תוצאות חיפוש

תיכף נדבר על כריס פול, אבל לפני שמדברים על כריס פול, צריך לדבר על פי.ג'יי בראון. בראון היה הסנטר הפותח של ניו אורלינס בעונת הרוקי של כריס פול. שחקן הגנתי וקשוח שאת המוניטין שלו בנה בחצי השני של שנות ה-90 כפאוור פורוורד לצידו של אלונזו מורנינג בקבוצות הקשוחות של מיאמי. לבראון היה הרבה מה להציע לכריס הרוקי ולשאר ההרכב הצעיר של ההורנטס, אבל בגיל 36 מה שלא היה לו להציע זה ברכיים. האסיסט הראשון שכריס פול מסר בליגה היה דוגמה מוצלחת: בראון הגיע לפיק בצד שמאל של המגרש, פול מצא אותו עם הגב לסל ובראון קלע בסיבוב מעל ידו המושטת של בראד מילר, בלי להתרומם יותר מדי מהרצפה.

לפני תחילת המשחק תהיתי מה יכריע כאן. מי תקלע טוב יותר מבחוץ ( אחרי שכתבנו כאן פריוויו שכל כולו שלשות והקשר בינן לבין נצחון בדו קרב הזה )? הקבוצה העמוקה יותר? תאוריית הלא משנה מי קטש ילביש יקלע? כאשר מנתחים משחק מהסוף להתחלה, וזה הרי מה שעושים כאן, הנטייה האוטומטית היא לייחס למאמן המנצח את המהלך הטקטי שעשה הבדל. עוד ממש רגע נדבר כאן טקטיקה, מהלכים וחילופים. ונתהה, בקול רם, אם זה באמת הסיפור מאחורי עוד העפלה צהובה לגמר גביע המדינה.

נתחיל בעובדות, בנתונים ובמספרים. 3 מ-4 קבוצות הקליעה הכי טובות בליגת העל מופיעות בפיינל פור הגביע הזה. מכבי תל אביב ראשונה עם כמעט 40% ל-3. הרצליה שניה עם 37% וקצת. ירושלים שלישית עם 37%. מכבי תל אביב היא גם זאת שזורקת הכי הרבה שלשות בליגה (מעל 32 למשחק) ובפער מהשניה. והשניה היא הרצליה. הפועל ירושלים היא השלישית, בקטגוריה, ביורוקאפ. מכבי תל אביב קלעה 20 שלשות ב 61% בפעם האחרונה שהיא שיחקה ביד אליהו הישן. ירושלים הסתפקה ב – 17 טריצות ב-50% כשביקרה לאחרונה באולם אשר ברחוב יגאל אלון. וכשאנחנו מתכוננים למשחק שיכריע את זהות העולה הראשונה לגמר הגביע, צריכים כנראה להתחיל ולסיים בפרמטר הזה. ולשאול את עצמנו ובכלל: האם טריצות = גביע?

רגע לפני וואחד חצי גמר גביע, שאנחנו לא נקרא לו הקלאסיקו, מ ע כ ש י ו, הדיסקו רוצה להשיק איתכם את פרויקט "בלי סודות - דו"חות הסקאוטינג נחשפים" החדש שלו. כלומר הישן שלו. אנחנו אוחזים בידינו לא מעט דו"חות סקאוט ישנים, מהימים שבהם עדיין הדפיסו וחילקו לשחקנים חומרים כדי שיכינו אותם לקראת המשחק. כלומר הדפיסו וחילקו לשחקנים דפים שמעניינים לרובם את התחת. אבל מבחינתנו? זה זהב טהור. אפשר ממש לחוש את חדר ההלבשה, לזהות את הניואנסים שמובילים את צוות המאמנים לכתוב דברים מחמיאים יותר ומעליבים עוד יותר לקראת היריבה. אפשר, דרך המילים הכתובות, ממש לשמוע את המילים.

יוני 2025. הארנה בירושלים. חם, חם מאוד. לא ישנתי כמה לילות טובים. ההתרגשות בשיאה. אליפות על הפרק. ואין תרחיש אחר. באנו לעיר הקודש כדי לקחת עוד מתכת. אין דבר יותר חשוב ממתכות אצלנו. אני נזכרת במשחק הזה ומתחילה להתעורר אצלי ספק בחילה ספק צרבת ספק זיכרון שהייתי מעדיפה לשכוח. אולי המשחק המסויט ביותר בחיי. ובתור מכביסטית חוויתי לא מעט (זוכרים ששתי עונות קודם הפסדנו 3 דרבים? יופי, צרבת נעימה).

חלק גדול מאוהדי מכבי ת"א ישנא אותי על זה, אבל הטור של הבוקר עומד להיפתח בציטוט של לוני. לא ווקר, אלא הרציקוביץ', שאמר פעם משהו בסגנון "כוכבים יש רק בסמל שעל החולצה", ואולי צדק במה שקשור לכדורגל (הוא לא, אבל זה לפעם אחרת). כדורסל הוא משחק של כוכבים. ושל סמלים. ושל סמליות. ואת הסמליות הזו לא היה אפשר לחזות או לזהות בדקה ה-13 של חצי גמר גביע המדינה, כשהפועל ירושלים ברחה ליתרון שיא של 21:33 וג'ף דאוטין קלע סל. קלע סל, זה הכל.

