הכותרות באתרי האינטרנט מספרות לנו שמכבי פספסה ניצחון בולנסיה. היא התחילה טוב וסיימה רע. עודד קטש אמר בסיום שמכבי צריכה ללמוד לשחק 40 דקות. כותרות אחרות סיפרו לנו ממש לא מזמן, למשל אחרי המשחק בברצלונה, שמכבי סבלה מהתחלה גרועה ואז צמצמה בהמשך. גם אז קטש אמר שצריך ללמוד לשחק 40 דקות. השאלה אם זה בכלל משנה - להתחיל טוב ואז להפסיד, או להתחיל רע ואז, ובכן, להפסיד. הפילוסופיה של פדרו מרטינס גורסת שלא ממש.

האזינו להירש מקריא את הטור

6:48

מאמן ולנסיה רואה במשחק כדורסל מרתון של 40 דקות, שמשחקים באותה דרך אינטנסיבית, עם הרבה חילופים ומעט טקטיקה (יחסית). לפי הגישה הזאת, "ניהול משחק" הוא לא יותר מאשליה, ניסיון לשלוט באירוע שלמאמן אין בו באמת שליטה. המשחק לא מוכרע בהחלפת הגנה כזאת או אחרת, או בחילוף מבריק של שחקן כזה או אחר, אלא בעבודה עקבית על עקרונות המשחק באימונים ושמירה על קצב אחיד ככל האפשר למשך כל הערב, עד שהיריבה תישבר. לפי אסכולת מרטינס, הדקה השלישית חשובה לא פחות מהדקה ה-33, והדקה ה-29 חשובה לא פחות מהדקה ה-40.

הדרך שבה רובנו מסתכלים על המשחק - סדרה של מהלכים מוצלחים מעשה ידי מאמן ושחקן ומהלכים פחות מוצלחים שהם אשמת אותו מאמן ושחקן - היא לא יותר מאשליה. המשחק בגרסה המרטינסית הוא אוסף נטול היררכיה של מהלכים. התפיסה היא שככל ששחקניו של מרטינס יקפידו על כללים מסוימים הם ינצחו יותר מאשר יפסידו. במילים אחרות, מרטינס מוציא אותנו מהמטריקס.

57.7 השניות האחרונות ברבע השלישי מוכיחות למה הגישה של מרטינס נכונה, ומדוע הניסיון של קטש, ושל רוב המאמנים, לנהל את המשחק, נדון בדרך כלל לכישלון. זה התחיל כשהורד עשה עבירת תוקף בפיק אנד רול ביתרון 61:68. וויל ריימן עשה את מה שהוא עושה הכי טוב, והפיל לרצפה את ניל סאקו. סביר שזה היה חלק מתוכנית המשחק - הסנטר הצרפתי קולע ב-44 אחוז מהעונשין. ואכן, הוא החטיא פעמיים, אבל כאן נכנסו לתמונה הדברים הקטנים, לכאורה, שמאמנים לא יכולים לשלוט בהם במהלך המשחק וולנסיה מצטיינת בהם - פראדיה העיף את הריבאונד לידיים של סאקו, שמסר לטיילור, שזרק שלשה - סחט עבירה מהורד וזרק שלוש פעמים מהקו. אקס מכבי קלע את שלושתן, ואז ג'ף דאוטין איבד כדור בהפרה שלא ברורה לי עד הסוף.

הלאה: ולנסיה מוציאה כדור מתחת לסל, טיילור מחטיא ליי אפ, עוד ריבאונד של סאקו, טיילור מחטיא שלשה בסוף שעון, סאקו - עוד פעם הוא - מעיף ריבאונד לטיילור, שוב הנודניק הזה, שחדר לסל והוריד כדור לפראדיה לליי אפ. פוזשן אחד, שלושה ריבאונדים בהתקפה, 5 נקודות - והרבע מסתיים ב-66:68 שממנו ולנסיה תרוץ ברבע האחרון ל-15:28. אנחנו רואים מומנטום. מרטינס רואה סלע שמכים בו שוב ושוב עד שהוא נשבר.

