תוצאות חיפוש

ראשית כל, שאפו וצל"ש גדול לאיגוד השופטים על השיבוץ למשחק הזה. לא שיבוץ "שבלוני" של שמש, בלק, אסתרון וכד' (מבלי לגרוע ממקומו ותרומתו לכדורסל הישראלי של כל שופט אחר), אלא שיבוץ עם עין לעתיד הקרוב וגם עוד הרבה רחוק מזה. איגוד השופטים והליגה כולה יהיו זקוקים לשופטים צעירים מבטיחים כאלה אם יש מי שרוצה שתהיה ליגה טובה ותחרותית בעתיד. הליגה כבר תהיה זקוקה לשופטים אלה במשחקי פלייאוף העתידיים הקרובים – וגם לעשורים לא מעטים לאחר מכן.

מה הטעם בסיכום שנה קלנדרית ב-NBA, בעיצומה של עונה חדשה בזמן שהקודמת מרגישה כמו זכרון רחוק? במובן מסוים, בדיוק בגלל זה. ברגע שמסתיימת העונה הרגילה ב-NBA מתחיל הפליי-אין, ואז פלייאוף, דקה אחרי הגמר כבר יש דראפט ומיד אחריו מתחילת תקופת ה-free agency שתמיד כוללת הרבה מאוד מהלכים מעניינים. בלי לשים לב מגיעים לאוגוסט בלי שהיה רגע לעצור ולהסתכל על העונה הקודמת, להסתכל על התמונה הגדולה יותר, על מגמות מעניינות.

טים ווטלי היה רופא שיניים שנוי במחלוקת ב"סיינפלד". אחד כזה שממחזר מתנות, ושמואשם בחינניות בהטרדה מינית של לקוחות מורדמים. והכי גרוע - בפרק "ידה ידה ידה" הוא נחשד בתור מי שהתגייר רק כדי לקבל לגיטימציה לספר בדיחות על יהודים. "זה פוגע בך כיהודי?", נשאל ג'רי על ידי הכומר כשבא להשתנקר בתא הווידוי. "לא!", הפתיע, "זה פוגע בי כקומיקאי".

כמות העלילות ועלילות המשנה במהלך משחק הנצחון הקל של ירושלים ביד אליהו הישן, כלומר עוד נצחון של ירושלים ביד אליהו הישן, גדולה יותר ממספר הפעמים בהם באו אתמול בטענות לשופטים. ורגע, נגיד כבר עכשיו: גם לי, מהאולם, הרגישו כמה שריקות בעייתיות במיוחד. וכן, גם לי, מהאולם, הרגיש שהשופטים איבדו משילות באיזשהו שלב. וכן, לא הבנתי בכלל את סאגת איטודיס שאמור היה להיות מורחק. ולא, לזה לא נתייחס הפעם, כי במהלך היום יעלה טור ייעודי של טוד וורניק. למה כן נתייחס? לנוקאווט שחוזר על עצמו. לשאלה עד כמה זה אמיתי, גם בכל הקשור לקבוצה שניצחה. גם לזאת ששוב הפסידה.

איך מוציאים קבוצה ממשבר? פיתרון אחד הוא להחליף כמה שחקנים. פיתרון אחר, כך התברר לאחרונה במקרה של מכבי תל אביב, הוא לתת לשמועות על החלפת מאמן ממשמשת ובאה לפרוח, לדרדר את מעמדו לרצפה, לכנס ישיבה פומבית למדי אחרי משחק של הקבוצה שרק מגדילה את הספקולציות - ואז להצהיר כי הוא ממשיך בתפקידו כאילו כלום. השיטה המבריקה הזאת הובילה לחמישה ניצחונות רצופים. הפיתרון האחרון, הקל ביותר, הוא להחליף את המאמן. במקרה של באיירן מינכן - לא סתם להחליף, אלא לעבור ממאמן מבוגר אך מודרני יחסית, גורדי הרברט הקנדי, לסבטיסלב פשיץ', בן 76, שנטוע בלב המסורת הקשוחה, קשת היום, של הכדורסל האירופאי. 180 מעלות מהרברט, וגם מקטש.

אתם מבינים מה זה פרשנים? רגע אחד אני כותב לכם על הקליק של מכבי ואז מגיעה הטרחה מול זאת שדורגה אחרונה בליגה השניה בטיבה וכעת חולקת את אותו המקום והמאזן עם עוד 5 קבוצות מבואסות. ו-וואלה, כשראיתי את ריימן דופק עוד ג'אמפר בלתי סביר בהחלט מתוך כדרור, ברבע הראשון במינכן, חשבתי שאולי הרצף ימשך גם הפעם, גם אם לא נראה ריקודים. ולא. הקליק היחידי שנשמע אתמול במשחקה של מכבי תל אביב היה זה מאזור החיוג של הכתף של ווקר. ולא, ההפסד הזה הוא לא אסון גדול, כי ההפרש לא מעניין ובתמונה הגדולה, המגמה הנוכחית של מכבי תל אביב נותרה חיובית. אבל כן, בואו נדבר רגע על המשמעויות, והן כן משמעותיות.

