3 דקות לסיום, 13 הפרש, המשחק גמור. טי ג'יי ליף יורד לספסל אחרי שסיים האלי הופ נהדר, נותן צ'סט באמפ לסורקין המחויך, בדיוק משמאלם, בפוזת שילוב הידיים המוכרת, עמד עודד קטש. פנים עצבניות, אפס חיוכים. בדיוק ברגע שהמצלמה עזבה את הספסל וחזרה למגרש, מסר תומר אסייג ללייאפ קליל, באפס התנגדות, לדור ענבי. קטש נשאר באותה פוזה, פנים קפואות, אבל מתחת להבעה הזו ושילוב הידיים, אפשר היה להרגיש את הכעס על שחקניו. אני בטוח שהוא לא דמיין שקבוצה חסרה, שנמצאת בכושר מזעזע וששני שחקנים שהיו טובים היום כבר יצאו בחמש עבירות, עדיין תאמין (גם אם בצורה מלאכותית) שאפשר לעשות פה משהו. מכבי תל אביב ניצחה באתא, ובגביע, כמו בקלישאה, כל מה שחשוב זה לעבור. אבל הדרך שהיא עברה, והקושי האמיתי שהקבוצה של אלדד בנטוב העבירה אותה, לא יכולים לבשר טובות לקראת צמד משחקי היורוליג הקרובים. לפני כמה חודשים, קריית אתא נראתה מצוין וכולנו התלהבנו מהכדורסל המהיר של בנטוב. אתא הייתה גומרת קבוצות עם הקצב שלה והסקור הגבוה שהייתה מייצרת, אבל משהו נתקע. מהמחזור ה-7, שנערך לפני יותר מחודשיים, היא עברה את ה-90 נקודות רק פעם אחת - וגם זה היה בהפסד לנס ציונה. היא הגיעה למשחק בתחושת "אין לי מה להפסיד" קלאסית. גם העובדה שהייתה חסרה את דריוס האנה לא הפריעה לה לבוא, להתחרות, להילחם ולדגדג את הענק הצהוב. זה לא הספיק לניצחון, אבל היא יכולה להיות מעודדת בסך הכל. יש לה עוד מה למכור בליגה. אפשר היה להרגיש את הכעס, עודד קטש. צילום: עודד קרני, באדיבות איגוד הכדורסל מכבי הגיעה למשחק בתחושה הפוכה מה"אין לי מה להפסיד" של אתא. לה היה הרבה מה להפסיד, אבל אם לומר את האמת, הסיכוי שזה יקרה היה קטן מאוד. מאוד. מכיוון שהסיכוי היה כל כך קטן, אני רוצה להאמין שהשחקנים באו נינוחים מאוד. והאמת? בצדק. אתא, שמשחקת גם ככה ללא סנטר טבעי וחסרה את האנה, הייתה צריכה להתמודד עם סוללת הגבוהים של מכבי בתוספת שחקנים פיזיים כמו וויל ריימן וגור לביא (שלא שיחק). ממה יש לפחד בדיוק? זה הרגיש כמו זמן טוב לתרגל דברים לקראת השבוע הכפול ביורוליג. אז קטש תרגל. הוא מאוד אוהב את ההרכב שבו ג'יילן הורד שומר על רכזים, אז הוא פתח איתו על בייטנר. רגע, מה? פורוורד נבחרת צרפת צריך לכופף ברכיים מול בייטנר? זה התרגול לקראת רכזי יורוליג? התשובה היא כן. זו הזדמנות מצוינת, בלי לחץ, לתרגל איך עושים חילוף, מתי לא צריך לעזור להורד ומתי כן, סגירה לריבאונד ויציאות למתפרצות - כולם קשורים בדרך כזו או אחרת לשמירה של הפורוורד על רכז היריבה. אתא משחקת מהר וזורקת שלשות. מפתיע? אין לה מה למכור אחרת. בטח מול ההרכבים הגבוהים שהיו רוב הזמן על המגרש מבחינת מכבי. זה הסגנון שהיא רצה איתו מתחילת העונה וזה הסגנון היחידי שהיא יודעת לשחק. במחצית הראשונה היא זרקה 20 שלשות וקלעה 9 מתוכם וככה הצליחה, איכשהו, להתמודד עם הסייז של מכבי. מכבי לעומתה, עם יתרון גודל מובהק לא ממש ניצלה את זה. אין לי ציפיה ממכבי לשחק כדורסל איטי ולכדרר באיטיות ל-45 ואז להכניס כדור לסורקין שיטחן בפנים. אבל כן יש לי ציפיה שתשחק טיפה יותר חכם. לא יכול להיות שבחצי שבו היא לוקחת 11 ריבאונד התקפה וסוחטת 18 עבירות, היא מסיימת ביתרון נקודה בלבד. נכון, היא לא זרקה לשלוש כמו משוגעת, ועדיין היה ניתן לוותר על זריקה או שתיים. כשהכדורים כבר הלכו פנימה, הם נמסרו מהר החוצה בגלל הכיווץ העצבני של אתא, או שהסתיימו בהחטאות מביכות. נזכר שהוא במו"מ על החוזה, תמיר בלאט. צילום: עודד קרני, באדיבות איגוד הכדורסל והיה גם את עניין הפאולים. אתא, כאמור, החליטה בלית ברירה לפוצץ. ולמרות שחנוכה כבר עבר, לוח העבירות התמלא בנרות. היה ברור שזה מתישהו יחזור לנגוס להם בישבן, ואני חייב להגיד - חשבתי שזה יגיע הרבה יותר מוקדם. רבע שלישי ואסייג לוקח פיקוד. את החצי הוא סיים עם 0 נקודות ו-3 אסיסטים, אבל את הרבע השלישי הוא כבר סגר עם 8 נקודות ו-5 אסיסטים. עזר לו במשחק מצוין מאליק הול, וביחד הם אפילו לוקחים את ההובלה מספר פעמים. מכבי המשיכה לשחק לא מספיק חכם, והראן אנד בלאגן הזה עושה רק טוב לחבר'ה של אתא, שהצליחו לא רק להישאר בחיים אלא גם להימנע מיותר מדי עבירות. דולינסקי ובאדי יום נראו טוב ובתוספת הוכשטטר - טופ שמות בליגה, נראו כמי שיכולים, עם קצת מזל, לחולל פה סנסציה. הרבע הרביעי התחיל ותמיר בלאט נזכר שהוא במו"מ על חוזה. זה לא שהוא היה גרוע לפני כן, אבל סוף סוף מישהו ניצל בצורה אולטימטיבית את יתרון הסייז של מכבי. בלאט התחיל את הרבע המכריע עם 7 אסיסטים, והוסיף להם עוד ארבעה - בעיקר להאלי הופים שונים לגבוהים. כאן כבר החבר'ה של אתא נפלו מהרגליים ויצאו בעבירות. ראשון יצא דולינסקי המוכשר שעדיין לא למד לא לשוח ידיים, הרגיש לי שכל פאול שהוא עשה מתוך ה-5 שלו זה פאול שהוא יכל להמנע ממנו. דקה אחרי זה יצא גם באדי יום וסגר סופית את סיכויי המארחת לניצחון מפתיע. ככה נראו הגבוהים של מכבי ברבע האחרון: סנטוס, ליף והורד ביחד הוסיפו 19 נקודות ברבע הרביעי בלבד, רבע שנגמר ב-31-12 מוחץ לצהובים. מכבי ניצחה בסוף במעל 20 הפרש. כשמסתכלים על הבוקסקור הסופי, אפשר לחשוב שהיה פה משחק מצוין של החבר'ה של קטש: 28 אסיסטים על 10 איבודים, אחוזים מצוינים לשלוש וסקור גבוה - זה בהחלט נאה. וכמו שפתחנו, מה שחשוב בגביע זה לעבור, ועדיין, בטוח שהם מבינים שעם גישה כזאת ומשחק לא חכם, הם לא יצאו כמו שהם מפנטזים עם שני ניצחונות מהשבוע האירופי הקרב ובא. אם איכשהו לוני ווקר יחזור לאחד מהם, זה יכול לעזור. יכול לעזור מאוד. נתחיל באוביוס של האוביוס: ניצחון של הפועל העמק על הפועל חולון הוא ממש לא הפתעה. בדיוק להפך - הוא הברור מאליו. בזמן שחולון נראית כרגע כמו קבוצה בלי עתיד, בלי תקווה ובלי חלום, העמק הגיעה לעבודה. בהובלת אברהמי, הם לא רק ניצחו, הם באו, ביצעו והביסו. בצדק מוחלט. תחילת המשחק דווקא הייתה שייכת לחולון ולסאנוגו. הסנטר ממאלי קלע 7 נקודות כבר ברבע הראשון, כשנראה היה שההגנה של העמק פרוצה. בכל פיק אנד רול, השחקנים של אברהמי קפצו חזק על הגארד והפקירו לחלוטין את האיש הגדול. סאנוגו הראה טכניקה טובה, תפס כדורים רחוק מהסל וסיים יפה בטבעת. אבל כאן נכנס האבל הגדול. רשימת הקלעים של חולון בסוף הרבע הראשון סיפרה את כל הסיפור: סאנוגו 7, ארצי 7, וולטון 1, זלמנסון 1. רואים כאן תבנית? אם אתם מכירים את שרון אברהמי, ותאמינו לי, אני מכיר - מבחינתו זה היה תרחיש אידיאלי. אברהמי החליט מי לא ינצח אותו היום, והוא היה מוכן שסאנוגו יקלע כמה שהוא רוצה, כל עוד הגארדים והיוצרים של חולון נשארים מחוץ לקצב. זו הייתה מלכודת אברהמית קלאסית, וחולון, בלית ברירה, יכולת או רצון פשוט נכנסה הישר אליה. בעוד שחולון נשענה על שני שחקנים, בצד השני ראינו קבוצה. הרבע הראשון הסתיים ב-23-16 לעמק. בזמן שחולון הציגה רשימת קלעים מעליבה של ארבעה שחקנים בלבד, העמק הגיעה עם שישה קלעים שונים, בהובלת ניב משגב עם 7 נקודות ואינטנסיביות בשני צידי במגרש. ברבע שני המשחק התעורר. אדוארדס ומנפורד התחילו להחליף טראש טוק. אדוארדס תפר שלשה לא הגיונית ומנפורד סימן לעברו תנועת ביטול של "זה פוקס של החיים", תנועות הידיים והפה המשיכו ביניהם עד הפסקת המשחק, וסוף סוף ראינו קצת אינטסביות של שחקן חולון. כמה מחמאות אפשר לתת לו? ניב משגב. צילום: אלן שיבר, באדיבות איגוד הכדורסל מנפורד, שלא הצליח למצוא את הטבעת מבחינת נקודות, המשיך למסור בעיקר לסאנוגו, שפשוט חגג בצבע ואחרי קליעת עונשין של מנפורד, חולון אפילו הצליחה להפוך את התוצאה ולעלות ליתרון. כאן הגיע עוד מהלך מנצח של אברהמי. עוד מהלך מראה על כמה הוא חי את המשחק ומאמין בכל השחקנים שלו. קמרון הנרי נכנס במקום משגב. הנרי, שהוא ממש לא רכז קלאסי, החזיר בשתי פעולות פשוטות את המומנטום לעמק. זה התחיל במסירה גדולה לדאנק של ניק אונגנדה, והמשיך בחטיפה חכמה שהסתיימה בשלשה של נציה במעבר. בואו נעצור להחמיא לנציה (וגם לאברהמי): למרות 0/2 מהשלוש עד אותו רגע, הוא לא היסס. הוא ידע שזאת שלשת מומנטום. כשיש לך גב מהמאמן, אתה לוקח זריקות כאלה באוטומט. המחצית הסתיימה ב-39-34 לעמק, סאנוגו אמנם סיים מחצית מצוינת עם 13 נקודות, אבל וולטון, מקריי ומנפורד פשוט לא היו באירוע. כמה קיצוני הלכה חולון על הגארדים? מנפורד שבממוצע בליגה מוסר 3 אסיסיטים, סיים את המחצית עם 4. כלומר, היא חיה בשלום עם המסירות שלו, גם אם הן מסירות לנגיחות קלות מתחת לסל. הסיפור היה פשוט: חולון רצתה לרוץ, לשחק מהר, להגיע להרבה פוזשנים אבל נתקעה מול התגובות המדויקות של העמק שבאה עם מטרה ברורה: להאט את הגארדים ולהמר על הגבוהים. למארחים זה עבד, לאורחים הרבה פחות. המחצית השניה שוב נפתחה עם מהלך של אברהמי. הפעם נציה שהיה מצוין בהגנה על וולטון ירד לספסל, והנרי שסיים מצוין את החצי הראשון במקומו. וזה השתלם, 20-7 אחרי 5 דקות בתוך הרבע די גמרו את המשחק, כאשר הנרי ומשגב מפציצים לשלוש. ברגע המכריע באותו רבע, הגיע המהלך שזיקק את הפועל חולון ואת ג'ורדן מקריי בפרט: מקריי יצא למתפרצת, ובמקום להוריד בדיש חכם או לסיים בלייאפ סולידי, הוא הלך לנסות דאנק על אונגנדה. זה נגמר בגג יפה, ובצד השני נציה העניש מיד עם עוד שלשה. גיים אובר. בכלל, מקריי במשחק בלהות שממשיך את הכושר הנורא שלו, מלווה בפרצופים לכל העולם - לשופטים, למאמנים וגם לחברים שלו לקבוצה. נו, מה נגיד? אולי זה עדיף מאדישות כוללת. אבל כשמסתכלים על הסטטיסטיקה ורואים 5 נקודות ו-1/8 מהשדה, אתה אומר לעצמך: אולי בעצם עדיפה האדישות. עדיפה האדישות, ג'ורדן מקריי. צילום: אלן שיבר, באדיבות איגוד הכדורסל מכאן ועד סוף המשחק העמק המשיכה לצלוף מחוץ לקשת באחוזים נהדרים, וכל ניסיון קאמבק קטן של חולוניה נבלם עוד לפני שהתחיל. בכל פעם שחולון הראתה סימן חיים, הגיעה שלשה או עצירה גדולה של המארחים שפשוט הוציאה לה את האוויר. העמק קלעה 13 שלשות באחוזים טובים, ושלטה ללא כל מפריע בריבואנד. 43 ריבאונדים מול 30 בלבד של חולון לא השאירו סיכוי לקבוצה של יואב שמיר. יפה היה לראות שכל השחקנים השתתפו במאמץ להשיג את הכדורים שחזרו מההחטאות ו-7 שחקנים שונים לקחו 5 ריבאונדים או יותר. כמה מחמאות אפשר לכתוב כבר על ניב משגב? 22 נקודות ו-4 אסיסטים היו לרכז שאוהדי חולון היו מתים שיהיה אצלם. מנהיג, קשוח, בשליטה, חכם ובאד מאדרפאקר. נבחרת, מיד. אני אמשיך לכתוב כאן כל הזמן - הגיע הזמן שהנהלת חולון תצא באופן חד וברור ותסביר מי המאמן שלה. אפילו הודעה קטנה שיואב שמיר יהיה המאמן עד סוף העונה תעשה הרבה יותר טוב לקבוצה, לשחקנים ובטח לאוהדים. אני בכלל לא מדבר על כמה שזה לא פייר כלפי המאמן עצמו. ואם לא? אז תחתימו מאמן אחר. מצב אבסורדי. אז אם הנפתם פעם את גביע המדינה או זכיתם באליפות הקט סל של מחוז אשדוד. אם קוראים לכם אברהמי או שמיר. אם אי פעם ישבתם עם פלאפון וצילמתם את מאמן היריבה - תזכרו שהכל, אבל הכל, אמת לשעתה.