רגע, אז המחצית הראשונה המצוינת של מכבי תל אביב בכלל הייתה אשליה? היא בעיקר הייתה תצוגת תכלית זמנית של ניצול היעדר ההכנה הטקטית הספציפית של הספרדים למשחק. כאידיאולוגיה, הקבוצה של מרטינס שומרת פיק אנד רול עם הדג' - עזרה של הגבוה על הגארד שיוצא מחסימה וחזרה, בלי חילוף. השיטה הזאת מיטיבה על הנייר עם קבוצות פיק אנד רול טובות, להלן קבוצות של קטש.

ואמנם, במחצית הראשונה, בעזרת התחלה קצת נרפית של הספרדים, מכבי חגגה בייצור יתרונות מספריים לרוב. הנה דוגמה קטנה: פיק אנד רול כפול (ריסקרין) של לונדברג וסורקין, תמיר בלאט שעומד לכאורה לחסום בגבו של סורקין (פיק אנד רול ספרדי) יוצא במקום זאת לייצר זווית מסירה על קשת השלוש, מקבל את הכדור מלונדברג ומוצא מיד את סורקין לסל ופאול. שימו לב לאיטיות של ריברס שעוזר על הפיק אנד רול וחוזר כמו צב. מהלכים כאלה היו לחם חוקה של מכבי בתקופת פיני גרשון-שאראס-ניקולה וויצ'יץ'. (1:18)

בכלל, המשחק הזה שיחזר את הנוסחה להצלחה של מכבי בעת האחרונה, מאז פציעת ווקר - הרכזים לונדברג ובלאט קולעים שלשות ומקבלים החלטות טובות, הגבוהים - בדגש על ליף, קצת סנטוס והורד והפעם פחות סורקין - מסיימים בצבע, והמכונה עובדת איכשהו עם תרומה מינימלית בתפקידים שבין לבין (אל תתבלבלו מ-8 הנקודות של בריסט, שקלע 5 מהן ברבע האחרון). מכבי נראתה כל כך בשליטה שקטש אפילו הקדיש טיים אאוט כמעט שלם לדגשים הגנתיים, ובהם צ'וק על מונטרו - התכווצות של הגארד ששומר את השחקן הקרוב אליו. אידיליה.

הכל עבד, עד שלא עבד. כבר אמרנו - משחק מול מרטינס הוא מרתון, לא ספרינט. זה התחיל עם שתי שלשות לא סבירות של פוארטו בסוף המחצית, שצמצמו ל-44:50. האורחת קלעה 5 שלשות במחצית הראשונה, אבל הוסיפה רק עוד אחת ברבע השלישי ו-2 ברבע האחרון. לונדברג עבר לייצר איירבולים. ג'ימי קלארק אמנם חיפה על הנסיגה של הדני ושל בלאט, עם 12 נקודות שכולן במחצית השנייה, אבל ייצר בעיקר לעצמו. ולנסיה? היא שיחקה בדיוק אותו הדבר, אבל טוב יותר, חד יותר, טרי יותר, עם אחוזים משופרים לשלוש ובעיקר קבוצתי - עם 24 אסיסטים.

זוכרים את הצ'וק מקודם? אז לכל צ'וק יש מוצאי צ'וק. הנה, מור מתחיל התקפה במסירה למונטרו האיום (איך לעזאזל הוא לא משחק בקבוצה אירופית גדולה?) ובמהלך הפיק אנד רול של מונטרו וריברס, שוקע לו לכיוון הווינג. קלארק הממושמע נתקע קצת כדי להפריע למונטרו באותו צ'וק מדובר, ומונטרו מנצל זאת כדי למצוא את מור לדאנק מהדהד. (6:20)

מיד אחר כך מהלך זהה הסתיים בשקיעה של טיילור ושלשה ממסירה של אותו מונטרו. גם החוליים ההגנתיים הקבועים של מכבי בהגנת הפיק אנד רול, בעיקר של סורקין וליף, הרימו את ראשם המכוער, בדרך לכמה דאנקים מקומיים לא נעימים.

