אחת מתופעות הלוואי של מצב המלחמה שישראל שרויה בו בשלוש השנים האחרונות היא השתרשותה בשיח של המילה "לנרמל". כל פעולה שגרתית שמתרחשת בזמן שעפים לעברנו טילים או רחפנים קטלניים מוגדרת כסוג של נירמול. דוגמה בולטת - שידור תוכנית ריאליטי ביום של בשורות קשות נחשב לשיא הנירמול. איכשהו, המילה זלגה גם לספורט. למשל: יש המתלוננים שנירמלנו את גדולתו של דני אבדיה ולא חגגנו את הצלחתו מספיק. וכן, גם להתייחס לדרבי התל אביבי במחזור האחרון של העונה הרגילה כמשחק נורמלי יהיה בגדר נירמול. מאיפה להתחיל? שתי הקבוצות נדדו לחו"ל פעמיים במהלך העונה כדי לשחק במסגרות האירופאיות. מלחמה עצרה את המשחקים לשבועות ארוכים. מרבית הקבוצות שבו מהפגרה הכפויה בהרכבים חדשים. דיוויד אפיאני במשחקו השני העונה במכבי. קיאנדרה קוק במשחקו הראשון - במחזור האחרון, כן? השחקן מספר 1 של הפועל, אלייז'ה בריאנט, סיים את העונה עקב פציעה מסתורית ולא יחזור. דן אוטורו, הסנטר הפותח, לא בארץ. הבעלים של הפועל מחרים את משחקי הליגה של המנהלת עקב הרחקה בגביע, שנמצא בכלל באחריות האיגוד. הקהל של הפועל לא מנצל את כל הכרטיסים שהוקצו לו לדרבי, פעם אירוע השיא של השנה, זה של המצעדים והאבוקות והקטטות עם המשטרה. איך מנרמלים את זה? כיאה לדרבי לא נורמלי, האווירה ברבע הראשון הייתה של ליגת קיץ. שתי קבוצות הגנה - אחת בינונית, אחת חלשה - לא ממש סתמו את הרחבות, הסוויצ'ים של מכבי וההלפ אנד ריקאבר של מוטלי לא עשו יותר מדי רושם על הגארדים בצד השני והדרך ל-55 נקודות משותפות הייתה קצרה. מכבי נשארה במשחק בעיקר בזכות איפה לונדברג, שנראה בריא וטרי. דברים התחילו להשתנות ברבע השני. תמיר בלאט היה באחד מאותם ערבים שבהם הוא נאבק עם עצמו ופחות מחובר לרביעיה שמסביבו, ג'ון די אמנם סיים עם 4 מ-8 משלוש אבל היה מעט ליברלי בהפגזות מחוץ לקשת ולוני ווקר שהחליף אותו סתם היה אנמי, בערב נטול ג'ימי קלארק שבו היה עליו לקחת את ההתקפה על הגב. ערב סלודי למיציץ', תמיר נאבק עם עצמו. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל הפועל, עם כל החיסורים, היא עדיין קבוצה סופר מוכשרת, בעיקר באגף היצירה. מיציץ' כבר לא יהיה העונה שחקן של 6 מיליון דולר, אבל היה לו ערב סולידי של 10 אסיסטים ו-3 איבודים. מול ההגנה של מכבי, נראה היה שליי אפ של כריס ג'ונס הוא רק עניין של החלטה (8 מ-11 מהשדה, 8 אסיסטים). אפילו עוז בלייזר, שסיים עם 1 מ-6 מהשדה אבל גם עם 6 ריבאונדים, 3 אסיסטים והיה עם פלוס 17 ב-28 הדקות שלו, גילה ברבע השני שהוא יכול להוריד כדור לרצפה ולסיים בסל בסוף שעון. אה, והיה ים מדר. מפתה לומר שמדר חזר להיות השחקן שתמיד ידענו שהוא יכול להיות, כוכב העל שהוביל את הפועל ליורוקאפ אשתקד. רק שצריך להודות שמעולם לא ראינו אותו ככה. מעבר לליי אפים במגרש הפתוח, ככל שהתקדם הערב מדר צבר עוד ועוד ביטחון בקליעה, בדרך ל-9 מ-10 מטורלל מחוץ לקשת. גם אם אפשר לפקפק בגודל המעמד, זה היה המשחק ההתקפי הגדול בקריירה שלו. עצירה מתודית: ניתן להבין את ההחלטה של קטש לכווץ את המגרש ולתת עזרה ממדר בשלהי הרבע השני, כשג'ון די נטש אותו לטובת רוטציה לכיוון מיציץ', שמסר בחוכמה לגארד הישראלי שסיים בשלשה. קשה לקבל את המשך ההתעלמות ממדר במהלך המחצית השנייה, כשאפיאני כיווץ ממנו פעם אחר פעם כדי לעצור את הפיק אנד רול של מיציץ', שמצידו לא היה צריך להתאמץ יותר מדי כדי לרשום עוד כמה אסיסטים. הגרסה הזאת של מכבי, נטולת אושיי בריסט וקלארק, עוד יותר פריכה ושבירה הגנתית ממה שהתרגלנו לראות העונה, ובלי התאמות מהספסל מצבה רק החמיר. קוף ענק להוריד מהגב, ים מדר. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל ואחרי שדיברנו על נירמול, בואו ננסה לנרמל את הפלייאוף, כלומר את הדרבי הגמר (אלא אם כן לירושלים נותר משהו מפתיע בטנק הדלק). העובדה שינאי הכריז לאחרונה שהעניין שלו בליגה מוגבל, מכיוון שה"ממסד" לא יאפשר לקבוצתו לזכות באליפות, יחד עם החרפה מול הרצליה והגמגום מול נס ציונה, סיפקה את הרושם שסיפור האליפות גמור, בטח כשנראה היה שמכבי דורסת כל מה שזז. רק שגם בהרכב הזה של הפועל, עדיין בלי אוטורו, בלי גינת שצפוי לחזור ואולי ויינרייט אם איטודיס יחליט שיזדקק לו, הפועל מספיק עמוקה כדי לאיים על התואר. ויש לה שחקן אחד, ישראלי, שלא שותף כמעט כל העונה, עם קוף ענק להוריד מהגב והרבה מה להוכיח לחבורה היוונית על הקווים - לפני שיעבור לשחק במכללה, תמורת 5 מיליון דולר, בגיל 25. וזה כבר משהו שממש קשה לנרמל.

ארבע פעמים בכיתי ב-15 השנים האחרונות. שלוש מהן היו בנסיבות פרטיות שלא אפרט אליהן כי לא באתי להוריד. הרביעית הייתה הלא צפויה: הייתי באוטו על איילון צפון, יום חמישי והמצעד השבועי של גלגלצ התנגן. המקום הראשון הישראלי הוכרז: קפה שחור חזק מארחים את נצ'י נצ' - יהיה בסדר. אינעל דינק העולם זו לא הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את השיר הזה - שיצא שמונה חודשים קודם לכן בכלל. אבל הפעם, כשנצ' סיים את הוורס שלו עם "שכל המניאקים ימשיכו לדבר, זה לא מעניין אותי מה קורה איתם, מה קורה אצלם. מתעסק בעצמי ובעיקר: תראו שעוד אכבוש את העולם." עלו לי דמעות בעיניים שהפכו לבכי (קצר, בכל זאת בזמן נהיגה) של אושר בזמן הפזמון. זה מבחינתי היה שיאו הזמני של הטיפוס של רביד - אז עוד נצ'י - אבל גם של הסצנה כולה. כשהגעתי הביתה ראיתי שהוא פרסם בחשבון שלו את המשפט הבא: "מפלצות ההייפ רשאים להירגע. נא לסתום את הפה ולהמשיך ליצור מוזיקה. רצוי טובה". לא הזלתי דמעות הפעם כשהניקס סיימו את הסדרה השלישית ברצף בניצחון ב-30+ הפרש ועלו לגמר הליגה הראשון מזה 27 שנים, אבל גם כאן יש תחושה של מסע. מועדון שעבר כל כך הרבה טלטלות, כל כך הרבה קשיים בדרך, כל כך הרבה בדיחות על חשבונו - רק כדי להגיע לפיק הזה, אולי הזמני. זו קבוצה שמאמינה - בדיוק כמו בשיר - ביכולת שלה לכבוש את העולם ומצד שני גם יש בה משהו שמשדר את הפוסט ההוא של האחרי. מפלצות ההייפ, תרגעו. נא לסתום את הפה ולהמשיך לשחק כדורסל, רצוי טוב. במילים שלהם: העבודה לא הסתיימה. שי ביקש ממני שהטור הזה יהיה מקצועי, אבל כאוהד ניקס, כוסאומו אני מתרגש. אז רק לרגע אחד - אחרי 27 שנים הניקס בגמר. אינעל דינק העולם. מיסטר נייס גאי מאט בארנס לטעמי הוא הפודקאסטר הטוב ביותר בתחום, לפחות מאז שג'יי ג'יי רדיק החליט לעזוב לאימון. כשהתארח אצל מייק ביבי ואדי האוס לפני תחילת העונה הוא טען שמייק בראון "נחמד מדי" כדי להיות מאמן של קבוצה אלופה, שהוא לא המנהיג שקבוצה כזו צריכה. הוא נתן כדוגמה את הזמן בו בראון אימן את בראיינט ורון ארטסט בלייקרס. זה נראטיב שמלווה את בראון לאורך כל הקריירה שלו: גם בתקופת קליבלנד הוא היה נחשב ל"בובה" של לברון. אבל המקום שבו מאט בארנס טעה בהערכה שלו היה לגבי האופי של שחקני הקבוצה אותה בראון מאמן היום: לניקס אין הדקייסים כמו ארטסט, אין להם שחקן שמנסה כל הזמן לבחון אותך כמו קובי ואין להם שחקן עם שאיפות להיות הגדול מכולם כמו לברון. יש להם את ג'יילן ברונסון שמנפנף כתב בתשובה "אני לא כוכב", יש להם את מיקאל ברידג'ס שהעדיף להיות אופציה שלישית-רביעית בקבוצה מנצחת על פני ההזדמנות להיות אולסטאר וסקורר מוביל בקבוצת תחתית. זו קבוצה עם האופי להצליח, הם רק רוצים שבראון יתעסק בכדורסל. בראון זכה ללא מעט קרדיט על ההחלטה להוציא את קא"ט החוצה ולתת לו לנהל את המשחק משם, אבל גם בפוזשנים בהם הכדור לא עבר דרך הסנטר ראינו התקפה מרובת מסירות וחיתוכים מצד הניקס, התוצאה הייתה קבוצה מאוזנת שבה כולם נוגעים בכדור ולכולם יש הזדמנויות לקלוע: כל חמשת שחקני החמישיה של הניקס קלעו לפחות 14 נקודות למשחק (לעומת שלושה בלבד בקליבלנד), טאונס, אנונובי וברידג'ס קלעו ב64% טרו שוטינג (יותר מכל שחקן רוטציה בקליבלנד) ואליהם הצטרף לאנדרי שאמט שקלע כמעט 10 נקודות למשחק כשהוא מסיים את הסדרה (!) עם יותר מ-100% טרו שוטינג (107.1% טרו שוטינג למדייקים, שיא ליגה חדש לסדרת פלייאוף). העין נמשכת להתקפה, אבל מה שהניקס עשו בסדרה הזו - ובפלייאוף בכלל - בהגנה מרשים לא פחות. הניקס כפו על כל אחד משלושת הכוכבים של קליבלנד יחס שלילי של אסיסטים ואיבודים. קליבלנד - שצלחה אפילו את ההגנה הקשוחה של דטרויט עם 34% מחוץ לקשת - הוגבלה ל28.9% מחוץ לקשת השלוש לאורך הסדרה. הניקס, אגב, קלעו ב-38.1% מחוץ לקשת ואם מורידים את הפתיחה הבעייתית של המשחק הראשון (2 מ-21) האחוז שלהם עומד על 43.2%. אבל מה שהרשים במיוחד בסדרה הזו היה ההאסל שלא פסק מהצד של הניקס. במשחק הרביעי, בו קליבלנד נלחמה על חייה, היו 47 ריבאונדים מתחת לסל של ניו יורק ו-46 ריבאונדים בצד של קליבלנד. מתוך ה-46 בצד של קליבלנד הניקס ליקטו 40 (87%), לעומת זאת בצד של הניקס קליבלנד הורידו רק 27 מתוך ה-47 (57.4%). וכשיש לך יריבה שנמצאת בכושר קליעה היסטורי, וגם אתה מפסיד את הקרב של ההאסל - המצב שלך בעייתי. זה מקום לתת גם ריספקט לתום ת'יבודו, המאמן שהלך כדי שהקבוצה שלו תוכל לרוץ (די מילולית). הרבה ביקורת נשמעה (והשמעתי) על השיטה השבלונית של ת'יבודו בשני צידי המגרש, על אופן ניהול הרוטציות ושחיקת שחקני המפתח, אבל ת'יבס היה זה שהכניס לקבוצה הזו את המשמעת של קרב הפוזשנים והפך את ריבאונד ההתקפה לנשק אמיתי. הוא - יחד עם ג'יילן ברונסון - גם יצק לקבוצה הזו ביטחון שאומר שהמשחק אף פעם לא נגמר. התוצאה של הביטחון הזה יחד עם השיטה ההתקפית הפך את הניקס בפלייאוף הנוכחי לקבוצה שמזכירה לי בעיקר את הקבוצות של הווריורס ב2016 ו-2017. אלו היו קבוצות שמולן אתה מבין שאין יתרון מובטח. הן נשארות לעמוד ולספוג כל אגרוף של הקבוצה היריבה, ומתי שהם מזהים נקודת חולשה - הם מתנפלים ומסיימים את המשחק. בכל אחד מהמשחקים אפשר לזהות ריצה (או שתיים) של הניקס שפתחו את היתרון שאחריו קליבלנד כבר לא הצליחה להתאושש. ראינו את הריצות האלו גם במשחקי הסגירה מול פילדלפיה ואטלנטה. ההבדל הגדול מהקבוצה ההיסטורית של גולדן סטייט (עם ובלי דוראנט) היא שלניקס אין באמת שחקן שניתן לומר עליו בוודאות שהוא בקנה מידה היסטורי. מה שכן, יש משהו מאד סטף-י בצורה שבה ג'יילן ברונסון מעסיק את ההגנה למרות שבשלושת המשחקים הראשונים של הסדרה הוא קלע רק שתי שלשות מ-17 נסיונות (תודו שלא שמתם לב). אבל על המחסור בסטאר פאוור הניקס חיפו בעומק. ליגת האלופות ה-NBA היא ליגה של העתקות. קבוצות רואות מה עובד לאלו שנמצאות בטופ ומנסות להעתיק. באופן טבעי העיניים נמשכות לאלופות. כשהניקס סיימו את בניית השלד של הקבוצה הזו - כשבתוך תשעה חודשים הנחיתו את אנונובי, ברידג'ס וטאונס - המודל שעמד מול עיניהם היה המודל של בוסטון: חבורה של שחקני כנף סוויצ'אביליים, חמישיה שמסוגלת לשחק פייב-אאוט כטבע שני. שנה שעברה הניסוי הצליח: הניקס התגברו על הסלטיקס בחצי הגמר האזורי, אבל אז הגיעה אינדי. למעשה הניקס - טוב, מייק בראון - לקחו משהו מכל אחת מארבע האלופות האחרונות: את בוסטון (24) הזכרנו, גם את דנבר (23) עם ניהול המשחק מהפוסט של טאונס ואת ההתקפה מרובת הנעת הכדור של גולדן סטייט (22). אוקסי הדגישו את חשיבות העומק והורסטיליות, את היכולת לשחק באותה רמת אינטנסיביות לאורך משחק שלם, וגם החזירה את הפוקוס לצד הנוצץ פחות של המגרש. במשחקים האחרונים מול קליבלנד הניקס שיחקו על האינטנסיביות הזו כשהם משתמשים בנשק המשמעותי ביותר של אינדיאנה, זו שהדיחה אותם שנה שעברה: דחיפת הכדור קדימה. אחרי שבשני המשחקים הראשונים שתי הקבוצות מיעטו לרוץ, הניקס הפכו את זה למטרה בשני משחקי החוץ. אחרי ריבאונד, אחרי סל, לא משנה. שחקני הכנף - בעיקר הארט וברידג'ס - חיפשו את המסירה קדימה כשהם מנצלים את העייפות - וביננו גם את העצלנות - של (חלק) משחקני הקאבס. התוצאה: הניקס ניצחו 50-13 את קליבלנד בנקודות בהתקפות מתפרצות בשני המשחקים האלו, ובהנתן שההתקפה העומדת של הקאבס גם לא הייתה משהו לכתוב עליו הביתה, זה פער