הלילה, בשעה 01:00, יתקיים מה שעשוי להתברר כאחד הרגעים המשמעותיים בתולדות הספורט הישראלי. בשעה הזאת תשודר תוכנית בה יכריזו על מחליפי אולסטאר 2026 ב-NBA, כאשר אחד המועמדים להיכנס הוא דני אבדיה. אין לי מושג איך זה ייראה, אם ימתחו את זה לתוכנית של שעה או פשוט יכריזו. מה שדי בטוח זה שהמשדר הזה יעורר עניין בישראל הרבה יותר מבכל מקום אחר. הציבור הישראלי מעורב עמוקות בקמפיין דני לאולסטאר, ובאופן כללי בעונה יוצאת הדופן של אבדיה, וזה יהיה הרגע שיוכל לתת חותמת לעונה הגדולה הזאת. רגע קצת מוזר, אבל בספורט הישראלי רגילים לכך שכמה מהרגעים הגדולים שלו כוללים המתנה להכרעה של שופטים כלשהם. הפעם השופטים יהיו מאמני הליגה, שהם אלו שבוחרים את מחליפי האולסטאר, כאשר הטענה היא שמי שבאמת עוסקים בבחירה הם עוזרי המאמנים. בדרך כלל הם לוקחים את התפקיד מאוד ברצינות, בודקים לעומק את המועמדים, מתעלמים מרחשי רקע ומדעת הקהל ובוחרים את השחקנים שבאמת מגיע להם להיבחר. זה טוב לאבדיה, כי ככל שמתעמקים בצפייה בו ובנתונים מתחדדת מסקנה חד משמעית לגביו: דני אבדיה צריך להיבחר לאולסטאר. מכל כיוון שמסתכלים עליה, העונה הזאת של דני אבדיה היא עונה של אולסטאר. הוא אחד מחבורה מצומצמת של שחקנים שמשחק ההתקפה של הקבוצה שלהם בנוי עליהם. במקרה של דני, משחק ההתקפה של קבוצה סבירה, קבוצת פליי-אין במערב, בנוי לחלוטין על יכולת החדירה שלו. הסיבה העיקרית לכך שפורטלנד היא קבוצה שמתכתבת עם 50 אחוזי הצלחה בקונפרנס החזק, למרות מכת פציעות חריגה לסגל שמראש נחשב ללא יותר מבינוני, היא שאבדיה כל כך טוב וכל כך דומיננטי. כל נצחון של הבלייזרס בו הוא שותף רשום קודם כל על שמו, במיוחד בתקופה הארוכה בה ג'רו הולידיי נעדר אך לא רק. גם אם מישהו אחר קלע יותר או רשם שורה סטטיסטית מרשימה יותר, הכל מתחיל בדני ובאופן בו יריבות צריכות להיערך במיוחד עבורו ולצופף מול יכולת החדירה שלו. המשך הסעיף יכלו הרבה מספרים, אך אם צריך לבודד נתון אחד שלבד אמור לשכנע את המאמנים שדני הוא אולסטאר, הנתון הזה יהיה הפער בין ההתקפה של פורטלנד איתו ובלעדיו. בכתבה עם נתונים מלפני כשבועיים, אבדיה דורג ראשון בליגה בפער בין היעילות ההתקפית של הקבוצה שלו כשהוא משחק ליעילות ההתקפית בדקות שהוא נח. הפער הוא של 18.8 נקודות ל-100 פוזשנים, והוא גדול כל כך כי התקפת הבלייזרס פשוט קורסת בלעדיו, הרבה יותר חלשה מההתקפה הכי חלשה בליגה. כדי להבין את משמעות הנתון הזה, כדאי לדעת מי מדורגים אחריו ומשלימים את העשירייה המובילה בליגה בתחום (שוב, נכון ללפני שבועיים): יאניס אנטטוקומפו, ג'וליוס רנדל, ניקולה יוקיץ', ג'יימס הארדן, ג'יילן ברונסון, דונובן מיטשל, מייקל פורטר ג'וניור, שיי גילג'ס אלכסנדר וג'מאל מארי. אבדיה מרשים מאוד בסטטיסטיקות הפשוטות. הוא מדורג 18 בנקודות עם 25.5 למשחק, 19 באסיסטים עם 6.7 ו-46 בריבאונדים עם 7.2, וזה לאחר ששני המשחקים האחרונים בהם שיחק פצוע הורידו לו את הממוצעים. יש שישה שחקנים שמדורגים בטופ 20 גם בנקודות וגם באסיסטים, רק שלושה מתוכם מדורגים גם בטופ 50 בריבאונדים: יוקיץ', דונצ'יץ' ואבדיה. הוא גם שלישי בליגה, אחרי לוקה ויאניס (ולפני שג"א) בכמות זריקות עונשין למשחק עם 9.5. כדי להעריך בצורה נכונה את היעילות שלו כסקורר עדיף להסתכל על מדד אחוז הקליעה האמיתי (ה-TS), שלוקח בחשבון גם פרופורציה של זריקות משלוש ומהעונשין. ההשוואה הרלוונטית היא למועמדים פוטנציאליים לאולסטאר, משמע שחקנים עם אחוז שימוש גבוה שמשחקים מספיק משחקים ודקות. נקודת החתך שיצרתי בבדיקה היא של לפחות 25 אחוז שימוש, לפחות 25 משחקים ולפחות 20 דקות למשחק. יש 43 שחקנים כאלה, מהם אבדיה מדורג 18 עם אחוז קליעה אמיתי של 61 (לפני שני המשחקים האחרונים הוא דורג 14 עם 61.6). הוא מקדים שחקנים כמו טייריס מקסי, ג'ואל אמביד, ג'יימס הארדן, ג'יילן ברונסון, לברון ג'יימס, דווין בוקר וג'יילן בראון. במילים אחרות: אבדיה לא רק לוקח על עצמו מעמסה של סופרסטאר, הוא עושה את זה ביעילות גבוהה של יצירת נקודות. הנתון היחיד שמעיד על קושי מול המעמסה ההתקפית הוא ריבוי האיבודים, תחום בו דני מדורג שני בליגה (לרעה). הוא עדיין נוטה להיכנס למצבים שהוא לא יודע לצאת מהם. אבל כשלוקחים בחשבון שהוא נמצא בין לוקה לקייד קנינגהאם בתחום, ניתן להבין שזה לא נתון שלבד מעיד על קושי דרמטי. נתון שכבר הפך לקלישאה מרוב שימוש בו הוא שדני מוביל את הליגה בכמות חדירות למשחק עם 19.8. אבל גם אם אנחנו מדקלמים אותו זה לא הופך את הנתון הזה לפחות מדהים. זאת קטגוריה שבשנים האחרונות נשלטה על ידי שחקן אחד לא כל כך רע: דני מדורג ראשון גם בכמות מסירות מחדירות עם 9.7, רובן החוצה. החדירות שלו נועדו להוצאת כדור לקלעים לא פחות מאשר ליצירת נקודות בעצמו. בזמן שהוא מדורג 19 באסיסטים למשחק, הוא מדורג שמיני באסיסטים פוטנציאליים למשחק, במסירות שהפכו לזריקה לסל, עם 13.9 כאלה. הבדל אפשרי לפער הוא שפורטלנד מדורגת לפני אחרונה בליגה באחוזי שלשות (33.6). ולא בגלל איכות הזריקות. היא מדורגת שלישית בליגה בכמות שלשות חופשיות לחלוטין (23.5 כאלה למשחק) אבל 26 באחוזי הקליעה של השלשות החופשיות לחלוטין האלה. אבדיה הוא הסיבה העיקרית לריבוי השלשות החופשיות, הוא פיתח מומחיות בזיהוי הרגע הנכון למסור החוצה. זה יכול לקרות בשלב מוקדם, עוד לפני שהגיע לקו העונשין, או רק אחרי שהוא מגיע ממש לטבעת, הוא קורא את הסיטואציות האלה ברמה של רכז בכיר. הפסקה הזאת בעצם אומרת שלדני היו יכולים להיות יותר אסיסטים אם היו סביבו שחקנים שקולעים את הזריקות הטובות שהוא מסדר להם באחוזים טובים יותר. לעומת רבים מהסקוררים הבכירים ב-NBA, דני אבדיה הוא לא נטל הגנתי. הוא אמנם לא שומר ברמה של שנים קודמות, כמו רוב השחקנים הדומיננטיים בהתקפה הוא משקיע פחות בהגנה, אבל עדיין מדובר בשחקן שיכול לקבל בחילוף כמעט כל שחקן בליגה ובטח לא מישהו שהגנות יחפשו לתקוף. ולעומת רבים מהסקוררים האלה, דני הוא גם שחקן שיודע מה לעשות רחוק מהכדור. הוא נראה כמו מישהו שלוקח על עצמו את משחק ההתקפה בלית ברירה, אבל היה שמח אם היה לו עם מי לחלוק את הנטל, מי שהיה מאפשר לו לנוע ללא כדור לטבעת, לצאת מחסימות רחוק מהכדור ולקבל את הכדור אחרי שההגנה התכווצה או נכנסה לרוטציה בזכות מהלך של מישהו אחר. כל הנתונים וההתרשמויות בסעיף הזה מתכנסים למסקנה שבכותרת שלו: דני אבדיה צריך להיבחר לאולסטאר. הוא טוב, יציב, יעיל, שלם ודומיננטי מכדי להישאר מחוץ לרשימת 24 השחקנים שנבחרים למשחק הכוכבים. אני משוכנע שלאותה מסקנה הייתי מגיע גם אם הייתי פרשן אמריקאי, ארגנטינאי או צ'כי, גם אם סביר להניח שלא הייתי מקדיש 800 מילה להצדיק אותה. כאשר מתעמקים ביכולת שלו, זה אמור להיות די ברור. האם זה באמת יהיה ברור? דני אבדיה אמור להיבחר לאולסטאר התשובה היא כן. כנראה. די בטוח. כמעט בטוח. יהיה מאוד מפתיע אם הוא לא ייבחר. אבל זה גם לא בלתי אפשרי לחלוטין. ראיתי ושמעתי עשרות פרשנים שבוחרים שחקנים לאולסטאר השנה, אבדיה נבחר במשהו כמו 90 אחוז מהמקרים. זה כולל את הפרשנים הבכירים והנחשבים ביותר, אלה שגם מאמני הליגה מתעניינים ומתחשבים בדעתם. ההנחה הרווחת היא שהמאמנים חושבים באופן דומה לפרשנים הבכירים, משלבים באופן דומה בין רשמים מצפייה בשחקנים לשימוש בנתונים מורכבים. ככל שהעונה מתקדמת ההערכה לאבדיה רק גוברת. באתר the ringer, שכולל כמה מהפרשנים המוערכים ביותר בעולם ה-NBA, מפרסמים כל כמה זמן דירוג מחודש של 100 השחקנים הטובים בליגה. דני עולה עוד כמה שלבים כל פעם שמתפרסם עוד דירוג, ובגרסה האחרונה, שפורסמה לפני כמה ימים, דורג כבר במקום ה-17. לפני אלפרן שנגון, שלאורך השנה נחשב לשחקן בכיר יותר, גם לפני שמות כמו צ'ט הולמגרן, לברון ג'יימס, אוון מובלי שהיה אמור להיות הדבר הגדול הבא, קארל אנתוני טאונס ועוד רבים וטובים מאוד. חלק מהשחקנים שלפניו מסתמכים על רזומה מהעבר, בזמן שהמיקום שלו מבוסס לחלוטין על היכולת בעונה הנוכחית. זה מיקום מאוד מעודד לקראת בחירה למשחק שמשתתפים בו 24 שחקנים. נאמר זאת כך: אם אבדיה לא ייבחר, זה יעורר הדים לא רק בישראל ובאורגון. הוא כנראה יהיה ראשון ברשימת ה-snubs, השחקנים שאמורים להיות מאוכזבים שלא נבחרו, שזו הפתעה שלא נבחרו. אז למה זה לא בטוח? כי זה המערב, והוא קשוח, ועל שבעה מקומות נאבקים 9-10 שחקנים ראויים שלכל אחד מהם ניתן לבנות קייס משכנע למה הוא צריך להיות באולסטאר, גם אם לדעתי הקייס של לפחות חצי מהשחקנים האלה פחות משכנע מזה של דני. בואו נפרט על מי מדובר. תמונת המצב במערב תזכורת: חמישיית המערב לאולסטאר כוללת את יוקיץ', שג"א, לוקה, וומבי וסטף. את רשימת המחליפים הפוטנציאליים אני מחלק לשלוש קבוצות: הבטוחים, הכמעט בטוחים ואלה שייאבקו על המקום או המקומות הנותרים. רשימת הבטוחים כוללת שני שמות שאין תסריט בו הם לא יהיו בפנים: אנתוני אדוארדס וקווין דורנט. אין טעם להרחיב עליהם, הם טובים מדי ומשחקים בקבוצות טובות מדי. אבדיה הוא אחד מארבעה ברשימת הכמעט בטוחים. לצידו שלושה מספרי 2 של קבוצות גדולות: אלפרן שנגון, ג'מאל מארי וצ'ט הולמגרן. הטורקי של יוסטון נחשב רוב העונה לצלע שוות ערך ל-KD, לאחרונה מעמדו ירד אך רק במעט, ועדיין רוב הסיכויים שהנוכחות הדומיננטית והשורות המלאות כל טוב שלו יספיקו לו כדי ששמו יוכרז ברשימת המחליפים. מארי נמצא בעונת שיא, לפחות בכל מה שקשור לעונה הרגילה, ויקבל קרדיט גם כי מעולם לא נבחר לאולסטאר וגם על ההצלחה של דנבר ללא יוקיץ' בחודש האחרון, למרות שחלק מנהצחונות היו גם בלעדיו. הולמגרן עשוי להרוויח מהתחושה שמגיעים לאוקלהומה סיטי שני מקומות באולסטאר. הוא שחקן ההגנה החשוב ביותר בקבוצת ההגנה הטובה בליגה (והשני בחשיבותו בליגה באופן כללי) ומספק מספרים התקפיים יפים מאוד, כך שהקייס שלו חזק. תירוץ טוב לראות מה צ'ט עושה בימינו אם כל השישה האלה ייכנסו, יישאר מקום אחד לרשימה השלישית. בתסריט הצפוי הזה, שני השמות המרכזיים שייאבקו על המקום האחרון הם קוואי לאונרד ודווין בוקר. כבר תקופה ארוכה שקוואי מגלה יכולת ששנים לא ראינו ממנו, בטח לא בעונה הרגילה, יכולת של אולסטאר וודאי. הוא גם מוביל את הקליפרס למהפך שממקם אותם בפליי-אין, אחרי שהעונה כבר נראתה אבודה. אבל אי אפשר להתעלם מהרבע הראשון של העונה, ומכך שקוואי החמיץ 13 משחקים, שהם יותר מרבע מהעונה עד כה. בבחירות לאולסטאר מייחסים פחות חשיבות להחסרת משחקים מאשר בבחירות לתארי וחמישיות העונה, אבל כשהמאבק כל כך צמוד זה יכול להפוך לשיקול מכריע. בוקר נמצא כאן בעיקר בגלל התחושה שמגיע לפיניקס מקום. הבעיה היא שברמה האישית המספרים שלו פחות טובים מהרגיל, ובסך הכל פיניקס הסתדרה יפה גם בלעדיו. לכן אני מסמן את בוקר כשחקן עם הסיכוי הגבוה ביותר להישאר בחוץ מבין השמונה שציינתי פה. ככל שהעונה מתקדמת השם הבכיר שנותר מחוץ לרשימה הזאת הוא לברון ג'יימס. גם הוא החמיץ הרבה מאוד משחקים, ובזמן שהוא עדיין שחקן נהדר היכולת שלו השנה לא מצדיקה בחירה לאולסטאר במערב על חשבון מישהו מהרשימה הזאת. אבל הוא לברון ג'יימס, ויש סיכוי שזאת העונה האחרונה שלו. האופציה הסבירה היא שהוא לא ייבחר בין המחליפים אך כן כמחליף לפצוע בהמשך, כי זו כבר בחירה של אדם סילבר. ג'יימס הארדן יכול להשתחל במקום קוואי על תקן זה שמשחק הרבה יותר דקות בקליפרס, אבל זה לא מאוד סביר. ולאורי מרקאנן היה מועמד הרבה יותר מעניין לפני שיוטה נכנסה למוד טנקינג אגרסיבי והוא חזר להחמיץ משחקים בסיטונות. שמעתי מדי פעם את השם של ג'וליוס רנדל עולה בדיוני המחליפים, אבל זה כבר די קלוש. ואם כבר התכנסנו, מה המצב במזרח? כרגיל, וכנראה עוד יותר מהרגיל, במזרח יש הרבה פחות עומק מאשר במערב ורשימת המועמדים כוללת כאלה שבמערב לא היו מסתכלים עליהם. אחלק את המועמדים לשלוש רשימות כמו במערב, ולפני כן אזכיר שחמישיית המזרח כוללת את יאניס שכנראה לא ישתתף במשחק, קייד קנינגהאם, ג'יילן ברונסון, ג'יילן בראון וטייריס מקסי. גם כאן רשימת המחליפים הבטוחים כוללת שני שחקנים. הראשון הוא דונובן מיטשל, שניתן לקרוא לו הפותח השישי, ההבדלים בינו לבין הגארדים שנבחרו מזעריים. השני הוא ג'יילן ג'ונסון שהסיפור שלו דומה לזה של אבדיה: שחקן שמוביל קבוצת פליי-אין עם מספרי אול-אראונד מרשימים. הוא פחות דומיננטי התקפית מדני אבל שלם יותר ביכולות שלו מסביב. זו דוגמא טובה לכך שמה שבמערב מספיק רק להיות כמעט בטוח באולסטאר במזרח מספיק למקום בטוח. רשימת השחקנים שכמעט בטוח יהיו בפנים פחות בטוחה במזרח, ההיררכיה פחות ברורה. זו תהיה הפתעה פחות גדולה אם אחד או יותר מהם יישאר בחוץ מאשר החבורה של המערב. אני כולל שלושה שמות ברשימה הזאת. הראשון הוא ג'יילן דורן, הסנטר של דטרויט, שהקייס שלו דומה לזה של הולמגרן. דטרויט מצדיקה שני מקומות ודורן המפלצתי הוא זה שראוי להרוויח את המקום הזה, וכנראה ירוויח אותו. השני הוא נורמן פאוול, שמושלם לסגנון של מיאמי ומספק מספרים נהדרים בקבוצה הייחודית הזאת. השלישי הוא סקוטי בארנס, השחקן הטוב והחשוב בטורונטו, שמשפיע על המשחק באופן ייחודי ונפלא במיוחד בהגנה השנה. והנה תירוץ לראות את סקוטי בארנס שומר שאר המועמדים מגוונים ומעניינים, וגם כאלה שבמערב כנראה לא היו נספרים. קארל אנתוני טאונס היה מועמד כמעט וודאי להיכנס לפני חודש, אבל הפך להיות שחקן שהקהל ב-MSG יוצא נגדו, הפרשנים תוהים אם הגיע הזמן להעביר אותו וקשה לראות משחק של הניקס כיום בלי לתהות אם הם לא טובים יותר עם מיטשל רובינסון במקומו. מייקל פורטר ג'וניור הוא התאום המזרחי של מרקאנן גם בכך שככל שהעונה מתקדמת הוא זוכה ליותר מנוחות יזומות בקבוצה שלא רוצה לנצח, אבל במזרח יש סיכוי טוב שזה יספיק. ג'וש גידי מספק שורה של כמעט 19,9,9 בקבוצת פליי-אין, אבל הקונצנזוס הוא שהוא לא טוב כמו המספרים שלו. אם מישהו מאורלנדו ייכנס זה כנראה יהיה פרנץ ווגנר למרות ששיחק רק 27 משחקים, פאולו בנקרו פשוט לא מספיק טוב. באם אדבאיו יכול להיות הנציג של מיאמי במקום פאוול, וראיתי כאלה שבוחרים את ברנדון אינגראם כנציג של טורונטו במקום בארנס למרות שזה פחות סביר. לפסקל סיאקם מגיע להיכלל בדיון למרות שאינדיאנה היא מהקבוצות החלשות בליגה, הוא עושה כל מה שהוא יכול בסיטואציה רעה. מחשבות מסכמות בראייה כוללת על המחליפים שצפויים להיבחר, החלוקה של 16 אמריקאים ו-8 שחקנים בינלאומיים נראית הגיונית יותר מאשר בשלבים אחרים של העונה. סיכוי לא רע שהחלוקה לאחר בחירת המחליפים, ולפני שלוקחים בחשבון פצועים כמו יאניס שכנראה לא ישתתף במשחק, תהיה בדיוק 8:16. בזמן שהשחקנים הבינלאומיים שולטים בצמרת הגבוהה של הליגה, כמות המועמדים הרלוונטיים לא מאוד גבוהה. אחרי 12-13 שחקנים בינלאומיים יש נפילה חדה. יש יותר שחקני חמישייה איכותיים בינלאומיים מתמיד, אבל רובם לא אמורים להיות אולסטארים פוטנציאליים. רשימת האמריקאים הרלוונטיים לדיון ארוכה יותר באופן משמעותי. נקודה מעניינת נוספת היא שיהיו, כנראה, רק 4-5 קבוצות מהן ייבחר יותר מאולסטאר אחד, ומאף קבוצה לא ייבחרו יותר משניים. זה אומר שהאולסטארים השנה יגיעו מ-19-20 קבוצות שונות. זו עדות לכך שכמות הכשרון ב-NBA כיון עצומה והוא מתפרש על פני רוב קבוצות הליגה. גם מבחינת עמדות ניתן לראות איך הכשרון מתחלק באופן שוויוני בסך הכל. ניתן לבנות כיום קבוצות סביב סנטרים ופורוורדים לא פחות מאשר גארדים מובילי כדור, וכך קבוצות שונות יכולות להיבנות באופן שונה מאוד סביב כוכבים עם יכולות שונות מאוד. הייתי אומר שבטורניר האולסטאר (כי מדובר בכמה משחקים) נראה את כל זה בא לידי ביטוי, אבל מה שבאמת נראה זה שחקנים שמנסים לא להירדם על הפרקט.