אודי הירש ניתח אדיר, כרגיל את כל מה שאתם צריכים לדעת לגבי המשחק שבו נוצחה הפועל תל אביב, שוב, הפעם בקובנה. אני, ברשותכם, רוצה לדבר לו"ז. עם כל הכבוד היחסי לחשיבות המפגשים הקרובים של האדומים בליגה, מול רעננה וחולוניה, השבוע שיכול להגדיר את העונה שלה, ויותר מהעונה שלה, מחכה בסוף החודש הקרוב. שבוע שכל כולו תל אביב וכל כולו עונה שלמה:

לאמן ביורוליג זו חתיכת עבודה מפרכת. הדברים נכתבים בלי טיפת ציניות. התחרות כל כך קשה, שאסור לך להשאיר דבר ליד המקרה: לדאוג לכיסויים ההגנתיים הנכונים, לנצל מיסמצ'ים התקפיים, לא לתת ליריבה נקודות מיותרות בירידה להגנה ובריבאונד, להתכונן כך לרכז הראשון ואחרת לרכז השני, לחלק את דקות המשחק בלי להתיש את השחקנים אבל לוודא שההרכבים שלך טובים דיים כדי לנצח, ואחרי כל זה - להיות עירני לכל פעולה מפתיעה של המאמן היריב. בארצות הברית נוהגים לומר שמאמנים שמקפידים על העקרונות האלו "לא מנצחים את עצמם". כן, הם יפסידו לפעמים, אולי כי ליריבה יש יותר כישרון או שסתם תפסה יום טוב, אבל לא כי נמנעו מלעשות את המקסימום כדי לנצח.

ניסינו להימנע, אבל די. מספיק. צריך לדעת מתי להיכנע. כן, גם אנחנו ניאלץ לכתוב כאן מניפסט על השדים של יד אליהו. אנדי אובסט עושה 0 מ-2 מהעונשין (לראשונה בקריירה!) במאני טיים? וויל ריימן יורה 5 מ-5 לשלוש? מהלך של שלשה ופאול של האורחים לא מספיק לניצחון? תמיר בלאט עם 6 ריבאונדים? רומן סורקין עם שיא אישי של 7 אסיסטים? תביטו על הרצף הפסיכי הזה: ז'לגיריס קובנה על חודו של סל, פנאתינייקוס על חודה של החטאה, פרטיזן בלגרד על הבאזר, אפילו ולנסיה בארנה, ועכשיו גם באיירן מינכן בתום הארכה. כל משחק בית של מכבי ת"א - על הקשקש. לפני, אחרי ותוך כדי כל הניתוחים והפרשנויות, יש דברים שאין להם הסבר מקצועי או רציונלי. ואין בהם כמעט שום היגיון. ובאיזשהו שלב אתה מתחיל להאמין שהם באמת מעל לטבע. אז שדים.

דני אבדיה אולסטאר. מילים שלפני בדיוק שנה עוד נשמעו מופרכות לגמרי, כל כך רחוקות מהמציאות שמצחיק בכלל לחשוב עליהן. אם יש רגע בו מותר לצאת מפרופורציות, להיות פרובינציאליים, לשים כל דבר אחר בצד, זה הרגע הזה. לא שיש יותר מדי מה לשים בצד בסופ"ש האולסטאר. מי שקיווה לניתוח עומק של המאץ'-אפים במשחק הסלבריטאים יצטרך לחפש אותו במקום אחר. כאן נמשיך להתעמק בהתרחשות יוצאת הדופן הזו עבור הספורט הישראלי דרך השאלה איזה מן אולסטאר הוא דני אבדיה.

היכל אלכסנדר ניקוליץ' בבלגרד, או כפי שכולנו מכנים אותו בחרדת קודש "פיוניר", הוא לא באמת אולם כדורסל. הוא מעבדה אנושית למדידת סף הסבל של מערכת העצבים. זהו מקום שבו האוויר מורכב מחמישים אחוז חמצן וחמישים אחוז עשן סיגריות, מקום שבו הקירות רועדים לא בגלל האקוסטיקה, אלא בגלל שאלפי אנשים משוכנעים שהחיים שלהם תלויים בכך שכדור כתום ייפול לתוך רשת חבלים. ובתוך הגיהינום הסטרילי הזה, בלב הממלכה שבה הרציונליות מתה מזמן, מלך יצור אחד שלא הזיע מעולם. החתולה ליוביצה.

כפי שאתם כבר יודעים, המשחק של אתמול היה כל כך גדול, עד שלא התאפקנו והעלינו קטע מהטור הזה כבר בלילה. עוד מעט נחזור אל הדברים שכבר כתבנו, עליהם נרחיב ונוסיף. לפני כן, אני רוצה להתחיל עם החמישיות שפתחו את המשחק. תגידו לי אתם, בבקשה, מתוך עשיריית השחקנים שעמדו בג'אמפבול הראשוני: קלארק, הולאץ, הורד, מייק, סורקין, מקורמק, ריימן, גיפיי, לונדברג ואובסט, כמה מהם בעיניכם טופ יורוליג? אובסט, לעניות דעתי המרודה, בסיטואציה מסוימת, הוא טופ קלע עולמי  ולא רק אירופאי. וחוץ ממנו, כמה ספרתם? הסיבה שאני שואל היא שאני מנסה להבין, מתוך העשירייה הזאת, איך הצלחנו לקבל את אחד מהמשחקים הכי מהנים שההיכל ההיסטורי הזה ידע מזה שנים. ואתם יודעים מה, לא רק מהנה, אלא גם טוב. וכן, אני יודע שחלקכם אוהב הגנה והמשחק אתמול חסר כזאת. מצד שני, הוא לא חסר אינטנסיביות והנקודות לא הגיעו בשל אדישות. מצד שלישי, כמו שמשום מה שרים אוהדי הכדורסל של הצהובים, תנו הכל – שימו גול. בכדורסל סופרים מי קלע יותר. ומכבי תל אביב, לאחרונה, מצליחה לקלוע קצת, אבל ממש קצת יותר מכל אחת מיריבותיה.