גדול מדי מכדי לגשר עליו. אין דרך להתעלם מזה: הניקס בפוסט-סיזן הזה הם קבוצה היסטורית, לא פחות. הדומיננטיות שלהם נמצאת לגמרי יחד עם הקבוצות הגדולות בהיסטוריה. ב-14 המשחקים הראשונים הם רשמו את ההפרש הגבוה ביותר בהיסטוריית הפלייאוף, בערך 35 נקודות מעל מקום שני (גולדן סטייט של 2017) וכמעט 100 נקודות מעל הלייקרס ההיסטורית של 2001. הרבה אנשים תולים את זה בחולשת המזרח, אבל ברגע ששלוש קבוצות - שאף אחד לא התייחס אליהן כ'חלשות' לפני שהגיעו לסדרה - נראות ככה מול אותה היריבה יכול להיות שיש גבול לצירופי המקרים. ובאותה נשימה צריך להודות: הניקס עדיין לא פגשו יריבה בסדר הגודל של הספרס או אוקלהומה סיטי. שום דבר בריצה ההיסטורית הזו לא מבטיח את תוצאת הגמר ומצד שני - ממש כמו שהיה עם אינדיאנה בשנה שעברה - אף תוצאה בגמר לא יכולה לקחת מהקסם של המסע של הניקס, מודל פלייאוף 2026 ככל שהם גדולים יותר… נכון לכתיבת שורות אלו, אחרי המשחק החמישי בסדרה בין הת'אנדר לספרס, ויקטור וומבנאימה שיחק 369 דקות בחודש מאי, בערך 33.5 דקות בממוצע לערב, זה נתון שגבוה בערך ב-10% מכל חודש אחר השנה (שיחק למעלה מ-30 דקות בממוצע רק בחודש אוקטובר) ונראה שהעומס המצטבר של הפלייאוף מתחיל להראות את הסימנים שלו. אחרי המשחק הראשון המדהים שלו (41 נקודות בלמעלה מ-48 דקות) נראה היה שלא חזר לעצמו עד המשחק הרביעי. אחרי המשחק הרביעי (33 נקודות) רשם בפעם הראשונה בפלייאוף הזה נתון +\- שלילי במשחק מלא (היה שלילי גם במשחק זעזוע המוח מול פורטלנד ובמשחק בו הורחק נגד מינסוטה). נכון לעכשיו, בקמפיין הפלייאוף הראשון שלו, וומבי עדיין לא נתן שני משחקי 'סופרסטאר' רצופים. אולי זו העייפות ואולי - בסדרה הזו - זו ההגנה של הת'אנדר שמתאימה את עצמה ממשחק למשחק. צריך לומר שזה טבעי: כולנו זוכרים - או לפחות מכירים - את סיפור ארבעת האיירבולים הרצופים של קובי בראיינט בסוף המשחק מול יוטה. אחרי המשחק הראשון בין הספרס לת'אנדר כתבתי שלרוב המפגש בין הכוכב העולה לאלופה (או ליריבה סופר-דומיננטית ומנוסה) הוא לרוב מאכזב מהסיבה הזו בדיוק: הקבוצות הגדולות יודעות להעלות הילוך באינטנסיביות ובפיזיות ברגעי המפתח, וזה לרוב הילוך שעדיין לא קיים עבור מי שלא היה שם. זה בסדר, עוד כמה שנים אנחנו כנראה נדבר על זה במונחים של הוומבי רולס. הסדרה עוד לא נגמרה, ויש מצב שעד תחילת השבוע אני אתבדה, אבל בשורה התחתונה, בשביל להצליח להפוך את הסדרה הזו - הספרס חייבים את וומבי סופרסטאר פעמיים ברציפות. אנחנו עדיין לא ראינו אותו מביא את זה בפלייאוף הזה, ולהביא את ההילוך הנוסף הזה דווקא בשני משחקים מכריעים מול האלופה המכהנת? זה משהו שבאמת קשה לי להאמין שנראה. מצד שני אפשר לומר את זה על רוב הדברים שוומבי עושה. בצד השני, למרות שאני מודה שהסגנון של אוקלהומה סיטי הוא לא כוס הספרייט זירו (מי שותה תה בסוף מאי?) חייבים להעריך את הקבוצה הזו שפשוט מסרבת לדעוך. העובדה שהת'אנדר ניצחו את הספרס בזכות העומק במשחק שבו הם חסרו שני שחקנים מתוך ה6-7 הראשונים היא מדהימה. זה גם מספק אולי אינדיקציה לגבי החששות שהועלו לגבי היכולת של הקבוצה הזו לשמר את הכישרון שלה לטווח הארוך. אולי הם יצטרכו לוותר על הארטנשטיין אבל יש להם את ג'יילין וויליאמס בגיבוי. לו דורט מסיים חוזה בשנה הבאה, אבל יש את קייסון וואלאס. ואולי בעצם אפשר להשאיר את כולם ולוותר על אייזיה ג'ו וארון וויגינס שמקבלים פחות מ-8 דקות לערב בסדרה הזו אבל יכולים להיות השחקן השביעי-שמיני של 80% מקבוצות הליגה וירוויחו יחד יותר מ-20 מיליון דולר בשנה הבאה? הרוטציה הזו מאפשרת לדיינגולט לשמור על רגליים טריות מול וומבי המתעייף והקו האחורי הפגוע של הספרס. היא מאפשרת לו לאתר את היד החמה בכל משחק - לרוב זו היד של אלכס קארוסו - ובעיקר היא מאפשרת לו מגוון סגנונות משחק. עד עכשיו הספסל של הת'אנדר קלע יותר מכפול נקודות מהספסל של הספרס, מה שעוזר להם להתמודד עם הקשיים שסן אנטוניו מערימים על שיי, בעוד שמיטש ג'ונסון לא מצליח למצוא תוכנית גיבוי לימים שבהם וומבי, פוקס וקאסל לא במיטבם. מריחים את הסוף ביום רביעי הבא סדרת הגמר כבר יוצאת לדרך, מה שמסמל את רגעי השיא של העונה. שניה לפני, כמו בכל שנה בחמש השנים האחרונות, התכנסנו חבורה של משוגעים לדבר כדי להביא לכם את ספר סיכום העונה. חוץ ממני, תמצאו בנבחרת הכותבים שמות שאתם מכירים ואוהבים: ערן סורוקה, אורן לוי, רועי ויינברג, יונתן קריא, איציק גרינוולד-מבטח (הדורבן), שגיא רפאל, מיכל קארו, שחר צ'קוטאי, רם סולומון וגם את איש הדיסקו, אודי הירש. הספר הזה סוגר לכם את כל הפינות ומסכם את הסיפורים הכי גדולים של העונה: הקבוצות הגדולות לצד ההפתעות המרעננות, הכוכבים הוותיקים מול הדור הבא, וכמובן – פרק מיוחד שמוקדש לעונה הענקית של דני אבדיה בפורטלנד, יחד עם שאר הישראלים שהצטרפו אליו השנה בליגה. שימו לב: הספר לא יגיע לחנויות ויימכר אך ורק דרך האתר. במיוחד לקוראי הדיסקו, סידרנו קוד קופון בלעדי – hadisco18 – שיעניק לכם 18% הנחה על כל החנות! הקופון בתוקף עד יום ראשון בחצות, אז אל תיתקעו בלי הספר כשיגיע הבאזר. לרכישה המוקדמת לחצו כאן לשאלות, תהיות ומחשבות, אתם מוזמנים לתפוס אותי תחת insignifistats בפייסבוק או בטוויטר (X).

הניקס בגמר. זאת לא הפתעה, אלא המשך של תהליך טבעי שעובר של הקבוצה בשנים האחרונות. הם הגיעו לגמר המזרח בעונה שעברה, והיריבה שלהם בגמר ההוא לא הייתה רלוונטית השנה בגלל פציעה של הכוכב שלה. רבים ראו בניקס פייבוריטים לצאת מהמזרח בפתיחת העונה, ולמרות גמגומים לאורך העונה הם נשארו מועמדים חזקים, גם אם פחות, בפתיחת הפלייאוף. לא היה שלב בו זו לא נראתה כמו אפשרות הגיונית. ובכל זאת. אלה הניקס, והם בגמר. עבור מי שמתעניין ב-NBA רק במילניום הנוכחי זה אף פעם לא באמת הגיוני. איך הגענו לכאן? הכל התחיל ברגע הזה, שניתן כבר להכריז עליו כאחד הרגעים החשובים בתולדות המועדון: לאון רוז, שנתיים אחרי שהגיע לניקס והתחיל תהליך פירוק והרכבה, שם את כל הז'יטונים שלו על רכז בגובה 1.88 מ' שנחשב לחור בהגנה, בדיוק סוג השחקנים שנחשב למסוכן לנסות לבנות סביבם קבוצה גדולה. רוז חיזר אחרי ג'יילן ברונסון תקופה ארוכה, חיזור שכולל החתמת אביו לתפקיד עוזר מאמן בניקס, והשתמש עבורו במקום שפינה מתחת לתקרת השכר. ברונסון פרץ באותה עונה, אך זה היה כמספר 2 של לוקה דונצ'יץ' בדאלאס וההנחה הייתה שהוא נהנה מהתמקדות ההגנות בלוקה. בכלל לא היה בטוח שהוא מסוגל להוביל קבוצה, ואני לא חושב שמישהו דמיין שארבע שנים לאחר מכן ברונסון יהיה השחקן השלישי הכי טוב בפלייאוף ויוביל את הניקס לגמר. בשנים הבאות רוז ביצע את המהלכים שהביאו לניקס את ארבעת שחקני החמישייה הנוספים, ובקיץ החליף את טום תיבודו במייק בראון, מהלכים שבדיעבד כולם נראים טוב. אבל זה בדיוק העניין: הכל נראה הרבה יותר טוב כשיש לך מספר 1 איכותי, את אחת המניות הבטוחות בליגה, שחקן שמוצא פתרון לכל שומר וכל הגנה, ושבפלייאוף הנוכחי מוכיח גם שהוא לא חייב שהכל יעבור סביבו והוא יודע לשחק ולהשפיע גם רחוק מהכדור. יהיה מה שיהיה מכאן והלאה, ג'יילן ברונסון הוא כבר אגדת הניקס. במו ידיו הוא הפך את המועדון הכושל ביותר במילניום הזה לקבוצה עם עוצמה מנטאלית, במו ידיו הוא העיר את הענק הרדום, את הקהל הנפלא ב-MSG שחיכה לו כל השנים האלה. הלילה, עוד לפני הגמר, האגדה קיבלה חותמת. ריצת פלייאוף היסטורית הניקס עברו את המזרח במאזן 2:12, כששני ההפסדים היו בשלושת המשחקים הראשונים, הם נמצאים ברצף של 11 נצחונות. בטח כבר התוודעתם לשיאי ההפרשים שהם שברו ברצף ההזה ובפלייאוף הזה באופן כללי. ואם לא, אז הנה אחד לדוגמא: זה מעבר למזרח החלש, ליריבות העייפות או לכל גורם חיצוני אחר. הניקס פשוט התחברו באופן שקשה מאוד למצוא לו תקדימים. אחרי שני המשחקים הראשונים כתבתי על קצת חלודה ועל כך שהניקס יצאו מהזון שהיו בו. בשני המשחקים בקליבלנד הם חזרו לשם לחלוטין ופעם נוספת הגיעו לשיא במשחק סגירת סדרה. בעצם, זה מצריך עוד נתון: הפרש ממוצע של 39.3 נקודות במשחקי סגירת סדרה זה נתון שמיותר להבהיר שהוא שיא, זה טירוף מוחלט. וזה אפילו לא מספיק כדי להסביר מה הניקס עשו במשחקים האלה. כל שלושת המשחקים היו בחוץ, וההפרש הממוצע אחרי כ-18 דקות של משחק כנראה גם יהיה מעל 30. הניקס שברו את היריבות שלהם עמוק בתוך המחצית הראשונה של משחקי ההדחה, שלוש פעמים ברציפות. כל משחק כזה היה אירוע יוצא דופן בפני עצמו, שלושה רצופים זה לא משהו שנמצא בגבולות ההגיון. כבר כתבתי במהלך הפלייאוף על השינוי בסגנון ההתקפי, או ליתר דיוק התוספת, לצד הסגנון המבוסס על ברונסון, של ניהול המשחק של קארל אנתוני טאונס בזמן שאחרים נעים ללא כדור. השינוי הזה עזר לשחקני המשנה להגיע לשיאי יעילות שגם הם מצריכים התייחסות. טאונס עצמו קלע בתקופה הזאת רק 15.7 נקודות, אבל עשה את זה ב-57.4 אחוזים מהשדה ו-48.5 אחוזים משלוש. הוא זרק 9.2 פעמים מהשדה לצד 6.5 אסיסטים, מה שמראה על שינוי המיקוד שלו. נראה שקא"ט מצא את האיזון הנכון עבורו בין סקורר למנהל משחק, והוא יכול לבחור איך להתנהל בהתאם למה שההגנה נותנת לו. שינוי מעניין כמעט באותה מידה עבר מיקל ברידג'ס. הוא קולע 1.1 שלשות ב-37.5 אחוזים, שזה מעט בכמות וסביר באחוזים, ובעיקר מבהיר שלא שם המוקד. מה שמיקל הביא למיקסום ככל שהפלייאוף התקדם זו התנועה ללא כדור, גם במשחק מעבר (תוך ניצול ירידה שערורייתית להגנה של קליבלנד במשחקים האחרונים) וגם במשחק העומד. מיקל חוסם למוביל הכדור וחותך לכיוון קו העונשין, או יוצא מחסימה ללא כדור לאותו האיזור, יש לו את התכונה הזאת שכשהוא נע פתאום מסתבר שיש חורים בהגנה, הוא נעזר בכך כדי לזרוק מחצי מרחק קרוב או להגיע לטבעת. הוא קולע ברצף 11 הנצחונות 16.6 נקודות ב-62.6 אחוזים מהשדה, כולל 4.1 זריקות ב-88.9 אחוזים לא הגיוניים מתחת לסל. אצל או ג'י אנונובי השינוי הוא בכך שהוא מסרב להחטיא, כולל זריקות קשות. גם הוא נהנה מהסגנון שמייצר זריקות טובות, אבל נראה שיותר מהכל הוא פשוט בזון אישי. הוא קלע במהלך הרצף 19.4 נקודות ב-58.3 אחוזים מהשדה, 46.5 אחוזים משלוש ו-87.5 אחוזי עונשין, וזה כולל כמה משחקי הסרת חלודה בעקבות פציעה. ולנדרי שאמט? הוא פשוט קלע בתקופה הזאת 1.8 שלשות ב-69 אחוזים, לא משהו מעניין לדווח עליו. אז לניקס יש סיכוי בגמר? אני מרגיש שהשאלה הזאת הולכת להיות אחת המקטבות בקרב חובבי ה-NBA בשבוע הקרוב, לפני וגם אחרי שנדע מי היריבה של הניקס בגמר. בקצה אחד ישנה הטענה שכל מה שניקס עשו בפלייאוף הזה חסר משמעות ביחס לאיכות של אוקלהומה סיטי וסן אנטוניו, שזה יהיה סוויפ קל שרק יבהיר כמה גדולים הפערים בין הקונפרנסים. בקצה השני ישנה הטענה שהחיבור של הניקס כל כך חד פעמי, והסגל שלה מספיק איכותי, כדי להתייחס אליהם אפילו כפייבוריטים קלים מול יריבה שתגיע אחרי סדרה מתישה. זה במיוחד יהיה נכון אם היריבה תהיה סן אנטוניו חסרת הנסיון. אני נמצא איפשהו באמצע. אני לא חושב שההבדל המשמעותי הוא בין המזרח למערב, אלא בין שתי הגדולות של המערב לכל שאר היריבות בליגה. לא ניכנס עכשיו לניתוח של גמרים אפשריים כי עדיף לחכות לראות מי תגיע לשם, אבל גם הת'אנדר וגם הספרס יציבו אתגרים מקצועיים הרבה הרבה יותר קשים מכל מה שהניקס נתקלו בו עד כה. ולשתיהן גם יש עוצמה מנטאלית שאין לאף אחת אחרת, אף אחת מהן לא תתפרק באמצע הסדרה. אז מבחינתי הניקס יגיעו כאנדרדוג לגמר בכל מקרה. אבל לא אנדרדוג מובהק. מה שקרה להם בחודש האחרון זה הקסם הזה של קבוצה שמתחברת באופן מושלם בדיוק ברגע הנכון, ומדובר גם בקבוצה איכותית עם רוטציה של שמונה שחקנים שיש בה הכל. בימים האלה שהכל נכנס, ונראה שזה קורה להם בחצי מהמשחקים, גם ההגנות האדירות של OKC וסן אנטוניו יתקשו מאוד לעצור את החבורה של מייק בראון. אפשר להשוות את הקסם הזה לקסם של אינדיאנה בשנה שעברה, שכמעט נגמר בנצחון על OKC. יש משהו בקבוצה