האופטימיות, בדרך כלל, היא ממני והלאה. גם אם הפועל תל אביב הייתה פוגשת בחצי גמר הפלייאוף את הפועל העמק נטולת זרים, לא הייתי חש שמקומנו בגמר מובטח. נפש מצולקת מאכזבות ומציפיות שהתנפצו כנראה כבר לעולם לא תירפא. אז מה אני אמור להרגיש כשלפנינו עומדת קבוצה שמצליחה לנצח אותנו פעם אחר פעם בשנתיים האחרונות?

סדרת הפלייאוף בעונה שעברה, משחק הגביע העונה, גמר גביע ווינר ושני משחקי ליגה. ואם זה לא מספיק, הפועל מתייצבת לפחות למשחק הראשון בסדרה, ואולי יותר, בלי שלושת שחקניה הטובים ביותר העונה: אלייז'ה בראיינט שסיים את העונה, דן אוטורו ואנטוניו בלייקני. כן, גם אני אוהב להתעסק בסוגי הגנות ובהתקפות מתוחכמות, אבל למרות הקלישאות (הנכונות) על קבוצתיות ושלם הגדול מסך חלקיו, כדי להצליח צריך גם כוח אדם. החיסרון של שלושת השחקנים האלה הוא משמעותי מאוד. קחו לירושלים את הארפר, וויילי וקרינגטון – איך היו נראים יחסי הכוחות אז?

מקובל לטעון כי ירושלים מנצחת את הפועל פעם אחרי פעם בזכות הברקות טקטיות של יונתן אלון. אני שותף לביקורת על חוסר מוכנותו של איטודיס במשחקי הליגה ועדיין, אני סבור כי היתרון המרכזי של ירושלים על הפועל, גם בסגלים מלאים, הוא אופי הקו האחורי של הקבוצה מהבירה. הפועל תל אביב מתקשה – לא רק העונה – מול גארדים זריזים. לירושלים יש את אחד הגארדים הזריזים והמוכשרים ביותר באירופה. זה קצת מבאס לומר, אבל עד כה, בהתמודדויות מול הפועל, הארפר הוכיח שהוא תלוי בעיקר בעצמו ואיטודיס לא ממש הצליח למצוא פתרון שיאט את קצב צבירת הנקודות של הרכז הירושלמי המעולה ואת ניהול המשחק החכם שלו. בתור התחלה, אני מקווה שהמאמן היווני יואיל לחסוך מאיתנו את הניסיון המייאש להציב את איש ויינרייט על הארפר. זה לא עבד ולא יעבוד עקב מחסור חמור ברגליים אצל מיסטר ויינרייט. האם ים מדר יצליח? אולי קצת פלטין? זו שאלת מפתח בסדרה.

פורח דווקא כגארד השני לצד מיציץ' (צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל)

קבלו את המספרים הבאים: 9,5,10,8,6,9,6. אלו נתוני הנקודות של דן אוטורו העונה בשבעת משחקי הליגה בהם שותף. רחוקים שנות אור ממספריו המרשימים ביורוליג ואולי מסבירים יותר מכל מדוע הוא לא חזר לפה עד היום. תחושה מוזרה שכל הסיפור הזה לא חשוב לו מספיק. כשטאי אודיאסי החזיק את ידו בכאב במהלך המחצית הראשונה של המשחק נגד מכבי ראשון לציון האוהדים ביציעי יד אליהו דיברו על שני דברים: 1 – הלכה הסדרה נגד ירושלים 2 – הקארמה שתקפה את המועדון, שלתחושת לא מעט אוהדים, לא עשה מספיק כדי שאוטורו יהיה פה. בינתיים אודיאסי מתאושש ואמור לשחק, למרות הכאבים, במשחק הראשון. אבל גם אם יצטיין – זה לא יקטין את גודל המחדל. אודיאסי כשיר הוא יתרון גדול בליגה. גם מול ירושלים. למעשה הוא הגבוה הטוב ביותר של הפועל העונה בליגה. ובמידה רבה יכולתו להיות יעיל למרות הפציעה תכריע את סיכויי הפועל בסדרה. הגיבוי של אודיאסי, ג'ונתן מוטלי, חווה רנסנס התקפי לאחרונה, אבל הגנתית הוא מאבד קשר למשחק כמעט בכל פוזשן הגנתי ומול הגארדים החכמים והיצירתיים של ירושלים שמפעילים היטב את הגבוהים האתלטים שלה זה עלול להיות כואב מאוד.