"משיח, משיח, משיח", שאגו אוהדי הפועל ירושלים בסיום, או שזה היה "גביע, גביע, גביע" על אותו הלחן. זה לא באמת משנה. בזמן שאני תהיתי מי הוא אותו משיח מבחינת אוהדי ירושלים, העדשה תפסה ניגודיות מושלמת. בפריים אחד: הפרצופים הקורנים של אנשי ירושלים, הספסל חוגג ויונתן אלון עובר אחד אחד ומודה לשחקניו. בפריים השני: עופר ינאי נעלם במדרגות ההיכל, עוזב את היציע מאוכזב ומהר. מתן אדלסון המבסוט והשקט אל מול עופר ינאי העצוב והמאוד רועש. זה סיפור המשחק? זה קצת פשטני. הרי ינאי לא אחראי על ההכנה ואדלסון לא זה שרשם את מובלי בטופס. ובכל זאת, אי אפשר לברוח מזה, הפעולות או אי הפעולות של שניהם איכשהו מגיעות לפרקט. מצד אחד בעלים שלא נח לרגע, מתלונן על כל עוולה (אמיתית או מדומיינת), פונה לשחקנים בליגה באהלן אהלן ומייצר כותרות בקצב של מכונת ירייה. מהצד שני שקט תעשייתי מכיוונו של אדלסון. גם כשהקהל הירושלמי צמא לקצת יותר מעורבות או הצהרות לוחמניות, אדלסון בוחר לתת למערכת לעבוד. הפועל ירושלים רשמה ניצחון עצום ברבע גמר הגביע. ולמרות פתיחת הטור, ולמרות שבהמשך עוד אתייחס להתנהגות הספציפית של עופר ינאי, הקבוצה הזו ומאמנה יונתן אלון צריכים לקבל את מלוא הקרדיט. נכון, המשבר בליגה ובאירופה עוד פה והיו במשחק לא מעט נקודות שבר שיכלו להתפח למשבר, אבל ירושלים לרגע לא ויתרה. עם כמה גיבורים לא צפויים, היא השתלטה על המשחק ברבע האחרון ויצאה עם הניצחון. בצד השני, הפועל תל אביב תצטרך להביא דברים חדשים לכל מסגרת שבה היא משחקת. בתחילת השנה משחק הבידודים שלה נראה מרהיב; בלייקני, מיציץ', בראיינט או ג'ונס נתנו הצגות בזמן שכולם שאלו: מה יקרה כשזה לא יכנס? אז הגענו לימים שזה לא נכנס ועכשיו יש לאיטודיס מבחן גדול. ועוד לא דיברנו על סיפור ים מדר שהולך לדעתי לקראת פיצוץ והעובדה שהספורטאי הכי יקר ששיחק בישראל בכל ספורט לא מצליח להזכיר למה הוא מקבל את הכסף הזה. שתי הקבוצות הלכו על הרכבים מעניינים. ירושלים הלכה עם ארבעת הבכירים שלה ומובלי במקום לאמב, שקיבל את כל הזמן שבעולם למצות את הפוטנציאל שבו. אבל רצף ההפסדים, והעובדה שמובלי יכול על הנייר לפתוח את ההגנה בגלל איום הקליעה שלו, בנוסף לדקות שהוא יכול לתת בעמדה מספר 5, גרמו לאלון להחליט ללכת עליו. החלטה טובה ללכת על מובלי. צילום: אלן שיבר, באדיבות איגוד הכדורסל מנגד, הפועל, ללא בריאנט הפצוע, הייתה צריכה להחליט אילו גבוהים יירשמו למשחק. איטודיס החליט להשאיר את מוטלי ואודאסי בחוץ מכיוון שבחר לשים את הדגש על הגארדים. אני מניח שהמחשבה שלו הייתה ששלישיית הגארדים של ירושלים קשה מאוד לעצירה, ולכן ניסה לשים דגש התקפי כדי לעייף את הגארדים של ירושלים או להוציא מהם עבירות. אז הוא השאיר גם את מלקולם בחוץ והלך על גארדים שאמורים לתקוף את הרגליים של קרינגטון, ווינסטון והארפר, ונתן אמון בקו הקדמי על הישראלים, אוטרו ואיש ויינרייט בדקות מסוימות. אז שגב פתח בחמישייה וגינת השלים קו קדמי כל ישראלי. זה היה הימור של איטודיס, שלא בטוח אם הצליח או לא, ואני אסביר: בדקות הראשונות ההרכב הזה נועד לשני דברים. אחד - שווינרייט יעלה בעמדה 3 וישמור על הארפר, וכך אם יהיה חילוף, הוא יוכל להתמודד עם נמרוד לוי או וויילי. הדבר השני היה כדי לתת אוויר לאוטורו בהמשך. המחשבה הייתה שאם שגב יצליח לשלוט קצת בריבאונד או להוציא עבירה מוויילי, מה טוב, ואיש הגדול יעכב את הארפר עם הפיזיות שלו. לא בחמישיה, אוטורו. ההימור הצליח? צילום: אלן שיבר, באדיבות איגוד הכדורסל בתחילת המשחק הארפר עשה כל מה שהוא רוצה: אסיסט לקרינגטון, האלי הופ לוויילי ששלט שליטה מוחלטת בריבאונד בדקות מול שגב וגם קלע 2 מהקו. שגב, לעומת זאת, נראה לא מחובר. כבר בתחילת המשחק הוא נתקע עם הכדור באמצע הצבע בהתקפה שהסתיימה עם 24 שניות, והוסיף לזה פאול מיותר בהתקפה. אז ההימור לא הצליח, נכון? לא בטוח בכלל. שגב יצא כשהקבוצה מובילה, ואוטורו שהחליף אותו נתן רבע ראשון מעולה אבל הפועל הובילה באופן מינימלי בסיום הרבע הראשון. הצליח ההימור? אתם תחליטו, אני לא חד משמעי פה. הרבע השני נפתח, ובלייקני, שסיים טוב את הרבע הראשון, התחיל לרקוד. מולו עמד רקדן לא רע בעצמו בשם קשיוס ווינסטון. השניים, עם קריצה אחד לשני הידועה בשם: הסכם קיזוז. אני אוהב לקרוא לזה קצת אחרת: שמור לי ואשמור לך שזה אומר בדיוק ההפך, שנינו נראה שאנחנו מתאמצים ונראה שאנחנו שומרים אבל שנינו נסיים עם הנקודות. הנה אודי מסביר את הבעייתיות של יונתן אלון עם קשיוס: הפועל הובילה ב-6 כי בלייקני באותם רגעים היה יותר טוב מקשיוס. ואז הגיע האירוע המרכזי של הערב ועופר ינאי עשה פיני גרשון מלא על מלא. זה כדורסל? זה צריך להיות בטור? אני לא יודע, אבל זה קרה. לפי הדיווחים, עופר ינאי קנה כרטיס ממנוי על הפרקט, הכי קרוב שאפשר ליונתן אלון, רק כדי שיוכל לצלם אותו עובר את קו הטכני של המאמנים. מעשה כל כך קטן ובכייני. באמצע הרבע השני לשופטים כבר נמאס מינאי, שעמד, הלך לכיוון המזכירות, פנה למשקיף המשחק ולא הפסיק לבלבל את המוח גם לאלון עצמו. ינאי הורחק, אבל אז הוא כמובן לקח את הזמן והתנגד להתפנות. השופטים, בתגובה, ירדו לחדרי ההלבשה – וגם ירושלים ניצלה את הזמן כדי לדבר על הדברים. המשחק, שגם ככה החל בשעה הלא הגיונית 21:30, הלך לכיוון של סיום ביום שאחרי. הפועל תל אביב המשיכה לתקוף את הטבעות של ירושלים, בייחוד כשוויילי ישב בחוץ. מיצ'יץ' היה נהדר בדקות האלו עם סחיטת עבירות וסלים בצבע, ואפילו בר טימור עם חדירה יפה נכנס שוב ושוב לוואקום הזה מתחת לסל הירושלמי. הפועל כבר עלתה ליתרון 8. כאן ירושלים העלתה הילוך הגנתי. החדירות של מיצ'יץ' וג'ונס נתקעו בעבודת הרגליים של זוסמן או קרינגטון, ובתוספת השתלטות התקפית של הארפר, המומנטום התהפך שוב וירושלים ירדה למחצית ביתרון 2. זו הייתה מחצית ראשונה מעולה. כדורסל טוב בשילוב אינטנסיביות גבוהה מצד שתי הקבוצות. אפילו סיפור עופר ינאי לא הצליח להרוס לי את המחצית הפנטסטית הזאת. הרבע השלישי הוא הרבע שבו דברים התחילו לזוז לכיוון העליות של ירושלים, לא לפני שתחילתו היתה עם 11-2 מהיר של התל אביבים אבל כזה שלא נבע ממשהו מיוחד שהם הביאו לחצי השני. הריצה הזאת בעיקר נבעה מטעויות הגנתיות די פשוטות של ירושלים. וכאן יונתן אלון ניצח את המשחק. הארפר ולוי בחוץ, קשיוס ומובלי בפנים. לאחר דקה גם וויילי שהיה מבולבל התקפית באותם רגעים ירד לנוח וסמית נכנס. סמית' התחיל להתעופף לטבעות, ומובלי שלא תרם כלום עד לאותם רגעים התחיל לשמור טוב מאוד, גם על השחקן שלו וגם בעזרות. השיא הגיע בחסימה על אוטורו, שהסתיימה באסיסט יפה של ווינסטון לסמית'. עד לסיום הרבע ווינסטון המשיך לפנק את חבריו לקבוצה, ושלשה של הובר הורידה את הקבוצות לרבע האחרון כשהירושלמים ביתרון 6. ובשיא הביטחון והאנרגיות. ג'סטין סמית' בדרך לעוד סל קל. צילום: אלן שיבר, באדיבות איגוד הכדורסל הרבע הזה, מבחינת התל אביבים, המשיך בדיוק את מה שהפועל עושה כל השנה: בידודים לבלייקני או לכל שחקן אחר. העניין הוא שדווקא במומנטום שלילי, אני מצפה משחקנים מנוסים לחשוב קצת אחרת; אני מצפה גם מאיטודיס שיצא מהקיבעון שלו, אבל זה לא קרה. הפועל המשיכה בזריקות קשות ל-2 ארוך, ובכך עזרה מאוד לירושלים לצאת עם ווינסטון וסמית' להתקפות מעבר מהירות. זה בעיקר תסכל את אוטורו שהיה צריך לאסוף את הזבל שהחטיאו מיציץ', ג'ונס או בלייקני. החילופים של אלון, בתוספת הגיבורים הלא צפויים כמו הובר ומובלי, עזרו לירושלים לא לשמוט את היתרון עד לסיום. הנה דוגמה למחשבה של אלון כשהחליט לשתף את מובלי במקום את לאמב: ירושלים בשיא המומנטום, איטודיס מבקש מאוטורו לקפוץ חזק בפיק אנד רול על ווינסטון, והוא עושה בדיוק את זה. סמית' לא פראייר ומנצל את זה ל"סליפ". הוא בקושי נוגע במגן בחסימה ופשוט רץ בספרינט מפתיע לכיוון הטבעת. המהלך הזה קרה גבוה מאוד במגרש, מה שאומר שיש הרבה זמן לשחקני ההגנה שלא מעורבים בפיק אנד רול להגיב. אבל, מכיוון שאיש ויינרייט - האיש שאמור לחכות לסמית' במרכז הצבע ולמנוע ממנו לייאפ קל, נאלץ להיצמד למובלי בגלל איום השלשות שלו, אף אחד לא הפריע לסמית' לסיים בסל קל ומתסכל מבחינת איטודיס. מובלי עוד הוסיף שלשה ברבע הרביעי כדי לקשט את המשחק הטוב שלו, אבל עם כל הכבוד לו או לכל שחקן אחד, לירושלים יש מנהיג התקפי והוא בטופ שחקנים שרצים על פרקט ישראלי. לירושלים יש את הארפר. ג'ארד הארפר ברבע האחרון לקח על עצמו מההתחלה. זה התחיל עם 4 נקודות קשות מול הגנת החילופים של הפועל כאשר מצא את עצמו פעם אחת מול אוטרו ופעם אחרת מול ווינרייט ואת שני המהלכים סיים עם ג'אמפ קשה. לאחר מכן הפועל שיחקה מעין דרופ והוא קלע שלשה מכדרור. כאשר ירושלים החליטה לקפוץ עליו מהגארד הקרוב וככה לא לאפשר לו חדירה, הוא לא התעקש ושחרר את הכדור הצידה לשלשה שאילצה את אוטורו לצאת עם יד עד הפינה ולהשאיר את וויילי לדאנק קלילי באופנס ריבאונד. עשר הפרש. עד לסיום הוא הרים האלי הופ שחתם ערב אדיר מבחינתו ומבחינת ירושלים. 24 נקודות כולל 11 ברבע האחרון היו לגארד הכי טוב בארץ. תוסיפו לזה 9 עבירות שהוא סחט ואולי הוא בכלל המשיח הזה שאוהדי ירושלים שרו לו. מתאים לו "משיח הארפר". לאן הולכים מכאן? האדומים מתל אביב חייבים לבוא עם משהו חדש. אני לא יודע מתי בדיוק יש להם זמן להכניס סט התקפי חדש בלו"ז הצפוף הזה, אבל אין להם ברירה אחרת. לחשוב שפיטורים של איטודיס הם הפתרון זה לטעמי חילול הקודש, אבל אולי עופר ירצה לייצר זעזוע ולו רק כדי להרחיק קצת את האש מההתנהגות שראינו ממנו בליגה ובגביע. לא נראה לי. האדומים מירושלים צריכים קודם כל לעצור את המפולת שאליה נקלעו באירופה. הקבוצה חייבת לנצח, להביא את אותה תחושת דחיפות שהיא מייצרת במשחקים נגד התל אביביות ולתעל אותה למשחקי היורוקאפ. אסור לה בשום פנים ואופן לאבד את המקום הראשון שם. בליגה, היא חייבת ללמוד לסמוך על שחקנים נוספים, והתרומה של הובר ומובלי מהמשחק הזה אמורה לעזור לה מאוד גם בזירה המקומית. אז אם קוראים לך יונתן אבל חבריך קוראים לך יונצ'וק, אם אתה אוהב את כדורסל הבידודים של איטודיס או אתה סולד ממנו. אם איכשהו החלטת לראות במקום המשחק את המירוץ למיליון או דווקא אהבה חדשה, ראוי שתזכור או תזכרי: הכל, אבל הכל אמת לשעתה.