טובה שכל מה שהיא עושה קורה בזרימה טובה ועם חיבור בין השחקנים שקשה מאוד להתמודד איתו. וכן, לרעננות של הניקס תהיה משמעות. אז אני מצפה לגמר תחרותי, לפחות ברמה מסוימת. לקראת משחק 5 לסדרות גדולות יש את המשחק שחוזרים אליו בדיעבד בתור משחק המפתח של הסדרה. לעונות גדולות יש משחק שחוזרים אליו אחר כך בתור משחק המפתח של העונה. למשחק 5 בין אוקלהומה סיטי לסן אנטוניו, שייערך הלילה, יש סיכוי טוב להיות המשחק הזה עבור הסדרה הזאת והעונה הזאת. משחקים 3 ו-4 היו חד צדדיים, כל אחד לצד אחר, והביאו לידי ביטוי שתי מגמות מנוגדות בקרב הענקים של גמר המערב. שתי המגמות יתנגשו הלילה במשחק שקשה מאוד להעריך את הכיוון שלו. המנצחת הלילה תשיג מקדמה ענקית ותהפוך לפייבוריטית ברורה לקחת את הסדרה. נכון, לא חסרים תקדימים לכך שקבוצה שמנצחת את משחק 5 במצב של 2:2 מפסידה את שני המשחקים הבאים, אבל ברוב הגדול של המקרים זה לא קורה. ובסדרה כל כך איכותית ואינטנסיבית, הולך להיות קשה במיוחד לקבוצה שתפסיד הלילה לגייס את הכוחות הנדרשים לשני משחקים גדולים רצופים במשחקים 6 ו-7. פחות מזה לא יספיק, ולא בטוח שזה אפשרי. הנקודה הזאת צריכה להיחשב גם ליתרון החשוב ביותר של OKC במשחק 5. היא זו שיכלה להרשות לעצמה לנוח במשחק 4, בזמן שכוכבי הספרס חפרו עמוק בשביל למצוא בעצמם כוחות להתעלות ולהשתלט על המשחק. במטוטלת שמאפיינת סדרות כאלה, הגיוני שעכשיו שחקני הת'אנדר יגיעו רעננים יותר ומוכנים להתעלות בזמן ששחקני הספרס יהיו מותשים מנטאלית. לכן שחזור של המגמה ממשחק 3, בו OKC נראתה הרבה יותר בשלה למעמד ושחקני המשנה שלה התעלו, נראה כמו אופציה הגיונית ביותר. לשחקני משנה קל יותר במשחקי בית וגם זה יכול להיות פקטור משמעותי, והשחקנים של מארק דייגנולט מתכוננים כל העונה לרגעים האלה. היתרון הגדול ביותר של סן אנטוניו כרגע הוא בגזרת הבריאות. ג'יילן וויליאמס ואג'יי מיטשל החמיצו את המשחק הקודם, נכון לרגע שאני כותב עוד לא ברור מה הסטטוס שלהם אבל לפחות בגזרת ג'יי-דאב אהיה מופתע אם הוא יחזור. בצד השני הסגל מלא, גם אם ברור שדיארון פוקס לא כשיר במאה אחוז ודילן הרפר אולי מוגבל פיזית ואולי מותש מהתפקיד שהוא לוקח על עצמו כרוקי. עצם הנוכחות של פוקס מורידה ממעמסת ניהול המשחק על סטפון קאסל ומייצרת עוד אופציה של שחקן יוצר, והרפר הראה במשחק 4 שהוא יכול להשפיע על המשחק דרך ההגנה הנפלאה שלו. המחסור בשחקנים יוצרים זו בדיוק הבעיה של OKC בלי ג'יי-דאב ומיטשל. ג'ארד מקיין שלקח על עצמו את תפקיד היוצר המשני העיקרי במשחק 3 לא היה מפוקס במשחק 4, וקשה מאוד לדעת מה הת'אנדר יקבלו ממנו במשחק 5. זה השלב בסדרות שוויוניות ואיכותיות בו משחק השחמט בין המאמנים מגיע למצב של stalemate, לכן יש חשיבות רבה במיוחד לרמת הביצוע ולשחקנים שמסוגלים להוציא משהו מפוזשן תקוע. לאלופה, בסגל ששיחק במשחק 4, אין מספיק שחקנים כאלה. ואולי הכל יקום וייפול על איש גדול אחד. ויקטור וומבניאמה הוא עדיין השחקן הדומיננטי בסדרה, הנט רייטינג שלו הוא 14.1 בסדרה בה הנט רייטינג הוא של 1.2 לטובת הספרס. במשחק 4 הוא היה קרוב לשיא. הוא הבין שהגנת הת'אנדר מצליחה לקחת לו את השליטה ההתקפית בצבע, ושכדי להיות דומיננטי הוא חייב לשלב גם קליעה מבחוץ ותנועה עם הפנים לסל, אז מהרגע הראשון הוא הבהיר שהוא מוכן לאתגר. זה היה משחק שהבליט את האופי והמנהיגות של וומבי, משחק בו עשה מהרגע הראשון את המקבילה של לצעוק "אחריי!" בדיוק ברגע בו הקבוצה שלו הייתה זקוקה לכך. ההנחה הסבירה צריכה להיות שוומבי לא יהיה מסוגל לספק יכולת קרובה לשיא שני משחקים ברציפות. ניכר שהסדרה הזאת מתישה אותו, וגם שחקנים מנוסים הרבה יותר מתקשים להתעלות בעקביות בסיטואציה כזאת, מול הגנה כזאת. אבל וומבי מיוחד, לא רק ביכולות אלא גם באופי, ואנחנו מגלים בזמן אמת יחד איתו מה הוא מסוגל , מה קצה גבול היכולת שלו כרגע. עד עכשיו הוא הראה את התכונה של הגדולים באמת של יכולת להתעלות במשחקים החשובים ביותר, כשממש צריך. במשחק 5, כאמור, ממש צריך, ואם OKC תהיה בלי ג'יי-דאב ומיטשל זו תהיה גם הזדמנות שאולי לא תחזור לקחת מחדש את ההובלה בסדרה. קצת נקודות ברמה הטקטית אז מה התקבע מבחינה טקטית בשני הצדדים? אוקלהומה סיטי החליטה לוותר על נסיון לשמור על וומבי עם שחקנים נמוכים. הרטנשטיין, הולמגרן וג'יילין וויליאמס, שהפך לפקטור משמעותי בסדרה, חולקים את עבודת ההגנה עליו. שלושתם מצליחים למנוע ממנו את הלוב הקל ברוב הגדול מהמקרים, וכך לוקחים סן אנטוניו את מה שהכי קרוב למהלך הבסיסי שלה, הדרך שלה להשיג נקודות קלות. הם גם עושים עבודה טובה מול הגארדים החודרים, יחד עם עזרה שמגיעה מסביב. המאבק בצד הזה של הפרקט מתרחש בפיק נ' רול. בסך הכל, רוב הזמן הגנת הפיק נ' רול המסורתית של OKC עובדת נהדר, אבל במשחק 4, בו שחקני הספרס היו מפוקסים יותר, היו יותר מקרים בהם הגארדים הצליחו להגיע לזריקה נוחה או ליצור יתרון ראשוני שאפשר הנעת כדור מהירה יותר מהרוטציה המהירה מאוד של השחקנים של דייגנולט. דיארון פוקס הוא שחקן הפיק נ' רול המלוטש ביותר של סן אנטוני, לכן היכולת שלו לספק משחק אחד גדול, אם הגוף שלו יאפשר לו, תהיה חשובה מאוד בהקשר הזה. בצד השני, הקרב הוא בין שג"א להגנה המתכווצת של הספרס. במשחקים 2 ו-3 שג"א היה מספיק חד ויעיל כדי לגרום להגנה להתכווץ אליו יותר מדי, לפעמים גם לשלוח דאבל טים מוקדם, וזה פתח לאחרים את ההזדמנות להניע כדור ולהגיע לזריקות טובות. במשחק 4 נראה שההגנה מצאה איזון בין להקשות על שג"א ללא לתת חופש מוגזם לאחרים. זה כלל עבודה אישית מדהימה של הצמד קאסל והרפר על שג"א, עם עזרה של דווין ואסל שקיבל אותו לא מעט בחילופים. אז הקרבות הקטנים האלה יכולים להכריע את התגובה של שאר שחקני ההגנה ומכאן את השאלה כמה מקום יהיה לשחקני המשנה של הת'אנדר לבוא לידי ביטוי. נקודת מפתח נוספת היא דקות המנוחה של וומבי. הדבר העקבי ביותר בסדרה הזאת הוא שלוק קורנט מאוד מתקשה בה, אפילו את משחק 4 הוא סיים עם מינוס 9 ב-13 דקות, הנט רייטינג שלו בסדרה הוא מינוס 44.3, מה שנראה כמו טעות הקלדה כשמדובר בשחקן רוטציה. אני מניח שאחרי הנצחון במשחק 4 מיטש ג'ונסון לא יבצע שינוי קיצוני, אבל זו עלולה להיות טעות כי התקפת OKC מסתדרת בקלילות עם קורנט, בין אם בעזרת חמישה שחקני חוץ או הרטנשטיין שמנצח אותו ברוב המאבקים. יכול להיות שג'ונסון חושש לתת את דקות הסנטר המחליף לקרטר בראיינט וללכת על הרכב של חילופים על חמש עמדות כי גם בראיינט מאוד מתקשה ככל שהסדרה מתקדמת. בכל מקרה, זה משהו שכדאי לשים לב אליו לקראת משחק 5.

דקה לפני שהעונה הסדירה ננעלת, התיישבתי לערב של שני משחקים. ניסיתי לראות לאן הרוח נושבת לקראת הדרבי בחמישי ואולי להבין מה הקבוצות מכינות לפלייאוף. אם במשחק הראשון הפועל ת"א התקשתה מול נס ציונה שנלחמת על להיכנס לשם, במשחק השני, הרצליה לא היוותה מתנגד מול מכבי תל אביב. אם מהמשחק המוקדם עוד אפשר ללמוד משהו על ההמשך, מהמשחק המאוחר לא ממש. יאללה בואו נוציא את המקסימום כי תיכף המאני טיים מתחיל. טוב, אהה… מה בדיוק מסבירים כאן? 62 הבדל, במספרים האלה זה הבדל ולא הפרש. לפני שאני נוגע במנצחת, צריך להגיד משהו על הרצליה, אז ניתן לאוהד הפועל חולון להגיד את זה: בהרצליה לא יקרה הרבה והם כאילו השלימו עם השינוי שנכפה עליהם בגלל המלחמה אבל אין לזה צורה. אם ירושלים תנצח את העמק, הרצליה תפגוש את חולון המגובשת בפליאוף ואני לא מאמין שהם יעברו את הסדרה הזו. תתעוררו כי למרות פערי רמות יש גבול, וחציתם אותו. מכבי בכושר טוב. אפשר לסכם את המשחק הזה כך, אבל מעבר לזה, מכבי מאוד רעבה. וילט צ'מברלין אמר פעם, כשהתייחס למשחק 100 הנקודות שלו: "בוא נלך אני ואתה לאולם, ייקח לנו חצי שעה לקלוע 100 נקודות". המשל ברור, לקלוע הרבה או להיות טוב בכללי זה קשה, גם נגד אוויר. במקרה שלנו, הרצליה היו האולם הריק ומכבי תל אביב הייתה וילט צ'מברלין. אין הרבה מה להגיד על המשחק, אז אגיד על אורן סהר - כי מגיע לילד הזה. ואיזה כיף ש"ילד" זה שחקן בן 19, ולא מילואימניק מזוקן בן 25 שנחשב ילד רק בגלל שבישראל כולם ילדים עד גיל 30. משחק שני רצוף שלו בדאבל פיגרז, אבל זה לא רק הכמות, זה בעיקר האיכות. לסהר יש Poise – שזה בתרגום חופשי קור רוח ושקט נפשי. הכל אצלו בשליטה, אבל לא בפוזה, אלא עם ביטחון. צא למכללות ילד, תעשה כסף ותחזור שחקן עוד יותר טוב. אני בעדך. אחלה גור לביא שחזר, ריימן שטורף את כל מה שמולו ביחד עם ווקר שזה משחק ילדים בשבילו. לא יודע מי ירשם מעכשיו לדרבי ולפלייאוף אבל אין לקחת מהמשחק הספציפי הזה כלום. אם מישהו בהפועל תל אביב חשב על ניסוי כלים רגוע ושקט רגע לפני הדרבי והפלייאוף, אז לא, הפועל גירדה ניצחון ולא נראתה טוב בכלל. בערב שבו הגארד המוביל שלך, לפחות על הנייר, מאבד את הראש ומורחק בשלב מוקדם, כן כדאי להבין מי יקח אחריות. מדר היה שם בסה"כ אבל לדעתי היא מצאה משהו אחר, במקום לא צפוי. הרבע הראשון היה בסימן ואסה מיציץ'. זה נפתח טיפה צולע מהצד שלו, והוא קיבל עבירה טכנית אחרי איבוד כדור ועימות עם השופטים, אבל הפועל ת"א נראתה לא רע כשהוא שיחק את כל דקות הרבע וסיים עם 7 נקודות ו-2 אסיסטים. ההתקפה נראתה טוב וסיימה את הרבע עם 25 נקודות ו-5 מ-9 לשלוש. ברבע השני מיציץ' נזכר שהוא עובר שנה מזעזעת, והחליט לקחת את זה צעד אחד קדימה - הוא ביצע עבירה בלתי ספורטיבית והורחק מהמגרש. לראות אותו מדדה לחדר ההלבשה, זה לראות שחקן שמקבל את גורלו במשחק הזה, ואולי את גורלו בעונה כולה. האם יש סיכוי שהוא כבר לא יהיה רשום לדרבי? נזכיר שלהפועל יש עוד ארבעה גארדים: ג'ונס, בריאנט, מלקולם וקוק (בלייקני?) שלא היו רשומים למשחק הזה. בהנחה ששניים מתוך שלושת הגבוהים הזרים של הפועל יירשמו לדרבי או לפלייאוף, האם יש סיכוי שזה היה המשחק האחרון של מיציץ' השנה? טוב, זה קצת מוגזם, ואיטודיס לא באמת סומך על מדר וזיו, אבל קרו דברים מעולם. 28 נקודות משותפות מעמדה 4 להפועל ת"א, עוז בלייזר. צילום: ברני ארדוב, באדיבות ליגת ווינר סל אחרי הרחקת מיציץ', מדר וזיו לקחו פיקוד על עמדה מספר 1, ובואו נגיד שזה לא נראה מדהים. נס ציונה נלחמה והפועל הייתה מאוד מפוזרת. המחצית נגמרה ביתרון מינימלי לנס ציונה - יתרון שהיה יכול להיות גדול יותר, לולא רבע לא רע של מוטלי. הפועל ת"א ניצחה בעיקר בגלל ניהול משחק טוב מאוד של ים מדר במחצית השנייה, ובכלל בזכות עוד אלמנט חשוב מאוד שהיא חייבת לקחת איתה לדרבי ולפלייאוף: הפועל ת"א קיבלה 18 נקודות מאיש וויינרייט ו-10 נקודות מעוז בלייזר. שניהם בעמדה מספר 4, שהייתה חסרת יציבות כל השנה עבור הקבוצה. זה לא שהעמדה הזו לא שוחקה - תמיד היה שם מישהו - אבל לכל שחקן היה חסר משהו. פתאום במשחק הזה, הפועל קיבלה את הקשיחות מהעמדה הזאת - דבר שלא חסר בכלל לוויינרייט או לבלייזר, בתוספת אחוזים אדירים של שניהם לשלוש. והנה, יש אלטרנטיבה לתומר גינת שהיה פצוע רוב העונה. איטודיס כבר אמר אחרי המשחק שגינת חזר להתאמן עם מגע, אז אני מעריך שנראה אותו לפני בלייזר, אבל זו יופי של נקודת אור שהיא יכולה לקחת מהמשחק הזה. לגבי שאר המשחק? כלום. נו טוב, עם המרפק בכח, את ים מדר שממשיך להיראות טוב. מעבר לזה להתכונן לדרבי כאילו הוא משחק פלייאוף, ואז להתחיל באמת את הפלייאוף. קטנה על נס ציונה: יש לה עוד סיכוי לעשות פלייאוף אבל היא בעיקר לא רוצה להסתבך ולשחק בבית התחתון. הם נלחמו ורצו אבל כרגע הם לא ברמה הזאת. הפועל היו מאוד מפוזרים אבל זו בערך הרמה שלהם כרגע. ברייס בראון מחזיק אותם אבל כל כך הרבה כסף ומקסימום מקום 8 זה כישלון גדול. בהצלחה. רז אדם אין לי הכרות עמוקה עם רז אדם אבל מהמשחקים הבודדים ששיחקנו אחד מול השני גיליתי בן אדם תחרותי, אינטליגנטי ועל הדרך שחקן מעולה. אני יודע שהיית מצחיק ותמיד קיוויתי שתחזור לעשות סרטונים מצחיקים באינסטגרם או בטוויטר. אתה מלך. אתה מענטש. יהיה זכרך ברוך.

