופציה התקפית סבירה אחרת על הפרקט, שגם זה ראוי לדיון בנפרד, הוא לקחת את השלשה שיכולה הייתה לשנות את כל נרטיב הקריירה של הגארד שתמיד חסה בצידו של מישהו אחר. כי אין שלשה כזאת. כי אין שלשה חשובה כזאת. כי אין שלשה אמיצה כזאת. (8:06) אבל בסוף, כנראה שאת המשחק הזה הוא יזכור ויזכר בעיקר בגלל הטעות. כמו ההבדל הגדול בין חלוץ לבין שוער, כשהראשון יכול לטעות בלי סוף ולפגוע בפעם יחידה ומקרית שמוציאה אותו גדול, להבדיל משוער שיכול לספק משחק נדיר ומושלם, אבל רגע אחד של חוסר ריכוז יהיה מה שישאר. כשהוא שומר על האיש הכי מסוכן במצבים של הכנסת כדור, הלך הובר "נכון", כלומר אחורה והצידה מיד עם המסירה, אבל שום דבר כאן לא היה נכון. הובר זנח את המשמרת ההגנתית שלו ואיפשר לאולמאן לקבור את השלשה החשובה מכולן, ולא רק אותה. (8:21) מישהו ישמור על ג'יילן סמית'? ג'יילן סמית' כבר עשה סיבוב לא קטן בקריירה שלו. החל מהטור הגרמני שהסתיים באלבה של הישראלים, דרך סיבוב יורוליג של בולוניה ופרטיזן ועד למסע טורקי שהחל בבחצ'שהיר וממשיך בטורק. בדרך כלל, שחקן של ליד. את המשחק הזה לא פתח בחמישיה של ארדם צ'אן. שחטף את הקריזה פחות משלוש דקות וחצי מתחילת המשחק וזרק הביתה את כל החמישיה שכן פתחה. במקומם נכנסו אשר, אלכסנדר, דורמאז, אולמאן וסמית'. ובתכלס, את האפקט האגרסיבי של המהלך הצליחו לתרגם לאגרסיביות בפועל, שהלכה ושחקה את שחקני ירושלים, בכמה מובנים אפשריים, ככל שהמשחק התמשך. אבל התרומה הגדולה של סמית' בהתקפה, שהסתיימה במשחק של 25 + 6, כולל 5 שלשות מפלצתיות, אפשר לראות גם על רקע הבעיות ההגנתיות של הקבוצה מהבירה. בואו איתי רגע. נעבור על כמה מהלכים משמעותיים ביחד. כאן, השומר שלו הוא טריפל ג'יי. ויש פיקנ'רול שמערב הגנתית את אוסטין וויילי. עכשיו, כאן צריכים לדבר על רעיון הגנתי מרכזי של ירושלים לאורך כל העונה, שנע איפשהו בין סטאנט לבין צ'וק. כלומר, בלי לשגע יותר מדי עם מונחים שמתכתבים עם עקרונות של הגנת נקסט (ולאו דווקא כאן), יש כאן נסיון לחסוך מהגבוה האיטי את המעורבות ההגנתית, באמצעות התערבות של גארד קצת יותר קל רגליים. אוקיי? אוקיי. אז אנחנו מדברים על שחקן של 40% לשלוש. לא אחד שצריך להישאר פנוי. והנה, הטריפל נתקע בחסימה, וויילי נשאר בעמדה מכילה והובר רק עושה משהו עם הידיים. שלשה. (5:29) אוקיי. עכשיו לאמב על סמית'. פיקנ'רול שמערב את וויילי. עזבו. תראו לבד. (5:52) הלאה. היי פיקנ'רול שמערב את וויילי. לאמב שוב שומר. ומול החסימה של קייל אלכסנדר, לאמב עובר. מלמטה. למה? זה לא פוש אנד אנדר. זה לא פוש בכלל וזה לא הגיוני. יש 99 פתרונות אפשריים למהלך הזה במצב הזה, אבל הפתרון הזה הוא לא אחד מהם. (6:12) אחרון. חזרנו לסייד פיקנ'רול. השומר של סמית' אחד הוא סמית' שני. לג'יט. יכול להיות שירושלים רצתה להישאר עם מדיניות האייס שלה, כלומר לכוון הצידה ולקו האורך, אבל סמית' של הכדור הולך לכיוון האמצע. ולכן, ג'סטין סמית' נתקע בחסימה של אלכסנדר, וויילי עדיין נמוך ולא רלוונטי וזוס רחוק ולא רלוונטי. מה כן