המשפט "מה זאת אומרת לאן הגענו? בדיוק לאן שהלכנו", שהגה העיתונאי דב אלפון, עוסק בנושאים אקטואליים-פוליטיים, חשובים יותר מכדורסל. רק שהוא הולם באופן מושלם את ההפסד של הפועל תל אביב להפועל ירושלים ברבע גמר גביע המדינה ואת פספוס התואר הראשון העונה של הקבוצה היקרה בתולדות הכדורסל הישראלי. הבעלים, עופר ינאי, והמאמן, דימיטריס איטודיס, צעדו לכישלון הזה בעיניים פקוחות. הקיר היה לנגד עיניהם, והם לחצו על הגז ונסעו לתוכו ב-200 קמ"ש. המאמן. נכשל בניהול הסגל. ינאי הסכים (או הגה?) לרעיון הסגל הכפול, ליורוליג ולישראל, לסופיה ולתל אביב. איטודיס ראה, ועדיין רואה לנגד עיניו את הבטחת המקום ביורוליג בעונה הבאה כמטרה העיקרית, אולי היחידה. הוא נתן ונותן לזרים כמעט את כל 200 הדקות האפשריות בכל משחק אירופי. בליגה ובגביע המקומיים הוא זקוק לישראלים, אבל אלה לא מתורגלים בשיתוף פעולה עם הזרים. גם הביטחון שלהם ברצפה. למען ההגינות, גם ירושלים לא מתבססת באירופה על הישראלים - אבל הם לפחות חלק אינטגרלי מהקבוצה. יובל זוסמן היה אמש אנמי התקפית, אבל שמר מצוין ולקח 6 ריבאונדים. רועי הובר קלע 8 נקודות מהספסל, יותר מכל ישראלי של הפועל תל אביב, גם כי מאמנו משבח אותו בכל הזדמנות, אפילו אם דקות המשחק מעטות. ולגבי קאדין קרינגטון - לא ניתן דרור לעוד תירוצים מאזורי ינאי ואיטודיס. למרבה האירוניה, ייתכן שדווקא המשחק הזה הוכיח שאיטודיס צודק לגבי יכולתם של הישראלים לתרום במסגרת האירופית. ים מדר, אולי בגלל הפציעה ואולי בגלל הביטחון, נופל כרגע משמעותית מכל גארד זר של הפועל תל אביב. להגנה הרעה של תומר גינת, על קשיוס וינסטון אחרי סוויצ'ים ועל אייזיה מובלי בלעדיהם, היה חלק משמעותי בקאמבק של ירושלים ברבע השלישי. פלטין, טימור, שגב ובלייזר הם אפילו לא אופציה באירופה. בשלב הזה, קשה לדעת מה הביצה ומה התרנגולת - אם היכולת הירודה גרמה לספסול באירופה או שהספסול הוביל ליכולת הירודה. כרגע, זה לא ממש משנה: המאמן אמור לנהל את הסגל כך שיצליח גם באירופה וגם בישראל, והוא כשל בכך. בעצם, הוא לא ממש ניסה. כשל בניהול הסגל, איטודיס. צילום: אלן שיבר, באדיבות איגוד הכדורסל צריך לדבר גם על הכדורסל. והוא רע. הדברים הבאים נכתבים בלי טיפת ציניות: דימיטריס איטודיס יודע הרבה יותר כדורסל ממני, וגם מכם. הוא לקח שני תארי יורוליג והוכיח שביכולותו לנווט קבוצות מוכשרות ולהוציא מהן את המקסימום - וזה לא טריוויאלי. רק שסגנון המשחק השכונתי במתכוון שהוא הנהיג בהפועל, שכולל התקפה פשוטה, כמעט פרימיטיבית, שכמעט כולה אחד על אחד ופיק אנד רול, בלי תנועה התחלתית ובלי אופציות נוספות אם הפעולה הראשונית נתקעת, לא עובד כבר כמה שבועות טובים. ייאמר מיד: גם הפועל ירושלים, ומרבית הקבוצות באירופה וב-NBA, משחקות הרבה אחד על אחד ופיק אנד רול. רק שבקבוצה של יונתן אלון - ולא רק בה - יש דבר שקוראים לו אנטרי, תנועה התחלתית שגורמת לכך שמהלך האחד על אחד יתחיל בשלב טיפה מאוחר של שעון הזריקות. לאנטרי בכדורסל יש שתי מטרות עיקריות: אחת, להפוך את מהלך המטרה - בדרך כלל אותו פיק אנד רול ידוע - לפחות שקוף ויותר קשה לעצירה בידי ההגנה; והשניה, לא פחות חשובה - לשלוט בכדור קצת יותר זמן ולבלות פחות בהגנה. אגב, קבוצות אחרות ביורוליג, למשל אולימפיאקוס, פנרבחצ'ה וריאל מדריד (דוגמה חלקית בלבד) עושות דברים מורכבים ומגוונים יותר: תרגילי חסימה לקלעים ופוסט אפ, עם תנועה ללא כדור ושיתוף של כל 5 השחקנים במהלך, רחמנא ליצלן. בהפועל של איטודיס זה כמעט לא קיים. אפילו פיק אנד רול וחסימה לחוסם (פיק אנד רול ספרדי המוכר והטוב), כנראה התרגיל הכי נפוץ באירופה, כמעט לא קורה. הבעיה היא לא רק הסגנון הלא אסתטי, אלא התוצאה. זה בסדר שאיטודיס מתאים את עצמו לאנטוניו בלייקני שמתקשה לתפוס סכמות מורכבות וסגנון המשחק שלו אינדיווידואלי. זה גם לגיטימי שבלייקני פחות אוהב לחדור לסל ומעדיף לזרוק 2 ארוך מ-5 מטר. אבל למה גם כריס ג'ונס משחק ככה וזורק 2 ארוך, הזריקה הכי רעה בכדורסל? ולמה מיציץ' זורק שלשות שלא קשורות לכלום, בלי שאף אחד מוכן או מסודר לריבאונד התקפה או לירידה להגנה? היתרון של ירושלים מהעונשין - 28 זריקות מול 6 - נובע מזה שהפועל ת"א, בניגוד למכונה העונה לשם ג'ארד הארפר, ממעטת להגיע לטבעת, בחדירות או במסירות פנימה (אופציה לא קיימת). בלייקני היה היחיד שניצל את החופש המוחלט של איטודיס לכדורסל אפקטיבי. ג'ונס קלע 3 מ-13, מיציץ' 5 מ-13, מדר 2 מ-6. וכל זה קורה מול קבוצת הגנה בינונית עד חלשה, שמתקשה באופן עקבי לעצור חדירות ולשמור על פיק אנד רול, ושחטפה השבוע מנפטונאס הליטאית 95 נקודות. אבל כשחיים רק על יכולת אישית, כמו בהפועל של איטודיס, גם מתים איתה. זורק שלשות בלי שאף אחד מסודר לריבאונד או לירידה להגנה, מיציץ'. צילום: אלן שיבר, באדיבות איגוד הכדורסל הבעלים. נכשל במכביזם. הפועל תל אביב הגיע למשחק מול ירושלים בנקודת משבר, אחרי שני הפסדים רצופים ביורוליג ובעקבות השפלה ביתית מול באיירן. היה ברור שהיא זקוקה לשקט ולביטחון. במקום זאת, אחרי כמה ימים של ידיעות רוויות בפאניקה מתוככי המערכת, התמקם הבעלים שלה מאחורי ספסל הפועל ירושלים, חמוש בטלפון סלולרי, נכון לתעד כל יציאה של יונתן אלון מהאזור הטכני שמותר למאמן. למען השם, למי אכפת? לא זו אף זו, ינאי אף ניגש למשקיף גילי עובד, מישהו עם סבלנות קצרה לבולשיט, כדי להתלונן על ההפרה נטולת המשמעות הזאת, אירוע שהוביל להרחקתו ליציע, לסירובו להתפנות ולהפסקה ארוכה ומבישה במשחק. כשנחשפנו בעבר למהלכים כאלה של הבעלים הצבעוני - מול בדיקות סמים, מול התקשורת, מול האוהדים - אפשר היה אולי לייחס לו איזה תחכום או מניפולטיביות גאונית, שמניבה תוצאות. חלקנו טעינו וכתבנו שינאי מביא להפועל תל אביב תכונות מכביסטיות. בדיעבד, זה היה קשקוש, שגם אני חטאתי בו. מכביזם הוא וינריות. תרצו או לא, ברוב המקרים ששמעון מזרחי ושות' עשו מניפולציות על שופטים, הם הצליחו ובדרך כלל ניצחו. המניפולציות של ינאי בזירה המקומית מסתיימות פעם אחר פעם בהפסד - גם בתדמית, גם בקופה וגם על המגרש. רגע, קופה? זו שמוכרים בה כרטיסים? לינאי חסר כסף? ככל הידוע, לא, אבל חסרים לו אוהדים. הבעלים יצא נגד הקהל שלו, כלומר נגד לקוחותיו. הוא נפרד מכל זכר לקבוצת האוהדים, ניקה את אורוות הניהול מהשלטון הקודם, עבר ליד אליהו על אפם וחמתם של האולטראס - ואז התלונן שהיציעים ריקים. גם אתמול הם היו מלאים בקרחות, ובעיקר שקטים. אפשר להסתייג מהגרעין הקשה של הפועל, להאשים אותו בפנאטיות ולהזכיר שירי שואה, קריאות להתאבדות ופירוטכניקה. אבל אחרי שרואים את המאסות של הקהל האדום בדרבי התל אביבי בכדורגל, בחגיגות שבעקבותיו ובמצעד המרהיב לפני המשחק מול הפועל חיפה, מבינים שינאי והפועל כדורסל הפסידו כאן גב חזק - וגם לא מעט כסף. המניפולציה מסתיימת שוב בהפסד, עופר ינאי. צילום: אלן שיבר, באדיבות איגוד הכדורסל בשיחות פנימיות, הנהגת המועדון מתייחסת לקהל שלא בא בכעס ומרמור. מדברים שם על מיליארדרים ששמים כסף על קבוצת כדורסל במקום לתרום אותו לבתי חולים, אך לא זוכים להערכה ראויה מהאוהדים. בכלל לא רלוונטי אם הטענות האלו מוצדקות או לא. במקום להתווכח עם הלקוח ששילם ביד רחבה על מנויים ומרצ'נדייז, כדאי להקשיב לו. הלקוח, גם כשהוא אוהד בלי חולצה, תמיד צודק. בהיעדר קהל ורווחים ממכירת כרטיסים ומנויים, נשארנו עם התדמית. אנשים כמו ינאי נכנסים לספורט כדי שיכירו אותם. בתחום הזה, מדובר בהצלחה מסחררת, לכאורה. הוא הפך מאז שרכש את הפועל ת"א מאיש עסקים אלמוני יחסית לשם מוכר כמעט בכל בית. ייתכן גם שאם היה רץ לפריימריז של מפלגות מסוימות, הפרובוקציות שלו, הלעג ליריבה העירונית, הרמיזה שיפנה לרומן סורקין או לשחקני מונאקו, הכניסה לפרקט מול באר שבע ועיכוב חצי גמר הגביע, היו מקנות לו אהדה. הוא קורא תגר על הממסד, על האליטות הישנות, עושה מה בראש שלו. זו סחורה מבוקשת כיום בחברה הישראלית. רק שבינתיים ינאי מתעסק בכדורסל, לא בפוליטיקה או באיסוף לייקים ברשתות חברתיות. בתחום הספורטיבי, מהלכיו בעיקר מעוררים רחמים, והחל מאתמול גם ייאוש. אין סיכוי שינאי ייגמל מהתמכרות לתשומת לב. כרגע, היא בעיקר שלילית, בכל מובן אפשרי.

אנחת רווחה מובנת נשמעה מהכיוון הכללי של הספסל הצהוב עת הסתיים לו סיוט רבע גמר גביע ווינר. משחק שהיה רחוק פעולה גדולה אחת של איזה ג'מיה הול מלהביא ללחיצה מוקדמת מהצפוי על כפתור הפאניקה. רגע, אנחנו בטוחים שעוד קיים כפתור כזה? התשובה, אגב, היא כן. הראיה לכך היא ההחתמה המרשימה בעליל והיקרה עוד יותר בעליל של לוני ווקר הרביעי, אשר הצטרף לשורותיה מהלך הקיץ האחרון. ווקר היה גיבור ההעפלה לחצי הגמר. ווקר הוא גם גיבור טורנו הפעם. חתכת שחקן הבה ונתחילה מהמובן מאליו. לוני ווקר הוא חתכת שחקן. הוא טוב באלמנט הזה בכדורסל שמוביל את החפץ העגול אל תוך הסל. הוא טוב בלקלוע. ולקלוע, היום כבר מותר להגיד בקול רם מבלי שאיזה צקצקן נודניק ירצה לכם על הכדורסל הנכון, זה טוב בכדורסל. כמה טוב? טוב מספיק כדי שהופמן, מועמד בכיר לתואר רוקי העונה של הדיסקו, יצייץ את זה. כמה טוב? טוב מספיק כדי לייצר אמש 24 נקודות ב-27 דקות, ובאחוזים שהם סבבה לגמרי. כמה טוב? טוב מספיק כדי להיות שם בכל הרגעים המשמעותיים של המשחק, עם מהלכים גדולים שעשו הבדל. מול קרית אתא. כמה טוב? טוב מספיק כדי להיות אחד הסקוררים הכי גדולים בעונה הקודמת של הליגה השניה בטיבה בעולם. ווקר יכול וקולע מלא מעט סיטואציות. הוא יכול לסיים מכדרור, הוא יכול להגיע לטבעת + לחתור למגע בדרך לקו, הוא יכול לסיים נהדר במגרש הפתוח וגם לפרק את היריבה בהתקפה המסודרת. הוא מספיק אלפא כדי לקחת על עצמו מהלכים גדולים, אחרי פסקי זמן ומבלי שהוא באמת זקוק לשרטוט של הקואץ' אשר על הקווים. הוא טוב. ממש טוב. ועכשיו זמן הצקצוקים אשר כבר הספיקו להישמע מאי אלו מלהגים. הנה "ווקר לא משתף מספיק את החברים". הנה "קטש מחביא אותו בפינה". הנה והנה והנה והנה. הבעיה האחרונה של מכבי תל אביב, של קטש ושל ווקר היא מידת שיתוף החברים שלו בקבוצה. והצבתו של הווקר בפינה הוא ממש לא צעד של החבאה. כלומר, זה ממש לא מצב שכזה: כלומר, רגע, נסביר עוד מעט. במה טובים? בואו נניח רגע בצד את התחלואים שהפכו רגילים מבחינתה של מכבי תל אביב. כדי שהיא תגיע לאיזשהו מקום העונה, היא צריכה להיות עדיפה על יריבותיה בהיבט מסוים. ברמה הפרסונלית, לא פשוט לאתר את היתרונות האבסולוטיים. או יתרונות בכלל. בואו נניח, לשם הדוגמא, שדאוטין, טרופונוביץ', בריסט וכו וגו ודו משחקים אותה ביג טיים. במקרה הזה, לכל היותר, הם ברמה שאיננה הקבצה א' ביורוליג, כן? ובליגה, עם כל הכבוד, גם לא משהו שהוא דרגה מעל מה שיש לאדומות להציע. מכבי לא גדולה במיוחד. היא לא מוכשרת במיוחד. היא לא עמוקה במיוחד (לא שמישהי יכולה להיחשב עמוקה כשיש את סגל חמש החמישיות של הפועל תל אביב בסביבה). היא לא שומרת טוב במיוחד, וגם לא תשמור טוב במיוחד. מאז שיש הדיסקו, אני במוד עדין יחסית. יעבור לי. היתרון דרכו יכולה/אמורה מכבי תל אביב להצטיין ולהגיע צעד אחד קדימה, כלומר – נכון לעכשיו – היתרון היחידי יכול לעבור דרך השטף ההתקפי שלה. ודרך ווקר. כלומר, גם ווקר וגם שטף התקפי. אין שום סרט אחר שנראה לעין. כדי שזה יקרה, קטש צריך להכיר באיכויות של ווקר ולקבל אותו כמות שהוא. ווקר, מצידו, צריך לקבל את זה שככה זה בקבוצה הזאת ואצל המאמן הזה. צריך לשחק את הסיסטם. צריך ללמוד את הסיסטם. צריך לרצות ללמוד את הסיסטם. זמן של מספרים למרות מערכת יחסים מורכבת עם סטטיסטיקה מתקדמת, נראה לי שחשוב להביא כאן כמה מספרים כדי להמחיש ולאפיין את ווקר הרביעי. בגיחתו היחידה לאירופה, בעונה שעברה בז'לגיריס, סיפק מספרים מרשימים בהחלט. עליהם נתעכב לרגע עכשיו. מכירים נתון XG בכדורגל (שערים צפויים)? גם בכדורסל יש נתון שהוא סוג של מקביל, הוא עובר דרך SSQ, כפי שקוראים לו החברים הטובים מסינרג'י, והוא בא לתת ביטוי מספרי לאיכות הזריקה. אם לפשט את זה, מדד ה SSQ מנסה לקחת בחשבון כל מיני פקטורים (סוג הזריקה, מאיפה היא נלקחה, איכות ההגנה שמולה, שעון המשחק הקטן ועוד כל מיני כאלה), ואח"כ מציב לצידו לכמה נקודות צפויות זה אמור להוביל. החזקתם עד כאן? חברים שלי אתם. הקיצר, במדד ה SSQ מוקם בעונה שעברה ווקר במקום ה 188 ביורוליג (מתוך 274) עם 0.97. שזה מעיד על בחירת זריקות שיש טובה ממנה מצד אחד, אבל מצד שני שחקנים די טובים כמו פאנטר ושורטס דורגו הרבה מתחתיו – במקומות ה 266 + 267. אגב, את תחתית הדירוג מעטר אחד שאליו כולכם ודאי מתגעגעים. דיוויד דה ג'וליוס. עכשיו צריכים לבדוק מה קורה בין התחזית שניתנה כאן, בהתאם לדרגת הקושי, לבין כמות הנקודות בפועל שנקלעה. הפער בין השניים ילמד אותנו הרבה. הקיצר, בדירוגי היורוליג בעונה שעברה ממוקם ווקר במקום ה 196, המחריד, בפער (השלילי) בין זה לזה. כלומר, הוא גם לוקח זריקות לא מי יודע כמה – אבל הוא גם לא קולע אותן יותר מדי. זוכרים את פאנטר ושורטס, שהזכרנו ממש לפני רגע? אז הראשון דורג 21 ביורוליג עם פלוס 0.24 והשני 54 עם פלוס 0.17. ווקר שלנו סיים עם מינוס 0.02 (שזה רע, אבל לא רע כמו הנתון המקביל אצל סייבן לי, ג'ימי קלארק או ים מדר). עכשיו בחזרה לעולם שמחוץ למשוואות. ווקר אוהב זריקות שאנחנו מגדירים קשות. הוא אוהב ג'אמפרים מתוך כדרור. הוא אוהב לזרוק על פרצופים של שחקנים. הוא אוהב סטפ באקים למיניהם. הוא רוצה שתיתנו לו את הכדור, תזיזו את כולם וסנופי דיסקו. כמו שאמינם שר. על צ'ונסי בילאפס. כן כן. הכדורסל של לו הדבר היה רק בידו, לו רק היו אופציות מספיק טובות ומספיק סקסיות סביב, ספק גדול אם עודד קטש היה מאשר את החתמתו של לוני ווקר. אין לו כוח לדברים האלו. הוא לא מאמין בשחקנים שלא יודעים לשחק מדויק בהתקפה. ואם הם כן מגיעים אליו, הוא חייב, מבחינתו, להביא אותם אליו. בכדורסל. מאחר שלקטש אין כמעט שום סיכוי לשנות במשהו את הקונספט שהפך אותו לאחד ממוחות ההתקפה המבריקים שקיימים, ואני לא מגזים – שיצר קונספט עצום ויצירתי להפליא מחד אבל חד גוני ושמרני מאידך, כל שנותר לו הוא לשכנע את ווקר שכדאי לו להצטרף לריקודים המסוימים שאותם ורק אותם הוא מכיר. שאם רק יקשיב לתאוריה ויקבל אותה עליו, גם אם היא נראית לו מוזרה בואכה חייזרית כרגע, אפשר יהיה להפוך אותו לשחקן התקפי יעיל הרבה יותר. שאפשר יהיה לשפר את איכות הזריקות שהוא לוקח. שאפשר, דרכן, להריץ את הדברים שהופכים את ההתקפה של קטש, את הכדורסל של קטש, למשהו ספקטורלרי. כן, גם אם זה נראה מוזר כשהכדור אצלך ושיש גבוה שכאילו עומד לך בדרך. כן, גם אם זה כולל לפעמים להמתין בסבלנות לתורך בפינה. לנפח את הפינה ולא לזוז, אלא רק להיות מוכן. ולא בטוח בכלל שיש קליינט מעוניין מהצד השני. לא בגלל שקטש צודק. בגלל שווקר יודע מה שהוא יודע, והוא יודע מה הוא ראה שמצליח בכדורסל בכל מיני מקומות לא רעים, כמו הפאקינג לוס אנג'לס לייקרס. והוא יודע, מבחינתו, איך הכוכב של הקבוצה צריך לשחק. ושלא יסבירו לו דברים. ושלא ישימו אותו בפינה, גם אם זה מסדר יופי של ספייסינג. ובטח שלא יבקשו ממנו לשמור. סתאם, לא באמת יבקשו. השליש השלישי מכבי תל אביב נראית לא טוב בשלב הזה. אוקיי, מכבי תל אביב נראית (ממש) רע בשלב הזה. כשאנחנו פחות משבוע לפתיחת משחקי היורוליג, זה מכוון אותה הישר אל השליש השלישי (והצפוי) שם. כדי שהיא תוכל לשבור את תקרת הזכוכית הנמוכה למדי שלה, היא צריכה למצוא דרך לעשות קסמים עם ובאמצעות הסופר סקורר שלה. הערת אגב: בעבר, כאשר מאמנים אירופאיים רצו להרחיק את הסקורר הסורר שלהם מהכדור (כי סקוררים, כידוע, זה פויה גדול), הם ידעו להריץ אותו דרך חסימות רחוקות מהסל, ידעו לייצר מהלכי וויב (יענו שמיניות) ושאר אלמנטים שיבזבזו קצת את שעון השניות וכן הלאה. למרות שנדמה לי שראיתי קצת חסימות רחוקות מהכדור לווקר, שיכולות לגמרי להביא למצב של הסתרה אלגנטית, אני חושב שאנחנו עוד לא שם. ולשים אותו בפינה? זה פשוט התרגיל. חלקנו מבינים את זה. חלקנו לא. לוני ווקר הוא חתכת שחקן, בקבוצה שאין בה יותר מדי כאלו. עודד קטש הוא חתכת מאמן, לפחות בתאוריה, כי לפחות ברמת היבשת אין לו יותר מדי תימוכין בדמות הישגים לעליונות המקצועית. אם עודד קטש יכול לשנות עצמו או לדאוג שווקר יתאים עצמו, ועדיף שגם וגם, זה בהחלט לא יהפוך את מכבי תל אביב לקונטנדרטית ואפילו לא קרוב, אבל זה כן יכול להביא אותה למקסם את מה שכן יש לה. ווקר לא צריך למסור יותר. הוא צריך לעשות דברים ובמיוחד לזרוק בתוך המסגרת שהקבוצה שלו בונה. במקביל, קטש, כמו מסגר מיומן ששם את האגו בצד, יכול פשוט לייצר עבורו מבנה חדש שיתאים לו יותר. ועד שנגיע לאירופה, יש ממש מחר עוד משחק הדחה מול הפועל ירושלים. בוא שניה, אהרל'ה. תוכל לתת לנו קצת פרספקטיבה היסטורית לעניין הזה? חג שמח. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.