האחיות שרונה ודניאלה פיק מעולם לא אמרו באמת את צמד המילים "וואו, שיגעון", שדי הפך לסמלן המסחרי בזכות/באשמת ארץ נהדרת. ביוונית זה נשמע פחות טוב. האחים פנאיוטיס ויורגוס אגלופולוס, בעלי אולימפיאקוס, ממלמלים לעצמם בעצבים כבר חודשים, יש שיאמרו שנים, את הסלוגן "וואו, קיבעון". אלא שבדרך לטקס הנפת גביע היורוליג הם כבר שאגו בקול גדול: "וואווווו, קיבעוןןןןןןןן"!!!!! איזה מאמן זה יורגוס ברצוקאס. כמו הכדורסלנים האלה שיורים שלשה לא קשורה, ורחש ה"פאק, מה הדפוק הזה עושה" הופך באבחת צ'אקה ל"פאק, איזה גאון", כך גם הוא. ניהול המשחק המקובע והסכמטי והמוכתב מראש שלו יכול להטריף כל אוהד אדום. ומידיעה, גם לא מעט שחקנים באדום. אבל התוצאות, חברים, התוצאות: שני גביעי אירופה הביא דודה איבקוביץ' המנוח לפיראוס, והפך ל-GOAT של המועדון. ושני גביעים יש עכשיו גם לקואוץ' בי. כל השאר? ניואנסים. ככה זה עובד אצל ברצוקאס: ברבע הראשון משחקים עם סשה וזנקוב וניקולה מילוטינוב. תמיד. לריאל מדריד אין סנטר? והיא משחקת פייב אאוט, מנטרלת את היתרון של אולימפיאקוס בצבע והופכת אותו לחיסרון? ובורחת ל-3:15? וטריי ליילס בקצב של ניפוץ שיא הנקודות ההיסטורי בגמר גביע אירופה (45)? לא חשוב, לא מעניין. ככה החלטנו, ככה נשחק, ככה נישאר. הרבע השני שייך למחליפים. אתמול זה היה טוב ומתבקש, כי וזנקוב לא כל כך הופיע ואת מה שעשו למילוטינוב כבר הבנתם, רק שהחילוף מתרחש תמיד - גם כשהשניים שולטים ולוהטים. וואלק, תיקתק כמו שעון. הסקנד יוניט החייתה את היוונים וחוללה מהפך מרגש, כשאוואן פורנייה צולף מכל מקום והבלאנקוס משלמים על דקות המאסט לסרחיו יוי ומחטיאים זריקות פנויות ונוחות. אלא שגם אם אלק פיטרס יצמיח יד שלישית (לאור יכולתו לאחרונה, יש מצב שהוא כבר הצמיח) ודונטה הול ירוויח בכל פעם מחדש את הדקות אפילו כשסביבו יוחתמו 50 סנטרים (כעוף ההול, כעוף ההול), זה לא יעזור להם. ברבע השלישי הם לא יראו מגרש, כי זה שוב זמנה של החמישייה הפותחת. זוכרים את ה-3:15 לריאל מההתחלה? הפעם אנדרס פליס הקטן והכה גדול הריץ אותה ל-0:10 מהיר, שנייה אחרי הטכנית המתוזמנת והדו-צדדית שיצר פקונדו קמפאסו, והפך פיגור ליתרון מלחיץ. או כמו שכתב לי החבר י' בזמן אמת מהאואקה: "יש כאן אווירה של נס ז'לגיריס, אבל לפני הנס". וברבע הרביעי? הול יכול כבר ללכת להתקלח, למרות היכולת האדירה שהציג. לפרקט הוא לא ישוב. זה הזמן לשלוף את טייריק ג'ונס, שלא ראה מגרש במשך 30 דקות. ומה אתם יודעים, גם זה עבד לברצי. הסנטר קיבל פעם אחר פעם בחילוף את פליס, והצליח בעבודת רגליים מאומצת לנטרל את ניסיונותיו לחדור לסל. אני מודה: למען הטיעון, לקחתי את התיאור קצת לאקסטרים. כי אלוף אירופה החדש ביצע בכל זאת כמה התאמות ושינויים, ואפילו יצא מהקופסה כדי להציל את המשחק. קחו לשם המחשה את המהפכות שעברה עמדת הסמול פורוורד: התחילה מפפאניקולאו, המשיכה עם טייסון וורד (עוד אחד שהיה מצוין במחצית הראשונה, ולא חזר לשחק בשנייה), עברה בתחילת הרבע השלישי לשאקיל מקיסיק (שלא שותף עד אז) והסתיימה עם פיטרס בליינאפ גבוה, לצידם של וזנקוב וג'ונס. ואז הגיעה חצי הדקה האחרונה. וכך, מיתרון 80:88 וחגיגות ביציעים, נדם האואקה לשנייה אחת ארוכה, ממושכת ובלתי נגמרת. פליס (איפה יוי היה ברגע הזה?!) שיגר שלשה בפיגור 88:85, ורק דמיינו מה היה קורה אם היה קולע אותה. רק דמיינו. כדי להגיע למצב הבלתי נתפס הזה, החלו שחקני ריאל להחטיא בכוונה זריקות עונשין, כשעל השעון 26 שניות. בחיים לא ראיתי דבר כזה קורה בשלב מוקדם כל כך. איזה צעד מסוכן ומבריק של סרג'יו סקאריולו, שבהתאם לאווירה שעליה דיווח י' כמעט הצליח להוריד את נס ז'לגיריס לשורה השנייה בהיסטוריה. אולימפיאקוס ההמומה הסתכלה, בהתה ולא הגיבה. וברצוקאס השאיר על הספסל את מילוטינוב, מלך הריבאונדים של היורוליג (יחד עם ג'יילן הורד, בסדר, בסדר), שעמד אתמול על 8 כדורים חוזרים ב-16 דקות. למה? כי צריך קלעי עונשין טובים על הפרקט? האיש, למרות 2 מ-4 בגמר, שווה 78% לאורך העונה כולה. לך תבין. בעצם, לך תניף. מגיע לך. ולסיום סיומת, 4 הערות לסיכום הפיינל פור: על וזנקוב. למרות עוד משחק מזעזע שלו במאני טיים, שחקן העונה נשאר על המגרש לאורך כל המחצית השנייה ולא נח לרגע. וגם זה השתלם. את ההלם הראשוני ב-15:3 הוא סדק וריסק בשני מהלכים של סל ועבירה; ואת הפיגור האחרון הוא העלים עם 5 נקודות רצופות באמצע הרבע הרביעי, ופתח את הבליץ המכריע. מספרים, לא מספרים, מדדים, לא מדדים, בסוף הוא היה שם ברגעים הנקודתיים שבהם נדרשה מנהיגות. בגיל 30 (שנה מבוגר יותר ממילוש תיאודוסיץ' לפני עשור) הסיר את הקוף מהגב והפך לאלוף אירופה. על ה-MVP. בעונה שעברה נייג'ל הייז-דייויס קלע 23 נקודות בגמר ונבחר ל-MVP של הפיינל פור, למרות 7 בלבד בחצי הגמר. התואר נשדד מדבון הול, שהיה הכי ורסטילי ועקבי, וגם החזיק את ההגנה של פנרבחצ'ה. אתמול קרה דבר דומה: אוואן פורנייה, שבאמת נתן גמר אדיר - אחרי חצי גמר חלש - היה צריך להעביר את התואר לפיטרס, שסיים את האירוע עם 16.5 נקודות (יותר מהצרפתי), 12 מ-13 מהשדה וכל כך הרבה ווינריות וקלאס, שבכלל לא רלוונטיים לסטטיסטיקות. ולחשוב שעד עכשיו הוא הסכים להיות השולייה של וזנקוב במשך יותר מדי שנים. לא עוד. על האינטרסנטים. בין מצעד האגדות שנחזו בצד המגרש, ישב ואסיליס ספאנוליס בצמוד ליאניס אנטטוקומפו, ולכל אחד מהם היה אינטרס הפוך. ספאנוליס פילל (אולי) להפסד של אהובתו, כי לחזור אליה בקיץ כמאמן. העז עודד את האדומים, כדי שברצוקאס יישאר ושכנו ליציע (אולי) ישתכנע לבוא ולבנות את אריס סלוניקי. נעקוב לאן יתפתח הסיפור המרתק הזה. ועל האגדה שהייתה באמת. שניות ספורות לאחר הסיום, ברגע הכי מאושר שלו ככדורסלן, מיהר וזנקוב אל הכיסאות שמתחת לסל כדי לחבק את יורגוס פרינטזיס. תחילת הדרך של האחד באולימפיאקוס הייתה סוף הקריירה של השני. ופרינטזיס, האיש, הגויאבה וסל הניצחון ההוא מ-2012, הפך שוב לגיבור הערב - עם הדמעות שהזיל ושאפילו לא התאמץ להסתיר. איזה אלוף.

תחושה מוזרה עטפה את חלקנו טרם תחילתו של משחק גמר היורוליג הזה. חצאי הגמר, האמת, עברו צפוי מדי. בלי התרגשויות מיוחדות. בלי סיפורים יוצאי דופן. אם אולימפיאקוס מנצחת קלל כשהיא גם ביתית וגם איכותית יותר, אז חרבנא של פיינלפור, האמת. היא הרי אמורה לנצח קלל, כי היריבה ריאל מגיעה, על הדרך, בלי כל הסנטרים שלה. אז נכון שמוזר לדבר על מועדון מפלצתי כמו ריאל מדריד במונחים שכאלו, אבל זאת המציאות: הייתה לנו אנדרדוגית ברורה. הייתה לנו פייבוריטית ברורה. עד שהתחיל המשחק. ברצוקאס מאחר שההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים, נתחיל ממנה. נתחיל ממנו. נתחיל בחיובי. אחרי שחיפש, ניסה ויגע, איתר הקואץ' היווני את החמישיה שתעשה עבורו את ההבדל. אחרי שהתנסה עם 2 סנטרים לפניו, הלך ברבע הרביעי אול אין על טייריק ג'ונס (שלא שיחק שניה לפני). אחרי שהשליך 3 שחקנים שונים בעמדה מספר 3 לפניו, כלומר פאפאניקולאו, וורד ומקיסיק, שינע לכיוון הסמול פורווארד את אלק פיטרס. אחרי שסוג של חילק בנוהל את עמדה מספר 2 בין שניים שונים, ויתר סופית על שירותיו הרעים של דורסי ושם את הקריירה שלו בידיים של פורנייה. התפקיד של מאמן כדורסל הוא פשוט להפליא: לתת לשחקנים הטובים/המתאימים לשחק בזמן המתאים ביחד. יכול בהחלט להיות שלקח לברצוקאס הרבה יותר מדי זמן להגיע למסקנה הנכונה. יכול להיות שאפשר היה לחסוך חלק מדפיקות הלב שלו אם היה מפסיק את שלב הניסויים הקליניים ברבעים מוקדמים יותר. יכול להיות כזה ויכול להיות אחר. בשורה התחתונה, הוא מצא. אז נכון, הדקות של טייריק ג'ונס על הפרקט הן אלו שבהן מצאה ריאל מדריד את הדרך להשיג ריב' התקפה, אחרי שבמחצית הראשונה היה לה 0 עגול בקטגוריה. ונכון שריבאונד ההתקפה האחרון, אחרי ההחטאה המכוונת של קמפאסו, הגיע אחרי שטריי ליילס פשוט הזיז את הג'ונס מהדרך. ואם פליס לוקח את הזריקה הפנויה הזאת מבחוץ עוד 1000 פעמים, הוא שם אותה במרביתן. ואם לא, פשוט מוסר להזוניה ש-שם אותה במקומו. עם מילוטינוב זה לא היה קורה. מצד שני, עם מילוטינוב ב-5 הגיעו קשיים במקומות אחרים, כאשר להבדיל ממשחק חצי הגמר, הקשיים האלו הגיעו בעיקר בהגנה. רגע, בואו נראה שוב את ריבאונד ההתקפה האחרון ואת ההחטאה שיכולה הייתה לייצר כאן סיפור שאי אפשר להסביר. קשה לנהל סגל שחקנים בלתי נגמר. לפרטים, תשאלו את איטודיס. כשאני כותב בלתי נגמר, רק מזכיר שהשחקנים שלא התלבשו אתמול בלבן-אדום היו לרנזקיס, מוריס, ניליקינה ופאל. גאורגיוס ברצוקאס התמודד עם העניין הזה בדרך שלו. הדרך שזכתה ללא מעט בוז מוצדק. הדרך שהביאה לאולימפיאקוס את הגביע הרביעי שלה. שהביאה לברקוצאס את השני שלו. סקריולו בריאל מדריד יש או גביע או כשלון. הנקודה הזאת היא גם נקודת העוצמה הכי גדולה של האימפריה המפלצתית הזאת. כשאתה מפסיד שם, זה עליך. וזה לא רק עניין של מועדון, כי ברגע שיש לך שחקנים כמו ליילס, הזוניה וקמפאסו, אתה לא מסכן. ועדיין, ברמת הדברים שקרו מאזור החיוג של הספסלים, אי אפשר שלא לקום ולהצדיע נוכח הדברים שהאיש עם הג'ל עשה אתמול. בהכנה למשחק ובמשחק עצמו. בהיעדר כל אופציה כלשהי בעמדה מספר 5, שיחקה ריאל מדריד על היתרונות שהחסרון הזה מייצר עבורה החל מהפוזשן הראשון. היא ראתה את הדברים שאולימפיאקוס הצטיינה בהם הגנתית מול הסנטרים המוגבלים של פנרבחצ'ה בחצי הגמר והשתמשה בהם לטובתה. אוקקה הוא זה שנבחר, מעשית, להיות הסנטר של סקריולו. הוא זה ששמר על מילוטינוב. הוא זה שנשמר על ידי מילוטינוב. אם כך, כל הפאנצ'ים של ריאל מדריד בהתחלה הגיעו ממהלכי פיק נ' רול/פופ שבהם החוסם הוא טריי ליילס. הרווח כאן הרי כפול: 1. מילוטינוב שומר על אוקקה בפינה ולא ממש יכול לבוא לעזור. 2. וזנקוב, השומר הטוב פחות, צריך להתמודד גם עם ההחלטות של קמפאסו וגם עם הכשרון של ליילס. אה, ויש גם 3. 3. ברור היה לכו-לם שברצוקאס יתחיל את המשחק הזה עם פתרונות של הדג'/ הארד שואו ולא עם חילוף (שיעצור את הקליעה האוטומטית). אמרנו החל מהפוזשן הראשון? סימני הלחץ הראשונים של היוונים החלו בפוזשן השני. תראו אותו כאן, כחלק מההיילייטס של ליילס במחצית הראשונה. ליילס מראה חסימה (שמערבת את וזנקוב) ומחליק פנימה. אוקקה, מהפינה, מתקיף בכדרור את הקלוזאווט של מילוטינוב ומגיש לחברו לקו הקדמי לנגיחה. בכך, שלא לדבר על המהלכים שאחרי, הראתה ריאל מדריד בדיוק איך לוקחים את החסרון המובנה והופכים אותו לסיוט עבור היריבה. סיוט שנמשך משהו כמו שלושה רבעים תמימים. וגם כשעברו היוונים לפלאן בי בהגנה, קרי לחילופים הגנתיים על הליילסים, הם קיבלו משם מהלכי פוסטאפ שהם ממילא אבן הפינה להתקפה הלבנה. כפיים. באמת, כפיים. ההגנה של הספרדים הייתה מהממוקדות שראינו, כולל שחקנים שנוטים לטעות או לוותר בצד שבו אמורים לשמור, כמו הזוניה. הם לחצו מדהים על ווקאפ וטיפלו במרבית פיקנ'רוליו מדויק לא פחות. הם החליפו מדהים לא פחות על וזנקוב, כולל מהלכי פרי-סוויץ' כשצריך. הם ידעו להיכנס לקווי המסירה, כולל לחץ על הכדור, ואכלו מעט מאוד פעמים מהלכי חיתוך שהענישו. הם ויתרו ועזרו נכון מהכיוון הכללי של עמדה מספר 3. הם ידעו מתי לוותר על נסיונות ריבאונד ההתקפה (כלומר, כמעט תמיד) כדי למקסם את יכולת הירידה להגנה ולמנוע סלים קלים שישחררו את אולימפיאקוס מהלחץ. כן, והם הימרו. חלק מההימורים לא הצליחו, כמו למשל המעבר לאזורית עמוק בתוך הרבע הרביעי. שם, בעוד 4 שחקנים שומרים אזורית 3-2 ואוקקה מתחנן בפני פליס שישים לב ויילך לעמדה שלו, במקום להישאר תקוע על פורנייה, אכלו שלשה מיותרת מבחינתם מוזנקוב, שמצא עצמו חופשי. שהעלה ליתרון את המארחת. שלשה שקיפלה מיידית את הרעיון. כן, הם הימרו בצורה יוצאת דופן עם ההחטאות המכוונות של ליילס וקמפאסו מהקו. כן, הם היו הכי קרובים שיש כדי לייצר את הסיום הכי דרמטי שידע המפעל הזה, במעמד הזה, מימיו. כן, כולל המשחק ההוא שעליו אתם חושבים. שלוש נקודות לסיום: השריקות – כן, אנחנו אמורים להתבאס משתי השריקות הגבוליות בסוף לעבירות של קמפאסו ופליס. לעניות דעתי המרודה, של קמפאסו גבולית בהחלט ושל פליס לא הייתה. הנה, שפטו בעצמכם. פיטרס – עוד רגע, על פי פרסומים זרים, יארוז אלק פיטרס את מיטב מטלטליו וישים פעמיו לכיוון הכללי של מילאנו. המקום שאליו באים כדי להשתדרג עוד יותר כלכלית. כמו, למשל, האלוף שלפניו גודוריץ'. עוד רגע, על פי פרסומים זרים, יעבור אלק פיטרס מהמקום שבו מנצחים כי חייבים אל מקום שבו מפסידים כי רגילים. גודוריץ' היה לא פחות מנהדר בגמר הקודם, אותו סיים עם 19 והמדד השני הכי גבוה, אחרי הייז-דיוויס. פיטרס היה האיש של אוליפיאקוס בפיינל פור הזה. הוא היה טוב יותר מאשר וזנקוב בעמדה מספר 4. הוא היה טוב יותר, בדקות המועטות בהן שיחק בעמדה מספר 3, מכל אחד אחר. הוא היה שקט. הוא היה חכם. הוא קלע 8/9 ל-2 בפיינל פור הזה. הוא עשה 4/4 לשלוש בפיינל פור הזה. הוא היה ה MVP האמיתי של הפיינל פור הזה. הגוטוגאי – בגמר פיינל פור 23, מול ריאל מדריד, ההרגשה הייתה שלאולימפיאקוס יש את הקבוצה הטובה יותר, אבל אין לה את הגוטוגאי. כן, אייזיה קנאן שחקן כדורסל מצוין שקלע 21 בגמר, אבל זה לא הרגיש כמו האיש שיקח לך את המשחק בעצמו. להבדיל מהסרחיו-ים שבצד השני. בחצי גמר פיינל פור 24, מול אותה ריאל מדריד, היו לברצוקאסים את וויליאמס-גוס, את אותו הקנאן ואפילו את שאקיל מקיסיק שסגר 17, אבל זה לא מוסא או הזוניה שיכולים לעשות סל מכלום. ואז, עונה אחרי, הגיע פורנייה. ששיחק 35 דקות בחצי הגמר מול מונאקו. שקלע 31, כמעט מחצית מכל מה שהקבוצה שלו כולה. אז כן, היה גוטוגאי, אבל במשחק הזה היה רק אותו. העונה הנוכחית של הצרפתי כבר נראתה אחרת. הוא שיחק פחות. הוא קלע פחות. וגם בגמר הוא שיחק פחות. והוא קלע פחות. אבל הייתה לו קבוצה לידו, והיה אותו כדי לקחת אותה ברגעים הקשים. ברגעים שבהם (שוב) אין את וזנקוב. ברגעים שעושים הבדל בין כמעט לבין הנפה. ברגעים ששווים את הכל. עד כאן עונת היורוליג 25/26. היה טוב. שיהיה לנו טוב.