תמיד מרגיש לי מוזר לסכם שנה בספורט. מה בעצם מסכמים פה? עונה וחצי? קצת קשה לדבר על העונה הקודמת כשהנוכחית כבר בשיא הכוח שלה, ומצטייני השנה תמיד מרגישים לי מוזרים, כי כולנו יודעים כמה הכוכב של העונה הקודמת יכול להיות הנגר של העונה שאחריה. אבל אצלי זה מוזר אפילו יותר. כי העונה שלי התחילה ב-8.2.2025, היום שבו חזרתי לחיים. למעשה, אם להיות מדויק, היא התחילה ב־2.2. אתם שואלים למה? כי זה היום שבו לוקה דונצ'יץ עבר ללייקרס. כן, זה עד כדי כך מטורף. ביום שחזרתי הביתה אני קולט את אמא שלי משוחחת עם מישהו בטלפון. ברור לי מיד שזה דני, לא אבדיה, אלא חבר טוב מאוד. אני לוקח את הטלפון, הוא בהלם שאני מדבר איתו, ורגע לפני שאנחנו מנתקים הוא מתעשת. מסתבר שהוא ועומרי (חבר טוב אחר)  דיברו על זה שהם חייבים לעדכן אותי בטרייד המטורף הזה כי כאמור, ברור שזה הדבר הכי חשוב לדעת, והם אפילו קצת רבו מי יעדכן אותי. דני ניצח. כאמור, לא אבדיה, אבל עדיין ווינר. מאותו יום ניסיתי לדלות אינפורמציה. לאן שחקן כזה עבר, מה קרה עם שחקן אחר. סליחה אם זה לא מעניין אתכם, אבל אותי באמת עניין מה קרה עם פוקושבסקי וניקולה יוביץ', וגם בדברים שאולי כן יעניינו אתכם כמו וומבי. ובעצם, הטור הזה לא באמת מדבר על סיכום שנת 2025. הוא מדבר גם על שנת 2024 שלי. הוא מדבר על סיכום השנה מאז שעזבתי למסע למרכז כדור הארץ. אמביד לא יכול להחזיק לבד את פילדלפי. סליחה, את פילדלפיה איפשהו יצא שבשבי דלינו קצת אינפורמציה לגבי ספורט, לצערי לא בכדורסל. אני זוכר יום אחד שבו שוחחנו במנהרה על NBA, ודיברתי על פילדלפיה, על כמה שאמביד לא יכול להחזיק את הקבוצה לבד. כן, היו גם שיחות כאלה. ואז פתאום אחד השובים שלנו הגיע ותהה למה דיברנו על ציר פילדלפי. לקח זמן לשכנע אותו שמדובר בעיר בארה"ב ושאנחנו מדברים על כדורסל. מאז לא חזרנו על השם הזה. אחרי הסיפור הזה תבינו שלא באמת צרכתי כדורסל ושום חדשות כדורסל במשך כל תקופת השבי. אני כן זוכר את ההתרגשות מעונת 23/24 בקיץ 2023. נכון, ראשון לא הייתה בליגת העל, אבל מבחינת הישראליות זה היה מטורף. אדלסון נכנס לירושלים, הפועל ריגשה, ויש מי שיטענו שאפילו יותר מהיום, וכמובן מכבי. מכבי עם לורנזו בראון ווייד בולדווין, זו שהייתה רחוקה שיפוט מכור אחד מעלייה לפיינל פור. זו שפותחת עונה ויכולה לעשות זאת שוב. ואז חזרתי והכול היה שונה. מכבי נראית גרועה, לפחות ברוב הזמן. הפועל בפסגת היורוליג, וירושלים הכי קרובה לאיפה שהיא הייתה. ועבורי? מכבי ראשון בערך באותו מקום. היא בליגת העל, אבל אני לא בטוח שהיא תישאר שם לאורך זמן, לא אם לא יעשו שינויים. אם הטור הזה קצת קופצני, אני מתנצל מראש. אני מודה, גם הזהרתי את העורך. כי בשבילי אין הבדל בין משחק לאומית בין מכבי ראשון לרעננה לבין גמר NBA בין אינדיאנה ל־OKC. שני הדברים סוריאליסטיים לי באותה מידה. הפשטות של המשחקים בישראל מול השואו של ה־NBA. אלו עולמות שאני לא אקח לעולם כמובנים מאליהם. אם נדבר על ה־NBA, אז בשבילי סיכום השנה מדבר על שינוי אמיתי. אני זוכר את הכתבות על השלשות, על איך הסטטיסטיקה הרסה את המשחק, על הצורך בשינוי כדי שהמשחק האהוב עליי יישאר כזה, עם טיפת רומנטיקה. אז מסתבר שלא שינויי חוקה עשו זאת, אלא בעיניי לפחות, הפריקיות של האנטומיה האנושית. העליה המחודשת של הגבוהים, וומבי העלייה המחודשת של הגבוהים, בצורה חדשה לגמרי. זה