בנערותי, חלמתי להיות דיג'יי. כיאה לבחור צעיר שחולם חלומות ושואף להגשים אותם, עשיתי את הצעד הראשון והמתבקש - ונרשמתי לחוג באחד המתנ"סים השכונתיים בעיר. קניתי אוזניות מגניבות, שרפתי שעות ארוכות ביוטיוב בצפייה בפסטיבלים הגדולים בעולם, והגעתי חדור מוטיבציה לכבוש את הבמות. הנושא המרכזי שאותו למדנו, אני ועוד עשרת החניכים הנוספים בחוג המדופלם, הוא אומנות ה-BeatMatching. או בשפת הקודש: התאמת קצב. תורה שלמה של איך לוקחים שיר ומושיבים אותו בדיוק בקצב של הסט כדי לייצר חיבור נכון וזרימה באוזן. הכלל היה פשוט: יש לך 15 שניות של חסד להושיב את השיר החדש בתוך הקצב של הסט. 30 שניות ועדיין לא יושב? עוד נסלח. אם כבר עברה חצי דקה ולא הצלחת לייצר את הזרימה - כנראה שבחרת שיר לא מתאים, או שהסט בכלל לא בקצב הנכון. רוצים דוגמה? קחו: בשבוע הבא נציין שלושה חודשים לפתיחת עונת המכללות. במונחי דיג'יי, אנחנו באיזורי ה-30 שניות אל תוך המיקס. בטור הזה אתן פוקוס על מצב ה-BeatMatching של עומר מאייר ופרדו. נכתבו לא מעט מילים על התהליך הזה העונה, למשל כאן, כאן וכאן. בקצרה למי שפספס או שכח: מאייר יצא בגיל 19 למכללות אחרי עונה בה יובש במכבי תל אביב כדי להפוך את עצמו לנכס אטרקטיבי באחד משני הדראפטים הקרובים. לשם כך הוא בחר בפרדו המפוארת, אבל גילה מהר מאוד שלהיות פרשמן בקבוצה עם הרכז הכי טוב בNCAA זו לא פוזיציה קלה כל כך להתחיל ממנה. מתחילת העונה הוא עולה מהספסל, מקושש דקות וזריקות ולמעט הבלחות, לא באמת מצליח להשפיע על המשחק של הקבוצה שלו. ממוצעים של 5.5 נקודות למשחק בפחות מ-15 דקות על הפרקט מספרים די הרבה מהסיפור. בחלוף 21 משחקים אני מרגיש שעכשיו אנחנו בנקודה די בשלה להגיע למסקנה. השורה התחתונה היא שיש בעיית חוסר התאמה משמעותית בין הביט של מאייר לקצב של פרדו. והגענו לנקודה שבה אי אפשר להתעלם מזה או להסביר את זה במונחים יפים של תהליך וסבלנות. הדיג'יי כבר הרים את הווליום וכל הקהל שומע באוזניים שזה פשוט לא זורם. היפוך מגמה קבוצתי שלושה הפסדים רצופים רשמה החבורה של מאט פיינטר בשבוע האחרון, לעומת הפסד בודד ב-18 המשחקים שקדמו לו. זה בהחלט רגע של היפוך מגמה בעונה של הבוילרמייקרס, שמעלה סימני שאלה לגבי מידת היכולת שלהם להתחרות בפרוגרמים האיכותיים באמת, ברמת הכישרון וברמת השיטה. זה התחיל בהפסד 69:67 ל-UCLA, המשיך בתצוגת נפל הגנתית במשחק הבית מול אילינוי שנגמר בתוצאה 88:82 לאורחים, והסתיים בלילה שבין שלישי לרביעי עם הפסד חוץ 72:67 לאינדיאנה הדי מוגבלת. צריך לשים את האצבע על שתי חולשות של פרדו שנחשפו במשחקים האלה, וסביר להניח שימשיכו להציק לה ככל שהעונה תתקדם. הראשונה, שנוגעת למאייר אבל לא רק לו, היא הרוטציה הקצרה של פיינטר והיעדר התרומה מהספסל. בריידן סמית' ופלטשר לויר, שני הסניורים שמאיישים את עמדות 1 ו-2 בחמישייה, דבוקים לפרקט מעל 30 דקות כמעט מידי ערב (סמית' עם מעל 37 דקות למשחק בשלושת ההפסדים), כאשר גם בקו הקדמי הרוטציה מוגבלת מאוד. פרדו ממוקמת במקום ה-181 בD1 בנקודות ספסל, עם קצת פחות מ-23 נקודות למשחק, שזה בערך 25% מסך הנקודות שלה. בזמנים בהם אחד מהטנורים לא פוגע, אין באמת ניסיונות של פיינטר לשנות כיוון ולתת אמון אמיתי באחד החבר'ה שמחכים בחוץ. לויר, למשל, עבר שבוע קשה ברמה האישית עם קצת יותר מ-6 נקודות למשחק ב-24% מהשדה בשלושת ההפסדים האחרונים. זה לא מנע ממנו לקבל כמעט 27 דקות למשחק. מאייר, שחיכה בדיוק להזדמנויות כאלה, אמנם קיבל קרדיט מורחב (יחסית) במשחק מול אילינוי, אך בהמשך מול אינדיאנה נמחק כמעט לחלוטין. השנייה, תקרת הזכוכית של שיטת המשחק "המיושנת" והסגנון של הסגל בהתמודדות עם מכללות כישרוניות שמשחקות התקפה פשוטה בקצב מהיר. הבוילרמייקרס משחקים התקפה מתוכננת ומדוקדקת, שמבוססת בעיקרה על הפעלת הגבוהים בצבע ועל אקשנים ארוכים שמערבים חסימות רחוק מהכדור. הסגנון הזה אמנם יכול לייצר התקפות מרהיבות שירגשו כמה וכמה עכברים מסביב לגלובוס, אבל כשמגיעים למאני טיים הוא הופך מסובך ודי קל לעצירה. UCLA הצליחה לעשות עבודה טובה מאוד בפנים ולמנוע את הכנסת הכדורים לגבוהים של פרדו, טריי קאופמן-רן (מעתה: TKR) ואוסקר קלאף, אינדיאנה לחצה לסמית' על הנשמה, כפתה עליו איבודי כדור והצליחה להקשות מאוד על התנועות של לויר. ברמה ההגנתית, שלושת הגבוהים הכבדים של פרדו הם מטרה מאוד קלה לגארדים מוכשרים שרוצים לתקוף את הרגליים שלהם אחרי חילוף. תשאלו את קיטון ווגלר, הרוקי של אילינוי (ובחירת סיבוב ראשון בדראפט הבא), שחגג עם תצוגה היסטורית של 46 נקודות ב-13/17 מהשדה נגד פרדו - הכי הרבה לשחקן אורח בווסט-לאפייט אי פעם. מאט פיינטר נותן הוראות על הלוח. שיטת משחק ברורה ומהודקת, אך מיושנת. צילום: Boilermakers Basketball בתוך בעיות הרוחב האלה, מנסה מאייר לג'נגל ולמצוא את מקומו. בתוך סיטואציה בסגל שבה פיינטר נותן אמון מוחלט בסניורים שלו גם במחיר של הפסדים ושל ייבוש שחקני הספסל, ובתוך שיטת משחק שמקשה עליו להציג את החוזקות שלו. נעזרתי בחבר טלפוני כדי לדייק את הטענה: ברוב המכללות המאמנים לוקים באובר קואצ'ינג. יש דבר כזה. שילוב בין האתוס האמריקני של עבודה קשה, אימונים משש בבוקר ויותר אימונים ממשחקים (בניגוד לרוב הליגות המקצועניות) לבין שעון 30 שניות שמאפשר יותר שליטה ומייצר המון תרגילים - שמרביתם מיותרים. מאט פיינטר, מאמן פרדו, הוא מייצג מובהק של התופעה. יש מכללות כמו ויסקונסין, שבמשך עשרות שנים הייתה מזוהה עם משחק חסימות מיושן. לפני כמה שנים המאמן הכריז על שינוי, הכניס התקפה מבוססת פיק אנד רול, הביא מאמן יכולת אישית כדי למשוך כשרונות. גם המאמן של אילינוי, ברד אנדרווד, שיחק עד לפני כמה שנים התקפה משנות ה-70 ונטש אותה לטובת 5 בחוץ ופיק אנד רול. יש שינוי, אבל איטי. בכל מקרה, כדורסל שלא נותן מקום לחופש ויצירתיות לא מתאים למאייר. הוא קומבו-גארד שצריך את הכדור בידיים וזקוק לספייסינג. ככל שהעונה מתקדמת, מתחדדים סימני השאלה לגבי הבחירה שלו בקיץ להצטרף לפרוגרם הזה. הבלחה חד פעמית? בואו נדבר על המשחק נגד אילינוי. זה משחק חריג בנוף של פרדו בכלל, ושל מאייר בפרט. זו הייתה הפעם השנייה בלבד (!) העונה שהוא חצה את רף 20 הדקות, והשלישית בה קלע בדו ספרתי. סיפור המשחק ברמה הקבוצתית היה קרב הסגנונות. הכדורסל המסורתי של פיינטר מצד אחד, אל מול הסגנון המודרני של אילינוי: השלכת שלשות סיטונאית והתנפלות פסיכית על ריבאונד התקפה. טרנד עולמי. החבורה של ברד אנדרווד זרקה 38 זריקות ל-3 לעומת 19 זריקות ל-2, וקטפה 42% מהריבאונדים תחת הסל של פרדו. זה הספיק לה כדי לרשום ניצחון יוקרתי. המספרים הנאים של מאייר (11 נק' ב-4/8 מהשדה, 2 ריבאונדים ו-2 אסיסטים ב-21 דקות) הגיעו בעיקר בגלל גישה אסרטיבית, של שחקן שיודע שהדקות שלו קצובות ומצומצמות וחייב לקחת על עצמו. עם כניסתו אלי פרקט באמצע המחצית הראשונה קיבלנו סשן נדיר, של שלושה פוזשנים רצופים שמסתיימים בזריקה שלו. זה התחיל עם 2 שלשות שנתנו לו הרבה ביטחון, אבל אני רוצה לשים דגש דווקא על פוזשן שנגמר בהחטאה. מאייר מתחיל בפינה. בריידן סמית' תוקף את הטבעת ונעצר במסגרת מדיניות האין-ריווח של פרדו, ומחזיר את הכדור אחורה לTKR שעומד באיזור האלבו. מאייר עולה מהפינה ומקבל את הכדור בהנד-אוף, משתמש בחסימה של TKR ונכנס בחצי חדירה לאיזור קו העונשין. הוא מצליח להקפיץ את ווגלר ולייצר זריקה טובה מחצי מרחק. זה הולך החוצה אבל אחרי שני פוזשנים בהם נתן את הטון, עצם הזריקה היא הסימן החיובי. פוזשן עוד יותר מרשים הגיע במחצית השניה. שוב חדירה של סמית' שנגמרת בכלום בגלל שפאקינג כל העולם ואחותו נמצא בצבע. מאייר מחכה בסבלנות בפינה, ומקבל את הכדור בקיק-אאוט פס מסמית'. 9 שניות על השעון, מאייר ב-45 כשקיטון ווגלר שומר עליו. יאקובסן מגיע לפיק נ' רול אבל מאייר מסמן לו "זוז אחשלי, זוז". חצי חדירה לאיזור האלבו ופול-אפ קשה עם יד בפנים שצולל לתוך הרשת. מרשים, אבל ספק אם הפוזשן היה נראה ככה לולא לחץ השעון. לחץ השעון שסוף סוף הוציא ממאייר דברים שאנחנו מחכים כל השנה לראות ממנו. על אחת כמה וכמה כשבריידן סמית' על הפרקט. אבל זה לא מספיק. המשחק הבא החזיר את מאייר למעמקי הספסל. פיינטר לא ראה לנכון לשתף אותו יותר. למרות שפרדו התקשתה מול אינדיאנה ושוב לא מצאה פתרונים לגארד יריב ששולט במשחק (הפעם זה היה למאר וילקירסון עם 19 נק' ב-7/18 מהשדה). למרות קצב משחק איטי, התקפה שבלונית וחוסר יכולת ייצור באחד על אחד. למרות קושי בהתמודדות בהיבטי הפיזיות וההאסל מול ההוזירס המשולהבים. 5 דקות במחצית הראשונה ו-2 דקות בשנייה. קמתי במיוחד באמצע הלילה בתקווה להמשך המומנטום ומצאתי את עצמי מתעצבן מול המסך ב-5 בבוקר. קחו עוד צייצן עצבני, שלא תגידו שאני פרובינציאלי: בעיות קצב למאייר יש סייז, פיזיות, סקילז ואינטלגנציה שיכולים להביא אותו להיות שחקן מכללות מוצלח במיוחד. הבעיה היא שהוא נמצא בקבוצה שלא מאפשרת לו לקבל קרדיט ולצבור מומנטום וביטחון בגלל שני פקטורים: שיטת המשחק הספציפית וההיררכיה הבלתי השבירה. גם אחרי משחק מוצלח באמצע השבוע, וכשהקבוצה מתקשה, הוא לא מקבל את המפתחות ואת המקום לתרום ולבטא את החוזקות שלו. בהחלט אירוע מפוספס לחלוטין של שני הצדדים. מבחינת מאייר, השאיפה הייתה להשתמש בניסיון הבוגרים שלו כדי להוביל ולהשפיע למן הרגע הראשון. במיוחד אחרי העונה המבאסת האחרונה במדי מכבי תל אביב. כן, גם אם העיניים על דראפט 2027. 30 שניות אל תוך המיקס, וזה עדיין רחוק מלקרות. הBeatMatching עדיין לא יושב כמו שצריך. הגעתי לשלב בו אני יותר פסימי מאופטימי, אבל עדיין לא אגיד נואש. בהצלחה לדיג'יי עומר בלהציל את הקצב של הסט.

