איטודיס וינאי. עם הראש בקיר

המשפט "מה זאת אומרת לאן הגענו? בדיוק לאן שהלכנו", שהגה העיתונאי דב אלפון, עוסק בנושאים אקטואליים-פוליטיים, חשובים יותר מכדורסל. רק שהוא הולם באופן מושלם את ההפסד של הפועל תל אביב להפועל ירושלים ברבע גמר גביע המדינה ואת פספוס התואר הראשון העונה של הקבוצה היקרה בתולדות הכדורסל הישראלי. הבעלים, עופר ינאי, והמאמן, דימיטריס איטודיס, צעדו לכישלון הזה בעיניים פקוחות. הקיר היה לנגד עיניהם, והם לחצו על הגז ונסעו לתוכו ב-200 קמ"ש.

האזינו להירש מקריא את הטור

8:32

המאמן. נכשל בניהול הסגל.

ינאי הסכים (או הגה?) לרעיון הסגל הכפול, ליורוליג ולישראל, לסופיה ולתל אביב. איטודיס ראה, ועדיין רואה לנגד עיניו את הבטחת המקום ביורוליג בעונה הבאה כמטרה העיקרית, אולי היחידה. הוא נתן ונותן לזרים כמעט את כל 200 הדקות האפשריות בכל משחק אירופי. בליגה ובגביע המקומיים הוא זקוק לישראלים, אבל אלה לא מתורגלים בשיתוף פעולה עם הזרים. גם הביטחון שלהם ברצפה. למען ההגינות, גם ירושלים לא מתבססת באירופה על הישראלים - אבל הם לפחות חלק אינטגרלי מהקבוצה. יובל זוסמן היה אמש אנמי התקפית, אבל שמר מצוין ולקח 6 ריבאונדים. רועי הובר קלע 8 נקודות מהספסל, יותר מכל ישראלי של הפועל תל אביב, גם כי מאמנו משבח אותו בכל הזדמנות, אפילו אם דקות המשחק מעטות. ולגבי קאדין קרינגטון - לא ניתן דרור לעוד תירוצים מאזורי ינאי ואיטודיס. 

למרבה האירוניה, ייתכן שדווקא המשחק הזה הוכיח שאיטודיס צודק לגבי יכולתם של הישראלים לתרום במסגרת האירופית. ים מדר, אולי בגלל הפציעה ואולי בגלל הביטחון, נופל כרגע משמעותית מכל גארד זר של הפועל תל אביב. להגנה הרעה של תומר גינת, על קשיוס וינסטון אחרי סוויצ'ים ועל אייזיה מובלי בלעדיהם, היה חלק משמעותי בקאמבק של ירושלים ברבע השלישי. פלטין, טימור, שגב ובלייזר הם אפילו לא אופציה באירופה. בשלב הזה, קשה לדעת מה הביצה ומה התרנגולת - אם היכולת הירודה גרמה לספסול באירופה או שהספסול הוביל ליכולת הירודה. כרגע, זה לא ממש משנה: המאמן אמור לנהל את הסגל כך שיצליח גם באירופה וגם בישראל, והוא כשל בכך. בעצם, הוא לא ממש ניסה. 

כשל בניהול הסגל, איטודיס. צילום: אלן שיבר, באדיבות איגוד הכדורסל

צריך לדבר גם על הכדורסל. והוא רע. הדברים הבאים נכתבים בלי טיפת ציניות: דימיטריס איטודיס יודע הרבה יותר כדורסל ממני, וגם מכם. הוא לקח שני תארי יורוליג והוכיח שביכולותו לנווט קבוצות מוכשרות ולהוציא מהן את המקסימום - וזה לא טריוויאלי. רק שסגנון המשחק השכונתי במתכוון שהוא הנהיג בהפועל, שכולל התקפה פשוטה, כמעט פרימיטיבית, שכמעט כולה אחד על אחד ופיק אנד רול, בלי תנועה התחלתית ובלי אופציות נוספות אם הפעולה הראשונית נתקעת, לא עובד כבר כמה שבועות טובים. 

