בעוד שבוע תסתיים העונה הרגילה ב-NBA. מכיוון שהמוקד יעבור מיד אל משחקי הפליי-אין, ובמיוחד אל פורטלנד וסיכוייה להיכנס לפלייאוף, אקדים במעט לחלק את תארי העונה הרגילה שלי. הסיפור הגדול של מה שהאמריקאים מכנים עונת הפרסים הוא מאבק איתנים מרובע על תואר ה-MVP. אל ניקולה יוקיץ' ושיי גילג'ס אלכסנדר, שניהלו מרוץ זוגי צמוד, הצטרפו בחודש האחרון ויקטור וומבניאמה ולוקה דונצ'יץ'. כל הארבעה מספקים נתונים מדהימים וכל אחד מהם יכול להיות MVP ראוי מאוד. זה אחד המירוצים האיכותיים ביותר שאני זוכר, לכן אתן לו את מרכז הבמה בכתבה ואשאיר מקום מעט משני לשאר דירוג המצטיינים (שיוחלף בחמישיות העונה) ולשאר התארים. רק רגע, יתהה הקורא הבקיא, אחד מהארבעה כנראה בכלל לא יהיה כשיר להשתתף בדירוג הרשמי. פציעת ההמסטרינג של לוקה דונצ'יץ' כנראה תותיר אותו עם פחות מ-65 משחקים ומחוץ לעונת הפרסים, יחד עם אנתוני אדוארדס שכבר החמיץ יותר מדי משחקים וקייד קנינגהאם שנמצא בדרך לשם. הפציעה של לוקה הכריעה סופית מבחינתי: אני מתעלם מחוק 65 המשחקים ובוחר את השחקנים שלטעמי הכי ראויים להיכנס לדירוגים. אני מקווה שאנשי התקשורת ימרדו בצורך להתייחס לחוק, שסביר מאוד שייעלם בקרוב, בדירוגים הלא רשמיים. ואני מקווה שגם אנשי התקשורת הבכירים שמצביעים באופן רשמי, שבוודאי מחכים כרגע למוצא פי, יפצלו את הדירוג שלהם לדירוג הרשמי בהתאם לחוקים ולדירוג האמיתי שלהם. הרגע שסיים את העונה הרגילה של לוקה, וכנראה גם את תקוות הפלייאוף של הלייקרס) הבעייתיות בקביעת מספר שרירותי של משחקים בולטת במיוחד השנה, כאשר רוב המועמדים הבכירים צפויים לעבור אותו בקושי. הרעיון שלא ניתן להשוות בין עונת 64 המשחקים של לוקה לעונת 65-66 המשחקים שכנראה יהיו לוומבי ויוקיץ' נראית מגוחכת. בטח כשלוקחים בחשבון שלוקה כבר שיחק כ-450 דקות יותר מוומבי ויסיים את העונה עם משהו כמו 350 דקות יותר ממנו. לכמות המשחקים, כמו גם לדקות, יש משקל משמעותי בדירוג (שמשתנה בין מדרג למדרג). כך, למשל, אני לא רואה מקום לשקול זוכי עבר כמו סטף קרי (39 משחקים כרגע), יאניס אנטטוקומפו (36 משחקים) או ג'ואל אמביד (37 משחקים) בדירוג השנה. לא הייתי מתייחס אליהם גם אם היו משחקים 50 משחקים. לכמות הדקות והמשחקים תהיה השפעה גם על המיקום של השחקנים שכן מדורגים, כפי שעוד נראה. אבל מספיק עם ההקדמות, זה הזמן לארבעת המופלאים. מקום רביעי: לוקה דונצ'יץ' (הלייקרס) למה כן: עם 33.5 נקודות למשחק, מדובר בעונת הקליעה הרביעית הכי טובה ב-20 השנים האחרונות, אחרי ג'יימס הארדן (פעמיים) ולוקה עצמו בדאלאס. בכל שלושת המקרים האחרים העונה הקבוצתית הייתה פחות טובה מזו, בה ללייקרס יש, כרגע, את המאזן החמישי בטיבו בליגה. זה קורה למרות ששני כוכבי המשנה, לברון ג'יימס ואוסטין ריבס, נעדרו לתקופות ממושכות (וריבס נפצע שוב וצפוי להחמיץ את הסיבוב הראשון בפלייאוף לפחות), ולמרות שהסגל סביב השלושה דליל מאוד והתקשה מאוד להכיל את ההיעדרויות האלה. ובחודש האחרון זה הגיע לרמות חדשות. ב-13 המשחקים שלפני הפציעה מול OKC לוקה סיפק את השורה הבאה: 39.8 נקודות ב-49 אחוזים מהשדה, 5.4 שלשות ב-39.8 אחוזים, 9.6 זריקות עונשין ב-81.6 אחוזים, 7.8 ריבאונדים, 7.3 אסיסטים על 3.7 איבודים ו-2.5 חטיפות. הוא לא ירד מ-30 נקודות בתקופה הזאת והגיע פעם אחת ל-60, הלייקרס ניצחו 12 מ-13 המשחקים למרות לוח לא קל. זה היה החודש הגדול בקריירת העונה הרגילה שלו עד היום. ה-MVP נמדד בעקביות על פני עונה שלמה, אבל אחד המדדים מבחינתי הוא גם שאלת השחקן הטוב בעולם. דונצ'יץ' עוד לא עשה מספיק כדי לקבל את התואר הזה, אבל כן ניתן לשאול האם יש מישהו, אפילו מבין שלושת הענקים האחרים כאן, שמסוגל לספק חודש שלם ברמה כזאת. זה היה לוקה הבלתי עציר משחק אחרי משחק, רבע אחרי רבע, השחקן הזה שאין שום דרך לשמור באחד על אחד והוא גם קורא את המגרש ברמה הגבוהה ביותר. במו ידיו הוא הפך את הלייקרס בחודש הזה מקבוצה לא מעניינת לקבוצה שחייבים לקחת ברצינות אם הוא בריא. קחו משחק לדוגמא מהחודש הזה, בו הוא עשה מה שהוא הכי טוב בו: מצא פתרון לכל מה שההגנה השישית בליגה ניסתה לעשות מולו. למה לא: כאמור, ה-MVP נמדד על פי עונה שלמה, ולוקה לא היה קרוב ליציבות של שלושת האחרים. לפני חודש הוא לא היה בסביבה של הדיון הזה למרות