גולת הכותרת של ערב חצאי הגמר הייתה ההגנה של אולימפיאקוס. שהגיעה לשחק מול הקבוצה הכי קשוחה שיש וניצחה את פנרבחצ'ה בדיוק באלמנט שלה. היא חנקה אותה, היא נשכה אותה, היא מנעה ממנה לקלוע. עזבו לקלוע: היא מנעה ממנה, לפרקים, לזרוק. לכדרר. לנשום. זה היה מאסטרקלאס של טים ברצוקאס בצד שבו נוהגים לשמור. ועכשיו, רגע לפני שהיא נותנת בסירטאקי על הפרצוף ובבית של הירוקים, נותר לה אתגר אחד בדרך להנפה. אתגר שהוא טריקי במיוחד. נחזור ברשותכם לחצי הגמר מול פנר. רק בצפייה שניה אפשר להתרשם כמו שצריך מהדברים שעשתה אולימפיאקוס כדי לשבש את משחק ההתקפה של שאראס. יש כאן אלמנטים פרסונליים מופתיים, מובלים בידי ווקאפ, מילוטינוב ו-וורד. הראשון, עם היכולת יוצאת הדופן להתמודד באחד על אחד ולהישאר באחד על אחד מול כל מכדרר אשר מולו. לא להיכנע לחסימות פיקנ'רול. לא לאפשר יתרון מספרי ליריבה. וזה עוד לפני הדברים שהוא עושה נהדר גם כשהוא בנחיתות פיזית במצבי רוטציה או חילוף. השני, ביכולת הקריאה יוצאת הדופן – ובשיווי המשקל החריג – גם כשהוא כביכול שומר הגנה נסוגה (דרופ) וגם כשלא. השלישי, כי הוא פשוט עילוי אתלטי שכל כולו מכוון מטרה. יש כאן אלמנטים קבוצתיים נדירים, לרבות יכולת ההתאוששות במצבי רוטציה, עליה ליהגתי בטור הקודם, לרבות היכולת לשמור איכותי וקשוח גם עם טיפולים הגנתיים בהם כל שחקן שואף להישאר על האיש שלו וגם כשמחליטים ללכת על סוויצ'ים בהגנה. שניהם עבדו איכותי וטוב, כאשר המשתנה המרכזי נגע לסוגיית האם ווקאפ ומילוטינוב משחקים אם לאו. אבל, יש כאן אבל. פנרבחצ'ה היא קבוצת התקפה מוגבלת. שבה יש לא מעט שחקנים שאפשר להניח להם לנפשם ולהאמין שיהיה טוב. ככל שהתקדם המשחק בחצי הגמר, כך אטמה אולימפיאקוס את הצבע יותר ויותר, התלבשה על המכדררים והחותכים, ולא משנה על איזה סוג של טיפול או פיל סוויץ' אנחנו מדברים, ונתנה להם להשליך. ארוע התשליך, כזכור, הסתיים ב 8/36 טורקי מחוץ לקשת שלוש הנקודות. ריאל מדריד היא ממש, אבל ממש לא קבוצת התקפה מוגבלת. גם בסגל הבריא. גם, ואולי יותר, בסגל הנוכחי. עזבו לרגע את 14 השלשות שקלעה הקבוצה של סקריולו בחצי הגמר מול ולנסיה, ב 41%. עזבו את העובדה שהיא אחת מקבוצות הקליעה הטובות במפעל (שלישית באחוזים ל-3). זה רלוונטי, אבל פחות. כשהיא מוצאת עצמה פתאום בלי כל הסנטרים שלה, כלומר בלי טבארס, לן וגארובה, יכולה האימפריה מספרד לחשוב יתרונות. אוקקה או ליילס ב-5 זה בעייתי מהרבה בחינות, אבל השני אוחז כרגע בממוצע 44% ל-3 והראשון רק ב 39%. אין יותר התרעת פיקנ'פופ מזה. כל התכניות ההגנתיות שהיו רלוונטיות להתמודדות מול סנטרים כמו סילבה, בירץ', טבארס ודומיהם בטלות בסיטואציה הזאת. וזה לא רק עמדת הסנטר שאיננו סנטר הזאת. לריאל מדריד יש חמישיות קליעה אימתניות. כולל זאת של 42% האחוזים העונתיים של פליס נטול הפחד. אנדרס פליס, נטול הפחד כאשר ברצוקאס מנסה ולא מצליח להירדם לפני המשחק הזה, שבו רק לו יש מה להפסיד, מזה בדיוק הוא מפחד ברמה ההגנתית. והתקפית, מאזורית הבונקר שהוא יקבל. ולא משנה אם זה אזורית ה 3-2 שריאל כבר הראתה. ולא משנה אם זה הבוקס אנד וואן שסקריולו ידע בעבר לשלוף מן השרוול (אחד אישית על דורסי/ פורנייה?). ולא משנה אם פתאום זה יהפוך לטריאנגל אנד טו (כלומר 2 אישית: נניח על דורסי/ פורנייה + וזנקוב/ פיטרס). ולא משנה כלום, למעט העובדה שבה הווקאפים מוצאים עצמם חופשיים וממש לא מאושרים, אל מול הגנה שמאתגרת אותם להשליך. ערבובים הגנתיים של מאמן שיודע לערבב, יכולים להפעיל לחץ על קבוצה שממילא מתייצבת למשחק הזה כשהיא בהיסטריה. כשהיא יודעת שמצופה ממנה לשלוט לחלוטין בצבע, בריבאונד ובכלל. כשהיא יודעת שכל רגע שעובר, מבלי שהיא מבססת את הדומיננטיות המקצועית הזאת, מקרב את ריאל מדריד לעוד רגע אחד של קסם מגזרת היוי על הבאזר. האלמנט הכי חשוב מבחינת ברצוקאס, לעניות דעתי המרודה, הוא לנסות לגרום לקבוצה שלו להתעלם מיתרונות המאצ'אפ שלה. כל מחשבה על ללכת בכוח על משהו, בין אם פנימה או ריב' התקפה וגו, רק יקרב אותה למוד הפאניקה הצפוי. היא חייבת להתעלם מזה. היתרונות, מאחר שהם קיימים, יגיעו ממילא, משטף המשחק. היא צריכה לרוץ. היא צריכה להרים את הזריקות שלה, כולל את אלו שסייעו לה לדרוס את ריאל מדריד בפעם האחרונה בה הן נפגשו. היא צריכה שלא לחשוש מהשעון. היא צריכה לשחק דווקא את הכדורסל השחצני שמאפיין את היריבה שממול. כדורסל של יהיה בסדר. אנחנו נסתדר. אוקיי, לא תמיד זה עבד, יו נואו, אבל נראה לי שהבנתם. שלוש נקודות לסיום: אלמאנסה? כולנו זוכרים סנסציות גמר מהעבר. כולל איציק כהן השמאלי, למטיבי לכת. מכירים איזן אלמאנסה? פתאום, בחסות הריק בעמדה מספר 5, אנחנו יכולים לראות פתאום דקות של העלם הצעיר. שאמור להפוך לשחקן שמקבל דקות רק בעונות הבאות. שיכול, בכמה דקות בלתי צפויות בעליל, לייצר כאן את אחד הסיפורים. פאפא – הוא אמנם רק בן 35, ששיחק 3 עונות בניכר (ברסה, יוסטון ודנוור) אבל על פי פרסומים זרים, זוהי העונה ה -15 של קואסטאס פאפאניקולאו באולימפיאקוס. את הקדנציה הראשונה שלו בפיראוס סיים לאחר הבאק טו באק ב 2012 ו 2013. זוכרים את גמר 2012? כו-לם זוכרים את הגואיבה של פרינטזיס שכיבתה את האור על צסק"א. מעטים אולי זוכרים שרגע לפני, פאפאניקולאו קלע שתי זריקות עונשין שהורידו למינוס 1. ושאת המשחק הזה הוא סיים עם 18 נקודות מושלמות ומדד היעילות הכי גבוה על הפרקט (למעט קירילנקו). הרבה גיבורים פוטנציאליים יש לאולימפיאקוס הערב. הגיבור המסוים הזה יקבל, כמו ווקאפ, מבטים פנויים. יאתגרו אותו. יבדקו אותו. פאפאניקולאו אוחז העונה בממוצע של 3 נקודות למשחק. בחצי הגמר הראשון שיחק 17 דקות נטולות סקור. הערב, אף אחד לא יתפלא אם סיפור המשחק יעבור דרך הפאפא. הזוניה, פורניה, קמפאסו, דורסי, מלדון, ג'ונס, דק, ניליקינה-לרנזקיס-מוריס-פאל (שלא התלבשו, מסיבות שונות, בחצי הגמר). זאת רשימה קצרה במיוחד של שחקנים שלא הספקתי להגיע אליהם בטור הזה. יא ראבי, כמה איכות יש בגמר הזה. איזה כיף. אנחנו נמשיך להתכונן, ללהג, להמר, לקלס ולקשקש הערב בפריגיים מיוחד של הדיסקו. אהרלוס ואני מחכים לכם החל מהשעה 20:00. תכינו שאלות משלכם, כי אנחנו מצפים מכם להשתתף. לינק להרשמה וכו כאן. בואו. עד כאן. שיהיה לנו טוב.

עונת היורוליג תסתיים הערב עם הנפה אדומה או לבנה וזה הזמן שלנו לסכם. בחרנו קטגוריות, חלקן סטנדרטיות, חלקן ממש לא ואנחנו מתכבדים להעניק את הפרסים למצטייני היורוליג 2025/26. בואו איתנו, מתחילים. קטגוריה: שחקן העונה מגיש הפרס: אהרל'ה ויסברג הזוכה: סשה וזנקוב "בכל פעם שהגענו לפיינל פור והפסדנו, זה הפך להיות יותר ויותר קשה. הלחץ המנטלי רק הלך והתגבר משנה לשנה, וגם כשאתה מנסה להניח אותו בצד - אתה לא ממש מצליח. גם כשזכינו בגביע, איבדנו יתרון משמעותי בגמר, והיה רגע שבו חשבתי לעצמי: אוי לא, זה שוב קורה לי. אבל אז הכל התפוצץ. אם הייתי יודע שכל כך כיף לזכות, הייתי דואג לעשות את זה מוקדם יותר". את המונולוג הזה נשא בפניי מילוש תיאודוסיץ', זמן קצר אחרי שהניף את הגביע הראשון (והאחרון) שלו. עבור חובבי היורוליג הקצת יותר ותיקים שבינינו, במשך תקופה ארוכה מדי היה הרכז הסרבי לסמל של לוזריות; אומן כדורסל, שהכל נראה כאילו בא לו בקלות, ואחד שתמיד מגיע לבאר, אבל תמיד חוזר ממנה צמא, על סף התייבשות. תיאודוסיץ' הוריד את הקוף מהגב בגיל 29, ואיש כבר לא העז להפנות לעברו את מילת ה-L. ומה נגיד על סשה וזנקוב? פעמיים שחקן העונה, ארבע פעמים בחמישיית העונה, שתי זכיות בתואר מלך הסלים, שני דאבלים ואליפות ביוון, ארבע הופעות רצופות בפיינל פור, ו...? האיש בן 30, ועדיין בלי הגביע באמתחתו. והאמת היא שזה לא פייר. גם העונה וזנקוב היה גדול על הליגה. היו לו תקופות פחות טובות, שנבעו בין היתר ממשבר אישי מחוץ למגרש ומהעובדה שאוואן פורנייה וטיילר דורסי לא כל כך אוהבים למסור, ויש גם את הקושי הטבעי להתניע אחרי עוד אכזבה ועוד אכזבה בחצי הגמר או בגמר, אבל גם את המסע הזה הוא יסיים במקום הראשון בנקודות ובמדד, ובמקום הראשון עם אולימפיאקוס בטבלה, ובסוויפ בפלייאוף, ובניצחון חד-צדדי בחצי הגמר, והגיע הזמן שגם עם מקום ראשון על הפודיום, ותואר MVP בפיינל פור. אי אפשר בלי נגיעה אישית: עבורנו, חברי קהילת הפנטזי המונה יותר מחצי מיליון מנג'רים, סשה הוא ה-GOAT. הוא לא רק המדדיסט האולטימטיבי, אלא גם אחד שהתמכר כמונו למשחק הזה. יש לו רק בעיה אחת: הוא אף פעם לא בוחר בעצמו לקבוצה שלו, ולכן גם אין לו כל כך סיכוי להצליח. אז זכייה שלו ביורוליג תהיה גם קצת זכייה שלנו. ולכן אנחנו בעד. קטגוריה: השחקן שהדליק אותי מגיש הפרס: שי האוזמן הזוכה: אז'ולאס טובליס אחלה קטגוריה, למרות שלא בטוח לגמרי שהבנתי מה בדיוק לחפש. עקרונית, אם מחפשים את השחקנים המדליקים, כלומר כזה שגורם לך (סליחה, לי) לעצור רגע, להסתכל ואולי גם להעביר אחורה כדי לראות שוב, אז החשודים המיידיים הם הצמד של פריז. נדיר היפי הוא אחד שאי אפשר להוריד ממנו את העיניים. אולי מתאים יותר לדבר על ג'סטין רובינסון, כי שנה ראשונה ביורוליג וכו, כי הוא אחד שהגיע מפאקינג טרפאני ומיד השתלט על העסק. ולא רק השתלט, אלא האופן חסר הפחד והבטוח שבו עשה זאת. אופציה חזקה נוספת היא קמרון טיילור, זה שהגיע מוקדם מדי למכבי תל אביב. זה שהפך מעין גרסה מודרנית וענייה לסקוטי פיפן של ולנסיה. השלישיה הזאת, שמגיעה משתי הקבוצות הכי התקפיות ויוצאות הדופן שיש לליגה השניה בטיבה להציע, מייצרת שחקנים שעומדים בכל הדרוש כדי להיבחר. אבל אני, אני שמרן אני. קבוצה התקפית מעולה וכיפית לצפיה, למרות שקונבנציונלית בהרבה, הגיעה העונה מליטא. וברור שהכל שם מתחיל בקסמים שפרנסיסקו יודע לייצר, אבל השחקן החדש במפעל שהדליק אותי הכי הרבה הוא בערך גם הכי ליטאי שיש. אחרי שסיים את סבב המכללות והקלפדיות של העולם, התייצב לו אז'ולאס טובליס במדי הקבוצה בירוק ומיצב עצמו חיש חש כאחד ה-4'ים הכי טובים שיש ליבשת הישנה להציע. עזבו רגע את ה 12.2 נקודות למשחק, את ה 63% ל-2, את הפאקינג 41% ל-3. תתמקדו, ולו לשם הקטגוריה הזאת, בקלאס. בליטאיות. למשל בגיים 3 בסדרה מול פנר. 26 נקודות, 3 שלשות, מהלכי הקאמבק ברבע הרביעי ששלח את הסדרה למשחק נוסף. והכל בשליטה. והכל מגוון, החל מהנעילות בצבע ועד הטריצות מבחוץ. והכל בשמאל. כמו קודמו בנישה פאוליוס יאנקונאס. טובליס הוא עוד חוליה בשרשרת הבלתי נגמרת של אימפריית הכדורסל. הוא האוחז הזמני בלפיד. וזה, אותי, מדליק. קטגוריה: משחק העונה מגיש הפרס: ירון ארבל הזוכה: ולנסיה - פנאתינייקוס, משחק מספר 2 בסדרת רבע גמר הפלייאוף לא מעט משחקים מעולים היו העונה. אפשר להזכיר את באיירן נגד מכבי בהיכל, או את המפגש בין בסקוניה ובארסה שנגמר 134-124 אחרי 3 הארכות, ולא כזה משנה למי. היה צמוד ונהדר בקובנה כשאלופת אירופה באה לבקר, במשחק שסימן מה הולך להיות העונה עם ז'אלגיריס, והיה דרבי יווני באואק"ה, שהלך עד לשניות האחרונות. בטוח היו עוד, רק שמשחקים כאלו לא נחקקים לאורך זמן, בטח כשהעונה הרגילה ב-2026 היא כבר 38 משחקים. המשחקים שנדבר עליהם גם עוד כמה שנים, הם אלו שמכריעים עונה. שיש בהם דרמה אמיתית, כי הכל על הכף, או בדיעבד כמעט הכל. הניצחון של פאו במשחק 2 לוקח את התואר העונה. באזר ביטר, סיום מטורף גם בסוף הרביעי וגם בהארכה, הארכה(!), אקסקיושן ברמות הכי גבוהות שיש, סקור גבוה, קצב מטורף, אינטנסיביות. היה שם הכל, אבל היה שם גם סיפור. פאו, על כל טיפוסיה, וכמארחת הפיינל פור, מגיעה מהפליי-אין, כדי לשלוח הביתה את הסינדרלה של העונה. להודות להם על העונה החמודה עם כל השטיקים החדשים של קצב מהיר ורוטציה סופר עמוקה ושיוויונית, אבל עכשיו מגיע הזמן של הגדולות. עכשיו זה הזמן שמפריד גברים מילדים. תודה על החמידות, באמת הייתם אחלה, אבל פנו את הדרך. אחרי שניצחו כבר את משחק 1, לכוווולם היה ברור שיתרון 2-0, לפני שני משחקים באתונה, באולם שכאמור מארח את הפיינל פור, זה הסוף של הסדרה. זה בת'כלס היה המשחק המכריע, כי אין מצב שוולנסיה לוקחת עכשיו 2 משחקים באואק"ה ואז את משחק 5, נכון? לא מול הכסף של פאו. לא מול העוצמה שלה. לא מול האוהדים שלה. לא מול ההיסטוריה שלה. משחק 2 היה המשחק על הסדרה, כי הוא זה שהיה אמור להכריע את העונה לשתי הקבוצות. הדקות האחרונות לפני ההארכה, ואותן 5 דקות שנגמרו בסל של נייג'ל הייז-דיוויס, נכנסו לשיעורי ההיסטוריה של היורוליג. לפנתאון כמה שנאמר. עד שוולנסיה התעוררה, גרמה לכולנו להבין שהם עשויים מחומר באמת מיוחד, ורשמה בעצמה פרק בהיסטוריה של המפעל. במובן מסויים אותו הפסד באותו משחק 2, הוא זה שאיפשר לכתומים להעפיל בצורה שאף אחד לא ישכח לעולם, לא משנה מה הם יעשו בפיינל פור. קטגוריה: המאמן הלא מוערך מגיש הפרס: אודי הירש הזוכה: תומאס מאסיוליס תומאס מאסיוליס רגיל להיות בצל. הוא היה שחקן חמישיה בז'אלגיריס בעונת הזכייה ביורוליג ב-1999, אבל היה אפור ונחבא אל הכלים, מספר 4 שמרביץ ונלחם. קריירת האימון שלו עד העונה כללה קבוצות ונבחרות נוער ומשרת עוזר המאמן הדי נצחי של שרונאס יאסיקביצ'וס, אחד הכדורסלנים הליטאים הגדולים בהיסטוריה ודמות גדולה מהחיים על הקווים. והנה, העונה, בגיל 50, הוא קיבל את המפתחות של ז'אלגיריס, ואלמלא פדרו מרטינז - תואר מאמן העונה היה צריך להיות שלו. הליטאים, יחד עם ולנסיה, היו הקבוצה המפתיעה ביותר בטופ 8. הם עשו את המקסימום עם תקציב רכש מצומצם, ונראו תמיד מוכנים טקטית לעילא ועילא, הגנתית והתקפית. מאסיוליס תימרן בין האגו של סילבן פרנסיסקו למתינות של וויליאמס גוס, ידע לנווט בין החמישיה החזקה לספסל המאתגר ואפילו גנב משחק למורו ורבו שאראס ברבע הגמר. בעונה שבה כמעט 50 אחוז ממאמני היורוליג פוטרו, כולל מסינה ואוברדוביץ', ההישג מרשים אפילו יותר. קטגוריה: השחקן שהכי השתפר בלי שאף אחד שם לב מגיש הפרס: רואי נחום הזוכה: ג'ורדן נוורה לרגעים מסוימים נדמה היה שהקריירה של ג'ורדן נוורה הולכת לכיוון יציב ומבטיח כשחקן רוטציה לגיטימי ב-NBA. אבל כהרגלה בקודש, הליגה הזאת יודעת לפלוט כשרונות תועים במהירות ובאכזריות. עונת הבכורה של הפורוורד הניגרי-אמריקאי ביורוליג, בשנה שעברה באנדולו אפס - הייתה לא פשוטה בכלל. משהו שם היה נראה עדיין לא מוכן ברמת הבשלות וההתאמה לכדורסל האירופי. הקבוצה הטורקית שנשלטה באופן בלעדי ע"י אלייז'ה בריאנט ולארקין לא היה מקום לשלב ולפתח בסבלנות את הטאלנט שהגיע מהצד השני של האוקיינוס. לראיה, בסדרת הפלייאוף נגד פנאתינייקוס הוא נמחק כמעט לחלוטין, ולא שותף כלל במשחק החמישי והמכריע, אותו אנאדולו הפסידה. בקיץ הוא חתם על חוזה 1+1 בכוכב האדום, שעשתה קולות של מי שבונה סגל מפלצתי ועמוק במטרה לאיים על הטופ 6. במבחן התוצאה היא לא הייתה מאוד רחוקה מזה, אבל הדרך, אוי הדרך. רכבת הרים של מאמנים, החתמות ופציעות הפכה את העונה