שלח אותם לים: בין אדישות להשפלה, בין אומץ לאין ברירה

48 נקודות. 62% לשתיים. 6 שלשות ב-50%. 10 מ-10 מהעונשין. 9 אסיסטים על איבוד בודד. מדד 55. את השורה הסטטיסטית הכמעט-מושלמת הזו, שהעמידו אתמול ואסילייה מיציץ' וים מדר ביחד, אפשר להגדיר כנדירה. אבל אולי היא בסך הכל מדגם מייצג של הפועל ת"א, מודל יוני 2026. כי בכל הסדרה מול הפועל ירושלים, על 2.75 משחקיה, קלע צמד הגארדים 47% מסך הנקודות של הקבוצה כולה. 120 למדר ומיציץ', 134 לכל היתר.

האזינו להאוזמן מקריא את הטור7 דק׳

מה זה אומר, בעצם? שדימיטריס איטודיס, בחוכמה שאפשר לייחס לו בלי ציניות, הצליח לעורר ולגייס את שני השחקנים שהיו הכי קרובים אצלו להגדרת פלופים (האחד בגלל שלא שיחק, והאחר בגלל שלא שיחק טוב)? או שבואו לא נעוף על עצמו, כי לא הייתה לו ברירה אחרי שאלייז'ה בראיינט ואנטוניו בלייקני הושבתו, וגם בר טימור נעדר בגזרת הישראלים? או שאולי זה שילוב בין שתי הסיבות?

הפועל ת"א הנוכחית נהנית מהכדורסל השמח של מיציץ' ומדר, בין היתר בגלל שהם שניים משלושה גארדים שנותרו כשירים; אבל האמת של החיים היא שכדי להבטיח את הפיכתה לפיינליסטית הראשונה של הפלייאוף הזה, היא נשענה בכלל על הרכב אחר.

הביטו על חלוקת הדקות של האדומים ברבע הרביעי אתמול, שנפתח בשוויון 66:66 והסתיים בניצחון מהדהד 81:89:

• מדר ומיציץ' הופרדו ונפרדו, כמעט לא שיחקו ביחד, וחלקו בינם לבין עצמם 10:47 דקות. 

• תומר גינת תופקד כסוג של סנטר, ונח 22 שניות לאורך הרבע. 

• קיאנדרה קוק סופסל ל-21 שניות בלבד, והיה לו חלק מהותי ומשמעותי גם בלי שיקלע נקודה בדקות הללו, בזכות שיתוקו של ג'ארד הארפר בהגנה. 

• איש וויינרייט לא ירד מהמגרש אפילו לשנייה. 

• וכך גם כריס ג'ונס, שנראה מפהק ומפוהק עד השלב הזה. ובשלב הזה? 23 נקודות היו לאדומים ב-10 הדקות האחרונות, ו-20 מהן הגיעו בזכות מעורבות ישירה שלו; 11 נקלעו על ידו, ועוד 9 הגיעו מאסיסטים שלו.

כשכל כך הרבה שחקנים חסרים, קשה לדבר על עומק. זה נכון לגבי הפועל ת"א, וזה נכון גם למי שתהיה כנראה יריבתה בגמר הפלייאוף, על 8 שחקניה הנותרים. ובעצם, זו דווקא הסיבה לדבר על העומק. כי ההכרעה בדרבי האליפות תגיע מאלו שיצליחו למקסם את הכלים המוגבלים שיש להם, להחביא את החסרונות ולהמציא פתרונות בלתי שגרתיים.

במשך עונה שלמה (שנתיים, למען האמת. אבל אשתקד זה היה מוצדק) ליהגנו על חשיבות הניצחון במאבק המתמשך בין התל אביביות על המקום הראשון בליגה הסדירה - לא רק בגלל יתרון הביתיות בגמר, אלא גם כדי להימנע מקרבות בוץ נגד ירושלים בחצי הגמר. פחחחח. אילו קרבות, איזה בוץ. הנמסיס מהבירה הייתה גירסה חיוורת של עצמה. היא הייתה בעניינים, נשארה קרובה, שמרה על מרווח ביטחון, ובסוף עפה בסוויפ. 

תסתכלו על הארפר ותראו את התמונה כולה. תזכורת: לפני הפלייאוף עמדה הקבוצה מהבירה על 0:4 העונה נגד הפועל ת"א. באופן לא מפתיע, הכוכב בגופייה מספר 1 היה הגורם מספר 1 לכך. ושם בדיוק ננעץ ההבדל בסדרה עצמה.

עד השבוע, עמד הארפר על 24.2 נקודות בממוצע מול "החבורה של איטודיס", כפי שהחברה פופי מקפידה לכנות אותה. השבוע - בשיערוך הנתונים של משחק 1, כאילו היה נמשך עד סופו - הוא עמד על 14.6. 60% לשתיים הפכו ל-26%. ו-37 זריקות עונשין ב-122 דקות צנחו ל-6 זריקות ב-80 דקות. כלומר: בניצחונות ביקר הרכז על הקו מדי 3.3 דקות, ובהפסדי הפלייאוף הגיע לשם רק פעם ב-13.3 דקות. מ-3.3 ל-13.3. זה מטורף.