עונה של מעל 30 נקודות באחוזים טובים, כי רוב הזמן זה עדיין לא היה ממש זה, לא השחקן שהוביל קבוצה מוגבלת מאוד לגמר בדאלאס. הוא לא היה לגמרי בתוך שטף המשחק של הלייקרס ונראה היה שהכל קם ונופל על השאלה אם הוא התעורר ליום קליעה טוב מבחוץ או לא. ובעיקר, הוא לא הצליח לבצע קפיצת מדרגה בהגנה, קפיצת מדרגה שברגעים מכריעים הוא הוכיח שיש לו בארסנל. הוא המשיך להיות נטל הגנתי בקבוצה שסימן השאלה המרכזי שלה הוא אם היא מסוגלת לשמור על יריבות חזקות. הוא כן הופיע למאני טיים, ובעיקר בזכותו הלייקרס הייתה הקבוצה הזאת שנשארת קרובה לצמרת רק כי היא מנצחת משחקים צמודים, אבל מול היריבות החזקות הם נטו להתפרק ולא נראו כמו קבוצה שיכולה לאיים באמת על יריבה רצינית. התוצאה היא שבסטטיסטיקות המורכבות יותר לוקה פחות מרשים. הנט רייטינג בדקות שלו הוא 3.8 ואחוז הקליעה המשוקלל שלו (ה-TS) הוא 61.3, שזה טוב אבל רחוק מאוד משג"א ויוקיץ'. גם במדדי היעילות האישיים המקיפים הוא נופל מהמתמודדים מולו על התואר. בשורה התחתונה, בזמן שהעונה הנוכחית של לוקה יכולה להיות שווה MVP בעידן אחר, עם האיכות הנוכחית של שלושת הגדולים הוא יצטרך לשחק 3-4 חודשים ברמה של החודש האחרון כדי שיהיה לו צ'אנס אמיתי. לא הייתי פוסל שגם זה עוד יקרה. מקום שלישי: ויקטור וומבניאמה (סן אנטוניו) למה כן: אצלי הוא שלישי, אבל בשבועות האחרונים יש סחף שהולך וגדל לכיוונו, סחף מספיק חזק כדי שיהיה לו סיכוי ריאלי לזכות בתואר. אם זה יקרה, הוא יהיה ה-MVP הצעיר בתולדות הליגה כשברור שהוא עוד רחוק מלהיות מוצר מוגמר. רק תופעה חד פעמית כמו וומבי יכולה להגיע לסטטוס הזה, ועוד בעונה עם מאבק חזק במיוחד על התואר. מה הטיעונים בעדו? אתן לו לענות בעצמו: הטענה הכי חשובה ומעניינת שלו, וכרטיס הכניסה שלו למאבק אמיתי על התואר, היא שההגנה היא 50 אחוז מהמשחק וצריכה לקבל משקל גדול יותר בדיון על ה-MVP. ספוילר: וומבי יזכה בתואר שחקן ההגנה של העונה, בכתבה הזאת ובכל מקום אחר. אבל בדרך כלל זה לא רלוונטי לדיוני ה-MVP. ב-30 השנים האחרונות זכו בתואר שחקן ההגנה בעיקר מומחי הגנה כמו דיקמבה מוטומבו, בן וואלאס ורודי גובר, רק במקרים נדירים זכה בתואר שחקן שהיה רלוונטי גם לדיון ה-MVP, כמו יאניס אנטטוקומפו, קוואי לאונרד וקווין גארנט. האם אכן מדובר בקיפוח מתמשך של שחקנים שהדומיננטיות שלהם הייתה בצד הלא נכון? האם יש כאן עוול שצריך לתקן? התשובה שלי היא שאולי קצת, אבל בגדול לא. כי לשחקני ההתקפה הבכירים יש משקל משמעותי יותר משחקני ההגנה הבכירים. ב-NBA, התקפות גדולות נבנות ברובן סביב שחקן שלא ניתן לעצור וההגנה חייבת להגיב אליו, בזמן שהגנות גדולות הן יותר תוצר של עבודה קבוצתית ופחות של שחקן אחד דומיננטי. ההתקפה יכולה להכתיב שכל פוזשן יעבור דרך הכוכב ההתקפי ויכולה גם לדאוג להרחיק את הכוכב ההגנתי מהמהלך. שחקני ההגנה הגדולים היסטורית הם שחקני פנים שהנוכחות שלהם בצבע איכותית במיוחד, וכך ההשפעה שלהם גדולה במיוחד, אבל בעידן הנוכחי ניתן להכריח אותם לצאת החוצה עם חמישיות קלעים ולנצח משחקים בעזרת קליעה מבחוץ. אז זה אומר שהטיעון של וומבי לא נכון? לא, כי הוא האחד שיכול לשנות את המשוואה הזאת. עם הגודל, הניידות והאינסטינקטים ההגנתיים המושלמים שלו, הדומיננטיות ההגנתית שלו היא כזו שניתן להשוות לדומיננטיות ההתקפית של השחקנים הכי בכירים. יכולת העזרה שלו כל כך טובה שיריבות מעדיפות כן לערב אותו במהלך, להביא את השחקן שלו לחסימה, כדי שלא יגיע מעמדת עזרה. אבל גם כשהוא בתוך המהלך הוא נפלא בהגנה של אחד על שניים בפיק נ' רול, מקשה גם על זריקה וגם על מסירה ודואג לקחת את הריבאונד. יותר מהכל, הוא פשוט מרתיע. זה אמנם סרטון ישן, אבל הנה דקה של שחקנים נמנעים מזריקה בצבע כי רק כי וומבי בסביבה, משהו שניתן לראות כמה פעמים כל משחק: זה בא לידי ביטוי גם במספרים הקבוצתיים. הרייטינג ההגנתי של סן אנטוניו בדקות שהוא משחק הוא 103.3, הרבה יותר טוב מההגנה הטובה בליגה של OKC. זה הרייטינג ההגנתי הרביעי בליגה, כשהוא היחיד מבין ששת הראשונים שלא מ-OKC. לספרס, לעומת זאת, אין עוד שחקן שמתקרב לנתון הזה. שחקן הרוטציה עם הרייטינג ההגנתי השני בטיבו בספרס עומד על 107 (דילן הארפר), ואחריו שורה של שחקנים עם נתונים דומים. המשמעות היא שלעצם הנוכחות של