רלוונטית? הטריצה. (6:20) זה שהפועל ירושלים כשלה לאורך חלקים נרחבים של המשחק בהגנת הפיקנ'רול שלה, כפי שעשתה לא מעט העונה, זה בגדר הסביר. הטעויות בקריאות ההגנתיות, חוסר ההחלטיות של מי הולך לאן, הבעיות ההגנתיות הפרסונליות של מי מהשחקנים. כל זה מוכר. הנה, קחו דוגמא אחת מהמשחק המסוים הזה ותעצרו בבקשה כשהשעון הגדול מראה 4:02. הכדור אצל סמית' האיום. ירושלים לגמרי במדיניות הצ'וקים שלה, שעיקרה לשבת הכי חזק שאפשר על המכדרר ולהפעיל עליו את הלחץ. מה שעובד, אגב, מושלם מול הפועל תל אביב, כן? בפועל, יש עכשיו טריפל, ג'סטין סמית' וקשיוס ווינסטון מול הכדור. מה שמאפשר לשחקן בשליטה לייצר מסירה קלה הצידה, לשלשה של טריפונוביץ'. (2:13) מכאן ועד לכאוס ההגנתי ברגעים שעושים הבדל של עונה שלמה, המרחק גדול. כמו המרחק בין יורוקאפ ליורוליג. הארפר במסגרת הטור הזה, לא מתכוון להיכנס לענייני שיפוט. גם לא מבין בזה כל כך. גם יש את דו"ח וורניק, אחד שכן מבין בזה, שיעלה טור בדיוק בעניין הזה בהמשך היום. אני כן רוצה לדבר על ג'ארד הארפר. שאולי ימשיך ויפרח במדי הפועל ירושלים. שאולי לא, מבלי להיכנס לעניינים חוזיים. איזו עונה פסיכית רשם האיש הזה. כי מעבר למספרי ה MVP החד משמעיים, הוא גם לקח צעד קדימה בכל הנוגע לשליטה, מעורבות ואחריות שלו על כל הנעשה. נכון, החזות השקטה מטעה, אבל הבערה שבפנים לא ניתנת להסתרה. בניגוד אולי לאחרים, הוא היה נכון לעשות הכל כולל הכל כולל פאקינג הכל כדי להצעיד את הקבוצה שלו ליורוליג, דרך הדלת הראשית. ספציפית מול אנקרה, ראינו את הדומיננטיות ההתקפית מהשלבים הראשונים, שבהם שיחק גם בשבילו וגם בשביל קרינגטון. הקליעה מבחוץ לא באמת נכנסה, אז הוא כן נכנס פנימה. אל המגע. אל העבירות. פעם אחר פעם. וסחט 8. והלך לקו 13. ונפל על הפרקט. ונתן הכל. וזהו, שמהבחינה הזאת, נתן יותר מדי. אל מול היציאות הגבוהות של ההגנה עליו, אל מול השומרים המתחלפים מולו, אל מול הרעיון לכפות עליו לדהור פנימה ויהי מה, הארפר – בדיעבד – נפל אל המלכודת של ההילוך החמישי. מבין 9 איבודי הכדור שלו, היו נפילות אל מול הטראפים, כמו כאן כשהוא פוגש את אולמאן ובנקסטון. (1:59) אבל הבעיה המרכזית, זאת שאולי סגרה עידן בירושלים (ואולי לא), הגיעה כשהוא בחר לפתור את הלחץ של האוזדמירוגלואים עם התשובה הלא נכונה, שהיא פשוט לעקוף ולשעוט. לפעמים זה הסתיים כשהוא סוחט. יותר מדי פעמים זה נגמר הפוך. ובכך הסתיים. (4:54) הארפר הוא לא שחקן שתמיד צריכים להחביא הגנתית. במשחק הזה כן. כשהוא שמר על טריפונוביץ' בתחילת המשחק ועל דורמאז בהמשך, הרעיון היה שצריכים לשמר קצת כוחות והרבה עבירות מול מי שנראים כמו הפראיירים היחסיים מהצד השני. הבעיה, כאמור, הייתה שהכוחות והעבירות בוזבזו דווקא בצד שאליו מתקיפים. מכאן נשאלת שאלת המאמן. מעמדו של יונתן אלון לקראת העונה הבאה? על זה עוד יש לנו ים של זמן לדבר. ספציפית, במיקרו, קיבלנו אתמול לא מעט הימורים מצידו של הקואץ' בכל הנוגע לשילוב שחקנים עם עבירות. גם עם ווינסטון. גם עם הארפר. גם במחצית