תוצאות חיפוש

מה בסך הכל צריך בן אדם בחיים. בשיאו של הקאמבק, דקה לסוף, ואסילייה מיציץ' נראה קליל פתאום. כמו פעם. חדר באין מפריע, ובאין אדי טבארס שיארוב לו מתחת לטבעת. אצל ואסה של אנאדולו אפס זה היה נגמר בסל, עבירה או סל ועבירה. אבל משום מקום הגיח אלכס לן והדביק לו גג. ואחר כך, איש וויינרייט קיבל מבט פתוח מהפינה שהוא כל כך אוהב. והחטיא. אנטוניו בלייקני זרק שלשה, ונראה כמי שעומד לכתוב פרק נוסף בתורת הקלאץ' שלו, אבל היה פנוי מדי כנראה. והחטיא. "חופשי זה לגמרי לבד", הוא בוודאי מילמל לעצמו בדרך לחדר ההלבשה.

הכלל הראשון של מועדון קרב, ואתם יודעים שהדקותיים האחרונות של גיים 1 נראו בדיוק כך, הוא שלא מדברים על מועדון קרב. הכלל הראשון של סדרות פלייאוף הוא שאמנם מדברים על המשחק שהסתיים, אבל מבינים שהמשחק הבא בסדרה מתחיל מחדש, לאו דווקא עם קשר או זיקה לזה שהיה לפניו. ישנן סדרות טלוויזיה אייקוניות, נניח שובר שורות, שחייבים לראות מהפרק הראשון כדי להבין מי נגד מי. יש סדרות אחרות, נגיד סדרת בית החולים המיתולוגית האוס, אליהן ניתן להצטרף בכל שלב ועונה, ועדיין להתמצא צ'יקצ'ק. לזהות מיהו מנהל ההצגה הבלתי והנרקסיסט. לדעת שבסוף הוא יפצח את התעלומה וינצח. בסדרת פלייאוף בין ריאל מדריד לבין הפועל תל אביב, בינינו, ישנם כמה מועמדים טבעיים לאייש את הנישה של דוקטור האוס. תחשבו לבד מי הליהוק שלכם.

בראיון סיום המשחק, יאיר קרביץ, שהיה הכי טוב על המגרש, נשאל מה כל כך השתנה מאז המלחמה. התשובה שלו הייתה קצרה וקולעת: המאמן. פרדראג קרוניץ', על פי פרסומים זרים (ובעיקר לפי המילים של קרביץ), לא ברח לשום מקום במהלך המלחמה. הוא נשאר בארץ ואימן את מי שהיה כאן.

נתחיל עם מי שהרוויחה את הזכות להיות חברה ביורוליג בעונה הבאה. אין לי מושג אם בורק אכן תגיע, אבל זה כבר סיפור למועד מאוחר יותר. בשבוע שעבר רמזתי לכם על הקראש החדש שיש לי אל מול הדברים שעושה הטריו גאץ', קוקילה ומוקוקה בהגנה. לא רק בהגנה, אבל במיוחד בהגנה. אז אחרי שהטריו הזה הדיח טורקית (או טורקיה) אחת בחצי גמר היורוקאפ, הפעם הוא עשה את זה – בגמר - מול עוד נציגה של ארדואן. הנה, קחו היילייטס.

אני ממש זוכר את החוויה הזו כילד. אסטודיאנטס מדריד הקטנה והאלמונית, בעונתה הראשונה אי פעם בגביע אירופה לאלופות, הדהימה את מכבי ת"א על חודה של נקודה והעפילה לפיינל פור ב-1992. באחד העיתונים צוטט פרשן ספרדי שהסביר משהו ברוח הזו: "האופנוענים הסטודנטים באו לסדרה, ופשוט היו מהירים, רעננים וצמאים מדי עבור הסוסיתא העתיקה והעייפה". האם זה מה שעומד לקרות גם כעת, 34 שנים אחרי, בהיפוך תפקידים בין שני מועדונים אחרים מאותן ערים?