וומבניאמה, בלי קשר לשאלה מי משחק סביבו, יש השפעה עצומה על ההגנה של סן אנטוניו. זה סופרסטאר הגנתי אמיתי, היסטורי כבר עכשיו. בזכות הדומיננטיות ההגנתית הזאת הנט רייטינג של וומבי, שהוא 17, הוא הגבוה מבין שחקני הרוטציה בליגה (שמשחקים לפחות 20 דקות למשחק), בזמן שבדקות שהוא נח הרייטינג של הספרס די מאוזן. הטיעון של וומבי לגבי ההתקפה הוא שההשפעה שלו על ההתקפה היא מעבר לנקודות. הוא צודק גם בכך. הנוכחות של מטרה גדולה כל כך דורשת תשומת לב רבה מההגנה, וכאשר המטרה הזאת מסוגלת לתפקד גם כשחקן חוץ לכל דבר זה הופך הכל למסובך יותר. וומבי יכול להיות אפקטיבי בצבע ועל קו השלוש, עם הכדור ובלי הכדור, כקלע, חודר, מוסר, מתגלגל וריבאונדר התקפה. הוא יכול לנצל את החסרון של כל מי שמנסה לשמור עליו, אין דרך קלה לעצור אותו. לגבי הטיעון על הנצחונות על OKC בעונה הרגילה, אסתפק בלהגיד שזה משהו שפחות נוטים להתייחס אליו בתארי העונה הרגילה, אבל זה כן יכול להיות שובר שוויון מול שג"א כי לסדרת אמצע העונה בין הת'אנדר לספרס כן הייתה משמעות שהרגישה חריגה. הטיעון הזה כן עוזר להזכיר שוומבי מוביל את הקבוצה השנייה בליגה שאף אחד לא דמיין שתהיה כל כך טובה. הקייס שלו רציני. מאוד. למה לא: הטיעון המרכזי נגד הבחירה בוומבניאמה כ-MVP הוא שהיה גם חצי ראשון לעונה. בחודשיים שבין אמצע נובמבר לאמצע ינואר הוא מיעט להשפיע. הוא נעדר לתקופה, חזר ולכמה משחקים עלה מהספסל במגבלת דקות משמעותית, המשיך במגבלת הדקות גם כשחזר לחמישייה ונעדר שוב לשני משחקים תוך כדי כך. בתקופה הזאת הוא שיחק רק ב-15 משחקים וגם בהם שיחק פחות מ-24 דקות בממוצע ובחלקם נראה חלוד. אז בזמן שרשמית הוא לא נעדר מכמות משחקים בעייתית, הוא לא היה בשיאו לתקופה די ממושכת בעונה. זה פגע גם בכמות הדקות הכללית שלו שעומדת על פחות מ-30 למשחק, מה שמצטבר למאות דקות פחות משאר המועמדים. הטיעון השני נגד הוא שהתקפית מדובר בתוצר שרחוק מלהיות מוגמר. וומבי עדיין לומד איך להביא לידי ביטוי מלא את מגוון היכולות שלו, עוד לא נמצא באלמנט שלו עד הסוף, ולפעמים זה נראה קצת מבולגן. נתוני הקליעה שלו לא נמצאים בליגה של שני הראשונים אצלי ויחס של 3.1 אסיסטים על 2.4 איבודים זה לא מדהים. הוא עדיין עשוי להיות השחקן היעיל בליגה כי הוא חייזר, אבל עבורי זה מקשה על האפשרות למקם אותו מעל שני שחקנים כל כך איכותיים וכל כך שלמים בשיא הקריירה שלהם. מקום שני: ניקולה יוקיץ' (דנבר) זה נחשב גבוה ביחס לרוב המדרגים כיום, הג'וקר מתדרדר בלא מעט מקומות למקום שלישי ומטה. מול זה יש לי טיעון אחד: מדובר בניקולה יוקיץ', עד להודעה חדשה עדיין השחקן הטוב בעולם, גם אם הוא לא היה חד חלק מהתקופה האחרונה ביחס לעצמו. הוא כנראה לא יזכה בתואר ה-MVP, מה שאומר שהוא זכה בתואר בשלוש משש השנים האחרונות, אז חשוב להדגיש שגם בעונה הזאת, כמו בשתי העונות הקודמות בהן לא זכה, הוא סיפק עונה ברמה של MVP לכל דבר. הוא עדיין השחקן שמשפיע על כל פוזשן של הקבוצה שלו באופן שאף אחד אחר לא, עדיין השחקן שמשנה את הגיאומטריה של המגרש, עדיין המוסר הטוב בעולם ועשוי להיות גם הסקורר הטוב בעולם אם מתחשק לו. שום דבר מזה לא באמת השתנה. הנה תקציר ההצגה שלו מול וומבי אתמול בלילה, שהזכירה למי ששכח שהוא עדיין בשיאו: המספרים מגוחכים: 27.9 נקודות ב-57.1 אחוזים מהשדה, 12.9 ריבאונדים, 10.9 אסיסטים, אחוז קליעה משוקלל של 67.2, רייטינג התקפי של 125.8 (הגבוה בליגה מבין שחקני הרוטציה). התרגלנו לדבר הזה, לממוצע טריפל דאבל, לשחקן שמוביל את הליגה בריבאונדים ואסיסטים, לאחוזים הפסיכיים. גם לאחר ירידה שבאמת קרתה אחרי שחזר מפציעה, אלה נתונים מהטובים בקריירה של אחד משחקני העונה הרגילה הטובים בכל הזמנים. אם נחזור בזמן ל-2019 ונספר למישהו ששחקן יספק מספרים כאלה בקבוצה שתסיים עם יותר מ-50 נצחונות ולא יזכה ב-MVP, זה בטח יהיה הדבר הכי מטורף שנוכל לספר לו על מה שקרה בשנים האלה בעולם. למה לא: אז למה לא? למה לא?? בעיקר בגלל הירידה ההיא. קצת כמו וומבי, גם יוקיץ' נפצע לחודש ולקח לו בערך עוד חודש לחזור לעצמו מבחינה סטטיסטית ואחר כך עוד חצי חודש לחזור ליכולת להוביל את הנאגטס לנצחונות. הדעיכה הקבוצתית השפיעה על התפיסה שהג'וקר לא בשיאו לא פחות מהאישית, ב-22 המשחקים הראשונים אחרי שחזר הנאגטס עמדו