התחיל עם יוקיץ', שנראה לכאורה דוגמה קלאסית, אבל הוא לא קרוב לזה באמת, עם חוכמה בלתי אפשרית של גאון כדורסל. יאניס לקח את זה פיזית, ווומבי שם את כולם בכיס הקטן. אם לפני כמה שנים השליטים היו הגארדים, היום זה כבר לא המצב, ואפילו הרכזים הגבוהים חוזרים. ובפרובינציאליות שלנו, דני אבדיה שהופך לרכז בעל כורחו. דני היה אחד הדברים הגדולים שתהיתי לגביהם בשבי. מה קרה איתו. הוא היה בשנת חוזה בוושינגטון, נתן עונה לא רעה, עבר בטרייד לפורטלנד, ואני חזרתי. וכשחזרתי, דני פתח מנועים. סיום עונה מטורף, ספקנים אמרו שזה לא מעניין כי זה סוף עונה ואין הגנות, אבל העונה הוא לא רק המשיך מאיפה שעצר, הוא בדרך הבטוחה לאולסטאר. נכון, זה מגיע גם מסיוע שלנו בתור מדינה, אבל זה לחלוטין מגיע לו. עוד דבר עצום בעיניי הוא המושבה הישראלית ב־NBA. בן שרף. שמעתי עליו הרבה. רכז גבוה וחכם, זה לא משהו שגדל פה יותר מדי. חששתי שזה עוד מקרה כמו נועם דוברת ואחרים. ליגה שנייה, מספרים טובים, אבל ליגה שנייה. ואז שנה וחצי אחרי הוא כוכב בליגה הגרמנית, פתאום במוקים של לוטרי, כמעט אליפות עם אולם. והעונה? העונה הוא מפתיע מאוד. פיזית הוא עשה קפיצה אדירה, בג'י ליג הוא נתן משחק של 40 נקודות עם שש שלשות, והכי חשוב, הוא נראה בבית. המשחק תפור עליו, וזה מטורף כשמדברים על ילד בן 19. ואחרון חביב, הפרובינציאלי שלנו, דני וולף. הוא הרי ניקולה יוקיץ' היהודי. שוב אמרו שזה לא באמת, שהוא לא שחקן, בטח לא שחקן NBA. אני נעלמתי לשנה וחצי, וחזרתי, ודני וולף הוא שחקן לגיטימי. דראפט, דקות, פתיחת עונה מפתיעה, התקדמות אדירה. שלושה ישראלים ב־NBA. אחד מהם אולסטאר. זה בלתי נתפס בשבילי. אנחנו שחגגנו כל סל, שחיפשנו את דני בזווית של העין מחכה למסירה בפינה. היום הוא זה שלוקח את הכדור, הוא זה שמופיע על פרסום המשחק, והוא זה שאם הוא פצוע האוהדים מתבאסים. ובכיוון אחר, ים מדר. כשחזרתי סיפרו לי על מעלליו בטורקיה. תהיתי מה קרה איתו, וכשהבנתי שהוא בהפועל הייתי אופטימי. הוא הקריב את הגוף, את הבריאות. אבל השנה משהו שם נעצר. אני מתפלל שזה זמני. נבחרת עם קו אחורי של ים מדר ובן שרף זו נבחרת מפחידה. ואם מדברים על מגמות הפוכות, אי אפשר להתעלם מרומן סורקין. כשעזבתי הוא היה גבוה מחליף סביר, וכשחזרתי הוא שחקן יורוליג לגיטימי ואפילו פרוספקט NBA. רנסנס. אז האמת? ישראל חווה סוג של רנסנס. חמישייה פוטנציאלית של מדר, שרף, דני, וולף וסורקין. עומק, התקדמות, קפיצות אישיות. אני הרבה יותר אופטימי מאשר שהייתי ב־2023, וזה המדד האמיתי. יורוליג לגיטימי פורוספקט NBA. רומן סורקין. צילום: DUBAI BASKETBALL ואז חוזרים לקרקע. ליגת העל. הליגה הלאומית. מכבי ראשון עלתה ליגה אחרי מאבק הירואי מול אילת. רומנטיקה. העונה היא לא נבנתה לליגה. מאזן פתיחה שערורייתי, פיטורי דרוקר, קפלן, רצף קטן שנותן תקווה, אבל בעיניי לא מספיק. בלי שינויים אמיתיים, הסכנה ברורה. והליגה כולה? שלוש וחצי קבוצות. פערי מעמדות. בריחת ישראלים למכללות. זה מובן, זה משתלם, זו חוויה, אבל זה פוגע בליגה. האיכות עולה, הכמות לא. וכל שחקן שעוזב מורגש. אז כן, אפשר להיות אופטימיים לגבי הנבחרת, ופחות לגבי הליגה. זו לא סתירה. זו המציאות. ובכל זאת, אחרי הכול, יש התרגשות. לפתוח משחק. לדמיין קמפיין. לדמיין אולסטאר עם דגל כחול לבן. אולי זה פרובינציאלי. ואולי זה בדיוק מה שמחזיר אותי לחיים.

