
הפועל ירושלים יודעת בדיוק מה היא צריכה. והיא טובה. מכבי תל אביב בעיקר שכונה. והיא לא טובה.
ב-26.9.26 הצמיד מי שהצמיד מיקרופון אל מול לורנזו בראון העייף, והמעט נבוך, עם נחיתתו בשדה התעופה המכונה בן גוריון. "לא היו לי הרבה הצעות", הסביר הגארד הוותיק את הסיבה לפיה הגיע. והבהיר שהסיבה לפיה הגיע עד הלום, כלומר לקבוצה מהבירה, היא ש"הפועל ירושלים באה והציעה לי, גילתה עניין בי ובמצב שלי". וכל אחד שראה את הקטע הזה אמר לעצמו ש WTF. זה מה שפאקינג יש לאיש להגיד? וזה מה שפאקינג מעלה הפועל ירושלים הרשמית? כאילו, היש טייק יותר מוריד ופחות מעורר השראה ומוטיבציה מהדבר המשונה הזה?
ועזבו דיבורים: פתיחת הקדנציה האדומה של הרכז שהיה צהוב הייתה בעייתית יותר מאותו ראיון. באופן צפוי לגמרי, עת מדברים על שחקן חלוד (ומבוגר) שלא עשה הכנה ושלא באמת שיחק כדורסל מזה תקופה, במשחקים הראשונים ראה בעיקר את החלק הקדמי של הטבעת. 3 המשחקים הראשונים של לורנזו בראון במסגרת היורוקאפ הסתיימו עם מדד יעילות 0 ומטה, ועם 1/11 מצטבר בזריקות ל-2.
ואז הגיע נובמבר. הנצחון הגדול של ירושלים על אריס עבר גם דרך 11 נקודות + 3 אס' של בראון. הנצחון המרשים על טורטונה המכונה דרטונה היה כנראה מסתיים הפוך אלמלא סיפק הלורנזו 10 נקודות + 4 אסיסטים חשובים. ואתמול? רק שומרי השבת ניצלו אתמול מרגע של WTF בשעות הבוקר משהוכרז הסגל של אוברדוביץ' השני למשחק. כי אף אחד, להערכתי הצנועה, לא שיער שדיוויד רודי בחוץ ולורנזו בראון בפנים. אבל אוברדוביץ' השני כבר הוכיח לנו, בזמן הקצר שהוא כאן, שהוא יודע מה הוא צריך, ממי ומתי.
לורנזו בראון היה אתמול סמן בולט להבדל הגדול בין שתי הקבוצות. הראשונה, האורחת, הבלתי מנוצחת, שמקבלת עוד שכבה של שיקול דעת כשהיא הולכת אל הספסל. כולל 7 אסיסטים, עוד לפני הוקי אסיסטס, שכולם נסיון, ידע והבנה. אה, ותשוקה ורצון גדול. השניה, המארחת המבולבלת. שמקבלת מהיחידה השניה בעיקר שכבה של ג'ימי קלארק. שנכון לעכשיו, בטוב וברע, מביא איתו בעיקר את השכונה.
דברו איתנו
יש לכם הערות או הארות על הטור?
בואו לפגוש אותנו ולהגיב ברשתות החברתיות.
אנחנו זמינים בכל הפלטפורמות. חפשו הדיסקו

שי האוזמן
פרשן ומלהג כדורסל כפייתי. לשעבר וואלה, ערוץ הספורט וישראל היום. כיום מדבר אל המיקרופונים של בית הפודיום. הרבה דברים השתנו בתפיסת עולם הכדורסל שלי לאורך השנים והעשורים, אבל האהבה לסאונד חריקת הנעליים על הפרקט ולכדור הכתום נותרה כפי שהייתה בגיל 4. אחרי הרבה שנים של כתיבה בפלטפורמות של אחרים, הגעתי למסקנה שהגיע הזמן, אומרת אמי, להתחיל משהו חדש. מאפס. בשבילכם ובשבילנו. שיהיה לנו בהצלחה. שיהיה לנו סנופי דיסקו.