על מאזן שלילי של 12:10. זה הוריד את דנבר אל מאבק המקומות 3-6, הרחק מהקבוצות של שני השחקנים שנאבקים איתו על התואר. והעובדה שדנבר דווקא הסתדרה לא רע בזמן שהוא היה פצוע (יחד עם אחרים) קצת פגעה בנראטיב שבלעדיו הקבוצה מתפרקת. מבחינת המספרים, מה שבעיקר נפגע לכמה שבועות היו אחוזי הקליעה והאיבודים, היו ליוקיץ' כמה משחקים שהרוב לא נכנס וכמה משחקים מפוזרים במיוחד. לצידם, כמו תמיד בתקופות שהוא פחות טוב או מוריד הילוך בעונה הרגילה, נפגעה ההגנה. דנבר שמרה על מקומה כהתקפה הטובה בליגה, אבל ההגנה שפתחה די טוב התדרדרה למקום ה-21. יוקיץ' כבר הראה שכשאכפת לו הוא הופך לשחקן הגנה איכותי (כולל במאני טיים מול הספרס אתמול), וניתן להבין שלא אכפת לו בעונה הרגילה, אבל כשמגיעים לדקויות שמכריעות את תואר ה-MVP, מול מתחרים ברמה הגבוהה ביותר שיש, ההגנה יכולה להיות השיקול המכריע. מקום ראשון - MVP: שיי גילג'ס אלכסנדר (אוקלהומה סיטי ת'אנדר) למה כן: לעומת כל התנודתיות אצל המועמדים האחרים, מדובר במכונה. שג"א מגיע לעבודה כל ערב, נותן את המספרים שלו ומשתלט על הדקות ש-OKC צריכה שהוא ישתלט עליהן. שבירת שיא רצף המשחקים עם 20 נקודות ומעלה זו לא סתם אנקדוטה במקרה שלו, זו עדות ליציבות הלא הגיונית שלו, לכך שמדובר במניה הכי בטוחה ב-NBA, אולי הכי בטוחה שנראתה מזה שנים. הוא מוביל שוב קבוצה למעל ל-60 נצחונות, כנראה סביב ה-65, והשנה זה קרה למרות מכת פציעות קשה סביבו, כולל מספר 2 שלו שהחמיץ יותר מחצי עונה. אה, ואם צריך עוד, אז במעט המקרים בהם יש רבע אחרון צמוד הוא הופך גם להיות שחקן הקלאץ' הטוב בליגה (סביר מאוד שיזכה השנה בתואר הזה). הנה, למשל, הקליעה מול דנבר שבעיני רבים סגרה את שאלת ה-MVP השנה: קצת מספרים: 31.6 נקודות ב-55.1 אחוזים מהשדה, 1.7 שלשות ב-38 אחוזים (נקודת תורפה לשעבר), 9.3 זריקות עונשין ב-88.1 אחוזים, 6.5 אסיסטים על 2.2 איבודים, נט רייטינג של 15.3 (שני אחרי וומבי), אחוז קליעה משוקלל של 66.4 (בלתי נתפס לגארד). הקליעה מכדרור מחצי מרחק אוטומטית וגם הקליעה משלוש מתקרבת לשם, היכולת לשמור עליו באחד על אחד הולכת ונעלמת כאופציה מתקבלת על הדעת. והוא ממשיך להיות גם שומר נהדר וחלק מקבוצת הגנה היסטורית. ה-MVP המכהן רק השתפר השנה, אז מה כבר יש להוסיף? למה לא: הסיבה העיקרית לשקול מישהו אחר היא ששג"א לא מלהיב כמו שלושת האחרים. זה לא טיעון זניח כפי שהוא נשמע, כשהמאבק כל כך צמוד וכל כך איכותי השאלה מי מגיע לגבהים הכי גבוהים היא בעלת משמעות. ובזמן שהשיא של שג"א הוא מהגבוהים ביותר שיש, הוא כנראה לא נמצא באותן פסגות כמו החודש האחרון של לוקה, הימים בהם וומבי חד בהתקפה ומשפיע בשני הצדדים והימים הטובים ביותר של יוקיץ'. הוא לא מוסר ברמה של היוגוסלבים ורחוק מהדומיננטיות ההגנתית של הצרפתי, לכן ההשפעה שלו על המשחק ממוקדת יותר ביכולת האחד על אחד שלו. הוא נמצא בסיטואציה שממקסמת את זה באופן מושלם, בעיקר דרך ההגנה שנבנתה סביבו, אבל אולי בקבוצה פחות טובה הוא לא היה משפיע כמו האחרים בדיון הזה. אולי. חמישיות העונה מכאן נעשה את זה זריז יחסית. אלה חמישיות העונה שלי וכמה שחקנים שיכולים להיכנס בזכות חוק ה-65, כשהשחקנים מסודרים לפי הדירוג שלי: חמישייה ראשונה: שג"א, יוקיץ', וומבי, לוקה, קייד קנינגהאם. חמישייה שנייה: ג'יילן בראון, קוואי לאונרד, דונובן מיטשל, אנתוני אדוארדס, ג'יילן ברונסון. חמישייה שלישית: טייריס מקסי, קווין דורנט, ג'יילן ג'ונסון, ג'מאל מארי, סקוטי בארנס. קרובים מאוד להיכנס: צ'ט הולמגרן, ג'יילן דורן, דווין בוקר. לגמרי שייך לדיון של חמישייה שלישית אם שניים-שלושה שחקנים לא ישחקו מספיק: דני אבדיה. ג'יילן בראון כנראה יהיה בחמישייה הראשונה הרשמית ועשוי היה להיבחר גם בלי היעדרויות של אחרים, אבל מבחינתי אם קייד היה כשיר המקום החמישי חייב היה להיות שלו. נתוני היעילות שלו לא מרהיבים ודטרויט מסתדרת יפה בלעדיו (דניס ג'נקינס נהיה סיפור גדול), אבל הוא עדיין האחראי העיקרי לעונה הלא צפויה הזאת של דטרויט והוא הלך והשתפר ככל שהיא התקדמה. לא אכנס לחישובי המשחקים והדקות בכל החלטה, אציין שזה כן הוריד את אנט כמה מקומות בדירוג ועזר לי לתת את הכבוד שאני מרגיש שממש מגיע לסקוטי בארנס (75 משחקים אנד קאונטינג) וקשה לי להאמין שהוא יקבל בבחירות