הראשונה. בעיקר במחצית השניה. כאמור, סגל הגארדים של ירושלים היה מדולל במשחק הזה. הנסיון לשלב את פריצקי הסתיים אחרי 14 שניות. הרבה אפשרויות, כאמור, לא היו. ההחלטה לשלב את הארפר ולהשאיר אותו על הפרקט? מובנת, הגיונית וברורה. אבל בסוף, השאלה היא מתי מסוכן יותר. כשהארפר ביצע את החמישית ונשלח החוצה, הקבוצה שלו עוד הייתה בפלוס 7. וההתמוטטות הגיעה מיד לאחר מכן, עם 8 רצופות של הטורקים. עובדתית, את הפוזשן ההתקפי האחרון שלה ירושלים סיימה עם אותו סל גדול של הובר. מעשית, היא הייתה חייבת את ההארפר שלה על הפרקט קצת עוד לפני המהלך ההוא. כשהוא כבר נטול ווינסטון, יונתן אלון הימר אין והאמין שהאיש שלו ימצא את הדרך. הוא טעה. ולו בדיעבד, הוא צריך היה ללכת כאן יותר שמרני. 3 נקודות לסיום כבשת הרש – הרבה רגעים רעים היו לאנתוני לאמב העונה בהפועל ירושלים. אתמול, לרגע, השכיחו שתי פעולות התקפיות שלו את העבירות המטופשות והטעויות הבלתי נגמרות של הלפני. ואז הגיעה העבירה המטופשת פינת הרבה יותר ממטופשת על הזריקה של אשר מהפינה, 11 שניות לסיום. כמה תקוות של טרום עונה, ככה אכזבה בפוסט עונה. אנתוני לאמב, יותר מכולם, הוא הדבר הגדול שהשתבש. אול אין – ולא רק הוא. זאת הייתה העונה של ירושלים לקחת את המפעל הזה. ביורוקאפ מוחלש, עם עתיד לא ברור של הכדורסל ביבשת, כשהיא הקבוצה הכי טובה. כשהולכים אול אין, מייצרים כאן תעודות ביטוח. מחתימים פוליסות ביטוח. לא מאמינים שיהיה בסדר. לא נשענים על טבלאות והגיון. הולכים אול אין. עושים הכל, כולל הכל. הפועל ירושלים לא עשתה הכל, כולל הכל. היא הסבירה נהדר למה היא צודקת. לעניות דעתי המרודה, היא טעתה. גוד גאיז - מכאן לדל"פ. אני יודע, אני יודע. קרינגטון צודק לגמרי כשהוא מחליט להישאר בארץ, תחת מלחמה, לצד אשתו מהלך הלידה הצפויה. זה הדבר הנכון. ככה מתנהגים. משפחה לפני הכל. הכל נכון. אני לא יודע מה הפועל ירושלים עשתה כדי לנסות לשכנע אותו אחרת, אם היא עשתה, איך היא עשתה. לא יודע. ולכן, גם את הקטע הזה – קחו בבקשה בערבון מוגבל – כי יכולת להיות שמאדלסון ומטה הפעילו לחצים כבירים, שלא עבדו. אני באמת לא יודע. מה שאני כן יודע זה שאין סרט בעולם שלפני משחק נוקאווט של עונה שלמה, ויותר מעונה שלמה, לא משתמשים בכל מניפולציה, איום ותרגיל אפשרי כדי לוודא שהוא כן מגיע למשחק. כן, גם במחיר של לא להיות בחדר הלידה. זה לא מודרני, זה לא בסדר, זה חוסר אחריות – אבל הטכנולוגיה קיימת. הכל, כולל הכל. כי אחרת, אתם סתם GOOD GUYS. וGOOD GUYS בדרך כלל מפסידים. לא מאמינים לי? תשאלו את אוברדוביץ'. תשאלו את ג'יג'י דטומה. עד כאן להפעם. המשך יבוא. שיהיה לנו טוב.

