תוצאות חיפוש

בעוד שבוע תסתיים העונה הרגילה ב-NBA. מכיוון שהמוקד יעבור מיד אל משחקי הפליי-אין, ובמיוחד אל פורטלנד וסיכוייה להיכנס לפלייאוף, אקדים במעט לחלק את תארי העונה הרגילה שלי. הסיפור הגדול של מה שהאמריקאים מכנים עונת הפרסים הוא מאבק איתנים מרובע על תואר ה-MVP. אל ניקולה יוקיץ' ושיי גילג'ס אלכסנדר, שניהלו מרוץ זוגי צמוד, הצטרפו בחודש האחרון ויקטור וומבניאמה ולוקה דונצ'יץ'. כל הארבעה מספקים נתונים מדהימים וכל אחד מהם יכול להיות MVP ראוי מאוד. זה אחד המירוצים האיכותיים ביותר שאני זוכר, לכן אתן לו את מרכז הבמה בכתבה ואשאיר מקום מעט משני לשאר דירוג המצטיינים (שיוחלף בחמישיות העונה) ולשאר התארים.

זה המאמן כשטוב. זה המאמן כשרע. השיח סביב מידת ההשפעה של הקואץ' אשר מחוץ לקווים, על התצוגות של השחקנים אשר בפנים, רלוונטי ומעניין תמיד. כשמדברים על הכדורסל שלנו בכלל ועל הנציגות בליגה השניה בטיבה בפרט, כלומר הפועל תל אביב של איטודיס ומכבי תל אביב של קטש, הדברים הופכים להיות גם אמוציונאליים. אם רק היה לקטש את הכסף של האדומים. אם רק היה לאיטודיס את הריימנים של הצהובים, נגיד. אז, אוהו, מה היה קורה. מאמנים באירופה, מאז והלוואי שגם לתמיד, זה משהו ששווה חגיגה. בטקסט הזה, ננסה לחגוג קצת במספרים. לכו תדעו, אולי נצא גם עם מסקנות.

מודה. סיום המשחק של הפועל תל אביב בבסקוניה, במחזור הקודם, הכניס אותי למוד של דריכות. האם יכול להיות שאנחנו חוזים, אל מול עינינו הטרוטות מאזעקות, בתאונת דרכים ספורטיבית היסטורית ששולחת את הפרויקט משנה המציאות של עופר ינאי מהשפיץ של המפעל ועד מחוץ לפלייאוף במקרה הטוב ומחוץ להכל במקרה שהפך אפשרי? כי יש סדר משחקים קשה במיוחד, כי הקבוצה של איטודיס נראית רע ואפאתית במיוחד. והצעתי כאן למקסם את הסיכויים ולשלוח את הקואץ' המצוין הביתה שלו, ולו כדי לשנות טיפה אווירה ומומנטום.

זה היה די צפוי שתחושת הדז'ה-וו תכה בעודד קטש בעומדו על הקווים בהאלה פיוניר. בכל זאת, הוא ומכבי ת"א על אותו פרקט במוצאי פסח זה תמיד מתכון לדרמה: לפני 26 שנה הוא ניצח אותה עם פנאתינייקוס בגמר גביע אירופה בסלוניקי. לפני שנתיים ניצח יחד איתה את פאו באואקה בפתיחת סדרת רבע הגמר. ולפני שלוש שנים הם הבטיחו את הכרטיס הראשון לפלייאוף המשותף שלהם יחד. אבל לא. הפעם הדז'ה-וו היה שונה ומפתיע, ובא מכיוון אחר לגמרי.

אחד הדברים שהכי קשים לנו, פרשנים ואוהדים כאחד, זה להודות במקריות. אם קבוצה מנצחת, המאמן בהכרח גאון. אם היא מפסידה, זה כנראה באשמתו. טוב יעשו אנשי הפועל תל אביב אם יודו, לפחות בינם לבין עצמם, שבניצחון שלהם על פנאתינייקוס היה אלמנט מסוים של אותה מקריות מגונה. כן, גם המאמן וגם השחקנים עשו דברים נכונים כדי להשפיע על התוצאה, בוודאי. אבל לא היה חסר הרבה כדי שהקבוצה ששווה מיליונים, כלומר הרבה מיליונים, תפסיד בפעם השלישית ברציפות ותשקע עוד יותר במשבר עמוק, כשהטופ 6 ואפילו הפלייאין בסכנה.

מ-13 מידיא ועד אחד אלוהינו. בהגדה של פסח יש היגיון שמתאים לחג. בכדורסל שלנו, זה מתחיל בשחקן שרק פרץ ומגיע עד לגדול ביותר. ביניהם, נמצא כל הסיפור של הכדורסל הישראלי העכשווי. אני בטוח שיש עוד מלא שחקנים, עסקנים או סיפורים שפספסתי, אז אכניס את המשפט שחותם את הטורים שלי דווקא בהתחלה: הכל, אבל הכל, אמת לשעתה. ובמקרה של הטור הזה, אמת לדעתי. בואו נצא לדרך.