של זבזדה לאנדרלמוסיה אחת גדולה שהתפוצצה בימים אלה עם הדחה נוספת בפלייאוף האדריאטית. בתוך הבלאגן הזה שגרם לכם אולי לא לשים לב, נוורה הצליח להיות בעבור הסרבים אי של יציבות בעמדה מספר 3. הוא קיבל משבצת קבועה בחמישייה ונתח דקות מכובד (27.1 למשחק), והחזיר עם קפיצה משמעותית במספרים ל- 16.9 נקודות ו-4.4 ריבאונדים למשחק ביעילות גבוהה, תוך הצגת ארסנל התקפי משמעותי. היכולת שלו לייצר לעצמו מכדרור, להגיע לטבעת, להיות איום אמיתי לקליעה ולחיתוכים ולסייע בהובלת הכדור בהתקפה העומדת - הפכה אותו לנכס הכי חשוב של הכוכב בשלבים המכריעים של העונה. נוורה הופך להיות אחד מהשמות המעניינים של הקיץ, כזה שהקפיץ את המנייה שלו משמעותית והפך להיות מטרה אטרקטיבית במיוחד לכל קונטדרית בליגה. שאפו. קטגוריה: שחקן האין הגנה מגיש הפרס: שי האוזמן הזוכה: דאוויס ברטאנס הרבה דברים אפשר להגיד על דאוויס ברטאנס ועל 9 אצבעותיו. הוא קלע מפחיד. הוא סקורר מפחיד. אין אף אחד בעולם שמפחד מהיכולת שלו למסור. האמת? עת הוחתם בעבור חופן מיליונים בפרויקט הכסף הגדול של דובאי, ציפו ממנו שהחבילה ההתקפית שבאה איתו תהיה שווה יותר מ-8 נקודות למשחק, באחוזים חלשים להפליא. האמת? אף אחד לא ציפה ממנו לשמור. מהבחינה הזאת, אין ספק שברטאנס עמד בציפיות. מי שחזר לאירופה עם רקורד מרשים כאחד שההגנה שלו נראית בעיקר כך, הוכיח העונה שהוא מגיע גם לתחנה הנוכחית עם אותה רמת אינטנסיביות, הבנה והגנה. נכון, מבט בסטטיסטיקות הגנתיות מתקדמות מלמד שיש לא מעט גרועים ממנו. כאשר בודקים רייטינג הגנתי, אפילו בדובאי עצמה, רואים שהלטבי החביב נמצא במקום טוב מאוד יחסית לסטופרים אימתניים כמו פטרושב וגו. זה נכון. יש גרועים ממנו, אבל אין גרועים כמוהו. דאוויס ברטאנס הוא המטרה האולטימטיבית לכל שחקן התקפה שנקרה בדרכו. הוא אחד משחקני ההגנה הגרועים בעולם. ולמרות התחרות הקשה, הוא הוכיח שוב שכל מה שצריכים זה לא לשים גוף, שלא יהיה איכפת לך, לא להתאמץ וכן לשים זין. ברכות לזוכה המאושר. קטגוריה: הוא לא כזה טוב, אבל הוא משלנו מגיש הפרס: אלעד הופמן הזוכה: וויל ריימן שונאיו יגידו שהוא בכלל לא משלנו, ואפילו יוסיפו שזה לא עניין של "לא כזה טוב" – הוא פשוט לא טוב וזהו. אבל גם אם אתם שונאיו הגדולים ביותר, או כאלה שמאמינים שרק צבר הוא ישראלי אמיתי, המינימום שאתם צריכים לעשות זה לתת כבוד לפאקינג וויל ריימן. 12 דקות ו-3 נקודות למשחק, נכון, זה לא משהו לרוץ לספר עליו בבית. אבל כשהוא משחק בכל המשחקים ופותח ב-17 מתוכם, זו הצלחה כבירה. לא תמצאו אצלי המלצה על הכדורסל שלו, אבל דבר אחד בטוח: את ריימן לא אני ולא המבקרים שלו מעניינים. הוא מגיע כל ערב, בין אם זה מול נתניה ובין אם מול ריאל מדריד, ומשאיר הכל על המגרש. לרוב מדובר בשיניים ובשאר איברי גוף של שחקני היריבה, אבל זה לא משנה. הוא בעיקר מצליח שלא להפריע, וזה כבר יותר ממה שרוב השחקנים מצליחים לעשות. וויל ריימן - הוא לא כזה טוב, אולי לא טוב בכלל, אבל הוא משלנו. קטגוריה: היית ענק, זמן לפרוש מגיש הפרס: אהרל'ה ויסברג הזוכה: מייק ג'יימס בין 81 שחקני היורוליג שיסיימו את העונה עם מדד דו-ספרתי, יש רק אחד (ננדו דה קולו שבמקום ה-37) שמבוגר יותר ממייק ג'יימס. וג'יימס עצמו לא מדורג בשוליים או בשיפולים, אלא במקום הפאקינג חמישי. בגיל 35, מעל ז'אן מונטרו, נדיר היפי, פיונדו קאבנגלה, מוזס רייט, דן אוטורו, ווייד בולדווין, ג'יילן הורד ומקינלי רייט שכולנו כל כך היללנו, ושכולם כל כך צעירים ממנו. למען האמת, לא מגיע לג'יימס להיפרד כך (ספוילר: הוא גם לא מתכוון להיפרד). מונאקו הקריסה את עצמה במהלך העונה, ואסור לשפוט את הכוכב והמנהיג שלה על הדרך שבה נהג. במשחק אחד הוא רצה לשבות, ובערב אחר דחף את חברו לקבוצה אלי אוקובו ליד הספסל, ולפלייאוף מול אולימפיאקוס הגיע בטיסה לבדו אחרי ששניים משותפיו הלכו מכות. ולפני, אחרי ותוך כדי הכל, תמיד יש לו מה להגיד, והוא גם תמיד דואג להגיד את זה ולעצבן את כולם בטוויטר. בקיצור, הוא נראה כמו טיפוס די בלתי. ומותר לשמוח לאידו על כך שמעולם לא זכה בגביע. למרות שמקצועית, אמאמא של ההגיע לו. ועכשיו, על פי כל הסימנים והדיווחים, הוא יוצא להרפתקה חדשה. כאילו לברצלונה לא הספיקה העונה המתסכלת עם בית האבות שפתחה בפאלאו בלאוגראנה, את תהליך העלק-הצערה שלה אמור להוביל ג'יימס בעונה הבאה. ואני אומר: למה? בשביל מה? אתה מסוגל להפוך לרול פלייר, שישים את הקבוצה לפני עצמו, ויסכים לחיות עם כוכבים אחרים שיבואו לפניו? וגם אם כן, אתה באמת חושב שהמועדון שחתום על כל כך הרבה כישלונות בשנים האחרונות הוא זה שיביא אותך אל הבאר? עדיף כבר שהיית חובר לווזנקוב ולניקולה מילוטינוב, או לחברך הטוב ווייד בולדווין ולשרונאס יאסיקביצ'יוס, וקופץ על עגלה מנצחת כדי להגיע לראשונה למדרגה מספר 1 בפודיום. בבארסה אנחנו נראה אותך הולך לאחור, ולא מוליך את המועדון קדימה. הייתה לך שנה שלמה לשמוע מניקולה מירוטיץ' כמה זה יכול להיות מדכא. חבל עליך. קטגוריה: החלטת העונה מגיש הפרס: ירון ארבל הזוכה: צירופה של דובאי ליורוליג ההחלטה שהכי השפיעה על היורוליג בסופו של דבר התקבלה עוד לפני העונה ומחוץ למגרש, אבל רק לפני קצת פחות משנה הפכה לרשמית – צירופה של דובאי ליורוליג. הם אומנם התחילו בשקט, ולא הגיעו לפליי-אין, אבל צירופה ליורוליג משנה את כללי המשחק, ואם לא יהיו הפתעות, ישפיע על איך הליגה השניה בטיבה בעולם תראה בעתיד המאד קרוב. טוב או לא, שכל אחד יחליט בעצמו, אבל מי שלא רגיל שמשנים לו את המציאות, לא ממש יתחבר לקונספט. דאן קמניאשביץ', האיש שמאחורי הפרוייקט, הביט בעופר ינאי בקיץ הקודם והגיב בצורה הכי אמיתית שאפשר. "אם אנחנו היינו עושים את מה שהפועל ת''א עשו, כולם היו יוצאים נגד זה" היו המילים פחות או יותר. כלומר, אם דובאי היו שופכים כסף ומחתימים את כל השחקנים הכי טובים בשוק, או במילים עממיות יותר "שוברים את השוק", כל אירופה היתה מתלוננת על חוסר ההגינות. הוא לא טעה, כמובן. אם דובאי פתחו לאט לאט, המהלכים של ינאי, נתנו להם את האור הירוק ללחוץ על הגז. אם יצא לכם לעקוב אחרי המהלכים של דובאי לקראת העונה הבאה, זה בדיוק לאן שזה הולך. השמות הכי גדולים יעברו למפרץ הפרסי. גם את המאמן שתחת חוזה עם פאקינ' ברצלונה הם עומדים לקחת. רק שזו לא "הבעיה" האמיתית. לפני יומיים פורסם באירופה לראשונה מה שהיה ידוע למספיק אנשי תעשיה כבר כמה חודשים. מידע שהיה אמור להופיע בסוף "פרוייקט 550", כחלק מפסקת סיכום של "מה הלאה" ונשאר בחוץ כי יש גבול כמה אפשר לייאש ציבור שלם. המידע מספר שדובאי היא רק הסנונית הראשונה, ומי שמכיר קצת את הדינמיקה במפרץ הפרסי לא מופתע בכלל. מרגע שלדובאי יש קבוצת כדורסל, אבו דאבי הבאים בתור, וזה לא יגמר גם שם. דוחה, ריאד, בחריין... במוקדם או מאוחר, גם שם נראה קבוצות כדורסל עם תקציבי ענק שמנסות להשתלב ביורוליג, ומרגע שיש כבר תקדים בדמות דובאי, כבר יהיה יותר קשה לסרב לשאר. התקציבים יהיו בסדרי גודל שגם לגדולות ביותר באירופה יהיה קשה להתמודד איתם. כרגע יש רק קבוצה אחת כזו. תדמיינו איך זה יראה כשיהיו עוד 3-4. השוק, שכזכור מהפרוייקט לא קיים, כרגע נשבר. כשיצטרפו שאר החברות מהמפרץ הוא יתרסק. לרסיסים. הקבוצות האירופאיות, ישארו עם עוד הרבה פחות אופציות מעכשיו. איך יראה הפיינל פור של היורוליג ב-2030? יש מצב שלא רק שהוא לא יתקיים באירופה, הוא גם יהיה בלי קבוצות אירופאיות. קטגוריה: הפתיע אותי לטובה מגיש הפרס: אודי הירש הזוכה: דסטין סליבה עד לפני כמה שנים היינו מבטאים את צמד המילים "שחקן יורוליג" בחרדת קודש. כשסילבן פרנסיסקו שיחק בפריסטרי, דיון לגבי התאמתו של שחקן כה פרוע למפעל כה יוקרתי התנהל אפילו לגביו. אבל עזבו את הצרפתי, שהפך לאחד הכוכבים הגדולים במפעל. קחו את פאקינג דסטין סליבה, סליחה על הביטוי: בוגר אוניברסיטת שיפנסבורג בפנסילבניה מליגת המכללות השנייה, שהתחיל את הקריירה המקצוענית בליגה נמוכה בצרפת, התקדם לבראונשוויג הלא סקסית, ואז מורסיה, ואז בשיקטש - ואז, במעבר חד, לז'לגיריס. דמיינו את התגובות הזועמות בואכה לועגות בארץ אם מכבי תל אביב הייתה מחתימה אמריקאי אלמוני עם קווצת שיער שיבה. אז סליבה גם נתן גיבוי הולם לחלוטין לאזוליס טובליס, גם שמר (הלו, זה מלך החטיפות של היורוקאפ אשתקד!), גם קלע ב-40.8% משלוש. גם אם ההגדרה הרבה יותר רחבה מהעבר, מדובר בשחקן יורוליג לגיטימי ומעלה. מי ראה את זה בא. קטגוריה: ה-WTF/שיטשואו של העונה מגיש הפרס: שי האוזמן הזוכה: פרטיזן בלגרד טוב, זה קל. עם כל הכבוד להתרסקות ולפדיחות שמונאקו של העונה ידעה לייצר, אין רגע מתאים יותר מאשר אלו שהגיעו לאחר הפיטורין של ז'לקו אוברדוביץ' מפרטיזן בלגרד. בכדורסל ובחיים עצמם, הקבוצה דווקא הצליחה בסוף להתאושש ולהיעמד על רגליה. לפרטים, תשאלו את הכוכב האדום בלגרד אחרי שאכלו סוויפון ממש עכשיו בחצי גמר הליגה האדריאטית. ועדיין, הרגעים העצומים האלו לפני תוך כדי ואחרי המשחק מול באיירן מינכן, עוד לפני מינויו של המחליף פנארויה, בהם הקהל המסור שביציע אומר, שואג ומקלל את הנבלות על הפרקט, שמבחינתו תקעו לגדול מכולם את הסכין המשוננת בגב, הם רגעים של WTF. הם הרגעים שעדיין מבדילים את הכדורסל שלנו מההשפעות האמריקאיות הסינטטיות. נכון, זה היה רגע של שיטשואו. נכון, זה היה אולי הרגע הכי מקסים בעונת המשחקים 2025/26.

כל מאמן, שחקן, פרשן או אוהד כדורסל חוטא לפעמים בקלישאות. גם אני. לפעמים הן אפילו נכונות. אבל יש כאלו שהן פשוט לא. למשל, "להגנה אין יום רע", משפט שכמעט נעלם אבל בעבר היה נשלף כמעט מדי משחק בשלב מסוים. נו, נראה לכם שלהגנה של ולנסיה לא היה יום רע בחצי גמר הפיינל פור? יום רע לתפארת. ולריאל מדריד, שניצחה? אולי לא יום רע באופן מוחלט, אבל גם לא טוב במיוחד, אם זוכרים שיריבתה, זו שהפסידה, סיימה את המחצית הראשונה עם 56 נקודות ב-18 מ-26 מ-2. כשוולטר טבארס, העוגן שלך בצד הזה של המגרש, יושב בצד, וכשאפילו אלכס לן לא כשיר, הצבע יהיה פרוץ יותר. ולהגנה יהיה יום רע. רק שריאל ניצחה, בגדול, מפני שריסקה קלישאת כדורסל אחרת, שנפוצה בעיקר במקומותינו: "קצב המשחק טוב לולנסיה". לכאורה, קל: יצירת המופת של פדרו מרטינז (והדברים נכתבים ברצינות גמורה), שהדהימה את אירופה והתעלתה על הציפיות המוקדמות בזכות קצב משחק רצחני, חילופי שחקנים בלתי פוסקים והגנה אגרסיבית (לא בהכרח מוצלחת) ובלי סוויצ'ים. אז המשחק התנהל בקצב של ולנסיה, לחלוטין, במיוחד במחצית הראשונה. והתברר שהקצב הזה מצוין לריאל. היא יודעת לשחק לאט, מתודי וכירורגי, כפי שהוכיחה בסדרה נגד הפועל תל אביב, אבל אם רוצים לרוץ מולה, בטח כשטבארס לא בסביבה? אהלן וסהלן. פאקונדו קמפאצו נולד לזה, בערב אופייני של 8 אסיסטים (אבל גם 6 איבודים). גם הזוניה לא התנגד למגרש הפתוח אף פעם. תנו לטריי ליילס העצום את השלשה החופשית אחרי 6 שניות במקום אחרי 16, והוא פשוט יצלוף. כשרצים, הקבוצה היותר מוכשרת נהנית מזה בדרך כלל. וריאל הרבה יותר מוכשרת. זה היה מפגש בין שני מאמנים בני 66, שכבר נפגשו בגמר גביע קוראץ' ב-1990, שבו בדאלונה של מרטינז גברה על סקאבוליני פזארו של סקריולו. מאז המסלולים של שניהם היו שונים בתכלית - סקריולו האלגנטי שפך טונות של ג'ל על שיערו בעודו פוסע בדרך המלך, בין קבוצות גדולות לנבחרות ענק; מרטינז עבר בדרך כלל בתחנות זעירות ועניות. כשמישהו עובר דרך כמו של מרטינז הוא צריך להיות יצירתי ולמצוא דרך לגשר על הפערים הכספיים, ואכן בעונות האחרונות הוא התקבע על הראן אנד גאן המודרני, זה שאנחנו מכנים "אסכולת פאריז בסקטבול". כך ולנסיה השאירה מאחור קבוצות עשירות בהרבה במהלך העונה הרגילה. כשאתה פוגש קבוצה שמשחקת בקצב הזה בעונה הרגילה, קשה מאוד להתכונן ולשנות משהו, ומרטינז ניצל זאת. סקריולו, לעומת זאת, אימץ בדרך כלל פתרונות נקודתיים יותר - ככה זה כשהכשרון בדרך כלל בצד שלך. אתמול, הפתרונות הנקודתיים ניצחו את השיטה הגורפת. הגנתית, סקריולו שלף אתמול כבר ברבע הראשון דברים שהתרגלנו לראות ממאמנים ישראלים: אלמנטים של מסקינג - אזורית שעוברת לאישית במהלך ההתקפה של היריבה, כשאבלדה מתביית על ז'אן מונטרו ומונע ממנו את הכדור. הייתה שם גם אזורית סטנדרטית יותר, 3:2 (שלושה מלפנים, שניים מאחור), והכל כדי לפגוע בקצב של ולנסיה ולשבש את הרצון שלה לתקוף בכל פוזשן כמה שיותר מהר. זו הייתה הבעיה הקטנה של מרטינז. הגדולה יותר, באופן משמעותי, הייתה שהוא דבק באסטרטגיה הקבועה שלו בהגנה: אין טראפים על הלואו פוסט, והגנת הלפ אנד ריקאבר (עזרה וחזרה) על הפיק אנד רול. אז הזוניה העניש אותו מיד בתחילת המשחק, כשלקח פעם אחר פעם את השומר האישי שלו, ברנקו באדיו, עם הגב לסל וסיים בסלים קלים, כשהבונוס הוא שתי עבירות מהירות לסנגלי שהורידו אותו לספסל אחרי 2:24 דקות והוציאו אותו מהמשחק. משום מה, הטראפים הגיעו רק לעבר גבי דק שעלה מהספסל, ורק ברבע האחרון נזכר מרטינז להביא שמירה כפולה גם על הסקורר הקרואטי. לגבי הפיק אנד רול - לגבוהים האיטיים של ולנסיה, בעיקר נייט ריברס, לא היה סיכוי בחיפוי על קמפאצו שברצותו ידפוק שלשה וברצותו ימצא את הגבוה שחסם לדאנק קל. בהמשך, כשקאם טיילור עשה טאג בצבע - כלומר עצר את הגבוה שחסם בפיק אנד רול והיה חופשי - ריאל מצאה את הזוניה לשלשה. הרוטציות גם אפשרו לריאל לשלוט בריבאונד באופן כמעט מביך - 48:31, עם 19 כדורים חוזרים בהתקפה מול 22 בלבד בהגנה של ולנסיה. בלי השיטה מרטינז לא היה מגיע לפיינל פור, אבל היא גם זו שהפכה את הגמר והגביע לארץ המובטחת שלא ידרוך בה. למען ההגינות, צריך לומר שפערי הכישרון תהומיים. ריאל מלאה בשחקני כדורסל מענגים. מעבר לקמפאצו, ליילס והזוניה, גבי דק הפך לזקן חכם, שמשחק בחסכוניות, מתמצא מתחת לסל ויעיל עד להכאיב, עם 16 נקודות ו-8 ריבאונדים. תאו מאלדון הוא כוכב יורוליג אמיתי שעולה מהספסל, פריבילגיה שקשה לתאר. ואנדרס פליז הפנטסטי, השם הכי פחות גדול ברוטציה, מפציץ 3 מ-4 משלוש וייתן את הלב בכל שניה על הפרקט. בכלל, 11 מ-19 משלוש במחצית הראשונה הם לא רק מחדל של ולנסיה, אלא מעידים שריאל ממש ממש טובה בכדורסל. באופן לא הוגן כמעט. אלא שהפציעה העצובה של אוסמן גארובה, ה-5 האחרון בסגל של סקריולו, שבשקט עשה אתמול את הפלוס/ מינוס הטוב בקבוצה (17+), משאירה את הספרדים עם נחיתות עצומה מול הגודל המפחיד של אולימפיאקוס. גם פערי הכישרון מולנסיה כבר לא יהיו בתוקף. ברצוקאס כבר הפסיד גמר לריאל שהגיעה כקבוצה הפחות טובה, ובלמה את ההתקפה שלו עם אזורית בונקר במשך 40 דקות. ייתכן שסקריולו ינסה את מה שעבד לקודמו לתפקיד, צ'וס מתאו, רק שיהיה עליו לעשות זאת מול האדומים המוטרפים שממלאים את יציעי היריבה העירונית. התואר היחידי שחסר בארון העמוס שלו הוא היורוליג. כדי להשיג אותו, הוא יצטרך למצוא פתרונות מעמדה לא מוכרת: אנדרדוג.