הכותרות באתרי האינטרנט מספרות לנו שמכבי פספסה ניצחון בולנסיה. היא התחילה טוב וסיימה רע. עודד קטש אמר בסיום שמכבי צריכה ללמוד לשחק 40 דקות. כותרות אחרות סיפרו לנו ממש לא מזמן, למשל אחרי המשחק בברצלונה, שמכבי סבלה מהתחלה גרועה ואז צמצמה בהמשך. גם אז קטש אמר שצריך ללמוד לשחק 40 דקות. השאלה אם זה בכלל משנה - להתחיל טוב ואז להפסיד, או להתחיל רע ואז, ובכן, להפסיד. הפילוסופיה של פדרו מרטינס גורסת שלא ממש. מאמן ולנסיה רואה במשחק כדורסל מרתון של 40 דקות, שמשחקים באותה דרך אינטנסיבית, עם הרבה חילופים ומעט טקטיקה (יחסית). לפי הגישה הזאת, "ניהול משחק" הוא לא יותר מאשליה, ניסיון לשלוט באירוע שלמאמן אין בו באמת שליטה. המשחק לא מוכרע בהחלפת הגנה כזאת או אחרת, או בחילוף מבריק של שחקן כזה או אחר, אלא בעבודה עקבית על עקרונות המשחק באימונים ושמירה על קצב אחיד ככל האפשר למשך כל הערב, עד שהיריבה תישבר. לפי אסכולת מרטינס, הדקה השלישית חשובה לא פחות מהדקה ה-33, והדקה ה-29 חשובה לא פחות מהדקה ה-40. הדרך שבה רובנו מסתכלים על המשחק - סדרה של מהלכים מוצלחים מעשה ידי מאמן ושחקן ומהלכים פחות מוצלחים שהם אשמת אותו מאמן ושחקן - היא לא יותר מאשליה. המשחק בגרסה המרטינסית הוא אוסף נטול היררכיה של מהלכים. התפיסה היא שככל ששחקניו של מרטינס יקפידו על כללים מסוימים הם ינצחו יותר מאשר יפסידו. במילים אחרות, מרטינס מוציא אותנו מהמטריקס. 57.7 השניות האחרונות ברבע השלישי מוכיחות למה הגישה של מרטינס נכונה, ומדוע הניסיון של קטש, ושל רוב המאמנים, לנהל את המשחק, נדון בדרך כלל לכישלון. זה התחיל כשהורד עשה עבירת תוקף בפיק אנד רול ביתרון 61:68. וויל ריימן עשה את מה שהוא עושה הכי טוב, והפיל לרצפה את ניל סאקו. סביר שזה היה חלק מתוכנית המשחק - הסנטר הצרפתי קולע ב-44 אחוז מהעונשין. ואכן, הוא החטיא פעמיים, אבל כאן נכנסו לתמונה הדברים הקטנים, לכאורה, שמאמנים לא יכולים לשלוט בהם במהלך המשחק וולנסיה מצטיינת בהם - פראדיה העיף את הריבאונד לידיים של סאקו, שמסר לטיילור, שזרק שלשה - סחט עבירה מהורד וזרק שלוש פעמים מהקו. אקס מכבי קלע את שלושתן, ואז ג'ף דאוטין איבד כדור בהפרה שלא ברורה לי עד הסוף. צילום: Miguel Ángel Polo הלאה: ולנסיה מוציאה כדור מתחת לסל, טיילור מחטיא ליי אפ, עוד ריבאונד של סאקו, טיילור מחטיא שלשה בסוף שעון, סאקו - עוד פעם הוא - מעיף ריבאונד לטיילור, שוב הנודניק הזה, שחדר לסל והוריד כדור לפראדיה לליי אפ. פוזשן אחד, שלושה ריבאונדים בהתקפה, 5 נקודות - והרבע מסתיים ב-66:68 שממנו ולנסיה תרוץ ברבע האחרון ל-15:28. אנחנו רואים מומנטום. מרטינס רואה סלע שמכים בו שוב ושוב עד שהוא נשבר. רגע, אז המחצית הראשונה המצוינת של מכבי תל אביב בכלל הייתה אשליה? היא בעיקר הייתה תצוגת תכלית זמנית של ניצול היעדר ההכנה הטקטית הספציפית של הספרדים למשחק. כאידיאולוגיה, הקבוצה של מרטינס שומרת פיק אנד רול עם הדג' - עזרה של הגבוה על הגארד שיוצא מחסימה וחזרה, בלי חילוף. השיטה הזאת מיטיבה על הנייר עם קבוצות פיק אנד רול טובות, להלן קבוצות של קטש. ואמנם, במחצית הראשונה, בעזרת התחלה קצת נרפית של הספרדים, מכבי חגגה בייצור יתרונות מספריים לרוב. הנה דוגמה קטנה: פיק אנד רול כפול (ריסקרין) של לונדברג וסורקין, תמיר בלאט שעומד לכאורה לחסום בגבו של סורקין (פיק אנד רול ספרדי) יוצא במקום זאת לייצר זווית מסירה על קשת השלוש, מקבל את הכדור מלונדברג ומוצא מיד את סורקין לסל ופאול. שימו לב לאיטיות של ריברס שעוזר על הפיק אנד רול וחוזר כמו צב. מהלכים כאלה היו לחם חוקה של מכבי בתקופת פיני גרשון-שאראס-ניקולה וויצ'יץ'. (1:18) בכלל, המשחק הזה שיחזר את הנוסחה להצלחה של מכבי בעת האחרונה, מאז פציעת ווקר - הרכזים לונדברג ובלאט קולעים שלשות ומקבלים החלטות טובות, הגבוהים - בדגש על ליף, קצת סנטוס והורד והפעם פחות סורקין - מסיימים בצבע, והמכונה עובדת איכשהו עם תרומה מינימלית בתפקידים שבין לבין (אל תתבלבלו מ-8 הנקודות של בריסט, שקלע 5 מהן ברבע האחרון). מכבי נראתה כל כך בשליטה שקטש אפילו הקדיש טיים אאוט כמעט שלם לדגשים הגנתיים, ובהם צ'וק על מונטרו - התכווצות של הגארד ששומר את השחקן הקרוב אליו. אידיליה. הכל עבד, עד שלא עבד. כבר אמרנו - משחק מול מרטינס הוא מרתון, לא ספרינט. זה התחיל עם שתי שלשות לא סבירות של פוארטו בסוף המחצית, שצמצמו ל-44:50. האורחת קלעה 5 שלשות במחצית הראשונה, אבל הוסיפה רק עוד אחת ברבע השלישי ו-2 ברבע האחרון. לונדברג עבר לייצר איירבולים. ג'ימי קלארק אמנם חיפה על הנסיגה של הדני ושל בלאט, עם 12 נקודות שכולן במחצית השנייה, אבל ייצר בעיקר לעצמו. ולנסיה? היא שיחקה בדיוק אותו הדבר, אבל טוב יותר, חד יותר, טרי יותר, עם אחוזים משופרים לשלוש ובעיקר קבוצתי - עם 24 אסיסטים. זוכרים את הצ'וק מקודם? אז לכל צ'וק יש מוצאי צ'וק. הנה, מור מתחיל התקפה במסירה למונטרו האיום (איך לעזאזל הוא לא משחק בקבוצה אירופית גדולה?) ובמהלך הפיק אנד רול של מונטרו וריברס, שוקע לו לכיוון הווינג. קלארק הממושמע נתקע קצת כדי להפריע למונטרו באותו צ'וק מדובר, ומונטרו מנצל זאת כדי למצוא את מור לדאנק מהדהד. (6:20) מיד אחר כך מהלך זהה הסתיים בשקיעה של טיילור ושלשה ממסירה של אותו מונטרו. גם החוליים ההגנתיים הקבועים של מכבי בהגנת הפיק אנד רול, בעיקר של סורקין וליף, הרימו את ראשם המכוער, בדרך לכמה דאנקים מקומיים לא נעימים. בסוף, אחרי הטקטיקות והפילוסופיות והרצון של קטש לשחק טוב 40 דקות, מדובר בשאלה של עומק. בלי ווקר, למכבי פשוט אין מספיק שחקני כדורסל טובים. בעצם, גם איתו. למכבי היו 9 שחקני רוטציה ששיחקו לפחות 14 דקות, פלוס 5 דקות רעות של דאוטין. לולנסיה היו 10 שחקני רוטציה שקיבלו לפחות 10 דקות, פלוס דקות של לה ריאה וארוסטגי. מונטרו, למשל, קלע 19 נקודות ומסר 4 אסיסטים ב-20 דקות. ומכבי מגיעה לסופו של המירוץ עם לשון בחוץ, פעם אחר פעם. וכל מה שבדרך, כולל חלום הפליי אין, הוא לא יותר מאשליה.

המחשבה הכי מציקה בחוויית הצפייה בהפועל ת"א ביד אליהו היא מה אם. וואט איף. What if: משחק בית ביורוליג. ממרומי המקום הראשון בטבלה (אמת לשעתה). אחרי ניצחון בדרבי רגל. וכשהקבוצה שניצחה בבלומפילד מגיעה להתארח בהיכל. במצב רגיל ונורמלי, זה היה צריך להתפוצץ. אבל זה לא רגיל ולא נורמלי. ולא שזה חדש, אבל כשהתוצאות פחות זורמות - ומה שהתחיל כהצגות וקונצרטים, והידדרדר לניצחונות דחוקים, הופך לפתע להפסדים - הבעיות מתחילות לצוף ובעיקר לבעבע. ההתחלה הייתה מבטיחה. השחקן שקיבל הכי הרבה עידוד מהיציע היה צ'יקו. ולמרות הקרחות ביציעים, נוצרה תחושה שהקהל בא מגויס, בווייב טוב, ובאנרגיה גבוהה. ואסה מיציץ', עם כל הוותק והניסיון, נראה כמי שבא להוכיח משהו - אולי קצת לאקסית שבה החל את קריירת היורוליג שלו, ואולי הרבה למאמן הוותיק שלא ספר אותו בקיץ בנבחרת סרביה. ארבע ההתקפות הראשונות הסתיימו בידיים שלו: בראשונה הוא נחסם בידי ווניין גבריאל, אבל אחריה קלע שלשה, ומסר אסיסט לשלשה של קולין מלקולם, ואז קלע עוד שלשה משלו. מאז שסווטיסלאב פשיץ' חזר לבאיירן מינכן, היא השתנתה והתחילה לשמור, ולהרביץ, ולהקשות, ולהרביץ, ולשחק הרבה יותר יחד. אה כן, ולהרביץ. לאדומים זה לא ממש הזיז. הם, בתגובה, ירו 3 מ-3 לשלוש בפחות משתי דקות, והגיעו ל-17 נקודות בחמש דקות, ול-24 בשמונה דקות. הבעיה היא שכדורסל משחקים עוד 32 דקות. או לפחות אמורים. ושם הכל התחיל להשתבש. אותם אלה שפתחו ב-3 מ-3, המשיכו עד לסיום עם 2 מ-27. כן כן, אני יודע, 2/27. לזה הבווארים חיכו, ולזה הם ארבו. ברגעי הפתיחה בעלי הפוטנציאל ההרסני, ולדימיר לוצ'יץ' (אני מאוהב מאז ימיו הראשונים בקבוצת הפנטזי שלי, לפני 15 שנה) ואייזיאה מייק דאגו לשמור על קבוצתם במרחק סביר, לוודא שלא תטבע. והפועל שיחקה לידיהם. את ההרכב המאוזן, עם מלקולם ואיש וויינרייט בשתי עמדות הפורוורד, החליפה חמישייה מאולצת. אפשר ואפילו צריך לערער על ההחלטה הקבועה של דימיטריס איטודיס ללכת על ליינאפ של שני סנטרים; כשדן אוטורו הוא אחד מהם, זה עוד בסדר. אבל כשהשניים הם ג'ונתן מוטלי וטאי אודיאסי? מה זה נותן, בעצם? עליונות בריבאונד - לא, כי בתשע הדקות של מוטיאסי (שמו של הצמד מוצלח בהרבה מהצמד עצמו) האדומים הפסידו 7:4 בכדורים החוזרים. עליונות הגנתית באזור הצבע - לא ממש, כי באיירן פגעה ב-6 מ-9 לשתיים ברבע השני. הצטופפות פנימה שתשחרר את הגארדים לשלשות - ממש לא, כי הפועל סיימה את הרבע הזה עם 0 מ-7 מחוץ לקשת ומחוץ לרשת. נשמע מתסכל? תשאלו את הופמן, שצפה במשחק מפריזמה של שחקן אחד מסוים. גם אתמול, ים מדר היה השחקן הראשון בחמישייה שמוחלף, והוא מרגיש שזו גזירת גורל, ללא קשר לאיכות המשחק שלו. וכשלא הולך, אז לא הולך. הוא היה אמור לחזור לשלוש וחצי הדקות האחרונות של המחצית, אך מכיוון שהמשחק לא נעצר, חיכה כמעט שתי דקות מתוכן עד שנכנס. וכשנכנס סוף סוף? מדר לא נגע בכדור בכלל. שלוש שניות לסיום, מיציץ' מסר לו בלית ברירה, והוא החטיא שלשה קשה. קשה בכלל לתפוס את רמת התסכול של שחקן שבטוח שמגיע לו יותר, ובסופו של דבר מוצא את עצמו לא מעורב, פרט לקבלת הכדור כמוצא אחרון. אני לא מקנא בו. כל עוד הקבוצה ניצחה ואחזה בסיפרה 1 של כל טבלה אפשרית, הביקורת הושתקה. ובצדק, יש לומר. קצת פרופורציות צריכות להישמר גם בבוקר הזה, שאחרי ה"צניחה" למקום השלישי ביורוליג, ולו בשל העובדה שהפועל ת"א מדורגת שלישית בפאקינג עונת הבכורה שלה ביורוליג. הסיפור הוא אחר. כל עוד הכדורסל של הבידודים והאחד-על-אחד והיעדר היצירתיות והקבוצתיות הניב תוצאות, הכל היה בסדר. ברגע שהוא הפסיק להוכיח את עצמו, רף התסכול נשבר ונופץ. בוז רועם וצורם מהיציעים אחרי החילוף שלו, ים מדר. צילום: יהודה הליקמן, ספורטס רבי הקהל הוא האחרון שאפשר להאשים בדברים הלא טובים שמתרחשים סביב המועדון. סביב כל מועדון. הלקוח (מילה שאוהדים סולדים ממנה, ולא טועים) תמיד צודק. אבל הדיבייט המרכזי מדבר על אלה שמחרימים את הפועל ולא באים. אתמול נשמעו הקולות מאלה שכן באים, ומתוקף כך בוודאי שאין בהם אנטגוניזם כלפי הקבוצה. וכשהשיר הפופולרי ביותר בפסקי הזמן - אפילו יותר מקבלת הפנים העתמאנית לרון חולדאי - היה שיר השחקן של תומר גינת, היה ברור שמשהו קורה. הכל קרס ברגע אחד. 6:26 דקות לסיום הרבע השלישי, בפיגור 47:41, ביצע איטודיס חילוף שגרתי והכניס את כריס ג'ונס במקומו של ים מדר. לכאורה, מהלך מתבקש, לאור העובדה ששחקניו סיימו שבעה פוזשנים עם סל בודד (ואולי פחות מתבקש, לאור העובדה שארבע מההתקפות האלה הסתיימו בהחטאה או איבוד של מיציץ', ולא של מדר). הבוז הרועם והצורם שנשמע מהיציעים היה מובהק וקולני וחד-משמעי. המאמן, שנודע בתנועותיו התיאטרליות על הקווים, הגיב מיד במין "מה הם רוצים ממני? מה עשיתי?", אבל הוא ידע. ידע היטב. כעבור פחות משלוש דקות, שלף היווני מהנפטלין את גינת, לקול תשואות הקהל. האם המחאה השפיעה עליו? האם מספר 41 היה נכנס אלמלא התגובה הלוחמנית, או שזה היה מתוכנן מראש בשל הצלחתו המפוקפקת של הצמד מוטיאסי? לעולם לא נדע, כי גם אם עשה זאת כדי לרצות את ההמונים, הוא לא יודה בכך. רמז לביסוס החשדות ניתן למצוא בצעד שביצע איטודיס כשעל השעון 7:01 לתום המשחק: בפיגור 67:52, כשהפועל ת"א לא מצליחה לקנות סל ונראית כמי שלמעשה כבר נשברה, הוא הכניס את מדר. ליד גינת. ושיחק עם שני הישראלים שלו. האם הוא האמין שדווקא ההרכב הזה יחזיר אותו לעניינים? האם קיווה שהשניים הללו יביאו לקבוצה וייבים מעוררים, בעזרת ההתעוררות מהיציעים? או שאולי בכלל רצה להוכיח, אחת ולתמיד, למה דרישת הקהל היא רומנטית ויפה, אבל לא ממש מתכתבת עם המציאות המקצועית? הרי בואו נודה באמת. גינת ומדר לא שיחקו טוב, ונראו די חסרי ביטחון. וכאן נכנסת כמובן שאלת הביצה והתרנגולת שהביאה אותם למצב הזה. בקיצור, לעולם לא נדע וכו'. אז אפשר לומר שהפועל ת"א במשבר? בואו נשאל אחד שמבין באמת. מאוד מפתה לומר שהפועל ת"א במשבר. המהפך מול פרטיזן בלגרד, ההארכה מול הפועל ב"ש, התבוסה הביתית לבאיירן, שריקות הבוז מהקהל, הקרחות ביציעים, חולדאי, דיבורים על זעזוע במקרה של הפסד במוצ"ש. כיף! אבל למה הלחץ הזה טוב, בעצם? אוקלהומה סיטי ת'אנדר, אלופת ה-NBA, הפסידה בשלושה מארבעת המשחקים האחרונים שלה, שניים מהם בבית. קורה. זו עונה ארוכה, גם כאן. הפרנצ'ייז פלייר אלייז'ה בראיינט פצוע; אנטוניו בלייקני תחת עננת ההימורים; וכושר הוא עניין דינמי שלא תמיד אפשר לשלוט בו. גם שחקנים - ומאמנים - הם רק בני אדם. הדחה מהגביע? ממילא המטרה המרכזית היא עונה נוספת ביורוליג, והישראלים בקושי משחקים באירופה, כך שהתסריט בהחלט סביר. זו הייתה יכולה להיות התגובה הקולקטיבית - והחכמה - של הפועל כמועדון. במקום זאת, איטודיס משדר פאניקה. אולי הבעלים ייתן קצת שקט כל כך נחוץ? הצחקתם את עופר ינאי. כשמכורים לדרמה, קשה להיגמל. אודירש צודק, ואולי בעצם כל הטור הזה מיותר. צייצן אלמוני, נקרא לו בשם הבדוי עופר, היה מפרשן את המשחק במילותיו החדות, הקצרות, העוקצניות והמדויקות. בערך כך: "הפסד ב-15 הפרש לקבוצה מתחתית היורוליג זה קשוח. אבל הישראלים שיחקו 27 דקות, אז האוהדים בטח שמחים לאללה".

