יוני 2025. הארנה בירושלים. חם, חם מאוד. לא ישנתי כמה לילות טובים. ההתרגשות בשיאה. אליפות על הפרק. ואין תרחיש אחר. באנו לעיר הקודש כדי לקחת עוד מתכת. אין דבר יותר חשוב ממתכות אצלנו. אני נזכרת במשחק הזה ומתחילה להתעורר אצלי ספק בחילה ספק צרבת ספק זיכרון שהייתי מעדיפה לשכוח. אולי המשחק המסויט ביותר בחיי. ובתור מכביסטית חוויתי לא מעט (זוכרים ששתי עונות קודם הפסדנו 3 דרבים? יופי, צרבת נעימה).

דניאלה אלבאום - אוהדת מכבי תל אביב

התחלנו טוב. רומן סורקין היה אדיר מהשניה הראשונה. תמיר קלע לייאפים (שכחתי שהפונקציה הזאת קיימת). היה איזה אחד, טרביון וויליאמס משהו, שאולי בעצם עדיף לשכוח. היה ג׳ימי קלארק. אחחח יא ג׳ימי, איזה כיף לראות את השינוי שעשית. והיה את רוקאס יוקובאייטיס, הראשון לשמו. הלב שלי נחמץ מגעגוע. רכז על, סקורר, מהלכים התקפיים שוברי שוויון, אסיסטים ב ״אהלן אהלן״.

ישבתי (או יותר נכון עמדתי. או יותר נכון קרסתי) ביציע האוהדים הצהובים. עודדתי עד כלות. איבדתי את היכולת לנשום, לדבר או לחשוב מהר מאוד (סליחה מבעלי שיחיה על חוסר היכולת לתפקד בשבוע שאחרי, או בחודש). המשחק היה צמוד לרוב אבל שלטנו. שניה וחצי לסוף, סל ענק, עצום, יפייפה של רוקאס המנהיג. התעלפתי מאושר. איזה כיף שזה נגמר. איזה כיף שנגמר ככה. אבל אף אחד לא לימד אותי שלא צועקים יש לפני הגול. לא. צועקים. יש. לפני. הגול. שמעת?!?!

צילום: עודד קרני, באדי�בות ליגת ווינר סל — צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל

כדור חוץ לירושלים. שניה וחצי לסוף. רועי הובר מכניס כדור ישר לאלי הופ: ג׳סטין סמית הצורר תופס, ונועץ. מה זה נועץ…. לקח את הסכין הכי חדה בקצביה הירושלמית ותחב הישר אל תוך הלב שלי.

מאז דוקטור… אני כבר לא זוכרת כלום. רק שריקת סיום (ההארכה כבר לא הייתה מעניינת), בחור אוהד הפועל ירושלים מציע לי מים כי לטענתו אני ״נורא חיוורת״ (מה אתה אומר, אדוני), ונסיעה ארוכה, מתישה ורוויית דמעות לעיר הקודש האמיתית, גבעת שמואל. זהו. ככה מרגיש לב שבור. ממש ככה.

בעודי שוכבת במיטה ומנסה להבין מה עשיתי רע בחיי שבחרתי להתמכר לכדור הכתום ולא לסמים קשים, פתאום אזעקה. בום. המציאות דופקת על הדלת ומזכירה שמתכת זה רק חומר, גם אם הוא נוצץ. תודה לאל שנגמר לשלום. אליפויות יבואו וילכו, אבל הלב הזה? הוא נשאר צהוב, צהוב ושבור בו זמנית.

עדי מינקוביץ - אוהדת הפועל ירושלים

שומעים רגע, כל מה שדניאלה סיפרה לכם פה למעלה זה טוב ויפה, אבל זה רק חצי מהסיפור. פעם פעם, הייתה הגמוניה בכדורסל הישראלי. הגמוניה תל אביבית צהובה מובהקת. כזו הגמוניה מפוארת שכל משחק מולה הייתה סיוט בפני עצמו.. איך אני אמורה לבחור בכלל? המשחק שלא היה? הגביע של 1999? אבל יאללה, נלך עם דניאלה. בואו נדבר על הסדרה ההיא.

את משחק מספר 1 ראיתי אי שם מיציע 5 בהיכל, יציע האורחים שהפך ליציע הבית שלנו בשנים האחרונות, אנחנו הכי יפים כשנוח לנו. הפועל ירושלים גרמה למכבי תל אביב לרדוף במהלך רוב המשחק, אבל הגרוש היה חסר ומכבי לקחה את המשחק הזה ברגעיו האחרונים. לא אסון גדול. הוכחנו שאנחנו שם. הוכחנו שזה אפשרי.

