אז ככה ז'לגיריס הרגישה...

"הכדור עף באוויר. ניסיתי להגיע אליו בקצות האצבעות, ולא הצלחתי. הוא עבר ממש מעל היד שלי. הסתובבתי לאחור וראיתי אותו עולה לשלשה. פתאום הכל היה שקט. כל כך כעסתי. היו 100 תרחישים אפשריים, וב-99 מהם היינו מנצחים. ודווקא התרחיש הבודד, הבלתי אפשרי, קרה. היינו חבורה של שחקנים מנוסים, עברנו הכל, בעצם כמעט הכל, ועשינו טעויות כל כך מטופשות".

האזינו לאהרל'ה מקריא את הטור6 דק׳

הפרצופים הקפואים והחיוורים של שחקני מכבי ת"א ברדתם לחדר ההלבשה. הייסורים שאותם תיאר עודד קטש. הזעם שהתפרץ ברשתות החברתיות. זה סופי: הוכרע הוויכוח בנוגע לשאלה מה גרוע יותר - לחטוף 30 הפרש בראש או להפסיד בגלל סל דרמטי על הבאזר.

הצהובים, שבנו את ההיסטוריה שלהם על ניסים, הם האחרונים שיכולים להתלונן. הציטוט שבפתיח לקוח מראיון שקיימתי לפני עשור עם איינארס בגאצקיס, מהגיבורים הטרגיים של נס ז'לגיריס, שבו כיכבו גדריוס גוסטאס וטאנוקה בירד. והיה גם נס מילאנו הראשון של ניקולו מלי וקית' לנגפורד. ונס מילאנו השני של ויקטור חריאפה וסוני ווימס. שלושת הניסים המפורסמים הללו התרחשו במעמדים רמים, יוקרתיים ומלחיצים. במשחקים על כל הקופה. כל אחד מהם הוביל בדיעבד לזכייה של מכבי ביורוליג באותה עונה.

עכשיו תורה של הקבוצה מת"א להבין איך היריבים שלה הרגישו בזמן שהיא חגגה ונדהמה והדהימה. אז ברור, המעמד שונה, ולכן גם שברון הלב קל יותר, כי האמת היא שתחושות האוהדים מתאפיינות יותר בייאוש. אבל רצף הטעויות שביצעו המאמן והשחקנים בשניות הסיום של המשחק מול אולימפיאקוס (ואחר כך בהארכה) לקוח מהאגדות שעליהן גדלו, רק מהצד ההפוך של ההיסטוריה. עכשיו זה על חשבונם, וביוון יכולים להתחיל לשנן את "טו תאבמה טיס מכבי". Το θαύμα της Μακάμπι. ובתרגום חופשי לעברית - נס מכבי.

לפני שנה בסך הכל, עשו האדומים/שחורים מעשה דומה בבלגרד, כשמחקו 12 נקודות פיגור בארבע הדקות האחרונות והפכו מ-93:81 ל-94:95 נגד יריבתם הצהובה. את סל הניצחון קלע, לא תאמינו, סשה וזנקוב. אבל, כאמור, הפעם הזו הייתה שונה. והרבה יותר חריגה. הרבההה יותר חריגה. 

בכדורסל כמו בכדורסל, את הטורים מכתיבה התוצאה, ולעזאזל הדרך. ואם הכל היה מסתיים כפי שאמור היה להסתיים, הטקסט הזה היה מקבל טוויסט. כי יש דברים טובים לכתוב: על עקומת הלמידה של קיטון וואלאס. ועל ים מדר שמחזיק את הקבוצה בכל פעם מחדש. ועל הערב החיובי של ג'ימי קלארק. ועל הבכורה הסולידית של קמאר בולדווין (AKA עלק בולדווין). ועל הדקות הנהדרות של דניאל תייס. ועל ההגנה של מכבי ת"א.

רגע. הגנה? מכבי ת"א? אז זהו, שכן. תראו מה קרה בשבועיים האחרונים: את הפועל ת"א היא עצרה על 75 ו-73 נקודות. והפועל ירושלים, אחרי הפיניש האדיר, הרחיקה עד 82. ואולימפיאקוס, עד 1.4 שניות לסיום, נתקעה על 79. יכול להיות שעל זה דיברנו בקיץ, כשזיהינו בסגל הנבנה ביד אליהו שומרים לא רעים? ושיש בכל זאת איזשהו גרף שיפור ברכבת ההרים שהקבוצה הזו עוברת, בואכה רכבת שדים? יכול להיות, אבל זה לא משנה. כאמור, לעזאזל הדרך. העיקר התוצאה.

והתוצאה הזו לא הגיעה סתם. 26.8 שניות לתום הזמן החוקי, כשהקטשים צועדים ביתרון 77:80, יצאו היוונים להתקפה. מכבי לא ביצעה עבירה. כפי שלא ביצעה במצבים דומים אשתקד מול ולנסיה ופנאתינייקוס. וכפי שניצחה בשני המשחקים ההם, גם הפעם זה עבד לה. אוואן פורנייה לקח שלשה והחטיא, וג'יילן הורד העלה ל-77:82 מהעונשין.

