תוצאות חיפוש

הדרך ללמוד על כדורסל דרך מסעות המכללות של הישראלים הצעירים מתחילה בשאלה הפשוטה: מה הביא אותם לכאן? | הקולג'ים הבכירים בליגת המכללות הגיעו הקיץ לשחקן הישראלי הצעיר והציעו לו חבילה מפתה: כוח, כבוד וכסף. הבחירה של רבים מהשחקנים הייתה קלה במיוחד. בעונה הקרובה נעקוב מקרוב ונבדוק מי יוציא את המקסימום מהסיטואציה, מי יתגעגע מהר הביתה ואיך לעזאזל מסתגלים לאטמוספירת כדורסל שונה לגמרי.

אם להיסטוריה יש נטייה לחזור על עצמה, והרי יש לה, אז העונה הקרובה אמורה להיות האחרונה של עודד קטש כמאמן מכבי ת"א. לא בגלל שהוא חלילה לא טוב במה שהוא עושה, ולא בגלל שהמועדון לא טוב בלהחזיק אותו (אוקיי, על הקביעה הזו אפשר לערער), אלא כי איכשהו זה תמיד יוצא ככה, ובכלל לא משנה הסיבה.

הזמן - 8 לספטמבר, 2010. המקום - איסטנבול. המאורע - רבע גמר אליפות העולם. בכדורסל. בצד אחד ספרד, אחרי רצף פסיכי כדלקמן: 2006 זהב מונדובאסקט, 2007 כסף יורובאסקט, 2008 כסף אולימפי, 2009 זהב יורובאסקט. להפסיד ברבע גמר? פחחחח, כמו שאומרים אצלנו בעדה.

במהלך האחרון של המשחק בין הפועל ירושלים ומכבי ראשון במסגרת המחזור הראשון של גביע ווינר, זרק וקלע די.ג’יי ברנס שלשה משלושת רבעי מגרש. ההפרש באותו רגע היה שש לירושלים, למי באמת היה אכפת מהכדור הזה חוץ מכמה מהמרים שישבו על הליין?

בכדורסל האירופי מתקיימת מתחת לפני השטח מלחמת סגנונות שקטה. טקטיקה חדשה קוראת תגר על אסכולת האימון שעליה התבסס הענף במשך שנים ארוכות, או ליתר דיוק - אסכולת השליטה. נביאי הסגנון החדש יהיו בעונה הבאה ב-NBA, לא במקרה. מדובר במאמנים הקודמים של פריז בסקטבול, תומאס איסאלו (המאמן הראשי של ממפיס) וטיאגו ספליטר (עוזר מאמן פורטלנד).