ייאמר מיד: גם הפועל ירושלים, ומרבית הקבוצות באירופה וב-NBA, משחקות הרבה אחד על אחד ופיק אנד רול. רק שבקבוצה של יונתן אלון - ולא רק בה - יש דבר שקוראים לו אנטרי, תנועה התחלתית שגורמת לכך שמהלך האחד על אחד יתחיל בשלב טיפה מאוחר של שעון הזריקות. לאנטרי בכדורסל יש שתי מטרות עיקריות: אחת, להפוך את מהלך המטרה - בדרך כלל אותו פיק אנד רול ידוע - לפחות שקוף ויותר קשה לעצירה בידי ההגנה; והשניה, לא פחות חשובה - לשלוט בכדור קצת יותר זמן ולבלות פחות בהגנה. אגב, קבוצות אחרות ביורוליג, למשל אולימפיאקוס, פנרבחצ'ה וריאל מדריד (דוגמה חלקית בלבד) עושות דברים מורכבים ומגוונים יותר: תרגילי חסימה לקלעים ופוסט אפ, עם תנועה ללא כדור ושיתוף של כל 5 השחקנים במהלך, רחמנא ליצלן. בהפועל של איטודיס זה כמעט לא קיים. אפילו פיק אנד רול וחסימה לחוסם (פיק אנד רול ספרדי המוכר והטוב), כנראה התרגיל הכי נפוץ באירופה, כמעט לא קורה. 

הבעיה היא לא רק הסגנון הלא אסתטי, אלא התוצאה. זה בסדר שאיטודיס מתאים את עצמו לאנטוניו בלייקני שמתקשה לתפוס סכמות מורכבות וסגנון המשחק שלו אינדיווידואלי. זה גם לגיטימי שבלייקני פחות אוהב לחדור לסל ומעדיף לזרוק 2 ארוך מ-5 מטר. אבל למה גם כריס ג'ונס משחק ככה וזורק 2 ארוך, הזריקה הכי רעה בכדורסל? ולמה מיציץ' זורק שלשות שלא קשורות לכלום, בלי שאף אחד מוכן או מסודר לריבאונד התקפה או לירידה להגנה? היתרון של ירושלים מהעונשין - 28 זריקות מול 6 - נובע מזה שהפועל ת"א, בניגוד למכונה העונה לשם ג'ארד הארפר, ממעטת להגיע לטבעת, בחדירות או במסירות פנימה (אופציה לא קיימת). בלייקני היה היחיד שניצל את החופש המוחלט של איטודיס לכדורסל אפקטיבי. ג'ונס קלע 3 מ-13, מיציץ' 5 מ-13, מדר 2 מ-6. וכל זה קורה מול קבוצת הגנה בינונית עד חלשה, שמתקשה באופן עקבי לעצור חדירות ולשמור על פיק אנד רול, ושחטפה השבוע מנפטונאס הליטאית 95 נקודות. אבל כשחיים רק על יכולת אישית, כמו בהפועל של איטודיס, גם מתים איתה.

זורק שלשות בלי שאף אחד מסודר לריבאונד או לירידה להגנה, מיציץ'. צילום: אלן שיבר, באדיבות איגוד הכדורסל

הבעלים. נכשל במכביזם. 

הפועל תל אביב הגיע למשחק מול ירושלים בנקודת משבר, אחרי שני הפסדים רצופים ביורוליג ובעקבות השפלה ביתית מול באיירן. היה ברור שהיא זקוקה לשקט ולביטחון. במקום זאת, אחרי כמה ימים של ידיעות רוויות בפאניקה מתוככי המערכת, התמקם הבעלים שלה מאחורי ספסל הפועל ירושלים, חמוש בטלפון סלולרי, נכון לתעד כל יציאה של יונתן אלון מהאזור הטכני שמותר למאמן. למען השם, למי אכפת? לא זו אף זו, ינאי אף ניגש למשקיף גילי עובד, מישהו עם סבלנות קצרה לבולשיט, כדי להתלונן על ההפרה נטולת המשמעות הזאת, אירוע שהוביל להרחקתו ליציע, לסירובו להתפנות ולהפסקה ארוכה ומבישה במשחק. 