הרשמיות. בארנס דומיננטי בשני הצדדים והיכולת שלו להישאר על הפרקט תרמה מאוד לעונה הטובה של טורונטו. קחו קצת מהלכי הגנה של השחקן האנדרייטד הזה: 12 הראשונים, כולל מקסי ודורנט, הם השמות שחקוקים בסלע בחמישיות מבחינתי. ג'יילן ג'ונסון לא רחוק מלהיות ה-13 בזכות הריצה של אטלנטה בסוף העונה. מכאן זה כבר עניין של העדפות מכל מיני סוגים, אני נתתי עדיפות למספרי 2 איכותיים בכמה מהגדולות. אבל דני אבדיה לחלוטין שייך לדיון החל ממקום 14, וזה לפני שלוקחים בחשבון את מי שייעדרו מהדירוג הרשמי. אלמלא הפציעה והזמן שלקח לו לחזור לעצמו אחריה הקייס שלו היה חזק יותר. זה זמן לציין שבחירה לחמישייה השלישית תהיה הישג הרבה יותר משמעותי מזכייה בתואר השחקן המשתפר (עוד מעט נגיע לשם), ושגם אם שניהם לא יקרו זה לא ימעיט מההיסטוריות של העונה הזו שלו. להיות אולסטאר ובדיון על החמישייה השלישית זה המון. שחקן ההגנה: ויקטור וומבניאמה (סן אנטוניו) עוד ראויים לציון: צ'ט הולמגרן, רודי גובר, דריק וויט, סקוטי בארנס. אין צורך להרחיב שוב על ההגנה של וומבי. בלעדיו, צ'ט היה הפייבוריט שלי, גרסת מעמד הביניים של וומבי בקבוצת ההגנה הטובה בליגה. רודי גובר בעונת קאמבק כאחד משחקני ההגנה החשובים בליגה, דריק וויט הוא תופעת טבע עם נוכחות בצבע של סנטר וסקוטי בארנס מסוגל לשמור על כל דבר ביקום. זאת חמישיית ההגנה שלי, כשמאחוריהם יש הרבה מאוד שומרים אישיים נהדרים (רבים מהם ב-OKC) ופחות או יותר כולם בדטרויט באופן שמקשה עליי לציין שם אחד. מאמן העונה: ג'ו מאזולה (בוסטון) עוד ראויים לציון: ג'יי בי ביקרסטף, צ'ארלס לי, מיטש ג'ונסון, ג'ורדן אוט, קווין סניידר, מארק דייגנולט. הקרב כנראה יהיה בין מאזולה, שהשיטה שלו נראתה מרשימה הרבה יותר כשהובילה להצלחה אחרי קיץ בו איבד שלושה שחקני חמישייה, לביקרסטף שבנה את היחידה הלוחמת של דטרויט שפשוט יודעת לנצח משחקים. אבל חשוב היה לי לציין עוד שמות רבים אחריהם, כי זו הייתה עונה מרשימה מאוד לתפקיד המאמן הראשי ב-NBA. לכל אחד ברשימה הזאת יש שילוב של טביעת אצבע מקצועית וחיבור טוב לשחקנים. קחו, למשל, את סניידר, שהיה מדורג גבוה יותר אם לא היה תקוע חצי עונה עם טריי יאנג. אטלנטה שלו משחקת כדורסל נפלא בחודשים האחרונים ומאוד יכול להיות שתזכה בתואר השחקן המשתפר שנה שנייה ברציפות, הישג שמעיד בעיקר על המאמן שלה. סניידר הוא גם זקן השבט ברשימה הזאת (בן 59), חמשת האחרים חוץ ממנו וביקרסטף נעים בין הגילאים 37-41. אין פה גם שמות מוכרים כשחקני עבר, ובאופן כללי יש ברשימה הזאת מעט מאוד נסיון כשחקנים מקצוענים. אלה אנשים שמאמן זה המקצוע שלהם מגיל צעיר מאוד, שקיבלו את התפקיד שלהם כי הוכיחו את עצמם כעוזרי מאמנים, והם מייצגים את הדור החדש והמרשים של המאמנים בליגה. השחקן המשתפר: ג'יילן דורן (דטרויט) עוד ראויים לציון: ג'יילן ג'ונסון, דני אבדיה, ניקייל אלכסנדר-ווקר (או בקיצור נא"ו), ראיין רולינס. הג'יילנים הארורים האלה, נתקעים לפני דני ברשימה שלי גם בחמישיות העונה וגם כאן. בשני המקרים כמות המשחקים היא בעלת משמעות, וגם ההצלחה הקבוצתית. הקייס של דורן צובר תאוצה בתקופה הטובה של דטרויט ללא קייד, הוא מוכיח שהוא מסוגל להיות גם אופציה ראשונה בקבוצה חזקה עם הסגנון מבוסס הפיזיות שלו. מסנטר בינוני שמתקשה ללמוד את דקויות המשחק הוא התפתח השנה למפלץ איכותי ביותר בשני הצדדים, כזה שמזכיר לי את דוויט הווארד בימיו הטובים, רק שהוא משחק בעידן בו מותר לסנטרים לשחק עם הפנים לסל. הנה הוא מלפני כמה ימים, קולע 31 נקודות מול טורונטו התחרותית ב-12 מ-13 מהשדה: תואר השחקן המשתפר הוא הקשה ביותר לבחירה כי הוא תלוי ציפיות וניתן לפרש אותו בכל מיני צורות. בהקשר שהכי מעניין אותנו, ניתן לתהות אם חצי העונה הגדולה של אבדיה לפני הפציעה לא מספיקה כדי להתייחס אליה כמייצגת של השיפור שלו, ואם מתייחסים רק אליה הוא בעיניי הפייבוריט כפי שהיה בסיכום אמצע העונה. אבל בקטגוריה איכותית וצפופה השנה אי אפשר, לדעתי, להתעלם מממד העקביות. זו גם הסיבה שנא"ו, שמתחזק לאחרונה באתרי ההימורים בזכות סיום נפלא לעונה, מדורג רק רביעי אצלי. רוקי העונה: קון קנופל (שארלוט) עוד ראויים לציון: קופר פלאג, וי ג'יי אדג'קומב, דילן הארפר. זאת אמורה להיות הבחירה השנייה הכי קלה אחרי שחקן ההגנה, למרות