משחקי יום ה' סיכמו, ולא בפעם הראשונה העונה, שבוע בלהות לקבוצות הישראליות. חולון, ירושלים, מכבי והפועל תל אביב. כולן מפסידות. רובן נראות רע במיוחד. והכי רע מכולן נראית הפועל תל אביב. וכשמתייצב קואץ' איטודיס בסוף המשחק ואומר, פחות או יותר, שהבעיה של הקבוצה שלו איננה רק כדורסל, אני מאמין לו. כי הפועל תל אביב לא משחקת כדורסל. וכל עוד ניצחה, מי אנחנו שנגיד מילה. העניין הוא שמזה זמן רב היא גם משחקת כדורסל שלא עובד, שנראה רע, שאין בו יותר מדי הגיון, וגם מפסידה. אז עכשיו נגיד. יותר ממילה. נתחיל דווקא מהסוף. יש דברים שסופם ידוע מראש. כולם יודעים שעידן עופר ינאי בהפועל תל אביב לא ימשך לנצח. זה ברור. בטח שלא כשליט יחיד שמנהל את כל ההצגה לבדו. יש להניח שהאספירציות שלו בחיים הולכות גבוה ורחוק מכך. ולא צריך להניח, כי האיש אומר זאת בעצמו. יש דברים שהרבה פחות ברורים. כשמאמן ברמתו של דימיטריס איטודיס מגיע להפועל תל אביב, ובטח אחרי שהוא מביא אותה להופעה היסטורית ביורוליג, הנחת העבודה היא שהוא יעזוב את המועדון האדום כשהוא יחליט לעזוב את המועדון האדום. זה שלו ותלוי בו. אחרי שאמרנו את כל זה, צריכים לראות מה קורה בהפועל תל אביב. על הפרקט ומחוצה לו. אי אפשר לטעות בתהליך המקצועי וזה שאיננו מקצועי. ולא שמצבה של הקבוצה רע. ההיפך הוא הנכון. היא עדיין בשפיץ של כל המסגרות. אבל זה הולך ומתדרדר. הכדורסל מתדרדר. המאזן מתדרדר. ואולי בחסות השערים הדרמטיים של אלטמן וצ'יקו בדרבי הכדורגל, גם משהו - עוד משהו - קורה עם הקהל. במקום האדישות היחסית שאפיינה את מערכת היחסים עד כה, אי אפשר היה לטעות בשינוי העמדה של האנשים מהיציע. בחוסר שביעות הרצון. בכעס. שמתנקז להחלטות של איטודיס ולכדורסל של איטודיס (אוקיי, וגם לחולדאי). חוסר שביעות רצון להחלטות שלו, איטודיס. צילום: יהודה הליקמן, ספורטס רבי וזה לא דבר שאפשר או צריך לזלזל בו. יכול להיות שהמומנטום הרע הזה, שהולך ומחמיר, בטח כשהוא מתנגש עם משחק הדחה בגביע המדינה, יכול להוביל למצב שבו מקבל ההחלטות תוהה אם האיש המעוטר שעל הקווים מבין בכלל מה הבעיה. ויודע מה צריך לעשות כדי לתקן את הבעיה. ומסוגל לעשות ולתקן. כי הדרך לתיקון עוברת בו. זה שלו. זה עליו. הוא האחראי. אוהדי כדורסל אוהבים לדבר על התרגיל. כתבתי ואמרתי את זה לא אחת, וברשותכם אחזור: תרגיל זה לא מעניין. יותר מכך, המשמעות של תרגיל איננה שהכדור זז או שיש חסימה או שיש תנועה או שיש משהו. תרגיל יכול להיות גם ששחקן אחד יקח כדור אחד ויעשה ממנו מה שבא לו. התפקיד של המאמן, בבואו לשרטט ו/או לסמן תרגיל, הוא לוודא שהשחקנים שלו ערים לניואנסים, לקצב, לריווח ולכו ולגו ולדו, כדי שזה יעבוד. ושהוא יתאים לחומר השחקנים שלו. ואם מה שעובד להפועל תל אביב זה כדררת נונסטופ וזריקות לאנשים על הפרצוף, וזה הרי מה שעבד לה מזה לא מעט זמן, אז כפיים. זה תרגיל. זה עובד. זה אחלה. כי הנה, תרגיל הכלב הנובח הוא אחלה תרגיל שבעולם, כל עוד הוא עובד. לא מכירים את הבארקינג דוג?! הנה, פינקתי אתכם. אני לא כותב את זה כדי להרצות או ללמד אתכם, אלא כדי להגיד לכם שאתם צודקים. מבחן העין וההמון כאן, או לפחות ההמון שנשאר לראות משחקים של הפועל תל אביב, מדויק הרבה יותר מאשר התחכמויות של כל מיני מלהגי כדורסל. אז כן, למרות הסימונים עם הידיים של המאמן או הרכז, הפועל תל אביב לא עושה שום דבר בהתקפה. כלום. תרגיל? לא תרגיל? זה לא חשוב. בהמשך לתבוסה שספגה הפועל תל אביב בביתה, מול באיירן, אני לא רוצה להגיד ולו מילה על ההגנה שלה. זה לא מעניין ולא רלוונטי לתוצאה. הכל כאן מתחיל מההתקפה. וההתקפה של הפועל תל אביב ואיטודיס, כל עוד לא הוכח אחרת, איננה. ולא, זה לא בגלל ההיעדרות של אלייז'ה בראיינט. זה בגלל שכולם מחכים לה ויודעים מה היא עושה. זה בגלל שאיטודיס, נכון לעכשיו, לא עוזר לקבוצה שלו להתמודד מול הפתרונות ההגנתיים שנזרקים לעברה. לא בגלל ההיעדרות שלו, בראיינט. צילום: הפועל IBI תל אביב מאחר שהכל זה דריבל דריבל דריבל ודיו, כל היריבות כולן זונחות שחקנים שאינם כרגע בעמדת כדרור. זה רלוונטי לבלייקני הדועך, למיציץ', לג'ונס ולמי שבא לכם. ומי בדיוק אתם רוצים שיציל את הסיפור, כשנשארים 4 שחקנים סטטיים מחוץ לקשת שלוש הנקודות, שעל הדרך, גם אינם קלעים? מלקולם? מוטלי (כן, למרות הכמעט 50% העונתי שלו)? וויינרייט? האחוזים המזעזעים של הפועל תל אביב לשלוש בתקופת המשבר הזאת, כולל ה 5/30 אתמול, מבטאים שני תהליכים מקבילים או מצטברים. יש כאן ביטוי לעייפות החומר, תופעה שאפשר להסביר באזור חודש ינואר. יש כאן שחקנים שלא זורקים את הזריקות שלהם. כמו מלקולם. כמו מוטלי. ויש כאן שחקנים שהם כן קלעים, אבל שמקבלים הרבה יותר מדי תשומת לב הגנתית, בגלל הכדורסל הרע, האיטי והלא חכם. איטודיס קיבל מאיתנו המון מחמאות. חלק בגלל הכדורסל. הרוב בגלל ניהול הסגל. כי נראה היה, מבחוץ, שהוא מחזיק את הרוסטר הלא פשוט הזה צמוד וקרוב. וגורם לאנשים, לא משנה אם הם סגל א' או ב' או ג', להתחייל עבורו ועבור הקבוצה בכל פעם שהם נזרקים אלי פרקט. לא צריכים מקורות בחדר ההלבשה כדי לראות שזה כרגע לא עובד. את הבעות הפנים המתוסכלות. את המבטים של מי מהאנשים באדום כשאחרי עוד מהלך שלא עובד, כאשר מסתובב הקואץ' וצועק דווקא על פלטין. מה אתה רוצה מפלטין, יא איטודיס? מה קורה בחדרי חדרים, עופר? צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל תוך כדי שאני מקליד את הדברים, אני מבין עד כמה משונה ואולי הזויה המסקנה שאליה אני מכוון. אין קלישאת ספורט יותר גדולה מאשר אבדן חדר ההלבשה כסמן לכך שמאמן צריך ללכת הביתה שלו. אני לא יודע מה קורה שם בחדרי חדרים. עופר ינאי כן. האם המאמן היקר שלו יכול להביא את השחקנים היקרים שלו לשחק אחרת? האם הוא מסוגל לשנות תבניות חילופים ורוטציות? האם חדר ההלבשה שלו בריא? אם כל התשובות נכונות, אז הכל בסדר ואפשר לחזל"ש. ואם התשובות אינן נכונות פלוס עוד הפסד אפשרי במוצ"ש מול הנמסיס מירושלים - אז יכול להיות שאלטמן וצ'יקו יפטרו יותר ממאמן אחד השבוע? פתיחת הרבע הרביעי במשחק בולנסיה הביאה אותי לכדי בלבול. עזבו לרגע את הסלים הקלים שקלעה המארחת מול ההגנה שחזרה לעצמה של הצהובים. נקודות קלות על ליף הבן. נקודות קלות על בלאט הבן. והאמת שגם על קלארק. זה מילא. עודד קטש, האיש שחרט על דגלו את הכדורסל של, זה שבאמת של החיים בז לכדורסל שנקרא פוזשן גיים, מריץ פאקינג בידודים, התקפה אחר התקפה, לג'ימי קלארק! נותן את הכדור בידיים של האיש, והאיש דווקא יודע מה לעשות עם הכדור. ואולי לא באמת נותן ומבודד, אלא משלים עם זה שקלארק לוקח. ואלו לא בדיוק הדברים שהובילו את מכבי תל אביב לכדורסל הטוב שלה ברגעים היפים של המשחק בספרד. מריץ בידודים לקלארק, לא פחות. עודד קטש. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל ברבע הרביעי, התיישבה הקבוצה של פדרו מרטינס על האלמנטים האיכותיים בהתקפה של מכבי תל אביב ואיינה אותם. היא לחצה את תמיר בלאט והכריחה אותו למסירות לא נוחות, בחסות המונטרואים של העולם. ריברס וקי התיישבו יפה יפה על ליף. סאקו לקח לסורקין את החיתוכים ללא כדור, ולא רק. פראדייה גם הצטרף למלאכת הסיכול וגם צפה בעניין כיצד העזרה המשמעותית שלו גורמת להורד להרגיש לבד ולהטיל שלשות שלא קשורות לכלום. ואם התובנה היא שאת ההגנה של ולנסיה תוקפים מהפינות על מהלכי קאץ' נ' דרייב, הרי שההגנה המקומית האטה את העברת הכדור לשם, מה גם שממילא זה לא אזור הנוחות והכשרון שמאפיין את חומר השחקנים של קטש. מאחר שאת המשחק הזה מסכם לכם במקביל האדון הירש, אחסוך את המיקרו ואלך איתכם למאקרו. תסתכלו על הסגל של ולנסיה. תספרו לי בבקשה סופרסטארים מיוחדים שיש שם למרטינס. הספירה תעצר בשלב מוקדם במיוחד, אלא אם אתם רוצים לדבר על האקס קמרון טיילור. לא רק למכבי תל אביב יש כדורסל של ושיטה של. גם למארחת בכתום. והיא עושה עבודה טובה יותר. והיא, בניגוד לזאת שמראה מדי פעם ניצוצות ונשארת עם המחמאות, תמשיך לשחק אחרי שהעונה הסדירה ביורוליג תסתיים. מכבי תל אביב, בחלוף 38 המשחקים, תיפרד יפה לשלום. נפרד בשמחה מהמשפט שסגר כאן טורים מזה הרבה יותר מדי זמן. מקצר אותו, ברשותכם. שיהיה לנו טוב.

כשאולימפיאקוס תעלה הערב למשחק היורוליג מול ברצלונה בהיכל השלום והאחווה, תיאוריות הקונספירציה יפרשו כנפיים ויקבלו חיזוקים בלתי צפויים. אולי לא כולכם מודעים לכך, אבל מסתובבים בקרבנו אנשים המשוכנעים שריכרדס לומאש וקוסטאס פפאניקולאו הם למעשה אותו אדם. ואחרי ההצגה הגדולה שניפק אתמול החצי הראשון, זה אך טבעי שהחצי השני יושבת ולא ישחק למחרת (אגב, הוא באמת לא ישחק). בכל זאת, אי אפשר להעמיס יותר מדי על החבר פפאניקולומאש. חבר שלי, איתמר, מפציר בי כבר כמה שבועות להטמיע מונח חדש בשיח הכדורסל בישראל. במילותיו המקוריות, הוא מבקש לתאר את הרגע הזה שבו הפועל ירושלים מפסיקה לשחק משחקים ומחליטה ללחוץ על ההד"ק. הד"ק = הארפר, דינו, קאש. קרי, הרכב שלושת הגארדים הקטלני. אני כבר למדתי שעם איתמר לא מתווכחים, אז ישבתי. וחיכיתי. והמתנתי. והייתי צריך להכין לעצמי קפה של 19:30 בערב כדי לא לאבד ריכוז. הכל היה לשווא. שלישיית הד"ק (הנה, התחלתי לטפטף את זה) לא שיחקה יחד. כלומר, שיחקה, אבל 44 שניות בסך הכל. יונתן אלון ויתר על הטריו, והעלה את ג'ארד הארפר, קאשיוס ווינסטון וקאדין קרינגטון למגרש בעת ובעונה אחת ל-27 שניות בסוף הרבע השני, ולעוד 17 לקראת סוף המשחק. זהו. אולי זה קרה בגלל ההרכבים הגבוהים של נפטונאס, ואולי בגלל הספסול המוחלט של רועי הובר. בטוח שלא בגלל שהקבוצה כבר הייתה מסודרת בעמדת הסמול פורוורד ולא הזדקקה לפתרונות אחרים. כך או אחרת, זה לא ממש עבד. על כך יעידו 98 הנקודות שקלעה היריבה - ולא פחות: העובדה ששני הגארדים המובילים שלה, ארנאס וליצ'קה ופפאניקולאו (כלומר, לומאש), קלעו כמחצית מהן, והיו אחראים לעוד סלים רבים כמוסרים. בואו ניתן למספרים לדבר בעד עצמם: בזמן שהליגה שלנו מכורה לזרים אמריקאים, זריזים ואתלטים, הצמד הליטאי-לטבי חיבר 47 נקודות, 13 ריבאונדים, 16 אסיסטים ובסך הכל מדד 65. חברי שלישיית הד"ק (יא אללה שלך, איתמר), כל אחד בתורו, עשו את שלהם עם 50 נקודות, אבל זה לא רק כמה, אלא מתי. ואיך. הארפר קלע 17 במחצית הראשונה, ורק עוד שתיים בשנייה (0 מ-2 בלבד מהשדה); ווינסטון קלע שמונה מ-15 נקודותיו בהתעלות רגעית של שתי דקות לקראת הסיום (וזה כמעט הספיק כדי למנוע הפסד); וקרינגטון היה שם, אבל לא תרם דבר מעבר ל-16 הנקודות שלו - וסיים עם ריבאונד, חטיפה ואפס אסיסטים. הפתיחה המוחצת של הארפר וקרינגטון, שקלעו 14 מ-16 הנקודות הראשונות של ירושלים, הפכה לבעיה כשהגיע תור הסקנד יוניט, ושניהם מצאו עצמם על הספסל. בתוך שתי דקות רצה נפטונאס ל-0:8 ועלתה ליתרון דו-ספרתי. במילים אחרות: זה בסדר לוותר על שלישיית הד"ק, אבל כדאי לנהל את הרוטציה כך שלפחות שניים מחבריה יהיו על המגרש בכל רגע נתון, ולא להגיע למצב שבו הארפר וגם קרינגטון מביטים בצוותא מהספסל על הנעשה. כדאי לנהל את הרוטציה אחרת, יונתן אלון. צילום: מיכל בן גיגי, הפועל מידטאון ירושלים המיני-קריסה האמיתית הגיעה בתחילת הרבע השלישי. אחרי מחצית של 55 נקודות, האדומים לובשי הלבן לא הצליחו לקנות נקודות. קלאיפדה פתחה ב-0:8, ובמשך ארבע דקות קלעו האורחים סל שדה אחד, יחיד ובודד, וגם הוא היה בכלל של נמרוד לוי. ובתיאור פחות עדין: כנראה לא היה לפי התכנון המוקדם. זה לא היה רחוק מקאמבק הרואי. להזכירכם, בסיבוב הקודם מול נפטונאס פיגרה ירושלים 83:74 בשלהי הרבע השלישי, לפני שטסה ל-0:18 ו-10:36 עד לסיום. הפעם הכל קרה מהר יותר, ותכליתי פחות. בפיגור 88:78, 4:47 דקות לסיום, שלח אלון את הארפר לספסל והלך על ליינאפ גבוה. ודווקא אז, הדברים הסתדרו. ווינסטון התלהט, הפער צומק לשתיים, אלא ששם זה נעצר. כי הבעיה של ירושלים, לא בפעם הראשונה וכנראה גם לא האחרונה, לא הייתה בקו האחורי, אלא בעמדות האחרות. בערב שבו אוסטין וויילי מגיע לארבע עבירות ב-13 דקות, היא נותרת חשופה בצבע וזקוקה למישהו אחר שיחפה. ג'סטין סמית' לא הצליח להביא לידי ביטוי את יתרון האתלטיות והמוביליות שלו, אייזיאה מובלי דווקא הבליט את המובליות שלו, אבל זה קרה רק מדי פעם ולא היה מספיק עקבי, ועל הפורוורדים האחרים - יובל זוסמן, ג'וזאיה-ג'ורדן ג'יימס, אנתוני לאמב ולוי - אין מה להרחיב. זה פשוט לא מספיק טוב. סטריקים קיצוניים. במקרה שלו, גם בין המחציות. ג'ארד הארפר. צילום: מיכל בן גיגי, הפועל מידטאון ירושלים לקבוצה מהבירה יש נטייה להיות קבוצה של סטריקים קיצוניים. היא מנצחת פעמיים את מכבי ת"א בתוך פחות משבוע, וזמן קצר אחר כך מפסידה שלוש פעמים בשבוע וחצי. היא טסה לחודש מושלם בנובמבר, ובדצמבר נותרת ללא מענה מול בני הרצליה והפועל ב"ש. היא בקושי מגרדת ניצחון ביתי בלתי נזכר על מכבי רעננה, ובאותו שבוע מפרקת את הפועל ת"א. חושבים שזה מקרי? תראו איך היא מגיבה לכל הפסדיה האחרונים בשלב הבתים ביורוקאפ, וכדי להמחיש זאת נלך אפילו יותר משנה לאחור. דצמבר 2024: אחרי ולנסיה היא נכנעה גם ללייטקאבליס ולהמבורג. ינואר 2025: אחרי צדביטה היא נוצחה בידי ונציה. אוקטובר 2025: אחרי צדביטה היא הפסידה למנרסה. ינואר 2026: אחרי בחצ'שהיר הגיעה נפטונאס. זה מביא אותה במצב בעייתי משהו לרבע גמר גביע המדינה מול הפועל ת"א. לא שהיריבה בשיאה, אבל בהנחה שתדלג הערב מעל באיירן מינכן, היא עדיין תעמוד על 8 מ-9 בכמעט-חודש האחרון. ואם וליצ'קה ולומאש הגיעו למספרים שהגיעו אתמול, אז זה לא מבשר טובות לקראת המשחק מחרתיים מול הקבוצה שהדיבור הנגוע לגביה (גם מצידנו) הוא על כך שהיא מכורה למשחקי בידודים ואחד על אחד, ותלויה כמעט לחלוטין בגארדים שלה. רגע, עצרו הכל. רצף הפסדים? תקופה קשה? פורוורדים שלא תורמים? גארדים שלא עוצרים יריבים? מפגש עם מוליכת היורוליג וליגת העל? זה בדיוק מה שהירושלמים רוצים שתחשבו. איך הם מתים על זה. פורוורדים שלא תורמים, ג'ורדן ג'יימס. צילום: מיכל בן גיגי, הפועל מידטאון ירושלים שלוש הערות לסיום: 1. לא נגרם נזק. כמעט: ירושלים עדיין ראשונה בבית א'. ועדיין מחזיקה בעדיפות על היריבות מבית ב'. כלומר, אם לא ישתנה משהו, היא תחזיק ביתרון הביתיות עד סוף העונה (ככל שלא תפגוש יריבות טורקיות שיבטלו אותו). אבל עכשיו היא תצטרך לעשות את זה בדרך הלחוצה והקשה, כי את הלוקסוס של לאבד משחקים היא כבר ביזבזה. 2. מרומניה באזהרה: היורוקאפ של העונה אינו מהמפעלים החזקים בתולדות, ואנחנו ממש ממש עדינים בתיאור הזה. וירושלים לא צריכה להיות קבוצת-על כדי להילחם על זכייה בו. בשיקטאש ובחצ'שהיר הן היריבות הטבעיות והאוטומטיות, למרות שגם הן לא מרשימות ורחוקות מלהיות מושלמות, ובורק כבר הוכיחה שהיא מסוגלת לעשות גמר בלי שמות גדולים. רק מכורי הפנטזי יודעים כבר לספר לכם שהעוקץ עלול להגיע בכלל מקלוז' נאפוקה, עם השם הכי לא סקסי ועם שלישייה שיכולה לעשות צרות לכל אחת שתיקרה בדרכה (פץ ראסל, מיץ' קריק ודושאן מילטיץ'). 3. מובלי, לאמב או טריפל ג'יי? בהנחה שהארפר, ווינסטון, וויילי וסמית' הם באנקרים למשחקים חשובים, נותרה רק משבצת אחת פנויה של זר לגביע במוצ"ש. האם שש הדקות של לאמב, והניצוצות המעטים שהפגין מובלי, הם סימן לכך שאלון ילך על הפתרון הפחות שמרני וירשום את השחקן שהצטרף לפני כחודש וחצי?