חמש חמישיות שונות העמידה הפועל ירושלים ב-4:47 הדקות המכריעות של העונה. אף אחת מהן לא הוצבה על המגרש מבחירה. כולן נכפו על יונתן אלון. איך אני יודע? כי במשך 760 דקות ו-13 שניות, לאורך כמעט 19 משחקים (פלוס הארכה אחת) - ממחזור הפתיחה ביורוקאפ ועד שלהי רבע הגמר - המאמן לא השתמש ולו באחד מההרכבים הללו אפילו פעם אחת. פעם אחת, לרגע אחד, במשך עונה שלמה. חוץ מברגע הכי חשוב. הכי מכריע. הכי אומלל. אני מכיר אתכם. או לפחות את אלה מכם שתסיימו לקרוא את הטור, ומיד תחשבו לעצמכם או תגיבו באחת הרשתות החברתיות: אתה חכם בדיעבד. הרי אם קייל אולמן לא קולע את שלשת חייו, וירושלים היא זו שמנצחת, כל הטור הזה נכתב אחרת לגמרי. ואין ביקורת. ויש רק מחמאות לניצחון הישראלי ההרואי על הטורקים הרשעים, דווקא בימים האלה. אם המשחק היה נגמר כמו שהיה צריך להיגמר, הייתם קוראים כאן שיר הלל לרועי הובר. זה היה הולך בערך ככה: את השלשה האחרונה שלו באירופה קלע הובר לפני חודשיים וחצי, במשחק של 43 הפרש בוורוצלאב. כלומר, את השלשה הלפני אחרונה. והוא (כמעט) קנה את עולמו עם שלשת (כמעט) הניצחון, שלשת (כמעט) הנוקאאוט. עד כדי כך גדולה השלשה הזו - שהיא (כמעט) נכנסה ברגע לספרי ההיסטוריה של המועדון, ולעולם (כמעט) לא תימחק מהם, ואפילו (כמעט) הצליחה קצת להשכיח את האסיסט ההוא לג'סטין סמית' מגמר האליפות (כמעט) בעונה שעברה. רועי הובר. כמעט גיבור, בגלל טעות גורלית של שנייה בהגנה (צילום: מיכל בן גיגי, הפועל IBI ירושלים) אבל רק כמעט. הובר, שחקן של פחות מתשע דקות לערב במהלך העונה (כולל משחקים שבהם לא שותף כלל), לא סתם הפך לרכז הראשון במאני טיים - הוא הפך לרכז היחיד, כשלצידו יובל זוסמן כגארד נוסף. בשלוש עמדות הפנים הייתה תחלופה די גבוהה: אייזיאה מובלי הובהל לספסל בגלל טעות קריטית, ואחר כך הצטרף ג'סטין סמית', ואנתוני לאמב יצא בגלל עבירות, וגם אוסטין וויילי יצא בגלל עבירות, אז מובלי חזר, וג'וזאיה-ג'ורדן ג'יימס היה ויצא ושב. בקיצור, בלאגן. למרות הליינאפ הגבוה בדקות הסיום, שהכריח את אלון להציב על המגרש את השומרים הטובים ביותר שלו, הוא לא מצא שום מענה לצמד הגארדים הלוהט של טורק טלקום אנקרה. ג'יילן סמית', הו ג'יילן סמית'. בשלוש וחצי הדקות האחרונות הוא קלע 12 נקודות (13 עד אותו שלב) וירה 3 מ-3 לשלוש (2 מ-7 עד אז). אלא שבמהלך המכריע באמת הוא לא היה מעורב. אולמן, שבניגוד לשותפו היה טוב, יציב וסולידי לאורך כל המשחק, הכניס את הכדור האחרון מהצד, 1.8 שניות לסיום בפיגור 90:88, ומסר אותו לג'ורדן אשר. והנה מגיע הכמעט של הובר: בטעות גורלית הוא רץ באמוק לעזור על אשר - שחקן של 32% בסך הכל לשלוש - והפקיר את אולמן. זה היה הטיימינג המושלם עבור היורש של ספידי סמית' (באנקרה) לקבור את שלשת הניצחון האמיתית, בלי כמעט ובלי סוגריים, ולקבוע לעצמו שיא עונתי חדש של 25 נקודות. עם כרטיס לחצי הגמר. דווקא ברגעי ההכרעה לא נותר זכר משלישיית הד"ק אבל רגע. עכשיו חייבים לחזור מעט אחורה. כי למה בכלל הובר, במעמדו, היה צריך לקחת על עצמו אחריות כזו? הרי בכל רחבי היורוקאפ אין שלישיית גארדים דומיננטית שכזו. 48 נקודות למשחק. 32.5 זריקות מהשדה. 14.7 זריקות עונשין. 