אפשר לנתח את הנצחון של אולימפיאקוס דרך ההגנה. אפשר לדבר על הפתרונות ההגנתיים של ברצוקאס. אפשר לדבר על ההבדל בין היציאות הגבוהות והחזקות על הכדור לבין החילופים ההגנתיים. אפשר לדבר על סט היכולות ההגנתיות של שחקני הגנה פסיכיים כמו ווקאפ או וורד. כל הדברים האלו תרמו לטרחה שדפקו בתוך הפרצוף של שאראס. יותר מהכל, יש אלמנט אחד בצד שבו רוצים לשמור שעשה את ההבדל בין הגנה מצוינת (כמו זאת של פנר) לבין הגנת על בלתי עבירה כמו זאת שראינו בחצי הגמר הראשון של הפיינל פור. לאלמנט הזה קוראים ההתאוששות. גם מול קבוצת התקפה מוגבלת כמו פנרבחצ'ה, אין שום יריבה בעולם שיכולה להחזיק מעמד ברמת האחד אל אחד. יתרונות מספריים יהיו תמיד, בתדירויות משתנות. השאלה היא איך מגיבים למצב שבו פתאום שומרים 4 מול 5. נגד היציאות החזקות של אולימפיאקוס על הכדור והמכדרר, ידעה פנרבחצ'ה לעיתים להזיז את הכדור הצידה או ללכת למצבים של שורט רול או לנסות ולקחת את הכדור אלי צבע או טבעת. תמיד, או כמעט תמיד, היה שחקן הגנה שהגיע לעזור בזמן. ואז הכדור זז שוב, כי פנר היא קבוצת כדורסל מאומנת ומסודרת. ואז הגיע עוד שחקן הגנה. ועוד שחקן הגנה. ביציאות החוצה, בציפוף פנימה. תמיד. היכולת, בתוך הרוטציות ההגנתיות, לייצר התאוששות פעם אחר פעם שברה את משחק ההתקפה של שאראס. שברה את רוחם של שחקניו. ייצרה חיץ דרכו עוברים, קל מהצפוי, למשחק הגמר. לזה תוסיפו את אחוזי הקליעה מבחוץ. את המחצית הראשונה סיימו הטורקים עם 3/14 מחוץ לקשת שלוש הנקודות. במחצית השניה כבר ידעו היוונים לצופף פנימה יותר ויותר. בלית ברירה, הושלכו הרבה יותר שלשות מצידה של פנרבחצ'ה, שעשתה ב-20 הדקות האחרונות 5/22. עם כל החטאה, והורטון טאקר סיים עם 1/7, הול עם 0/3, מלי עם 1/5, יאנטונן עם 0/5 (כולל 3 רצופות באותו הפוזשן) ננעלו יותר ויותר הדרכים האחרות לייצר נקודות מכל מצב שהוא. הקבוצות האלו, הכדורסל הזה, מייצגות את האנומליה ההולכת וגוברת בין מאמני האולדסקול דוגמת שאראס וברצוקאס, שדוגלים בעקרונות שבתכלס חלפו מן העולם, לבין מה שרואים בכמעט כל ליגה אחרת, ודאי שבליגה הטובה בעולם. כדורסל שדוגל בסירוס במקרה הטורקי. כדורסל שבו צריכים להניע את הכדור כדי להניע את הכדור, במקרה היווני. ירידה לפרטים הגנתיים בעולם שדי איבד עניין. ובסוף, 40 דקות לפני הנפה שתלויה רק בה, יודעת אולימפיאקוס כמה דברים ברורים על עצמה: אין ביורוליג של העונה שום קבוצה שמתקרבת לקריטריון של קבוצת על, למעט אולימפיאקוס. פייר? ברמת הסגל, זה סגל של השפיץ של השפיץ של השפיץ ההיסטורי. עומק שאיננו סביר בעליל, על כל עמדה. כמות כשרון הזויה. גודל. אתלטיות. התקפה. הגנה. אין אף אחת שנמצאת באזור החיוג שלה. כל העומק הזה וכל העקרונות של ברצוקאס הם דברים נחמדים מאוד. בסוף, היא תלויה לחלוטין ביכולת של דורסי ופורנייה, כל אחד בתורו, לייצר לעצמו. הכדורסל ה"נכון", עם הנעת הכדור, עם הקבוצתיות, קורס כשנהיה קשה. ואז צריכים את האלו ששמים את הקבוצתיות ללעג. שמתעלמים מנסיונות הריסון של המאמנים שלהם ונוגחים את הכדור פנימה. הערב הם הופיעו כשהיו צריכים אותם. הם יצטרכו להגיע גם מול היריבה הספרדית שלהם ביום ראשון. לקלוע זה עדיף. עמדה מספר 4 של היוונים סיפקה הערב 2/4 מבחוץ של וזנקוב. ובעיקר 3/3 מפלצתי של אלק פיטרס. ובסה"כ, כקבוצה, 11 שלשות ב-41%. אם גם זה קורה ביום ראשון, הסגל היקר, המלא, המגוון והשלם של אוליפיאקוס ישאיר את הגביע בבית. עכשיו זמן למשחק מספר 2. חג שמח. שבת שלום. שיהיה לנו טוב.

עברו שני משחקים בגמרים האיזוריים, והם ממשיכים להתנהל כצפוי. גמר המערב הוא אירוע שאסור למצמץ בו לשנייה, קרב בין שתי ענקיות, כל משחק הוא סיפור חדש שגורם לנו לחשוב מחדש על כל מה שחשבנו שידענו על שתי הקבוצות והיריבות ביניהן. על גמר המזרח ניתן לומר שהוא שוויוני מבחינת היכולות המקצועיות של הקבוצות, אבל רק לאחת יש מנטליות שראויה לשלב הזה והיא מנצלת את זה כדי להשיג יתרון מבטיח. בואו נצלול למה שראינו עד עכשיו. אוקלהומה סיטי – סן אנטוניו (1:1) כל כך הרבה קרה בשני המשחקים הראשונים של הסדרה שמצליחה להתעלות על הציפיות הבלתי אפשריות שיש ממנה. כמעט כל מה שקרה קשור לתופעת הטבע שנקראת ויקטור וומבניאמה. סיפור המסגרת של הסדרה בינתיים הוא שבזמן ששיי גילג'ס אלכסנדר זכה בתואר ה-MVP, הסדרה בה הוא משתתף מתארגנת כולה סביב הדומיננטיות של כוכב היריבה. יש לוומבי עוד מה להוכיח בדרך לתואר השחקן הטוב בעולם, במיוחד סביב היכולת לשרוד פיזית ומנטלית פלייאוף שלם, אבל נדמה לי שאין כבר ספק שמדובר בשחקן הכדורסל הדומיננטי בעולם כרגע. המשחק הראשון נפתח ב-0:7 לספרס, וזה הספיק עבור מארק דייגנולט כדי להחליט, תוך פחות משלוש דקות, שאיזיאה הרטנשטיין לא יכול להיות על הפרקט כאשר וומבי משחק. כל שאר הדקות של הרטנשטיין במשחק הראשון היו בזמן המנוחה של וומבי, ובאופן מעניין דייגנולט התאים את המנוחות של שג"א לאלו של וומבי, כנראה מתוך תחושה שאם וומבי ישחק ללא שג"א יהיה קשה מאוד ל-OKC ליצור מצבי זריקה (ברבע האחרון של משחק 2, כאשר דייגנולט חזר לדפוסי המנוחה הרגילים של הכוכב שלו, זה אכן נראה ככה). החל מהדקה השלישית, בכל הדקות בהן וומבי שיחק ל-OKC היה הרכב נמוך עם חמישה קלעי חוץ, ושמר עליו שחקן כנף, בעיקר אלכס קארוסו וקצת ג'יילן וויליאמס. מיטש ג'ונסון היה מוכן לכך. בהתקפה, וומבי שימש כחוסם בפיק נ' רול, ניסה לתפוס עמדות על שחקנים נמוכים או לברוח להם להאלי-הופ והתנפל על ריבאונד ההתקפה. שחקני הספרס מתמקצעים בהבנה איך להפעיל את האיש הגדול שלהם במצבים כאלה. צ'ט הולמגרן, שאמור היה להיות בעמדת עזרה, היה חסר משמעות וחסר אונים כשוומבי קיבל והשתלט על כדורים כל כך קרוב לטבעת. היו ל-OKC כמה נצחונות בהגנה, בעיקר קארוסו הבלתי נלאה הצליח לייצר עצירות, אבל בתמונה הגדולה וומבי הבהיר שלא ניתן לשמור עליו עם שחקנים נמוכים לאורך זמן. הסל שלו שייזכר מהמשחק הזה הוא השלשה לקראת סוף ההארכה הראשונה, הסיפור המעניין יותר הוא שכל שאר 13 הסלים שלו נקלעו בצבע, תוך ניצול יתרון הגודל שלו בשלל דרכים: בהגנה, כצפוי, סן אנטוניו ניסתה "להחביא" את וומבי על קארוסו כדי שיהיה בעמדת עזרה. על פניו, 31 הנקודות ו-8 השלשות של קארוסו הן נצחון להתקפת OKC על הגישה הזאת. אבל האופן בו וומבי הצליח לשבש את משחק ההתקפה של הת'אנדר, במיוחד של שג"א, היה משמעותי יותר. ככל שהתקדם המשחק וומבי הפסיק לשמור על שחקן ספציפי והספרס עברו לשיטה של חצי איזורית בה וומבי תמיד נמצא בפינה השמאלית קרוב לצבע. השומר של שג"א נצמד אליו, בעיקר לכתף שמאל, הזמין אותו לנסות להגיע לטבעת ולהיתקל בחייזר הצרפתי. כאשר שג"א ניסה להשתחרר לזריקה מחצי מרחק, הנשק העיקרי שלו, היה לו שחקן על הכתף שמפריע לו, ואליו הצטרף וומבי שזיהה את הרגע בו שג"א מתחיל את תנועת הזריקה והתקרב כדי להקשות עליה. הבלוק של וומבי על שג"א מדגים איך סן אנטוניו הצליחה להקשות כל כך על ה-MVP: עוד לפני הבלוק הזה, וומבי שינה שורה של זריקות של שג"א. הבלוק הגיע בשלב בו כבר החלו משחקי החתול ועכבר בין הקבוצות. אולקהומה סיטי פינתה בפוזשן הזה את כל צד ימין עבור שג"א, הכריחה את וומבי להיות בצד השני, והוא עדיין הספיק להגיע ולחסום את הזריקה. במקרים אחרים הנסיון להרחיק את שג"א מוומבי ולפנות לו חצי מגרש כן עבדה, וגם לתת לו לצאת מחסימות בלי כדור או שתהיה התרחשות רחוק מהכדור כשהוא מתחיל את הבידוד אלה כלים שעזרו לו להגיע לזריקות טובות, במיוחד במשחק השני והמצוין שלו. קארוסו, איך לא, היה הראשון לזהות את הרגע בו וומבי מתמסר לעזרה ומשאיר את הפינה חשופה והחל לנוע בדיוק בתזמון הזה לפינה כדי לקבל עוד כמה זריקות פנויות. כל כך הרבה פוזשנים במשחק הראשון היו מלאכת מחשבת של מאמנים ושחקנים שמגיבים בזמן אמת. למרות שהמשחק הראשון היה שוויוני מאוד וההפסד הכי צמוד שיכול להיות, דייגנולט הגיע למשחק השני עם שינוי פרדיגמה מלא. לגבי ההתמודדות עם וומבי, איך לא. הבעיה מהמשחק הראשון הפכה לפתרון במשחק השני. או, במילים אחרות, איזיאה הרטנשטיין חזר לעניינים. מי שנראה כמו שחקן שהסדרה הזאת לא בשבילו, מה שמעלה שאלה לגבי העתיד שלו ב-OKC כשבקיץ יש אופציית קבוצה על החוזה הגבוה שלו, הפך למושיע של האנושות במלחמתה בחייזר הבלתי עציר. בהגנה, הוא גבוה מספיק כדי להקשות מאוד על המסירות הגבוהות לוומבי מתחת לסל וזריז מספיק כדי להקשות על המשחק של וומבי עם הפנים לסל. בפיק נ' רול הוא אפילו מספק עזרה על החדירות של הגארדים, מה ששחקני החוץ ששמרו על וומבי במשחק הראשון לא עשו (הרבה סלים של סטפון קאסל ודילן הארפר הגיעו מחדירות קלות שנבעו מכך שהשחקן של וומבי נשאר צמוד אליו). הרטנשטיין כן נתן לוומבי את השלשה, אבל נכון לרגע זה זריקות של וומבי משלוש הן נצחון להגנה, גם אם הוא קולע אותן באחוזים טובים כמו במשחק השני. בהתקפה, הרטשנטיין לקח מספיק ריבאונדים וקלע מספיק מהפלואטרים שלו כדי להיות פקטור משמעותי. ובעיקר, הוא השתמש בכל דרך אפשרית כדי למנוע מוומבי להגיע לעמדות עזרה. ניתן לומר שהוא שכלל את חסימת גורטאט, המהלך שכנראה הפך את הסנטר הפולני שפרש ב-2020 למפורסם יותר בחודש האחרון מאשר בכל הקריירה שלו. חסימת גורטאט היא מהלך בו שחקן התקפה שנמצא בצבע חוסם את השומר שלו ומאפשר לשחקן שחודר להגיע עד לטבעת, או במקרה של OKC גם להגיע לזריקה טובה מחצי מרחק בלי יד ארוכה שמפריעה. ג'וליוס רנדל השתמש בכך לא מעט מול וומבי בסיבוב השני. ברבע הראשון נראה היה שהרטנשטיין מבצע חסימת גורטאט כמעט בכל פוזשן התקפי, כולל בדרכים לא חוקיות: אני מניח שזה עבר את הגבול שיאפשר לזה להיות אפקטיבי לאורך זמן. השופטים של המשחקים הבאים בעמם יושבים, וגם הם ראו הילוכים חוזרים של הרטנשטיין תופס את היד של וומבי מספר פעמים, ואת הרעש התקשורתי שזה יצר. סביר להניח שהשופט שמתחת לסל יהיה עם יותר תשומת לב לכך, וניתן לסמוך על וומבי שימכור את המהלכים האלה. אבל בתמונה הגדולה הרטנשטיין בהחלט נראה כרגע כמו הפתרון הטוב ביותר לטווח ארוך מול וומבי. סיבה מרכזית לכך פחות קשורה אליו ישירות, ויותר לכך שבמשחק השני OKC למדה להתמודד יותר טוב עם הנוכחות של וומבי בצבע. השחקנים של דייגנולט משלבים אותו במהלך המרכזי הראשוני ואז מניעים כדור ומכריחים אותו לזוז עד שמשהו מתפנה, ורוב הזמן זה אכן קורה. ל-OKC יש כלים לשחק התקפה מסודרת עם הרבה חסימות ותנועה, בכל חמישייה יש מספיק יכולת חדירה, מסירה וקליעה כדי לייצר משהו בהתקפה העומדת במקום להסתמך רק על שג"א. במשחק 2 היו לת'אנדר 34 אסיסטים על 9 איבודים, והם יצטרכו להמשיך לשחק בסבלנות ובאחריות שמאפשרת מספרים כאלה כדי ליצור מצבי זריקה טובים מול סן אנטוניו הזאת. היכולת של הרטנשטיין לשחק מול וומבי שינתה גם את הגישה של דייגנולט לדקות המנוחה של הצרפתי. אחרי שבמשחק הראשון הרטנשטיין שיחק מול לוק קורנט והת'אנדר ניסו להגיע לטבעת, פעמים רבות בהצלחה (הרבה בזכות ג'יילן וויליאמס), במשחק השני בדקות האלה OKC העלתה הרכבים של חמישה קלעי חוץ, מה שהקשה מאוד על קורנט שאוהב, אפילו יותר מוומבי, לחנות קרוב לצבע. בשני המשחקים OKC ניצחה את הדקות האלה ונראה שדייגנולט מצא נוסחה שתאפשר לו להמשיך לנצח אותן, מה שיכול להיות פקטור משמעותי בהמשך הסדרה. המשחק השני הבליט גם את יתרון העומק של OKC. יש לה שמונה שחקני חמישייה אמיתיים ועוד ארבעה שחקני רוטציה ראויים, שלרובם רזומה משותף משמעותי, כולל לפחות 30 משחקי פלייאוף ביחד. גם לספרס סגל רחב, אבל עם יותר שחקנים חסרי נסיון שהמגבלות שלהם באות לידי ביטוי בסדרה כזאת. את משחק 2 