עונות רוקי נהדרות של פלאג וגם של אדג'קומב. כל אחד מהם היה יכול להיות זוכה ראוי בלא מעט שנים אחרות (בטח בשנה שעברה). אבל קון נמצא בליגה משלו, ואם הייתי מרחיב עוד טיפה את הדיון על חמישיות העונה השם שלו היה צץ שם. הוא כבר עכשיו שחקן מוביל בקבוצה טובה. הנט רייטינג שלו הוא 6.4, הרייטינג ההתקפי 119.3. הוא אחד הקלעים הטהורים ב-NBA כבר עכשיו. אחוז הקליעה המשוקלל שלו הוא 64.4, שזה נתון לא מתקבל על הדעת לרוקי, גבוה יותר מסטף קרי וקווין דורנט, בין היתר. לשם השוואה, אחוז הקליעה המשוקלל של פלאג הוא 55. ציינתי רק ארבעה שחקנים כאן כי אף אחד מהאחרים לא שמר על יציבות. לסדריק קווארד היו רגעים בפתיחת העונה, לדריק קווין קצת אחריו, לאייס ביילי לקראת הסוף. הבעיה היא שרוב הרוקיס משחקים בקבוצות הטנקינג האגרסיביות שכבר כמה חודשים לא ממש משחקות כדורסל. זה עדיין מחזור מרשים מאוד עם הרבה מאוד שחקנים שהראו פוטנציאל גבוה (אני עדיין רואה בקווארד כוכב עתידי), אבל רק ארבע הבחירות הראשונות (סחתיין לסקאוטים, בעיקר של שארלוט) הביאו לידי ביטוי את הפוטנציאל בעקביות. השחקן השישי: היימה האקז (מיאמי) עוד ראויים לציון: אג'יי מיטשל, קלדון ג'ונסון, קוונטין גריימס, טים הארדווי ג'וניור, איזיאה סטיוארט. התלבטתי בין חיימקה למיטשל, בין השחקן השישי הקלאסי שתמיד עולה מהספסל ומספק שורה של 15, 5 ו-5 ב-50 אחוזים מהשדה, לבין השחקן שחלק מתפקודו כשחקן שישי כולל לעלות בחמישייה במקום הפצועים הרבים בקבוצה שלו. בסוף אג'יי היה פחות יציב ובעיקר שיחק הרבה פחות (הוא לא יעמוד במכסת המשחקים) מהאקז, שבעונה בלי יותר מדי גאנרים שעולים מהספסל וצוברים הרבה מאוד נקודות בלט מעל כל האחרים. שאר הראויים לציון הם מחליפים טובים בקבוצות חזקות, כאשר סטיוארט מייצג את הספסל הנהדר של דטרויט שלוקח את ההגנה והלחימה עוד צעד קדימה.

זה המאמן כשטוב. זה המאמן כשרע. השיח סביב מידת ההשפעה של הקואץ' אשר מחוץ לקווים, על התצוגות של השחקנים אשר בפנים, רלוונטי ומעניין תמיד. כשמדברים על הכדורסל שלנו בכלל ועל הנציגות בליגה השניה בטיבה בפרט, כלומר הפועל תל אביב של איטודיס ומכבי תל אביב של קטש, הדברים הופכים להיות גם אמוציונאליים. אם רק היה לקטש את הכסף של האדומים. אם רק היה לאיטודיס את הריימנים של הצהובים, נגיד. אז, אוהו, מה היה קורה. מאמנים באירופה, מאז והלוואי שגם לתמיד, זה משהו ששווה חגיגה. בטקסט הזה, ננסה לחגוג קצת במספרים. לכו תדעו, אולי נצא גם עם מסקנות. רגע לפני דאבל וויק קריטי, לא פחות מכך, לעתידן של הישראליות בליגה השניה בטיבה בכלל ואולי גם לעתידם של שני המאמנים אשר על הקווים בפרט, החלטנו לצאת ולבחון את העניין – סטטיסטית. בדיקה פשוטה. בדיקה של דירוגים. מאגר הנתונים של סינרג'י, כמו כל מאגר נתונים שיצא לי להכיר, משופע בבעיות. רובן נובעות מכך שלא ניתן לסמוך על אלו שמתייגים ומסמנים את המהלכים אשר על הפרקט. כשהם טועים, והם טועים, נוצר כאן ניתוח ולעיתים מומצאות גם "תובנות" ברמת היש מאין. ועדיין, כמה מחזורים לסיום וכשבנק הנתונים רווי אינפורמציה, אפשר לנסות ולבדוק מי עומדת איפה ובאיזו קטגוריה. איזה מאמן טוב, ובמה. היום, למשל, נתחיל בניתוח המצבים הנייחים. באמא. נקודות אחרי פסקי זמן, יענו ATO פסק הזמן. אין מצב סטטי שגורר יותר התייחסות מהמלהגים. כי תראה איזה תרגיל יפה ההוא ביצע אחרי פסק זמן. ותראה איזה בלאגן אצל המאמן ההוא אחרי פסק זמן. בשביל זה הוא לקח טיים אאוט, בשביל זה? בארצות הברית, המלך המודרני יחסית של רובריקת המה קורה אחרי פסק הזמן היה הקואץ' ד'אז בראד סטיבנס, שהוכיח שבלצייר הוא טוב. כנראה שבלאמן פחות. בכל מקרה, העלם היה חכם מספיק כדי לעזוב את העבודה המחורבנת הקודמת לטובת דברים שעושים רק במשרד. אז שוב: ATO = מהלכים שאחרי פסקי הזמן. ואם אמרנו סטיבנס, הנה תרגיל הכנסת הכדור שקיבל את שמו של המאמן לשעבר, אחרי שכל העולם ואחותו חיקו את המהלך פעם אחר פעם. חלק מהם גם הבינו למה. חלק מהם, לפחות פרשנים דוברי אנגלית, גם ידע לזהות את התרגיל ולא להתבלבל בינו לבין אחר. למען הסר ספק, כשאנחנו אומרים ATO, הכוונה היא לא רק לתרגילי הכנסת כדור מכאן או משם, אלא לכל מהלך שמגיע לאחר עצירה שכזאת. למשל המהלך היפהפה הזה של קטש ומכבי, שמסתיים בפרונט קאט/ דנילוביץ' קאט/ FACE