כדי להמחיש את הסדרה הזו מנקודת מבטו של הארפר, מספיק להביט על שתי שלשות שלקח ברגעי הסיום. הראשונה, במשחק מספר 2, כשירושלים עמדה בפני מהפך ויכולה הייתה לנצח בבית; על השעון נותר מספיק זמן, והגארד נראה כמי שיכול (בפעם המי יודע כמה) לנצל את הזריזות שלו ולחדור על וויינרייט. אולי הוא היה עייף ומותש, אולי התעצל, אולי השריקות שהפסיק לקבל נכנסו לו לראש, אבל הוא העדיף לקחת שלשה מרחוק, רחוק מאוד, ולשגר את הכדור רחוק, רחוק מאוד, מהטבעת.

השנייה, אתמול, הגיעה בשיאו של הגארבג' טיים, כשהמאמנים מחליפים ביניהם לחיצות ידיים ורוב השחקנים כבר לא משחקים; על השעון לא נותר זמן בכלל. הארפר כידרר מול ג'ונס, והיה חשוב לו לעלות לשלשה האחרונה בשנייה האחרונה. הוא קלע אותה. האם הרגיש שזו שלשת הפרידה שלו מהקבוצה?

3 הערות לסיום:

1. לנער, להתנער ולהתעורר. למרות שהגיעה בדיוק לאן שהיא שווה בזירה המקומית (מקום שלישי בליגה, והפסדים ליריבות עדיפות בחצי גמר הפלייאוף וגביע המדינה) זו הייתה עונה רעה של ירושלים. אוהדי שתי הקבוצות מת"א נמצאים בסכסוך אקטיבי עם הבעלים, והקהל בבירה פיתח אדישות לפרוסס של מתן אדלסון. יש מצב שזה הרבה יותר גרוע, אבל זה גם הרבה יותר קל לתיקון. אצל סשה אוברדוביץ', הקבוצה הזו כבר לא תשעמם. מעבר לשאלה המקצועית, התשובה לה היא חשובה וחיונית.

2. אדיש, משפיל ומנותק. לפני שנתיים דיווחתי על מעברו של ליוואי רנדולף למכבי ת"א, דקה אחרי שהעונה של הצהובים הסתיימה - ובערך שבוע וחצי אחרי שהירושלמים קיפלו. הקהל האדום זעם ותהה אם השחקן ביים פציעה בסדרה מול קבוצתו לעתיד (הוא לא), וחשד באופן טבעי שהוא חתם עוד לפני ששיחק נגדה (למיטב ידיעתי, הוא לא). אדלסון נשבע שמקרה כזה לא יחזור, והנה הוא חזר עכשיו, בעוצמה גדולה עוד יותר - עם קאדין קרינגטון בהפועל ת"א. כבר חודשים שזה באוויר, ויש הטוענים שכבר חודשים זה סגור ואף חתום. מעבר לשאלה הערכית על התנהלותו של עופר "לא פונים לשחקנים תחת חוזה" ינאי (שיכול לטעון להגנתו כי הוא מבצע את מה שאחרים עשו לפניו), האירוע הזה משפיל במיוחד מבחינת הפועל ירושלים. הוא ממחיש את מקומה האמיתי בשרשרת המזון, מייצג את האדישות והלפלפיות בהתנהלותה, וגם מותיר אותה בלי ישראלי אלפא בסגל לעונה הבאה. והוא גם מסביר כמה התנהלותם של האדומים מנותקת: כשהעננה הזאת מרחפת סביב המתאזרח, בבירה בחרו למנות דווקא אותו לקפטן בעקבות פציעתו של יובל זוסמן (והשבוע הוסיפו חטא על פשע, כששללו ממנו את התפקיד).

3. ריק, ריקני ומתרוקן. לשלושת משחקי הסדרה הגיעו במצטבר 13,979 צופים. שהם 4,659 בממוצע לערב. לפני שנה, באותו מעמד ובהשתתפותן של אותן קבוצות בדיוק (וכשמחאת הקהל בת"א נגד ינאי הייתה כבר בעיצומה), הגיעו ליד אליהו ולארנה 29,580 צופים. שהם 9,860 למשחק. כלומר, רוב האוהדים שהגיעו אשתקד - נטשו מאז את מקומם ביציע. המספרים מבהילים: צניחה של 53% היא קיצונית. אפילו הזויה. אם מישהו בשני המועדונים הללו חושב להאשים את הקהל, או את השיטה, או את השביתה, או אלף ואחד גורמים חיצוניים, ולחשוב שאצלו הכל בסדר, הוא חי בסרט. לפחות בסרט הזה יהיה לו מקום להתרווח, כי יישארו מלא כיסאות פנויים מסביב.