אולם מלא מאף לאף באמצע בוסטון. יום קר. ג'ף ואן גנדי, אחד מהאנשים היותר חכמים בעולם הכדורסל, ובהחלט מהיותר חריפים, יושב על הבמה. הוא משתף את הקהל באחת המסקנות שלו מעשרות שנים של אימון. הציטוט, ברשותכם, בסגנון חופשי. "יש לי חוק שאני קורא לו – שלושת ה-Sים. יש שלוש תכונות שאני לא יכול לקבל אצל שחקנים – Soft, Selfish and Stupid. אתה יכול להיות אחד מהם, אבל לא שניים".

אוקיי, אז כמעט הצלחנו לשכנע אחד את השני שעודד קטש צריך להאריך חוזה במכבי ת"א. או אולי לעבור להפועל ת"א. או שבעצם, אולי לא זה ולא זה? במסגרת הקלפים שמונחים בכיסו של המאמן הטוב בישראל, יכולות להיות עוד כמה אופציות. למשל, הפועל ירושלים. נגיד, באיירן מינכן. לדוגמה, פרטיזן בלגרד. טוב, העסק מתחיל להסתבך ולהסתעף. זה סימן שצריך לנהל שיחה ארוכה ועמוקה, לשאול שאלות, לנתח ניתוחים, להביא קצת מידע מבפנים, וכמובן, להמר הימורים. הצטרפו אלינו.

סיפור קטש לאן מלווה אותנו כבר חודשים. מעמדו, כמעט פיטוריו המוכחשים וענייני החוזה הבא. מכבי תל אביב הולכת עליו בכל הכוח. עופר ינאי מוכן, על פי פרסומים זרים, שקטש ינהל מו"מ עם עצמו (ויביא איתו חברים). אז נכון שהחלטות כאלו נלקחות לעיתים על בסיס של תחושת בטן או מומנטום, אבל לפחות תאורטית, יש כאן מערכת שלמה של שיקולים שניתן לקחת בחשבון לפני שמקבלים החלטה מושכלת, כזאת בעלת השלכות רוחב פוטנציאליות במאבק המעמדות של הכדורסל הישראלי והשלכות מיקרו על חשבון הבנק של המאמן המוערך ביותר בארץ הקודש. במקרה כזה, הדיסקו לא יכול לעמוד מנגד. זמן להקים ועדה שתגבש המלצות.

יש לנו פיינל פור. ארבע קבוצות יאבקו החל מסוף השבוע הקרוב על זכותן להניף ברזל: אריזונה , מישיגן , יוקון  ו אילינוי . אחרי סופ"ש עמוס במשחקים שבו שוחקו שלבי שמינית הגמר ורבע הגמר. אחרי, כצפוי ובאופן מסורתי, משחקים צמוד שהלכו קרוב-קרוב עד השנייה האחרונה. אחרי וואחד ממתק של שלשת ניצחון אדירה במשחק האחרון. אחרי לא מעט דמעות שנשפכו על הפרקט עם שריקות הסיום ובמסיבות העיתונאים - דמעות שגרמו לי להרהר באכזריות המתפרצת של פורמט הנוקאאוט, פורמט אליו אנחנו מורגלים היטב בכדורסל האירופי. כך חולקו כאן שנים על גבי שנים תארים רבים. אבל משהו פה מרגיש לי אחר.

בימים האחרונים התכנסו בעלי קבוצות ה-NBA לדיון שלא עלה על השולחן כבר יותר משני עשורים. על הפרק: הרחבת הליגה ל-32 קבוצות. אבל הסיפור כאן גדול בהרבה מהוספת שתי קבוצות ללוח המשחקים או מעוד מדף בחנות ה-NBA בשדרה החמישית. מדובר במהלך שמגלם שתי תפיסות שונות לגבי עתיד הליגה. האחת, תיקון היסטורי לעיר שאיבדה את הקבוצה שלה בנסיבות שעד היום שנויות במחלוקת. והשנייה, מבט קר, מחושב וכלכלי על השוק שבו הליגה רוצה לצמוח בעשור הקרוב. ובין שתי התפיסות האלה ניצבות שתי ערים: סיאטל ולאס וגאס.

העונה הרגילה של ה-NBA נכנסה לישורת האחרונה באמת, בעוד שבועיים ייערך מחזור המשחקים האחרון ומעט לאחר מכן יתחיל טורניר הפליי-אין. ואז יתחיל הדבר האמיתי. לפלייאוף יש נטייה להשכיח מהר מאוד את מה שקרה בעונה הרגילה, סיפורים חדשים מתחילים להיכתב, אגדות חדשות מתחילות להיווצר, לכל מי שהגיע לשם יש הזדמנות להיראות אחרת לגמרי מאשר בעונה הרגילה. אם יש משהו שניתן להבטיח, זה שיהיו בפלייאוף שחקנים שיפרצו, כאלה שפחות בלטו בעונה הרגילה ופתאום נראים כמו סופרסטארים לכל דבר.