שתי נקודות מוצא שונות, אותו רעב מקצועי

פורטלנד נגד ברוקלין, סיבוב שני. אם המשחק הראשון בשבוע שעבר (19 הפרש לבלייזרס) היה הצהרת כוונות קבוצתית, הלילה קיבלנו הזדמנות לבחון את הדינמיקה הזו תחת זכוכית מגדלת אישית יותר. בלוח משחקים של 82 משחקים, קל לפעמים לפספס את המיקרו־דרמות שמתרחשות על הפרקט, אבל המפגש הזה בין אבדיה לשרף סיפק מעבדה מושלמת להבנה של איפה כל אחד מהם עומד בגרף השיפור שלו.

ובהיעדרו של דני וולף, הפצוע בקרסול, הבמה הלילה שייכת כולה לצמד הזה. זה היה מבחן בגרות של שני שחקנים שנמצאים בנקודות זמן קריטיות: אחד שצריך להוכיח שהפיזיות שלו חזרה להיות פקטור משמעותי, והשני שבודק עד כמה רחוק החוצפה החיובית שלו יכולה לקחת אותו מול הגנות שמחכות לו בפינה. הבוקר קראתי את ההכנה המצוינת שכתב אחד רביץ לקראת המשחק אצלנו בהדיסקו. הוא עשה עבודה נהדרת בלפרק את המספרים היבשים. הוא דיבר על הירידה באחוזי הקליעה של אבדיה מחוץ לקשת מאז שחזר מפציעת הגב, ועל השיפור ההגנתי המרשים של בן, במקביל לקושי שלו לייצר נקודות מרחוק. זו סקירה מקצועית ששמה אותנו בדיוק איפה שאנחנו צריכים להיות מבחינת הנתונים נטו.

בואו נסתכל רגע על אחד המהלכים של אבדיה מהלילה. הוא לוקח את הכדור באגרסיביות לכיוון הסל, מזהה את הנתיב וחותך את ההגנה. השאלה שעולה מיד כשרואים את התנועה הזו היא האם אבדיה היה יכול להוציא יותר מהמהלך ולסיים שם עם סל ועבירה, במקום רק לחפש את המגע של המגן. התשובה, לדעתי, טמונה בשלב הפיזי שבו הוא נמצא כרגע. אבדיה שלפני הפציעה הפך לשחקן שדורש מגע, שחי על הפיזיות הזו. הוא לא רק מחפש את הנקודות הקלות, אלא רוצה לייצר את הפאניקה אצל שומר הטבעת, אותה פאניקה שמאלצת עבירה. במהלך הספציפי הזה, וגם בעוד כמה רגעים במשחקים האחרונים, נראה שהוא לעיתים בוחר בדרך האולי בטוחה יותר. אבל למה לא לחשוב קודם על להכניס את הכדור דרך הטבעת? למה להסתכן בחשיבה על קבלת שריקה שאולי גם לא תגיע? הוא עדיין מסיר קצת חלודה ובונה מחדש את הביטחון הפיזי שלו אחרי פציעת גב לא פשוטה. אבל מדד היעילות שלו עדיין שם, וככל שהוא ירגיש יותר בנוח אנחנו נראה את המהלכים האלה מסתיימים שוב ושוב על קו העונשין, עם שריר חשוף ושאגה לקהל.

ואם כבר מדברים על ביטחון, אי אפשר שלא להתעכב על ההתפוצצות של בן שרף במשחקים האחרונים, במיוחד בניצחון על סקרמנטו. אחד המהלכים הלילה בהם הוא לוקח את הכדור ומייצר לעצמו מצב מול הגנה עומדת. יש שם משהו שפשוט אי אפשר ללמד. השילוב של הגודל הפיזי שלו לעמדת מנהל המשחק, יחד עם החוצפה החיובית והישראלית הזו, מייצר שחקן שלא פוחד לטעות. למרות שהוא קולע באחוזים נמוכים מרחוק בעונת הבכורה שלו, הביטחון שלו בחדירות לאזור הצבע רק הולך ונבנה. הוא הבין שכדי לשרוד ולהשפיע הוא חייב להביא את היתרונות שלו לידי ביטוי בכל התקפה, גם אם זה אומר להיתקע לפעמים בקיר של שחקנים גבוהים וותיקים ממנו. הנתונים מראים שהוא פשוט שינה גישה והחליט לתקוף את הטבעת בכל הכוח, וזה עובד לו. זו בגרות מנטלית מדהימה לשחקן צעיר להבין מה עובד לו כרגע ופשוט ללכת על זה שוב ושוב עד שהקליעה מבחוץ תתייצב.

הרגע המקצועי המזוקק ביותר הגיע כששרף ואבדיה מצאו את עצמם אחד מול השני, במהלך שבו אבדיה תקף את שרף באחד על אחד. שם אבדיה העביר לשרף שיעור חשוב ששום אימון אישי לא יכול לספק. אגרסיביות היא תכונה נהדרת, והיא זו שהביאה את שרף למקום שבו הוא נמצא, אבל בליגה הזו היא רק כרטיס הכניסה. במהלך הספציפי הזה ראינו איך אבדיה משתמש בגודל ובניסיון שלו כדי לבטל לחלוטין את הניסיונות של שרף לעצור אותו. הוא הראה לו שזה לא מספיק רק לרצות למנוע את הגישה לטבעת. שרף למד שהוא חייב להיות זה שמוכן לכל תרחיש שההתקפה זורקת לעברו, לצפות את הלא־נודע ולפעול כאילו יש לו זוג עיניים נוסף בגב וארבע ידיים שסוגרות כל נתיב אפשרי. זו הרמה ששרף יצטרך לשאוף אליה כשהוא ישמור על הכוכבים הגדולים ביותר, הבנה שהמשחק משוחק בראש הרבה לפני שהפיזיות נכנסת לתמונה.

בסופו של לילה, המפגש הזה הראה לנו שתי קריירות שנמצאות בנקודות זמן שונות, אבל חולקות את אותו רעב מקצועי. בזמן שאבדיה מפלס את דרכו חזרה לשיא הפיזיות כדי לסחוב את פורטלנד לישורת האחרונה של העונה, שרף בונה לעצמו שם של רכז שלא עוצר באדום. השיעור שהעביר אבדיה לשרף הלילה באחד על אחד הוא בדיוק החומר שממנו עשויים שחקני NBA: ההבנה שמעבר לכישרון ולאגרסיביות, המשחק דורש מוכנות מנטלית לכל תרחיש. בתקופה שבה אנחנו מחפשים כל פיסה של נחת ושפיות, המאבק המקצועי הזה על הבמה הגדולה בעולם הוא תזכורת לכך שהכדורסל שלנו נמצא בידיים הנכונות. כעת כל שנשאר הוא לראות מי מהם ייקח את התובנות האלה צעד אחד קדימה אל עבר היעדים הבאים.