ככל שחולפות ועוברות השנים, כך אני יותר ויותר מאבד אמון במאמן. במידת ההשפעה שלו. מאמנים גדולים מוצאים עצמם מתבזים לרוב. לפרטים, נא לפנות לאיש עם לחיים אדומות ממש ושיניים לבנות עוד יותר שנוטה לצעוק פיצ'קו ממקום מושבו בבלגרד. מאמנים חסרי חשיבות מגיעים לפעמים להישגים אדירים. כמו ההוא שהיה על הקווים של נבחרת גרמניה ביורובסקט. כן, הבוסני ההוא שאף אחד לא מכיר.   העונה הקרובה של הגדולות שלנו תרשום עוד פרק, לפחות אצלי, בשאלת החשיבות של המאמן. מכבי תל אביב אוחזת באחד מגדולי המבינים שיש. מעטים בעולם, אם בכלל, מבינים כדורסל כמו עודד קטש. אני לא מגזים. שבלעדיו, לכו תדעו איפה המועדון הצהוב המתדרדר היה מוצא עצמו בימים אלו. מצד שני, כשהוא צועד אל תוך העשור השישי של חייו, קשה להצביע על איזשהו הישג ששם אותו על הפודיום של מאמני היורוליג. או אפילו משהו קרוב. בכלל לא בטוח שמכבי תל אביב בכלל והסגל המסוים הזה בפרט יכולים לסייע לו להתקרב לשם, אבל היי – משהו צריך לקרות. האם נראה אבולוציה כלשהי במונח המאוס ביותר במחוזותינו, קרי הכדורסל של קטש? האם אפשר לייצר משהו שיוסיף עוד נדבך לדברים האוטומטיים שהוא יודע להפיק? פרטים בקרוב.     דמיטריס איטודיס הוא הרבה דברים. הוא אלוף יורוליג. הוא אלוף ביחסי ציבור. הוא אלוף בלהביא את עופר ינאי למלא אחר כל שיבקש. אין ולא היה פרויקט יותר מגלומני, בטח באופן יחסי למדרג של הפועל תל אביב באירופה, מאשר סגל 234234 השחקנים שילבשו השנה אדום. אם ילבשו. בדקתי באתר הרשמי של המועדון כדי להיות בטוח, לפני שכתבתי את המשפט הבא, אבל נכון לעכשיו מונה הסגל הבכיר של הקבוצה 20 שחקן. שזה פאקינג לא הגיוני בעליל. ולכולם, נראה לי, דירות בסופיה. ועזבו רגע שטויות. איטודיס קיבל כאן שיק פתוח לעשות מה בראש שלו. מיציץ' ב-6 מיליון? למה לא. שלושה-ארבעה רכזים שיכולים להיות ראשונים? נשמע הגיוני. טאי אודיאסה עושה נעים בחדר ההלבשה? יאללה, להביא. אבל כל זה לא מעניין. גם רמת הכדורסל שולית במקרה הטוב. אין השנה תירוצים לדמיטריס איטודיס. אליפות בארץ ופלייאוף ביורוליג. כל דבר פחות מזה = אי הצלחה. שתוביל ודאי להגדלת התקציב בעונה שאחרי. ובינתיים, עד שזה קורה, מעניין אם הוא כבר זוכר את השמות של כולם.     ויונצ'וק, המכונה יונתן אלון. שבפניו עומדים שני אתגרים משמעותיים. הראשון והפחות חשוב, לשדרג עצמו כמאמן כדורסל. לא כדורסל של שליטה. לא DNA הגנתי. לא בירבורים של מלהגים. עם הגעתם של קאשיוס ווינסטון ואנתוני לאמב, הפועל ירושלים היא קבוצת התקפה מוכשרת. בהתקפה. בלקלוע נקודות. לפעמים תפקידו של מאמן הוא לא להפריע. תמיד תפקידו של מאמן הוא למקסם את היכולות הקיימות של השחקנים שלו. ויש לו אחלה של שחקנים. השני והחשוב יותר? יורוליג. כלומר לקחת את היורוקאפ. ולא שאין מתחרות, אבל זה הרף. נעקוב בעניין.     אני לא יודע אם מאמנים זה חשוב. אני בטוח שמאמנים זה לא עד כדי כך חשוב. אני כבר לא יכול לחכות לראות מה יקרה עם השלישיה הזאת בעונת המשחקים 25/26.   זה ברמת מכת הפתיחה. עכשיו, כי זה טור ראשון, נעבור להצגה.   והלהקה בכל הופעה שמכבדת את עצמה, עם כל סולן רנדומלי, יש את הקטע שבו הוא מציג את חברי הלהקה. וכל חבר שמוצג מקבל זרקור ונותן בסולו מוגזם. אני מת על הקטע הזה. הדיסקו הוא קבוצה, כלומר להקה. אני אמנם לא הסולן, אבל הפעם אהיה זה שאציג בפניכם את החברים.   מימיני ולצידי, עם שם שיכול להתאים רק לאנשים שיושבים חבוקים על גבעה למשמע אקורדיון שנותן ממיטב להיטי להקות צבאיות, האיש שיכתוב לכם מבפנים ומקרוב את כל מה שאתם צריכים לדעת לגבי אירועי הכדורסל שהכי הכי מעניינים אתכם, האיש שאין קונצנזוס גדול יותר ממנו בענף שאנחנו אוהבים, ובצדק, חבר שלי אהרל'ה ויסברג.     