קאט האדיר הזה, באדיבות החבר שלנו אודי הירש ואתר ה BLIND PIG שלו (מה, עוד לא נרשמתם?!). או תרגיל הטווירל זום המהפנט של איטודיס והפועל תל אביב שלו, כולל השרטוט המלווה. אוקיי. תיכף נמשיך להרבות במילים והמחשות. לפני כן, זמן הנתונים. נתחיל מהדרוג הרלוונטי של קבוצות היורוליג, על פי סינרג'י, בנקודות שלאחר פסקי זמן. ליתר דיוק, מדד ה PPP, כלומר נקודות פר מהלך אחרי פסקי זמן. כאן, ודאי, נמצא את המאמן שהכי טוב ב, לא יודע, תראו לבד: עצירה מתודית. על פי הטבלה שהראנו עכשיו, מלכת פסקי הזמן, באופן יחסי לכמות המהלכים שהיו לה, היא ריאל מדריד. שללא ספק היא גם מהקבוצות הכי מרשימות במפעל. ז'לגיריס ומונאקו, מנגד, מדורגות באופן שחורג מעט ממיקומן/מעמדן הנוכחי בטבלה. המצב אצל הפועל תל אביב בדיוק הפוך. ומכבי? וקטש? וואלאק, כמעט זהות מוחלטת למקום שבו צועדת היא כיום, בגאון. עוד עצירה, הפעם לטובת תובנות ראשוניות: סקריולו הוא מאמן אולד סקול. אחד כזה שיודע, אוהב ומתעקש על "תרגילים" במשמעות הישנה שלהן, כלומר מהלכים בהם יש תנועה, חסימות וכו'. מהבחינה הזאת + רמת הכשרון של הקבוצה שלו, הנתונים סופר הגיוניים. ז'לגיריס, השנייה, אף היא קבוצה שחרטה על דגלה את ה"תרגיל", שבמובן מסוים הופך אותה לשווה יותר מאשר סך חלקיה. מונאקו? אהה, קשה יותר לייצר תובנות בהמשך לשינויי המאמנים ולקרחנה הכללית שם. מצד שני, כנראה שסקריולו לא לוקח מספיק פסקי זמן, כי שימו לב להבדל הגדול כשהולכים לנקודות פר משחק ולא פר פוזשן. כלומר כמה נקודות קולעות הקבוצות בסך הכל, על פי משחק שלם, להבדל מחלק יחסי. כי כאן, צועדות במקום הראשון (במשותף) מונאקו ודובאי (?!). מקום שלישי – אנאדולו. מקום רביעי – בסקוניה. כלומר, מבין 4 המובילות על פי הדרוג הזה, 2 החליפו מאמן בהמשך למשבר שעברו. חשוב מכך, ולו כפי שנראה נכון לעכשיו, הרביעיה המובילה בנקודות מפסקי זמן למשחק – כולה מורכבת מקבוצות שלא יהיו בפלייאוף או בפלייאין היורוליג! הלו, מי בכלל אמר שקבוצה, כל קבוצה, צריכה פסקי זמן? טיים אווט זה טריקי. לאחד זה גן עדן לאחר גיהנום. תשאלו את כריס וובר. אה, שכחתי את נתוני הנקודות פר משחק ממצבי ATO של הישראליות. הנה הם: 6. הפועל תל אביב 11. מכבי תל אביב. שזה בול המקום שלה כרגע, לא? עוד עצירה. איך אומרים באמריקאית? אל תעצרו את הנשימה שלכם בכל הנוגע למסקנות מרחיקות לכת בהמשך לנתונים הללו. קודם כל, כאמור, אין מתאם ישיר בין הצלחה במדד לבין הצלחה בחיים או בכדורסל. שנית, וגם את זה חשוב לדעת: על פי מחקרים שונים, היכולת לייצר נקודות אחרי פסק זמן יותר נמוכה מאשר במשחק עצמו! כן כן, שרטוטים שרטוטים, חרטוטים חרטוטים, אבל רמת הביצוע יורדת. למה? למשל כי לא ניתן לרוץ לאחר פסק זמן. למשל כי גם לקבוצה השניה יש הרי זמן להתארגן. למשל כי באופן יחסי, יותר פסקי זמן נלקחים ברגעי הקראנץ' של המשחק, ושם קצת יותר קשה בחיים האלו. למשל כי עדיף פחות ציורים ויותר כדורסל. חזרנו ליורוליג, כי כך זה גם במפעל הזה וגם במודל 25/26. כלומר, גם כאן וגם העונה, קבוצות מבצעות פחות טוב בהתקפה אחרי שהן נוטלות פסקי זמן. השוויתי בין ה PPPהכללי, כלומר נקודות פר מהלך, לבין PPP של אחרי פסקי זמן. מאחר שהתעייפתי בדרך, דגמתי רק 8 קבוצות: ריאל מדריד, ז'לגיריס, מונאקו, אולימפיאקוס, פנר, פאו, מכבי והפועל תל אביב. מבין כולן, רק ריאל מדריד ביצעה ביציאה מפסקי הזמן טוב יותר מאשר במשחק עצמו. אמרו מעתה, אם כן, פסק זמן זה טוב. להגנה. לא להתקפה. מכל הקבוצות שנדגמו, בולטת ומעניינת במיוחד הפועל תל אביב, שמובילה את הפאקינג יורוליג במדד הנקודות פר מהלך (1.070 למהלך) אבל, כאמור, רק תשיעית ביציאה מפסקי הזמן. קודם כל, שימו לב לפער האדיר בין מבחן העין, שגורם לרובנו לרצות לדקור לעצמנו את העין למראה התקפת התורות הלא אסתטית, לשון המעטה, שהפועל תל אביב מריצה. לא יפה, לא הגיוני, אבל כן - ממש כן – עובד. למה? הסברים אפשריים בהמשך. במקביל, כשרואים את ההבדל ביכולת הביצוע הכללית לבין זאת אשר ביציאה מפסק הזמן, ואם נלך בחזרה לפסקת הפתיחה של הטור הזה, אפשר בהחלט לתהות על מה הם מדברים שם עם קואץ' איטודיס. מהלכי הכנסת כדור מקו הבסיס - BASELINE OUT כאמור, סינרג'י יודע לדרג את הקבוצות על פי פרמטרים שונים. נניח, מי הקבוצה שכבשה הכי הרבה נקודות