מי שמכיר אותי יודע שהאמונה בנאחס נמצאת אצלי בגנים. בבית בו אוהדים את ארסנל, הניו יורק ניקס והפועל ירושלים אי אפשר לצאת אחרת, ובכל זאת לסדרה הזאת הגעתי באמונה שזה שלנו. גם אם זה לא נאמר בפה מלא ורק בחדרי חדרים.

למשחק 2 בארנה הגענו בהרכב מלא של שלושה אדומים וצהוב אחד (בסדר בסדר, אף אחד לא מושלם), האוירה בחוץ הייתה משוגעת וחגיגית במיוחד. תפסתי את מקומי הקבוע מאחורי הספסל, בחולצה השחורה מוקפת בחולצות אדומות, ויצאנו לדרך. ג'אמפ בול, קונפטי, שירים, צרחות, היסטריה. שוב משחק צמוד, שוב משחק לחוץ, שוב הרבה אמונה שזה שלנו, ואז.. ואז! פסק זמן הפועל. תיקון שעון ל 1.8 שניות. ופסק זמן קטש.

חוזרים. הובר עם הכדור, קרינגטון רץ לחסימה מושלמת על רנדולף, ג'סטין סמית' מצליח לברוח ולנוע לאלי הופ – וזה סל! והולכים להארכה! אני כותבת לכם את זה והדופק שלי קופץ, אז תארו לכם את התחושה ביציע. הייתי צריכה לבדוק עם מי שעמד לידי שבאמת הולכים להארכה כי פשוט לא האמנתי, ולהזכיר לעצמי שאני לא עוברת התקף חרדה – זו פשוט הפועל ירושלים מנסה להרוג אותי בפעם המי יודע כמה. והחלק הכי טוב? תוך כדי כל הדרמה אני מקבלת הודעות וואטסאפ מגלריה 7, שם עומדת הצלע הצהובה של המשפחה בהלם ותדהמה גמורה. איזה כיףףףף!

אני לא בטוחה כמה ראיתי מחמש הדקות של ההארכה בשלב הזה, כי האדרנלין היה גבוה והעידוד היה בשיאו, אני עומדת וקופצת על מחסום הפלסטיק הלא יציב בעליל פסע מלשבור את הפרצוף, ומה איכפת לי בכלל מה השחקנים עושים – זה לא יכול להיות יותר גדול מזה. אני מודה, מודה, היה שלב בו חשבתי שאנחנו הולכים להארכה שניה. זה כבר היה כתוב בכוכבים. משחק ענק מכל הבחינות, אפס ריפיון על הפרקט וביציעים, וכשיוקובאיטיס החטיא את השלשה השלישית באותו פוזשן אחרון כל מה שיכולתי לעשות זה לתפוס את הראש בחוסר אמונה מוחלט שהמשחק נגמר. המשחק נגמר. וניצחנו. וזה לא נגמר. והולכים למשחק 3. חוזרים להיכל כדי לגזור רשתות.

אף אחד לא ישכנע אותי שהצלחת הזאת לא שלנו. היא הייתה שלנו. היינו שם. הסתכלנו להם בלבן של העיניים. אפשר להמשיך לדבר על מסורת ועל גביעים ואליפויות, אבל באותן דקות גורליות בארנה ההגמוניה נראתה מפוררת לחלוטין ותהתה כמה פקוק יהיה כביש 1 בדרך הביתה. ואז הגיע 3 בבוקר. והתרעות פיקוד העורף שסימנו שהתחילה מערכה שתסיים את העונה ואת החלום, שסימנו שהצלחת שלנו כבר לא תהיה שלנו. איזה סיוט. איזה נאחס. אמרתי לכם. והערב? גם הפעם נגיע בהרכב של שלושה אדומים וצהוב אחד, וגם הפעם נסתכל להם בלבן של העיניים. אצלנו בעדה האמהות אומרות שהגיע הזמן, ויאללה הפועל. אה, פאן פאקט לסיום: ספי שמש, עמית בלק וניר מאירסון שפטו אז, וישפטו גם הערב. אני לא אומרת שזה סימן מהיקום, אני רק אומרת שאם מישהו מחפש דז'ה וו – הוא כנראה לובש אפור. שיהיה בהצלחה.