מיד אחר כך, כשעל השעון 8.5 שניות, נטל הורד סיכון עצום. הוא ביצע עבירה על דונטה הול בעלייה להטבעה, ולמזלו, הכדור לא נכנס. שתי הזריקות מהקו דווקא כן, 79:82. 

ואז זה קרה. 

קלארק עשה נמרוד לוי וברח מהניסיונות המגושמים-משהו לבצע עליו עבירה (ואולי חבל שכך), הוציא למדר והמשחק היה גמור. לכאורה. רק שהכדור שהעיף הרכז הישראלי נחת בחוץ מעט מוקדם מדי, והוא מיד תפס את הראש. כאילו ידע מה עומד לקרות. כאילו הבין שהוא נכנס עכשיו לספר של בירד וגוסטאס, של לנגפורד ומלי, של ווימס וחריאפה.

אחרי פסק הזמן המאולתר, בחסות השופטים שבדקו במוניטור כמה זמן נותר בדיוק, קיבל וזנקוב את הכדור בפינה, אחרי חסימה שקיבל מהול, והעיף. מדר, בונזי קולסון וארמנדו בייקוט היו לידו ורק הביטו. סשה עצמו עמד במקום, בהה ושתק במשך שניות ארוכות, עד שקורי ג'וזף ניגש לברך אותו. אליו אנחנו עוד נחזור.

והנה, שוב דברים טובים על מכבי ת"א: אף שווזנקוב השלים טרילוגיה של שלוש שלשות ב-66 שניות, היא לא נשברה. וב-80 השניות האחרונות של ההארכה אף צעדה ביתרון. וכשעל השעון 28.3 שניות, וואלאס העלה אותה שוב לפער של שני פוזשנים, 91:95. הפעם זה היה חייב להספיק.

צילום: Costa Kiprianou, האתר הרשמי של מכבי תל אביב
צילום: Costa Kiprianou, האתר הרשמי של מכבי תל אביב

ואז זה שוב קרה. 

הפעם, השלשה של פורנייה צללה פנימה. וכמו נגד ולנסיה, וגם מול הפועל ת"א בשבוע שעבר, הצהובים התקשו להכניס כדור חוץ ברגע מכריע. קטש, כהרגלו, בחר ללכת לפוזשן על מגרש שלם אחרי פסק זמן, כדי להימנע מצפיפות שתקל על היריבה לחטוף. אבל ההכנסה של קלארק פגעה בחוזקה בקולסון ועפה החוצה. והשלשה של ג'וזף, הראשון שרץ לברך את וזנקוב רק חמש דקות קודם לכן, נחתה בדיוק במקום. בסל.

והכל מתרחש, איך לא, בערב שבו ז'לגיריס קובנה חוזרת מפיגור עם חמש נקודות ב-12 השניות האחרונות, ומנצחת בהארכה.

כמו באגדות. או במיתולוגיה. ובעצם, פורנייה צייץ את זה הכי טוב: "מלאקה, איך?". באמת איך.

דברו איתנו

יש לכם הערות או הארות על הטור?
בואו לפגוש אותנו ולהגיב ברשתות החברתיות.
אנחנו זמינים בכל הפלטפורמות. חפשו הדיסקו

אהרל'ה ויסברג

קצת לפני בר המצווה פרסמתי את הכתבה הראשונה שלי בעיתון (והיא בכלל הייתה על טניס). כשהייתי בן 16 המצאתי את הכינוי "קטשפר", שחיבר בין עודד קטש לדורון שפר. חלפו כמעט 20 שנה, וכשנכנסתי לראשונה לאולפן וואלה, מאמן בכיר בישראל - היי ננו - ראה אותי לצד שי האוזמן ואודי הירש וכתב לי: "יפה, הצטרפת לצמד רָעִים". אז הנה, אנחנו שוב כאן. שוב ביחד. וזה חדש, וזה יצירתי, וזה מרגש, ובגדול זה נשמע טוב. בעיקר אם פה ושם נזכור להישאר רָעִים. כי הגיע הזמן למשהו קצת שונה. משהו ישיר. בלי מתווכים. בלי פילטרים. אנחנו - ואתם. כדורסל הוא הרבה מעבר למשחק. כדורסל הוא החיים. הוא החיבור בין אנשים. וכשאתה זוכה לעבוד במקצוע שאתה אוהב, אין הרבה דברים מרגשים יותר מפגישות של אחד על אחד עם יאניס אדטוקומבו או ז'ליקו אוברדוביץ'. או מהבאת סקופ שמשנה סדר יום. או מהשחזת מקלדת בטור שחושף דברים שלא רצו שתדעו. נתכתב כאן על משחקים ומגמות ותופעות וסטטיסטיקות, ועל שחקנים ומאמנים ועסקנים ואוהדים, ופה ושם גם על פנטזי, ונקפיד על רפרנסים לסיינפלד. איש חכם הבטיח שיהיה כאן דיסקו. סוף סוף אני מעז לרקוד בפומבי, רק שלא אסיים כמו איליין בניס. גגגגידיאפ!