בסוף, אחרי הטקטיקות והפילוסופיות והרצון של קטש לשחק טוב 40 דקות, מדובר בשאלה של עומק. בלי ווקר, למכבי פשוט אין מספיק שחקני כדורסל טובים. בעצם, גם איתו. למכבי היו 9 שחקני רוטציה ששיחקו לפחות 14 דקות, פלוס 5 דקות רעות של דאוטין. לולנסיה היו 10 שחקני רוטציה שקיבלו לפחות 10 דקות, פלוס דקות של לה ריאה וארוסטגי. מונטרו, למשל, קלע 19 נקודות ומסר 4 אסיסטים ב-20 דקות. ומכבי מגיעה לסופו של המירוץ עם לשון בחוץ, פעם אחר פעם. וכל מה שבדרך, כולל חלום הפליי אין, הוא לא יותר מאשליה.

שיתוף:

רוצה להמשיך לקרוא?

יש לנו מחיר מבצע, שנתי או חודשי, במיוחד בשבילך.

נכנסים ועושים מנוי. ממש כאן

כאן

מנוי משלם? להתחברות לחץ

דברו איתנו

יש לכם הערות או הארות על הטור?

בואו לפגוש אותנו ולהגיב ברשתות החברתיות.

אנחנו זמינים בכל הפלטפורמות. חפשו הדיסקו

אודי הירש

קוראים לי אודי ואני מכור. מכור לכדורסל.
גדלתי בבית של כדורסל, אבא שלי היה הסנטר האימתני של הפועל קרית חיים והפועל חיפה בליגה הלאומית, אז הליגה ראשונה. שיחקתי כדורסל במחלקת הנוער של מכבי ראשון ובבוגרים של הפועל נס ציונה (פחות טובים מהיום, בסך הכל עלינו מליגה ב' לליגה א'). אימנתי במחלקות הנוער של מכבי ראשון והפועל ירושלים (כולל זכייה היסטורית למחצה בגביע הפועל). הייתי סקאוט של נבחרת ישראל והפועל ירושלים (בצוותא עם אחד, שי האוזמן).
פעילות הכדורסל שאני מתמיד בה הכי הרבה שנים היא כתיבה. תחילה בשם המשחק, ירחון הספורט המנוח, שהייתי סגן העורך שלו; במקומון כל הזמן של מעריב בירושלים (שם למדתי שאסור לענות לחסומים, זה בוודאי ארז אדלשטיין שזועם על טור שלי) ובהמשך בוואלה ספורט ובהארץ ספורט. ובתוך העיסוק בכדורסל, יש לי כמה אובססיות בואכה סטיות: אני חייב לדעת את ספר התרגילים של כל קבוצה שאני רואה, לשנן אותו ולהשוות אותו לקבוצות מהעבר, על אף שמזמן הבנתי שתרגילים זה לא מאוד חשוב. אני חוזר הרבה למשחקים מהאייטיז והניינטיז כדי להבין עד כמה הכדורסל השתנה מאז. לסבנטיז ולסיקסטיז אני לא חוזר - מה ששיחקו אז לא ממש עונה להגדרה המודרנית של כדורסל, עמכם הסליחה. סטיה נוספת, מביכה במיוחד: צפייה באליפויות נוער וקדטים ביוטיוב, ולא רק במשחקים של ישראל, כדי לגלות כוכבים חדשים, או סתם לראות איך מלמדים היום כדורסל ברחבי אירופה.
חוץ מזה, יורוליג זה החיים, ליגת העל זה משלנו וגם NBA זה אחלה. אפילו בעונה הרגילה. טוב, חוץ מוושינגטון ושארלוט, אבל כן כולל ברוקלין.
בקיצור, בין השורות, הבנתם: אני מכור לכדורסל.