OKC ניצחה קודם כל בזכות נצחון במשחק הפוזשנים, כי בזמן שהחבורה המתואמת והאחראית של דייגנולט איבדה רק 9 כדורים, השחקנים של ג'ונסון איבדו 21, חלקם איבודים שהובילו למתפרצות. סטפון קאסל נפלא בכל כך הרבה דרכים, אבל ברגע שיריבה מונעת ממנו את הפעולה הפשוטה ומכריחה אותו לחשוב תוך כדי תנועה הוא הופך למכונת איבודים. הסדרה הזאת כל כך מרתקת מבחינה מקצועית וטקטית, אבל מאוד יכול להיות שתוכרע בתחום הפיזי, בשאלה מי מבין שחקני המפתח בשתי הקבוצות יצליח לשרוד את המשחקים האלה פעם ביומיים, ימשיך לשחק ברמה הגבוהה ביותר, לא ייפול מהרגליים. זה עשוי להיות המבחן החשוב ביותר של וומבי בסדרה הזאת. וכמובן, החשש הוא שסדרה כל כך מרתקת תוכרע על פציעות. דיארון פוקס עוד לא שיחק, ג'יי-דאב, דילן "לא ייאמן שהוא רוקי בן 20" הארפר ואג'יי מיטשל נפצעו במשחק האחרון. לנו נותר רק לקוות שכולם יחזרו מהר ושזה לא יהיה פקטור משמעותי בסדרה, ובינתיים לרפרש את שאמס בשביל ידיעות אמורפיות מהסוג הזה: ניקס – קליבלנד (0:2) המשחק הראשון בגמר המזרח היה שני משחקים שונים. קליבלנד עשתה הרבה מאוד דברים טובים, ובמיוחד ניצלה ברבע השלישי את הנסיון של הניקס להביא שחקן נוסף לכדור מול דונובן מיטשל וג'יימס הארדן. הקאבס מאוד אוהבים שנותנים להם את מהלכי ה-4 על 3 האלה והם אכן ניצלו אותם כדי לברוח. מיטשל המשיך בזון ממשחק 7 בדטרויט והכל כבר נראה סגור בדרך לגניבת הביתיות תוך ניצול יום חלוד מאוד של הניקס. ואז הגיע המשחק השני שבתוך המשחק הראשון. האחריות העיקרית על ההתפרקות של קליבלנד ברבע האחרון, התפרקות שכבר קרתה במשחק הכריסמס בין שתי הקבוצות, היא על קני אטקינסון. הוא קפא בזמן שהניקס ביצעו פעם אחרי פעם את אותו המהלך בו או ג'י אנונובי הגיע לחסום לג'יילן ברונסון כדי להשיג חילוף בו הארדן שומר על ברונסון, בזמן ששאר השחקנים נצמדים לפינות, ואז ברונסון תקף את הארדן בבידוד וקלע סל ועוד סל ועוד סל. תראו את תקציר ההשתלטות של ברונסון על המשחק, תראו אותו מבצע את אותו המהלך פעם אחרי פעם, פוזשן אחרי פוזשן, ואז שוב בסוף הזמן החוקי ופעם נוספת בהארכה: אטקינסון הגיב רק כאשר ההפרש ירד מ-22 ל-5. וגם התגובה שלו הייתה בעייתית. הוא הכניס את סאם מריל ועבר לבצע דאבל טים על ברונסון, אבל הארדן ומריל הגיבו לאט מאוד והניקס המשיכו לחגוג על הגנה נמוכה, איטית ולא מתואמת של קליבלנד. לא היה נסיון להילחם בחסימה, לבצע הדג' שיאפשר להארדן לחזור מספיק מהר לאנונובי אחרי מסירה, להביא עזרה מהירה יותר או דאבל טים אחרי שברונסון מתחיל את הפעולה, לשמור איזורית (כלי שעבד לקליבלנד בפלייאוף הקודם), להפתיע את התקפת הניקס עם שינויים לא צפויים בהגנה, להוציא את הארדן לשתי דקות כדי לקחת לניקס את המהלך הפשוט. עם כזה הפרש בכזה שלב, לא צריך היה יותר משני פוזשנים הגנתיים טובים כדי להדוף את הקאמבק. סיכוי סביר שההתפרקות של קליבלנד בסוף המשחק הראשון הייתה הרגע בו הסדרה הזאת הוכרעה. הקאבס לא רק איבדו הזדמנות נהדרת לגנוב את הביתיות, הם נחשפו שוב בחולשה המנטלית שלהם, במיוחד מול הניקס. כן, קליבלנד כבר חזרה מפיגור 2:0 מול דטרויט, ואני זוכר את עצמי סוג של מספיד אותה גם אז. אבל לחזור פעם נוספת, אחרי שתי סדרות של שבעה משחקים ללא מנוחה, מול יריבה שלמה יותר מדטרויט, ואחרי התפרקות כזאת, נראית כמו משימה כמעט בלתי אפשרית עבור הקאבס. כמו בשני ההפסדים הראשונים בדטרויט, גם משני ההפסדים בניו יורק קליבלנד תוכל לצאת עם תחושה שהיו הרבה דקות שהיא הייתה הקבוצה הטובה יותר. גם במשחק 2 היא נראתה טובה ומאורגנת יותר במחצית הראשונה, הגיעה בעקביות לזריקות טובות יותר אבל החטיאה אותן, במיוחד שלשות פנויות ברבע השני (רובן של מומחה השלשות מריל). אבל בזמן שהניקס מצאו דרך להישאר במשחק במחצית הפחות טובה שלהם, הספיקו 6-7 דקות לא טובות של הקאבס בפתיחת המחצית השנייה כדי שהניקס יברחו ל-18 הפרש וייצרו את הפער שקליבלנד לא תחזור ממנו. כי בדקות הרעות של הקאבס כל המערכים מתפרקים, הירידה להגנה נעלמת, חוסר הריכוז בולט גם בפעולות פשוטות. משחק 2 הדגיש את ההבדל בין הניקס לדטרויט. אטקינסון הכין את הקבוצה שלו טוב לסגירה של ברונסון, גם כשהוא נתן לו את החילוף העזרה הגיעה מוקדם יותר והקשתה עליו להגיע לזריקות שהוא אוהב. אבל זה נתן פתח לשאר השחקנים לבוא לידי ביטוי, כי בחמישייה של מייק בראון אין כרגע חוליות חלשות. יריבות מהמרות מג'וש הארט כי זה מה שיש, אבל הארט הגיע למשחק הזה נחוש להוכיח שהוא לוקח מה שנותנים לו, שהוא ממש לא אסאר תומפסון בהתקפה. הוא קלע מספיק מהשלשות החופשיות שקיבל וניצל מספיק פעמים את יתרון הזריזות שלו על ג'ארט אלן ששמר עליו כדי להפוך את הנסיון להתעלם ממנו לבעיה, בדרך ל-26 נקודות. מבחינתי, עוד יותר מהארט זה היה משחק שהבליט את האיכויות של מיקל ברידג'ס כסופר רול פלייר. את 19 הנקודות שלו הוא השיג בתוך שטף המשחק, תוך ניצול מצבים בהם ההגנה כבר זזה כדי לזהות נתיב פנוי לטבעת וזיהוי החורים בתוך ההגנה כדי להגיע למשבצות שהוא אוהב מחצי מרחק. כך הניקס קיבלו 45 נקודות מהשחקנים שנחשבים לאופציה הרביעית והחמישית בהתקפה שלהם, שבמקביל גם שומרים נהדר על מיטשל והארדן. חשוב להדגיש שלמרות המשך רצף הנצחונות, כולל עוד מיני בלו-אאוט לאוסף, הניקס יצאו מהזון ההתקפי שלהם. הם הפסיקו כמעט לחלוטין להשתמש בקארל אנתוני טאונס כמנהל משחק, גם בגלל שקליבלנד התמודדה עם זה יפה במשחק הראשון, אבל גם בגלל שהרגלים קודמים עבדו מספיק טוב. אלה היו נצחונות של הניקס של העונה הרגילה בתקופות הטובות שלה, לא של הניקס שגילתה על עצמה משהו חדש בפלייאוף. זה חשוב אם מניחים שהניקס בדרך לגמר, כי שם החבורה של מייק בראון תצטרך למצוא מחדש את מה שגילתה בסיבובים הראשונים כדי שיהיה לה סיכוי מול מי משתי הענקיות שתנצח.

הפיינל פור מגיע בעוד רגע, ופתאום הוא מרגיש לא חשוב. לא מעניין. לא מרגש. במקום להתכונן לחג (חג השבועות שלנו והחג של הכדורסל שבא מיד אחריו), המחשבות זולגות כל הזמן לרגע האחרון בחייו הקצרים של רז אדם. לזמן שעצר מלכת עבור משפחתו. לחברים שחיכו לו לשווא בגיבוש הקבוצתי, ועוד מעט יצטרכו לחזור בלעדיו למגרש. והנה, שוב קיבלנו תזכורת כמה הכל כאן שברירי, ואיך הכל כאן כואב. וכמו ששחקני הפועל גליל עליון, ושותפיו של רז מהקבוצות האחרות, יצטרכו להשאיר את הצרות והדמעות בצד ולשחק, כך גם אנחנו - כולנו - צריכים להמשיך ולעסוק במשחק. זה מוזר, ומרגיש תלוש, אבל אלה החיים. עבור חלקנו זו בריחה, עבור אחרים זו ההתמודדות. בואו ננסה לצלול לאירוע הגדול שייפתח באואקה בתפר שבין שבועות לשבת. אז איך לוקחים שני גביעי יורוליג ברציפות? הוויכוח הסוער סביב השאלה "מי השושלת הגדולה בהיסטוריה?" לא יוכרע לעולם. כל אחד יענה מתוך הפוזיציה שלו, או מהדור שבו גדל. תשאלו את אוהדי מכבי ת"א, ולהם אין ספק שלא הייתה ולא תהיה קבוצה כמו זו של שרונאס יאסיקביצ'יוס ואנתוני פארקר (ואם תהיה, היא בוודאי תלבש צהוב). תשאלו את אוהדי אנאדולו אפס, והם יגחכו כשתנסו להשוות מישהו לוואסילייה מיציץ' ולשיין לארקין, שלקחו קבוצה מהאשפתות והרימו אותה לגבהים הכי גבוהים, ועוד אחרי שמגיפת הקורונה גנבה להם גביע. ומה עם אולימפיאקוס של 2012 ו-2013? לא צריך לדמיין מה היו עונים, כי שאלתי. "כל אחד ייתן לך תשובה אחרת, וברור שאני לא אובייקטיבי, אבל אולימפיאקוס היא השושלת מספר 1", אמר לי ואסיליס ספאנוליס כשנפגשנו לפני כשלוש שנים. "למה? כי אנחנו עשינו את זה עם התקציב הכי נמוך, ובלי שמות גדולים. אף אחד לא הכיר חלק מהשחקנים שהיו לנו. למכבי היה את שאראס, פארקר, ניקולה וויצ'יץ', מייסיאו באסטון, דריק שארפ וטל בורשטיין. לאפס את מיציץ' ולארקין. אני לא מזלזל, כי לא קל לנהל חבורה כזאת של כוכבים. אבל אנחנו היינו כמו דוד מול גוליית". צילום: Action Images כך או כך, פנרבחצ'ה הגיעה לאתונה בתור האלופה הגאה, ועכשיו גם היא רוצה להיכנס לוויכוח הזה. ווייד בולדווין ובונזי קולסון חולמים שישאלו אותם אם היו גדולים מאפס, אולימפיאקוס ומכבי, היחידות בעידן היורוליג שזכו בבק-טו-בק. עבור יאסיקביצ'יוס, שהיה הווינר האולטימטיבי באחת הטוענות לכתר כשחקן, לא תהיה חותמת טובה ומוחלטת יותר לגדולתו מאשר להכניסו למיקס גם כמאמן. אוהדי פנאתינייקוס, אלה שמיהרו לרכוש כרטיסים לפיינל פור הביתי והחליטו ללכת למשחקים למרות ההדחה ברבע הגמר, יתמכו בפנר. לא שהיוונים הפכו לחובבי טורקיה, ואת בולדווין הם בוודאי לא אוהבים אחרי סל הניצחון והחגיגה המתריסה שבאה אחריו. ובכל זאת... שאראס הוא אגדה גם עבורם, ובכל ביקור שלו באתונה מקבלים אותו במחיאות כפיים ובשירי הלל. ויש עוד משהו. קטן. פעוט: הקבוצה בכותונת הפסים תשחק נגד אולימפיאקוס. עבור אוהד פאו הממוצע, לא צריך יותר מזה כדי לעודד אותה. אבל איך, איך עושים את זה? האם יש מתכון מנצח? הרי הכדורסל השתנה לחלוטין בין הזכיות של מכבי ת"א ב-2004 ו-2005 לאלו של אנאדולו ב-2021 ו-2022. ואת ההבדל בינן לבין אולימפיאקוס ב-2012 ו-2013 הסביר כאן ספאנוליס (וקצת הוריד מהתהילה הגדולה של עצמו ושל יורגוס פרינטזיס, אבל נניח לו). המשכיות? לא בדיוק. וויל בולדווין בכל זאת, מצאנו מרכיב אחד שבפנר לא יאהבו לשמוע עליו. בניצחון הראשון של אפס בגמר היא קלעה 86 נקודות, ומי שאחראים ל-74 מהן היו שם עבורה גם בניצחון השני. למעשה, סרטאץ' שאנלי (12) הוא היחיד שעזב בין שתי הזכיות, בעוד קרונו סימון (0 ב-2021) לא שיחק בגמר 2022 בגלל פציעה. הלאה. אולימפיאקוס קלעה 62 נקודות בניצחון הדרמטי על צסק"א שהוכרע בגויאבה המפורסמת של פרינטזיס, ו-56 מהן חזרו כדי לנצח את ריאל מדריד כעבור שנה. המעטים שהחמיצו היו לא חשובים במיוחד: ואנגליס מנדזאריס (3), מרקו קשל (3), ג'ואי דורסי (0) ולאזוס פפאדופולוס (0). ההמשכיות המרשימה הזו פגשה גם את מכבי של פיני גרשון. נכון, דייויד בלו, שקלע 20 נקודות בגמר מול סקיפר בולוניה ביד אליהו, עזב (ואחר כך חזר לעוד שלוש קדנציות, שלושה פיינל פורים וגביע אחד) - ועדיין נשארו בסגל 92 מתוך ה-118 בין שני הגמרים. היעדרם של ברונו שונדוב (4 נקודות בגמר 2004), אבי בן שימול (2) ודיון תומאס (היחיד שלא קלע) לא מאוד הורגש בניצחון על באסקוניה ב-2005. הוא בבית, הנקודות שלו יחסרו לפנרבחצ'ה, נייג'ל הייז דייויס ואיפה כל זה שם את פנרבחצ'ה הנוכחית? במקום לא כל כך טוב. היא אמנם תתייצב לפיינל פור הזה עם לא מעט שחקנים שחגגו איתה לפני שנה - בולדווין, קולסון, דבון הול (שתואר ה-MVP נשדד ממנו אשתקד), ניקולו מלי, קם בירץ' וטאריק ביברוביץ', בעוד ז'ילסון באנגו נשאר ונפצע - אבל ההבדל נעוץ במי שיחסרו. הטורקים יסתדרו בלי אריק מקולום (3 בגמר הקודם) ודיישון פייר (0), רק שבניגוד לבק-טו-בקיות הקודמות, הם יעלו לשחק ללא שני השחקנים שקלעו את רוב הנקודות שלהם אשתקד מול מונאקו: לנייג'ל הייז-דייויס היו 23 ולמרקו גודוריץ' 19. בסך הכל - 42 מתוך 81 של הקבוצה כולה. נשמע רע, ולא מבטיח, והנה כוכבית: לפנר ה"חדשה" יש את טיילן הורטון-טאקר, מהבודדים שהגיעו העונה ליורוליג בלי ניסיון אירופי והתבררו כבינגו; ואת ננדו דה קולו, שהגיע לראשונה לאיסטנבול כאלוף מכהן ב-2019 ולא הצליח להביא לה גביע. עכשיו, רגע לפני הפרישה, הוא רוצה להחזיר את החוב. וואלק, יש מצב. והאמת שגם מגיע לו. עם ננדו או בלעדיו, ביום ראשון ב-20:00 האוזמן ואני מחכים לכם למפגש פופ-אפ לקראת גמר היורוליג (שייפתח ב-21:00). נדבר, נדסקס, נצחק, תשאלו, נענה. כמו שאנחנו אוהבים. ונשכח לרגע מכל הצרות. לחצו כאן להרשמה. חג שמח עד כמה שניתן, ותנחומים למשפחת אדם היקרה.