פתיחת רבע אחרון, חולון במינוס 5. רבע שיכול להשפיע, בצורה ישירה, על המשך דרכה במפעל. חולון, שעד לאותה נקודה לא שיחקה מדהים אבל הצליחה להישאר קרוב, פשוט מתפרקת. 19-2 לזכות הצרפתים. זו הייתה תוצאת חמש הדקות הראשונות של הרבע המכריע. 19-2 שהסתיימו ב-30-15 מעליב דווקא ברבע הכי חשוב של העונה האירופית. שלושה ימים לפני המפגש מול לה מאן, הפועל חולון של יואב שמיר נתנה 30 הפרש קליל בקריית אתא. הסנטר החדש, סאנוגו, עם דאבל דאבל, הוא בדיוק מה שהרופא המליץ לקבוצה נטולת הסנטרים מעיר הילדים. אלו היו שלושה ימים שנטעו בי סוג של אופטימיות זהירה. אופטימיות שאפשר לנצח את לה מאן, שגם היא, בדיוק כמו חולון, הגיעה לשלב הזה דרך הפליי אין. בדיוק מה שהרופא המליץ, סאנוגו. צילום: FIBA.BASKETBALL אחרי המשחק מול אתא, כתב האוזמן בטור שסיכם את משחקי שישי שבת בליגה, שהוא לא יודע מה הוא למד מהמשחק הזה. הוא בעיקר הצביע על היעדר תחרות מצד הצפוניים ושכדאי יהיה לבחון את חולון אחרי המשחקים באירופה ובגביע. אז הנה הגיע לו המבחן הראשון, קבוצה צרפתית חסרת סנטרים וחסרת המאמן שלה. במשך שלושה רבעים גם אני לא יודע מה למדתי על הפועל חולון הזאת. קשה לי להגיד אם עמדה במבחן או אם אפשר לתת עליה איזה מסקנה ברורה וחד משמעית. הרבע האחרון, שאיתו פתחתי, כבר לימד אותי. לה מאן הגיעה פצועה מאוד, כאשר אקס חולון וירושלים טיישון תומאס מתפקד כסנטר. כמיטב המסורת של הקבוצות הצרפתיות במפעלים האירופיים, לה מאן היא קבוצה שמשחקת מהר וזורקת המון שלשות. הסגנון שלהם מבוסס על כניסה מהירה מאוד לפיק אנד רול במעבר, כשוויליאמס או האדגינס מחפשים לתקוף מיד את הטבעת או להוציא כדור לשלשות מהירות, בעיקר של דילאו או ברהנמסקל. אין שם יותר מדי תחכום, אבל מספיק רגע אחד של חוסר ריכוז והם כבר מגיעים לזריקות שלהם. ברגע שהם מגיעים למבטים האלה, אתה כבר לא תלוי בעצמך, אלא נתון לחסדיהם של אלוהי האחוזים. ברבע הראשון, שהסתיים ב-29-22 ללה מאן, ראינו בדיוק את סגנון המשחק הצרפתי ובעיקר כמה חולון מתקשה להתמודד איתו הגנתית. כבר אחרי שלוש דקות קיבלנו שלושה מצבי פיק אנד רול רצופים במעבר שהסתיימו בנקודות קלות של הגארדים על הטבעת. חולון בחרה לבצע מעין דרופ עם סאנוגו אבל הגארדים הצרפתים פשוט ניצלו את השטח, הגיעו עד הטבעת פעם אחר פעם, ואילצו את שמיר לקחת פסק זמן מוקדם. שימו לב למילה בחרה, מהפסקה למעלה. האם חולון בחרה לטפל בדרופ? התשובה הישירה שלי היא לא. בפיק אנד רול במעבר, בטח עם גבוה כבד כמו סאנוגו שצריך לרדוף אחרי גבוה אתלטי ונייד כמו תומאס, המגן יתקשה להישאר קרוב לחוסם ולכן בלית ברירה הוא מבצע דרופ ולא פתרונות אדג' או חילוף. במעבר, לרוב החסימה תהיה מאוד גבוהה, מה שנותן המון שטחים לגארדים מהירים וטובים עם הכדור את ההזדמנות לייצר מהירות ולתקוף את הטבעת. נכנס לעניינים ברבע השלישי, וולטון. צילום: FIBA.BASKETBALL הרבע השני כבר נראה טוב יותר, חולון אפילו ניצחה אותו 25-24 אבל עדיין לא באמת הצליחה להאט את הקצב של הצרפתים. בכלל, המשחק הזה היה כל כך מוזר. עד לאותו רבע אחרון מזעזע, חולוניה הייתה בסוג של נדנדה. רגע אחד היא לגמרי במשחק, רגע אחרי זה היא נעלמת, ואז שוב חוזרת - וחוזר חלילה. לא הצלחתי להחליט מה אני מרגיש: האם חולון מרגישה קרובה אבל בעצם רחוקה קילומטרים, או שהיא מרגישה רחוקה אבל היא למעשה במרחק נגיעה? חוסר הוודאות הזה ליווה אותי לאורך כל שלושת הרבעים הראשונים. הרבע השלישי רק חיזק אצלי את תחושת הבלבול. הוא נפתח נהדר מצד חולון: וולטון וסאנוגו נכנסו לעניינים, כשהסנטר החדש לא רק מסיים מתחת לסל אלא אפילו קובר שלשה שהורידה את ההפרש ל-4 בלבד. אבל אז, ברגע אחד, הקצב הצרפתי חזר להכות. ברהנמסקל ודילאו הענישו עם שלשות במעבר, ופתאום ההפרש שוב קפץ ל-10 וחולון נראתה רע. ואז? עוד תפנית. קרביץ וזלמנסון חזרו לפרקט והביאו איתם אנרגיות אחרות. שלשות של גרין וקרביץ, יחד עם סל יפה של זלמנסון, הורידו אותנו למינוס 5 בלבד בסוף הרבע. זהו זה, הרבע המכריע. חולון יודעת שהיא צריכה להתעלות עכשיו. היא צריכה להוריד את הצרפתים לאזורים של 15-18 נקודות ברבע, וזה לגמרי יכול להיות שלה. אסור, פשוט אסור, לפתוח את שלב הבתים השני עם מאזן של 0–2. האנרגיות היו צריכות להיות בשיא, הריכוז חייב היה להופיע בשני צידי המגרש, תחושת הדחיפות היתה צריכה להגיע לשיא שלה כדי שיהיה סיכוי לנצח. אבל לא. זה לא קרה. ברבע האחרון קיבלנו את פתיחת המשחק על סטרואידים. חולון התפרקה לחלוטין. שבע דקות לסיום, וההפרש כבר עמד על 16. מנפורד וקרביץ רדפו אחרי וויליאמס והאדגינס, ובעיקר אחרי הזנב של עצמם. וגם כשוויליאמס כבר החטיא מקרוב, כולם פשוט עמדו והסתכלו על האדגינס לוקח ריבאונד התקפה קליל ומסיים ב-2. ישר אחרי פסק זמן חולוני, סאנוגו המתוסכל ביצע עבירת תוקף בחסימה - וחולון נענשה בשלשה מיד בצד השני. פתאום, ברגע אחד, זה כבר 21 הפרש. רק לפני שנייה זה היה 5. מביך. עד סוף המשחק ההפרש עלה וגדל. בשלב מסוים תוצאת הרבע עמדה על 25-4. בשלב מסוים הצרפתים קצת הורידו רגל מהגז וחולון צמצמה נזקים עד לתוצאה הסופית של 106-85. אז כן, שלושת הרבעים הראשונים בלבלו אותי, אבל הרבע האחרון עשה סדר והבהיר לי משהו אחד: חולון היא פשוט קבוצה פלאט. שטוחה. היא כנראה תמשיך לנצח את הקטנות בליגה שלנו, אבל אני לא רואה איך היא מדגדגת את הגדולות, ובטח לא רואה איך היא ממשיכה לנוקאאוט באירופה. זה היחס שמגיע ליואב שמיר? צילום: FIBA.BASKETBALL בעיקר, אני לא מצליח לראות איך החבורה הזאת מייצרת כדורסל טוב וסוחף - כזה שאולי ראינו קצת בפתיחת העונה עם סגל שונה ומאמן אחר. הם יעלו תיכף למשחק הגביע נגד העמק כדי לנסות להוכיח שאין לי מושג, אבל אם הייתי איש מהמר? הייתי שם את הכסף שלי על האברהמי בויז. נקודות לסיום: מנפורד - איפה אתה? לא באמת, איפה? נעלם לחלוטין אחרי שתי שלשות ברבע הראשון. קררה - בדרך כלל אי של יציבות אבל היום במהלך הרבע הראשון כבר חטף שני גגות ולא השפיע בכלל על המשחק, מצפה ממנו ליותר. מקריי - למרות 17 נקודות זה עדיין לא שם. חייבים יותר מנהיגות ממנו ומספיק עם האדישות והפרצופים. וולטון - נפצע פתיחתו של הרבע האחרון. לא טוב. אם זה רציני אז באמת אין לחולון סיכוי מול העמק. יואב שמיר - האם הנהלת הפועל חולון חושבת שזה היחס שמגיע למאמן הצעיר הזה? האם לא הגיע הזמן לשחרר הודעה ברורה ששמיר הוא המאמן הראשי עד לסיום העונה לפחות? אם אתם עדיין בשוק ומחפשים אולי כדאי להסביר את זה לקהל ולתקשורת שמנסים להבין. בכל מקרה המצב בזה לא בריא למאמן מול השחקנים שמרגישים אולי יותר מידי בנוח מול "מאמן זמני". אז זכרו: אם מישהו המציא לכם שם ארוך כמו ברהנמסקל, או שאתם כולה טיישון ששיחק פעם בארץ, אם יש לכם ג'וניור בשם או קרביץ, כמו חנות הספרים - הכל, אבל הכל אמת לשעתה.

בואו נשים רגע את השמות בצד ונדבר נטו כדורסל. כולנו נופלים לפעמים למלכודת הזאת של השמות הגדולים, אלה שקונים כרטיס במיוחד בשבילם, אבל לפעמים התדמית וההייפ מסביב לגופייה מסתירים לנו את מה שקורה באמת על הפרקט. אתם כקוראים שחיים את המשחק ומבינים שסטטיסטיקה היא רק ההתחלה של הסיפור, יודעים שהמספרים האמיתיים נמצאים בפרטים הקטנים. החלטתי לקחת את דני אבדיה של גרסת 2026 ולהעמיד אותו למבחן עיוור מול שלושה מהשמות הכי חזקים בליגה כרגע. בלי סופרלטיבים, בלי יחסי ציבור - רק נתונים יבשים מהמעבדה של ה-NBA . יש מקום לשיח, בואו נדבר. נתחיל בסיבוב הראשון שלנו: בצד אחד יש לנו את שחקן א', בצד השני אבדיה. המשותף ביניהם הוא ששניהם אלה שסוחבים קבוצה צעירה בבנייה. הנתונים לפניכם: נתון למשחק שחקן א' אבדיה נקודות 25.4 26.0 אחוזים מהשדה 45.5% 47.1% אסיסטים 9.7 6.9 ריבאונדים 5.8 7.1 אחוז שימוש 31.2% 28.6% רגע, נעטוף את זה. שחקן א' הוא מכונת אסיסטים מטורפת, כמעט עשרה למשחק. הוא הלב הפועם של הקבוצה שלו. מצד שני, אבדיה קולע יותר ובאחוזים טובים יותר, לא בהרבה, אבל יותר. וזה כשהוא מחזיק בכדור פחות זמן. וכאן הדיון נהיה מעניין: האם אתם מעדיפים את השחקן שמרכז אצלו את כל המשחק ומייצר אסיסטים בסיטונאות, או את השחקן שיעיל יותר בקליעה ומוסיף המון בריבאונד? יכול להיות ששחקן א' פשוט כופה את עצמו על המשחק? למרות שמצליח לו לפי בסטטיסטיקה היבשה. אבל אולי אבדיה מצליח לייצר מספרים דומים בלי לתקוע את השטף של הקבוצה? מצד שני, אולי האסיסטים של שחקן א' שווים יותר כי הם יש כאן ייצור של יותר נקודות עבור הקבוצה? שנמשיך לסיבוב שני? כאן אנחנו עולים רמה - לשחקן שהוא כבר שם דבר בליגה, אלוף עם טבעת, סקורר שכל הגנה מתמקדת בו. נתון למשחק שחקן ב' אבדיה נקודות 29.8 26.0 אסיסטים 4.8 6.9 ריבאונדים 6.4 7.1 מדד פלוס מינוס 3.9+ 8.4+ כאן למשל שחקן ב' קולע כמעט שלושים למשחק. הוא סקורר טהור. אבל תסתכלו על המדד של הקבוצה איתו מול הקבוצה בלעדיו. בזמן ששחקן ב' משפר את הקבוצה שלו בערך בארבע נקודות, אבדיה מקפיץ את הקבוצה שלו ביותר משמונה נקודות כשהוא על המגרש. וכאן השאלה היא האם הנקודות של שחקן א' שוות יותר כי הוא עושה אותן תחת לחץ של קבוצת צמרת, או שאבדיה הוא למעשה שחקן שלם יותר שתורם באסיסטים ובריבאונדים? האם הייתם מוותרים על ארבע נקודות של סופרסטאר בשביל ניהול משחק ואימפקט קבוצתי כפול? סיבוב שלישי: כאן יש לנו קרב ורסטיליות. בסיבוב האחרון בחרתי שחקן שדומה לאבדיה כמעט בכל פרמטר פיזי וסטטיסטי, כזה שנחשב ליהלום בליגה ולפנים של המועדון שלו. נתון למשחק שחקן ג' אבדיה נקודות 19.5 26.0 אחוזים מהשדה 50.0% 47.1% אסיסטים 5.6 6.9 ריבאונדים 8.3 7.1 מדד יעילות (PER) 19.1 20.6 דקות משחק 34.5 34.9 ככאן זה קרב על ה"תקרה". שחקן ג' מוביל בריבאונד ובאחוזים מהשדה, אבדיה מוביל משמעותית בנקודות, באסיסטים ובמדד היעילות הכללי. שניהם משחקים אותן דקות. הדיון כאן הוא פשוט: שחקן א' נחשב למישהו שיכול להיות הטוב בעולם בגלל השילוב של גובה והגנה. אבל מבחינת תפוקה התקפית וניהול משחק - אבדיה פשוט רמה מעליו העונה. ועכשיו, נפתח את הקלפים. שחקן א' הוא לא אחר מאשר קייד קנינגהאם. בואו ננתח את זה לעומק. קנינגהאם הוא רכז מרהיב, אבל הוא דורש את הכדור כל הזמן כדי להיות אפקטיבי. הוא אוכל התקפות. בהשוואה לאבדיה שלמד לייצר מספרים של כוכב בלי להשתלט על כל פוזשן. זה ההבדל בין שחקן שמנהל את הקבוצה לשחקן שמנהל את הסטטיסטיקה שלו. ב"בליצ'ר ריפורט" נכתב עליו השנה שהוא הפך לפורוורד המודרני המושלם. והיכולת שלו לנהל התקפה מעמדת הפורוורד מזכירה גרסאות צעירות של לברון ג'יימס. תמונת AI שחקן ב' הוא האלוף ג'יילן בראון. כשמסתכלים על בראון, מגלים סקורר אדיר, אבל כזה שחי בתוך מערכת משומנת שמעיפה שלשות כדרך חיים וחיה על יכולת קליעה. לא שזה לא מצליח כן? כנראה שבראון מתאים כמו כפפה ליד להוביל קבוצה כמו בוסטון. בראון הוא גם הסיוט של כל שומר בבידודים, יש לו ארסנל מלא, פיזיות ואתלטיות שמאפשרת לו לאיים על הסל בכל דרך, כלים שעדיין אין לאבדיה. מצד שני, אבדיה מראה השנה שהוא מנוע של קבוצה שלמה. אין בידודים. שחקו ביחד. מדד ה- On/Off שלו הוא פשוט מטורף. זה מספר ששמור לסופרסטארים שמשנים את הגורל של המועדון שלהם. תמונת AI שחקן ג' הוא סקוטי בארנס, לא סופרסטאר כמו השניים לפניו אבל כן דומיננטי. כאן אנחנו רואים את ההבדל בין שחקן ורסטילי נהדר לבין כוכב התקפי בשל. בארנס אמנם יעיל מאוד מהשדה, אבל הוא קולע רק 19.5 נקודות למשחק. אבדיה קפץ העונה ל-26 נקודות בממוצע, תוך שהוא מוסר יותר אסיסטים מבארנס. מדד היעילות של אבדיה גבוה יותר ב-1.5 נקודות, מה שמראה שהתרומה המשולבת שלו פשוט שווה יותר על המגרש בכל רגע נתון. אז רגע, אולי נוצר כאן בעצם דיון מעניין: טורונטו היא קבוצה מנצחת בצמרת המזרח, ובמערכת כזו, יכול להיות ש-19 נקודות באחוזים כאלה זה בדיוק מה שהקבוצה צריכה מאחד הכוכבים שלה. אז האם הוכחנו כרגע שאבדיה לא רק מסוגל להוביל קבוצה בבנייה, אלא יכול להיות הכינור הראשון גם בקבוצת צמרת? אם הוא מייצר יותר נקודות ויותר אסיסטים מבארנס, אולי הוא בעצם השחקן שהיה הופך קבוצה טובה לקבוצה אלופה? תמונת AI ועכשיו, תכל'ס. השולחן נקי, הנתונים לפניכם והמסכות הוסרו, הרגש בצד: אם היום בבוקר אתם ה-GM של קבוצת NBA חדשה ויש לכם בחירה אחת ראשונה כדי לצאת לדרך. את מי אתם לוקחים קודם כדי לבנות אימפריה?