תוצאות חיפוש

פתיחת רבע אחרון, חולון במינוס 5. רבע שיכול להשפיע, בצורה ישירה, על המשך דרכה במפעל. חולון, שעד לאותה נקודה לא שיחקה מדהים אבל הצליחה להישאר קרוב, פשוט מתפרקת. 19-2 לזכות הצרפתים. זו הייתה תוצאת חמש הדקות הראשונות של הרבע המכריע. 19-2 שהסתיימו ב-30-15 מעליב דווקא ברבע הכי חשוב של העונה האירופית.

בואו נשים רגע את השמות בצד ונדבר נטו כדורסל. כולנו נופלים לפעמים למלכודת הזאת של השמות הגדולים, אלה שקונים כרטיס במיוחד בשבילם, אבל לפעמים התדמית וההייפ מסביב לגופייה מסתירים לנו את מה שקורה באמת על הפרקט. אתם כקוראים שחיים את המשחק ומבינים שסטטיסטיקה היא רק ההתחלה של הסיפור, יודעים שהמספרים האמיתיים נמצאים בפרטים הקטנים.

אחד העקרונות החשובים בניהול לשיפור ביצועים הוא עקרון האיזון. להחזיק את שני הקטבים של המשימה והנשמה. היכולת להיות ממוקד בתוצאות יחד עם חיבור אישי ובינאישי של המנהל לעובדיו ולממשקים שלו. יש מנהלים תוצאתיים והישגיים שהעובדים שלהם לא סובלים אותם. ויש מנהלים אהובים ונערצים שלא מצליחים להגיע ליעד העסקי שלהם. במילים אחרות : איטודיס וקטש. יין ויאנג. ההפכים המושלמים שתלויים זה בזה. שאינם יכולים להתקיים בנפרד אלא יחד. האמנם?

ג'מיני מסביר לנו את המושג פאסון: פאסון (מצרפתית: Façon) הוא מונח סלנג המתאר תדמית, חזות חיצונית או האופן שבו אדם מציג את עצמו , לרוב תוך ניסיון להקרין רושם חיובי, יוקרתי או מרשים, ולעיתים קרובות תוך ניסיון להסתיר חסרונות.  אני לא חושב שאפשר להאשים אותי בשנאה מיוחדת להפועל תל אביב או לבעלים המאוד קולני שלה, אבל מה שעופר ינאי עשה במחצית הראשונה הוא פשוט בלתי מתקבל על הדעת. אחרי מרפק לא מכוון של קודי דמפס לפנים של תומר גינת, נכנס הבעלים לתוך המגרש (בזמן שהמשחק הופסק לטיפול בגינת) ובא בטענות לשופטים.

בוסטון פתחה את העונה עם שלושה הפסדים ואחרי 12 משחקים עמדה על מאזן שלילי של 7:5, זה התאים לתחזיות המוקדמות ועזר לתייג את הסלטיקס כקבוצה לא מעניינת ולא רלוונטית השנה. לכן לקח יותר זמן מהרגיל להבין שמשהו השתנה. קצת אחרי נקודת האמצע של העונה, בוסטון היא קבוצת צמרת לכל דבר. היא מדורגת שנייה במזרח ושישית כללית, עם הנט רייטינג השני הכי גבוה בליגה אחרי OKC. היא מאוד מעניינת ומאוד רלוונטית, עם סיכוי אמיתי לקחת את המזרח השנה.

מודה שדי התלבטתי איך לסדר את הטור הזה, בהמשך לשלושת משחקי סוף השבוע בליגה הראשונה בטיבה בישראל. נלך LIFO, יענו נתחיל במשחק של חולון? נלך FIFO ועם נתניה? ובכן, בחסות הטרחה שהנחילה חולוניה לקרית אתא, נפתרה לי הבעיה. לא זה ולא זה. נתחיל בירושלים.

אומרים שאין מגיע בכדורסל. שזה בהחלט יכול להיות. אתמול, באולם עם פרקט הזכוכית במינכן, דווקא הכי הגיע שיש. פרטיזן בלגרד, קבוצה שנראתה פינישד לפני דקה ושליש, השלימה נצחון כפול בדאבל וויק. הגיע לה. הפועל תל אביב, שמנצחת פעם אחר פעם אחר פעם ומובילה או הובילה את טבלת הפאקינג יורוליג משך אלוהים יודע כמה זמן, תוך שהיא מקפידה להסריח את כל סוגי הפרקטים לא אחת, עשתה הכל כדי להפסיד. המאמן שלה עשה הכל כדי להפסיד. הכוכבים שלה עשו הכל כדי להפסיד. והצליחו. קונגרטוליישונס. הצליח לה. מגיע לה.