את ההארכה במשחק מס' 2 בסדרת הגמר בין הפועל ירושלים למכבי ת"א ראיתי על מיוט. את הדאנק של ג'סטין סמית' עוד ראיתי בטלוויזיה של מועדון החיילים בפיקוד העורף, אבל את ההארכה ראיתי על מיוט בטלפון, מחוץ לחדר הדיונים של הבסיס. כשהמשחק הסתיים השעה כבר הייתה מאוחרת, וידעתי שלילה ארוך לפניי. ושאת משחק מס' 3 אני כבר לא אראה בקרוב, וכנראה שלא אראה בכלל.

היורוליג הוא מועדון חברים אקסקלוסיבי. עם מועדונים שהם מותגים. עם שחקנים שהם מותגים שמשחקים עבור מועדונים שהם מותגים. ואל תוך הקליקה הסגורה הזאת מנסות מדי פעם לפלוש כל מיני קבוצות חצופות חיצוניות. מונאקו למשל. הפועל תל אביב למשל. אף אחד לא אוהב שאנשים מבחוץ שנכנסים למקום שאתה מגדיר כשלך. זוכרים את המאבק על נחל האסי? סתאם סתאם. הקיצר, הכסף הגדול של הבחור עם הכיפה מהקבוצה מאסיה מערער טיפה את הסדר הקיים. ועכשיו, הממו הדמיוני עם תכניות הבלימה עובר ממאמן למאמן, מיריבה ליריבה. ואתמול הוכיחה ז'לגיריס קובנה שהיא הפנימה כמה מהרעיונות שעצרו את מוליכת היורוליג.

זה היה ערב היסטורי. ערב שבו הפועל ת"א אירחה לראשונה משחק יורוליג בת"א. אבל אי אפשר לומר שהיא חזרה הביתה. היכל מנורה היה כמעט מלא, והקהל שבא - עשה את כל מה שהוא יודע כדי לשיר ולעודד ולדחוף ובעיקר להעיר את הקבוצה שלו. גם אם זה לא הזכיר את האווירה מימי היורוקאפ בדרייב אין, וגם אם זה לא נשמע כמו שהיה אמור וצריך להישמע במצב נורמלי. הבעיה היא שזה לא הרגיש כמו בית, ולא העביר תחושה של בית. כי זה לא באמת היה הבית.

שתי שניות בתוך המשחק אמש בארנה והשופטים כבר עוצרים פעמיים כי שעון המשחק מסרב לזוז. גם בתחילת הרבע השני השעון לא עבד. השעון הוא אביזר חשמלי, בסך הכול אמין ועובד מצוין. אבל כמו כל אביזר חשמלי, לפעמים הוא חורק, לא עובד חלק.

תעצמו רגע עיניים ותדמיינו - השעה שלוש וחצי לפנות בוקר. השכנים ישנים, הרחוב דומם, ורק אתם יושבים מול המסך עם עיניים טרוטות ומתפללים שהפעם זה לא ייגמר בנגיעה מהוססת בטבעת, במסירה לשום מקום או בעוד משחק של שבע נקודות ושלוש זריקות מהשדה. ועכשיו תדמיינו מחדש - השעה שבע וחצי בבוקר, השכנים חלקם כבר התעוררו, מכוניות מתחילות להתניע ואתם עדיין מול המסך. רק שהפעם, עם עיניים מלאות בגאווה.