לאור הבעיות נדמה שאחריות גדולה מתנקזת לעבר הצמד החדש והאדום: ימיציץ'. הסדרה נגד ראשון לציון הציגה שיתף פעולה נפלא בין שני הגארדים המובילים של הפועל. ניכר כי הם נהנים לשחק יחד, מחפשים אחד את השני. מדר פורח לאחרונה דווקא כגארד השני, הקומבו גארד של הפועל, בעוד מיציץ', כמו שהרגשנו לאורך כל העונה, משחק טוב יותר כמנהל משחק שלא מחפש כל הזמן את הסל. כשמיציץ' משחק ליד כריס ג'ונס יש תחושה שהוא מהסס למסור לו מתוך הבנה שהסיכוי שהכדור יחזור אליו - נמוך. עם מדר הסיפור אחר לגמרי. השניים חולקים ביניהם את הכדור, ונוצרה ביניהם הבנה יעילה. לכו תדעו, אולי סיום העונה הזה יביא למחשבה מחודשת באשר למצבת הגארדים האדומה לקראת העונה הבאה (עמדתי: חייבת להביא. ים מדר חייב להישאר בהפועל תל אביב) ואולי מי שישאיר את ים בהפועל יהיה דווקא ואסיליה מיציץ'.

מי שחייבים לעזור לימיציץ' הם הישראלים: הפועל לא הייתה עוברת את הסדרה מול ראשון ללא הכדורסל הנפלא של עוז בלייזר (נא להאריך לו חוזה במיידי), ההגנה של גיא פלטין, הקאמבק של תומר גינת והבגרות של בר טימור במשחק מספר 2. אופי המשחק של השחקנים האלה כופה על הפועל לשחק כדורסל אחר מזה ששיחקה ביורוליג (ואם יורשה לי, כדורסל יותר מהנה לצפייה). יותר תנועתי, יותר קבוצתי וכזה שמתאים הרבה יותר לגנרל הסרבי 2.0. מאידך הוא פחות מתאים לכריס ג'ונס שהלך ונמוג בסדרה נגד ראשון לציון. בכדררת אינסופית הפועל לא תוכל לנצח את ירושלים. בכדורסל קבוצתי, תנועתי וחכם – יש סיכוי.

הבגרות שלו במשחק השני מול ראשל"צ, בר טימור (צילום: אלן שיבר, באדיבות ליגת ווינר סל)

במובן מסוים הסדרה הזו מזכירה את הסדרה בין הקבוצות בעונת 2022-3, אז אחרי ניצחון תל אביבי בארנה בתחילת הליגה, ירושלים הכתה את הפועל בכל משחק ביניהן, כולל ברבע גמר הגביע. לפלייאוף הפועל הגיעה בחשש גדול ובקרב האוהדים התל אביביים היה קונצנזוס כי השחקנים של דז'יקיץ ינצחו בקלות את אלה של פרנקו. אני, באופן לא אופייני, דווקא חשבתי אז שיש לנו סיכוי, בזכות האופי והגאווה שהיו לסגל התל אביבי באותה עונה. זו הייתה חבורה של שחקנים שאהבה להתעלות דווקא נגד כל הסיכויים. האופי והגאווה אכן הביאו להתפוצצות במשחק הראשון בארנה ולניצחון 55:86. בדרייב אין המשימה הושלמה והפועל עלתה לגמר מול מכבי. כמובן שעזרה לכך העובדה שהפועל הגיעה לסדרה בהרכב מלא והעונה היא מגיעה בהרכב חסר. ועדיין, אם יש משהו שצריך להוביל את הקבוצה של איטודיס בסדרה הזו, עוד לפני התנועות ההתקפיות והטיפולים ההגנתיים, זו גאווה, רוח לחימה ורצון לנצח, דווקא בגלל תנאי הפתיחה הבעייתיים. וזה צריך להתחיל מהמאמן היווני עצמו. במהלך העונה הפועל תל אביב הצליחה להפתיע כמה פעמים כשהגב שלה היה צמוד לקיר (זוכרים את הניצחון על פנאתינאייקוס אחרי ההפסד המביש בבסקוניה?). עוד פעם אחת, בבקשה.

הכותב הוא אוהד הפועל תל אביב