כל מי ששיחק בשלב מסוים כדורסל, בכל רמה, או סתם צפה בפסק זמן ששודר בטלוויזיה, נחשף למאמן שדרש משחקניו: "שחקו באחריות!". ההוראה הזאת בדרך כלל הסגירה לחץ של האיש על הקווים, לא ממש לוותה בהנחיות קוהרנטיות והובילה בעיקר לשחקנים מפוחדים ומסורסים. בפעמים אחרות, ה"אחריות" לוותה בהנחיות של ממש, ואפילו בשבירה ובנייה מחדש של שחקנים, להלן שיטת ז'ליקו אוברדוביץ' לגידול רכזים. האסכולה הזאת עדיין קיימת, ראו פנרבחצ'ה ושאראס, אלופי אירופה בשיעמום ובכדורסל.

כשהרבע האחרון אתמול הגיע כמעט לכדי לסיום, אחרי כל עיכוב, תקלה ובדיקה אפשריים, עמדנו אחד ליד השני ביציע העיתונאים, מי מאנשי הדיסקו, ודיברנו על סלוקאס. שכבר לא יכול לזוז יותר. שכבר לא מנצח יותר סוויצ'ים הגנתיים. שאם יקבל את המבט האחרון, ידפוק את השלשה הזאת וינצח עוד משחק בשרשרת סלי הנצחון הבלתי נגמרת בקריירה שלו. ואהרלוס ידע את זה. וירון ארבל ידע את זה. וגם סלוקאס ידע את זה. וגם קטש, שהציב עליו את אושיי בריסט הקשוח.

מכבי ת"א עלתה אתמול ל-0:4 במשחקי הבית ביורוליג. כלומר, בית אמיתי - כזה שיש בו קהל, והוא בישראל. ניצחון אחד היה מול וילרבאן באהלן-אהלן, ושלושה אחרים מול קבוצות ששייכות ממש לליגה הזו. שלושתם הושגו בדרך הקשה והצמודה, לא לפני שאותן יריבות החטיאו 6 שלשות בשניות הסיום, בהתקפה האחרונה, וכל אחת מהן הייתה יכולה להשוות את התוצאה או לחולל מהפך; לכפות הארכה או להפוך את הניצחון להפסד, ואת החגיגה לשברון לב.

דני אבדיה עומד נמצא בפוקוס כמו שאף ספורטאי ישראלי לא עמד בו. ספורטיבית הוא נותן את עונת חייו. אני משחק 2K וכמובן שיוצא לי תמיד לשחק עם דני. אני זוכר שבעבר הייתי מנסה להרכיב אותו כשחקן משלים, הייתי מריץ כמה עונות עד שהוא הופך לשחקן לגיטימי ואם הייתי ממש מגזים הוא גם היה הופך לאולסטאר בפוטנציה. העונה הנוכחית שלו עולה על כל משחק 2K. דני נותן עונה של סופרסטאר ועם זה באה גם כל האש.

אם יש משהו אחד שלמדנו על אבדיה בשש השנים האחרונות, זה שהמושג תקרת זכוכית פשוט לא קיים במילון שלו. בעונת 2026 כשהמספרים זורחים על המסך, השיאים הגדולים נשברים ושחקנים מפחדים לפגוש בו כמעט כל לילה, קל לשכוח שהדרך שלו לא הייתה טבעית. היום הוא מפלצת של 26.2 נקודות למשחק, פוינט פורוורד שמנהל את ההצגה בפורטלנד ומשפיע על כל מהלך על הפרקט, אבל המטאור הזה הגיע מרקע שבו הכל היה צר מדי עבורו. בוושינגטון הוא היה "פרויקט" - ילד עם איי קיו כדורסל בשמיים, לכוד במשבצת שלא התאימה לו, מקום שבו כישרון לבדו לא הספיק ונאלצת להיות כינור שני, שלישי ולפעמים אלוהים יודע אולי גם חמישי.