בסדר בסדר. אתה בוזוקי אתה. שמענו עליך.   משמאלי, איש שהוא מופת לשמחת חיים וחיוביות. ואחרי שצחקנו, פרשן הכדורסל הכי טוב שאני מכיר. האיש שמתעורר באמצע הלילה בבעתה כי הוא לא מוצא כרגע רפרנס מדויק לתרגיל שראה פעם את הנוער של אסטודיאנטס מריצה במשחק אימון בטורניר בבריסל. הירש ואני מכירים מאז ששיחקנו ביחד בנבחרת הבסיס אשר כונה בזמנו "חסה" ומאז עסוקים בלבלבל האחד לשני במוח על זוטות שאין חשובות מהן. למשל, מהו השם המקורי של הדנילוביץ' קאט. אודי, תן בסולו. משהו קצבי תן. משהו של כיף.     השלישיה הזאת, כלומר אהרל'ה, הירש ואני (ולא רק אנחנו) נספק לכם כאן ניתוח מיקרוסקופי ורחב על המשחקים שהכי חשובים לכם. נדבר יורוליג. נדבר יורוקאפ. נדבר משחקים מרכזיים. ניכנס לרזולוציות של סטטיסטיקות מתקדמות, תרגילים, הגנות, התקפות וכל הכיף הזה, אבל נזכור תמיד גם את הסיפור הגדול. את הפרופורציות. נעטוף לכם את חוויית המשחק כמו שאתם מכירים, אבל יותר. בנחת. בצרחות. במה שצריך.    אנחנו מלווים אתכם, בפלטפורמות שונות, מזה שנים (בסדר, מזה עשורים). במסגרת הדיסקו החלטנו לגוון לכם את הניתוח והשיח עם כמה קולות חדשים. לכן גייסנו, חיש חש, שניים כאלו.   המקום המעניין ביותר העונה לצרכן הכדורסל המקומי, אולי, נמצא דווקא ביבשת החדשה. אלו לא רק בן שרף ודני וולף שמצטרפים לדני אבדיה בליגה של הגדולים. המכללות האמריקאיות משופעות ביבול הכי מרגש שהמדינה הספרטנית שלנו יודעת לייצא. אנחנו רוצים ללוות מקרוב את עומר מאייר, את גל רביב, את איתן בורג, את שון אבייב, את רון ציפר וכו וגו ודו. לשם כך הלכנו עמוק לשורות צבא הגנה לישראל וגייסנו משם את טובי פרקליטו. קבלו בבקשה בקריאות קצובות את הכוכב, הרקדן ותואם הסטטיק רואי נחום. שלא יכתוב ולו מילה אחת על חולוניה אהובתו. שכן יכתוב בשוטף על הזווית הישראלית שלנו בארצות הברית של אמריקה. היידה, רואי, תן איזה מוב.     הלאה. מאחוריי, דופק חזק חזק על התופים ומקנח בדרבוקה מזדמנת, שחקן עבר ומבין בהווה. על פי דף הוויקיפדיה שלו, החליף אלעד הופמן 12 תחנות ב – 15 שנה. ריספקט. ותמיד, גם בליגת העל וגם כקבלן עליות, התבלט כאחד שיודע כדורסל. הופמן הגדול עולה על הבמה של הגדולים כדי לספק נקודת מבט טריה, עם פרספקטיבה של אחד שהיה שם. עם פאסון של אחד שיודע מבפנים מה עובד ממש לא. של אחד שתמיד תמיד זוכר מה באמת חשוב בחיים.     על הפסנתר, כשהוא אוחז בפוזה של מטפל על ספה. כי זה מה שהוא אשכרה עושה באזרחות. הוא כותב NBA יותר זמן מאשר שקופר פלאג משחק על מגרש כלשהו. יותר חכם מתרגילי האווט של ברד סטיבנס, ההוא שפעם אימן כדורסל. יותר מהורהר מסשן עישונים לילי של קיירי ודוראנט. יותר תאורטיקן משילוב של ז'אן ז'אק רוסו וז'אן ז'אק קונססאו (הצחקתי את עצמי ממש). קבלו במחיאות כפיים מנומסות את אסף רביץ. הלו, רביץ, תן איזו מדולוציה.     על הבס, כי הוא איש מגניב. כל בית צריך אורח, וירון ארבל יהיה האורח החוזר אצלנו. הוא נמצא בפריפריית ה NBA מ 2007. הוא שימש בתפקידים שונים ומשונים, כולל ראש מערך הסקאוטינג הבינלאומי של פאקינג גולדן סטייט ווריורס. אין טורניר נידח בקולחוז מופרך שבו ואליו לא כיתת רגליו. הוא מבין ומכיר כדורסל ברמה אחרת לגמרי. ברמה של, ובכן, ירון ארבל. שייתן עכשיו בבייס ליין כאילו הוא פלי מהפפרס.       ואני.   רק התחלנו כאן. דברים גדולים בדרך. יהיה כל כך כל כך כיף.