כשנחשפנו בעבר למהלכים כאלה של הבעלים הצבעוני - מול בדיקות סמים, מול התקשורת, מול האוהדים - אפשר היה אולי לייחס לו איזה תחכום או מניפולטיביות גאונית, שמניבה תוצאות. חלקנו טעינו וכתבנו שינאי מביא להפועל תל אביב תכונות מכביסטיות. בדיעבד, זה היה קשקוש, שגם אני חטאתי בו. מכביזם הוא וינריות. תרצו או לא, ברוב המקרים ששמעון מזרחי ושות' עשו מניפולציות על שופטים, הם הצליחו ובדרך כלל ניצחו. המניפולציות של ינאי בזירה המקומית מסתיימות פעם אחר פעם בהפסד - גם בתדמית, גם בקופה וגם על המגרש.

רגע, קופה? זו שמוכרים בה כרטיסים? לינאי חסר כסף? ככל הידוע, לא, אבל חסרים לו אוהדים. הבעלים יצא נגד הקהל שלו, כלומר נגד לקוחותיו. הוא נפרד מכל זכר לקבוצת האוהדים, ניקה את אורוות הניהול מהשלטון הקודם, עבר ליד אליהו על אפם וחמתם של האולטראס - ואז התלונן שהיציעים ריקים. גם אתמול הם היו מלאים בקרחות, ובעיקר שקטים. אפשר להסתייג מהגרעין הקשה של הפועל, להאשים אותו בפנאטיות ולהזכיר שירי שואה, קריאות להתאבדות ופירוטכניקה. אבל אחרי שרואים את המאסות של הקהל האדום בדרבי התל אביבי בכדורגל, בחגיגות שבעקבותיו ובמצעד המרהיב לפני המשחק מול הפועל חיפה, מבינים שינאי והפועל כדורסל הפסידו כאן גב חזק - וגם לא מעט כסף.

המניפולציה מסתיימת שוב בהפסד, עופר ינאי. צילום: אלן שיבר, באדיבות איגוד הכדורסל

בשיחות פנימיות, הנהגת המועדון מתייחסת לקהל שלא בא בכעס ומרמור. מדברים שם על מיליארדרים ששמים כסף על קבוצת כדורסל במקום לתרום אותו לבתי חולים, אך לא זוכים להערכה ראויה מהאוהדים. בכלל לא רלוונטי אם הטענות האלו מוצדקות או לא. במקום להתווכח עם הלקוח ששילם ביד רחבה על מנויים ומרצ'נדייז, כדאי להקשיב לו. הלקוח, גם כשהוא אוהד בלי חולצה, תמיד צודק. 

בהיעדר קהל ורווחים ממכירת כרטיסים ומנויים, נשארנו עם התדמית. אנשים כמו ינאי נכנסים לספורט כדי שיכירו אותם. בתחום הזה, מדובר בהצלחה מסחררת, לכאורה. הוא הפך מאז שרכש את הפועל ת"א מאיש עסקים אלמוני יחסית לשם מוכר כמעט בכל בית. ייתכן גם שאם היה רץ לפריימריז של מפלגות מסוימות, הפרובוקציות שלו, הלעג ליריבה העירונית, הרמיזה שיפנה לרומן סורקין או לשחקני מונאקו, הכניסה לפרקט מול באר שבע ועיכוב חצי גמר הגביע, היו מקנות לו אהדה. הוא קורא תגר על הממסד, על האליטות הישנות, עושה מה בראש שלו. זו סחורה מבוקשת כיום בחברה הישראלית.

רק שבינתיים ינאי מתעסק בכדורסל, לא בפוליטיקה או באיסוף לייקים ברשתות חברתיות. בתחום הספורטיבי, מהלכיו בעיקר מעוררים רחמים, והחל מאתמול גם ייאוש. אין סיכוי שינאי ייגמל מהתמכרות לתשומת לב. כרגע, היא בעיקר שלילית, בכל מובן אפשרי.