10.9 אסיסטים. וגם 5.1 איבודים. אלה היו המספרים של צוות הד"ק, ובזכותם שייטה ירושלים לרבע הגמר מהמקום הראשון. ובגדול, זה לא כל כך רע להיות תלוי בטריו כל כך טוב. וכשאתה מגיע לרגעי ההכרעה של העונה בלי אף אחד מהשלושה, אתה נראה אבוד, וחסר רעיונות, ונטול פתרונות, ומגלה שהמסע הארוך והממושך פשוט הסתיים לו. האב הטרי קאדין קרינגטון לא בא. ו-6:43 דקות לסיום יצא קאש ווינסטון בחמש עבירות. ואז קרה מה שלא קרה לג'ארד הארפר מעולם: בהופעתו ה-103 במדים האדומים, בכל המסגרות הרשמיות, הוא ספג לראשונה עבירה חמישית. 55 שניות בלבד חלפו בין העבירה השלישית של הארפר לזו החמישית. אלון, שכבר איבד את ווינסטון, חש חשוף מדי ולא העז לספסל את הכוכב שלו לדקה או שתיים. הוא לקח הימור, וכדרכם של מהמרים - לפעמים הם מאבדים את התחתונים. כשנאמבר וואן יצא לצמיתות, ירושלים הוליכה 69:76. היא התייצבה למבחן האמיתי שלה עם יד קשורה ורגל צולעת. אם תרצו, היא נתפסה ללא סים. ונכשלה. ולכן עכשיו היא בבית. ההצלחות בזירה המקומית נסדקו, המבטים החשדנים בדרך. צילום: לירון מולדובן, באדיבות ליגת ווינר סל לפני שבוע הזכרנו כאן שהאדומים הופיעו לעונה הזאת כדי להתקדם ולהשתדרג. לשם כך הם השקיעו והנחיתו את ווינסטון, לאמב ומובלי. בשורה התחתונה, הם נתקעו באותה משבצת בדיוק כמו בעונה שעברה, זו שבה הציגו לא-לראווה את טאריק פיליפ ודרק אוגביידה. אז אפשר לדבר על השיפוט, ועל השיטה המפוקפקת, ועל היעדר הביתיות, ועל המלחמה, ועל אובדן כושר המשחק לאחר 24 ימים נטולי כדורסל, ועל האנושיות שמאחורי שחרורו של קרינגטון. אפשר, והרוב אפילו יהיה נכון. אבל. אבל: אם הסיבה המרכזית להדחה היא שוב מחסור בשחקנים מובילים ואיכותיים, שיובילו את הקבוצה בדקות האחרונות של העונה, אז הכל חוזר למשבצת הראשונה והמקורית - שמוקפת שאלות דומות: האם הבעלים מתן אדלסון השקיע את כל מה שהיה יכול כדי ללכת עד הסוף? האם אנשי המקצוע שסביבו, ובראשם אלון, דן שמיר וגל מקל, עשו הכל כדי להעמיק ולבטח את עצמם מול חוסרים כאלה ואחרים? כדי לנצל את ההידרדרות באיכותו של היורוקאפ ולעקוף את מי שצריך בתור ליורוליג? שאלות דומות, עם תשובה אחת זהה, שהפכה ברורה מאליה. הבוקר שאחרי ההדחה תמיד מביא איתו את התהייה הנצחית - כיצד מתמודדים עם נפילת המתח ועם הריקנות הרגשית והמנטלית, כשנותרו עוד שלושה חודשים לסחוב עד סוף העונה. במציאות הנוכחית מתברר שמדובר בלוקסוס. ירושלים הייתה שמחה לעסוק בזה, ולא לשבור את הראש כיצד להשאיר את חלקי הקבוצה הזו יחד, כשהיא נמצאת בבלגרד הרחוקה ואין לה שום משחק בישראל באופק. עד כה, למרות ההפסד לגראן קנאריה באותו מעמד, תמיד עמדה לזכותו של אלון העובדה שמאז מינויו למאמן חירום, לפני שנתיים, הוא הצליח להביא את הקבוצה לאן שהיה צריך, ואף יותר, בזירה המקומית: לזכייה בגביע המדינה בעונתו הראשונה, לניצחון יוקרתי על הפועל ת"א בסדרה ולשוויון מול מכבי ת"א בגמר הפלייאוף בעונה שעברה, למאזן בלתי נתפס של 1:7 על דימיטריס איטודיס, ואפילו לזכייה בגביע ווינר ובסופרקאפ בעונה הנוכחית שמי-יודע-לאן-הולכת-מכאן. עכשיו, לאחר הקריסה המהירה וההדחה המוקדמת מהיורוקאפ, גם הוא יצטרך להתמודד עם מבטים חשדנים יותר מסביב. בתקווה שיהיה פה כדורסל מתישהו העונה, ויהיה בכלל מי שיביט.