כל מי שעוקב אחרי NBA בקביעות יודע שהעונה האמיתית מתחילה בפלייאוף. זו קלישאה, אבל היא נכונה לגמרי, ועוד יותר העונה, כששליש ליגה כמעט ניסתה להפסיד. לפי איש המספרים המדופלם של דה רינגר, קירק גולדסברי, זה גם ההסבר לירידה הדרמטית במספר הנקודות בממוצע למשחק של כל קבוצה, מ-115.6 בעונה הרגילה ל-106.8 בפלייאוף, נכון לערב המשחקים הקודם. אין משחקים קלים, אין יריבות חלשות, כולם מנסים לנצח. טריוויאלי, אבל משהו שחשוב להזכיר. הגם שידענו זאת מראש, הפעם חשנו זאת על בשרנו, כמי שמלווים את התכשיט שלנו, דני אבדיה, בסדרת הבכורה ההיסטורית שלו בפלייאוף.

בואו נדמיין רגע עולם בו לא הייתה מחצית שנייה במשחק 4 בין פורטלנד לסן אנטוניו. נגיד, התחילה בדיוק מלחמת עולם שלישית, או מגפה עולמית חדשה, והמשחק הופסק. איזה כיף, אה. מגיע לפורטלנד שנעצור לרגע לחגוג את המחצית הראשונה כאילו לא הייתה השנייה. הרבע השני במשחק הזה היה הרבע הטוב ביותר של הבלייזרס בסדרה, והוא מספר משהו על מה הקבוצה הזאת מסוגלת להיות, ואולי עוד תהיה עם תוספת של נסיון ושחקנים נכונים בשנים הבאות.

צפו במפגש, בו התכוננו כותבי הדיסקו למשחק מספר 4 בסדרה בין פורטלנד לסן אנטוניו. עם שי האוזמן, אלעד הופמן, אסף רביץ, רואי נחום ואור עמית, יחד עם צופים שעלו לשידור.

אני לא זוכר מתי קבוצה ישראלית שיחקה בליגה "בק-טו-בק". הפועל תל אביב, בחסות הפגרה שנכפתה עלינו והעובדה שהיא בעיצומו של רבע גמר היורוליג, נאלצה לכתת רגליה מהאולם בכפר בלום הישר להיכל רמז בקריית אתא - משל הייתה גילה אלמגור בציטוט אגדי.

מה הקטע הכי מוזר בלאהוד קבוצה קטנה אתם שואלים? אז קודם כל אתם חצופים, גליל עליון לא קבוצה קטנה. דבר שני בואו נניח לצורך הטור הזה שקבוצה קטנה זה קבוצה שהיא לא על כביש ירושלים תל אביב.

מצחיק איך פרופורציות משתנות. אני חושב שאם היו אומרים לאוהדי הבלייזרס שאחרי המשחק השלישי מול הספרס הסדרה תעמוד על מצב של 2-1 לסן אנטוניו אחרי שלושה משחקים צמודים, הם היו אולי לא מאושרים מזה, אבל כן אומרים שזה תרחיש טוב. המצב כרגע הוא שהבלייזרס יכולים להרגיש בעיקר תחושת פספוס. וכמו שאנחנו יודעים לפרגן לדני על הפעמים בהם הוא סוחב את הקבוצה לניצחון צריך לומר שההפסד הפעם - גם אם לא באשמתו, לכל הפחות באחריותו.

מה נותר לומר חוץ מאיזה באסה. באמת. חמש שנים חיכו לרגע הזה בפורטלנד, והלילה זה סוף סוף קרה. המודה סנטר התמלא עד אפס מקום, וכל אדם בקהל הורגש. סן אנטוניו הגיעה ללא השחקן הכי חשוב שלה על הפרקט. הייתה כאן הזדמנות פז להפוך את הסדרה ולגנוב ניצחון. איזה באסה שיתרונות קשה לשמור, בטח מול קבוצה צעירה, אתלטית ומוכשרת כמו סן אנטוניו. ברמה האישית, זהו המשחק הראשון של פלייאוף הNBA שאני צופה בו מהספה שלי בבית ולא דרך מסך הטלפון. הייתה התרגשות באוויר גם מכיווני.