ממצב של בייסליין אאוט. או מי מייצרת מהמצב המסוים את כמות הנקודות המקסימלית. הקיצר, זהו הדירוג הרלוונטי על פי PPP, כלומר נקודות פר מהלך של הכנסת כדור מקו הבסיס: הישראליות, כאמור, במקום לא רע בכלל. והן יודעות להריץ תרגילים נאים לגמרי. אגב, אם נלך אבסולוטית, כלומר כמות ממוצעת של נקודות לכל הכנסת כדור מקו הבסיס, הטבלה משתנה לכדי: הכוכב האדום אולימפיאקוס בסקוניה *************** 7. מכבי תל אביב 15. הפועל תל אביב בעניין הזה, יוער, הקשר בין מידת האסתטיקה של תרגיל הכנסת הכדור לבין נתוני הביצוע שלו, באמת של החיים, די קלוש. הנה, למשל, ציוץ אליו הפנה ידיד המערכת דובי יעקובוביץ', באשר לתרגילים הנהדרים שפרטיזן הנוכחית, המנצחת, יודעת לשרטט ולבצע. ברמה שנתית, כלומר כולל המאמן הקודם בכלל ובלי קרליק ג'ונס בפרט, פרטיזן מדורגת במקום ה-17 במפעל. פחות טוב. הכנסת כדור מקו האורך - SIDELINE OUT כמו בענף אחר, נשארים כאן בענייני המצבים הנייחים. כאן, לכאורה, אפשר לראות את מידת ההשפעה של המאמן – שמכין תרגיל – שמכריז על תרגיל – ולהתרשם מרמת הביצוע. לכאורה. כאן, אגב, צריכים לייצר אבחון משמעותי בין סוגי תרגילי הכנסת הכדור השונים. תרגילים מלמטה, כלומר בייסליין אאוט, לעיתים קרובות הם ברמת המהלך הספציפי, היינו רק לסיטואציה המסוימת הזאת של הכנסת הכדור הזאת. תרגילים מהצד, לא אחת, מתחברים למהלכים הרגילים או מתחילים פשוט כתרגילים רגילים שאותם מסמן המאמן או הרכז. במילים פשוטות, יש קורלציה טקטית הרבה יותר גבוהה בין תרגילים ממצב נייח שבהם הכדור נכנס מהצד לבין מהלכים "ניידים" רגילים של מהלך משחק. אוקיי? אוקיי. הקיצר, זהו הדירוג הרלוונטי על פי PPP, כלומר נקודות פר מהלך של הכנסת כדור מקו האורך: גם כאן, אם נלך אבסולוטית, כלומר כמות ממוצעת של נקודות לכל הכנסת כדור מהצד, אז הטבלה נראית אחרת: מונאקו אנאדולו וילרבאן?! *************** 11. הפועל תל אביב 18. מכבי תל אביב מעניין מאוד לראות את המיקום הנמוך מאוד של איטודיס וקטש בהיבט הזה. כי הנה, תראו את תרגיל הכנסת הכדור הצהוב שכולל פיקנ'רול ספרדי בצד (ומסתיים בזריקה קשה שאללה איסטר) הזה: או הדבר היפה הזה של איטודיס ומיציץ'. תרגילים נאים יותר, תרגילים נאים פחות. מסתבר שהפועל תל אביב ומכבי תל אביב לא מנצחות את המשחקים שלהן שם. לפחות לא במצבים נייחים. מונאקו? אנאדולו? נו, מסתבר שמי שמנצח מהצד מפסיד במשחק עצמו. במשחק כולו. אם כן, סרקנו את שדה הנתונים בחיפוש אחר קורלציה בין מצבים נייחים לבין מאמנים מנצחים. ולא מצאנו. לא מצאנו גם את הייחוד שהופך את הפועל תל אביב לקבוצת צמרת ואת מכבי תל אביב לקבוצה החמה ביורוליג מזה שבועות שהפכו חודשים. כנראה שצריכים להרחיב את החיפוש וללכת לניידים. להתקפות על חצי מגרש. להתקפות מעבר. לקצב משחק. לכמות פוזשנים. ואולי, רחמנא ליצלן, בכלל להגנה. על כל זאת, ואולי עוד, בחלק השני. בקרוב. שיהיה לנו טוב.

מודה. סיום המשחק של הפועל תל אביב בבסקוניה, במחזור הקודם, הכניס אותי למוד של דריכות. האם יכול להיות שאנחנו חוזים, אל מול עינינו הטרוטות מאזעקות, בתאונת דרכים ספורטיבית היסטורית ששולחת את הפרויקט משנה המציאות של עופר ינאי מהשפיץ של המפעל ועד מחוץ לפלייאוף במקרה הטוב ומחוץ להכל במקרה שהפך אפשרי? כי יש סדר משחקים קשה במיוחד, כי הקבוצה של איטודיס נראית רע ואפאתית במיוחד. והצעתי כאן למקסם את הסיכויים ולשלוח את הקואץ' המצוין הביתה שלו, ולו כדי לשנות טיפה אווירה ומומנטום. רגע לפני תחילת המשחק החשוב מול פנתינאיקוס, עם החזרה מהממ"ד וההבנה שהפעם אין כאן אווירה מנומנמת, מאחר שראשי הפועל תל אביב עברו על אחד הקודים הלא כתובים ומכרו כרטיסים לאוהדים של היריבה, אפשר אולי היה לחוש שדווקא הירוק הזה מסביב יכול לעשות לשחקנים שלובשים סוג של אדום טוב. כי יש משהו באוויר שאומר שדממת וחרפת בסקוניה לא תחזור. יש הכל בכדורסל, מונאמי, נהג לומר סוכן העל וחבר שלי אבי זילברמן ז"ל. אף פעם לא יודעים מה יהיה. והנה, דווקא בסצנריו הזה, עם המאמן הזה, סיפקה הפועל תל אביב משחק שבו היא ממש רצתה לנצח. ועשתה כמה דברים נכונים כדי לנצח. והשיגה נצחון סופר חשוב בואכה ענק. והרחיקה ממנה את הסרט הרע שיכול היה לקרות לה בסוף 38 המשחקים. וקירבה אליה, גם בחסות תוצאות אחרות, את הגביע הקדוש שלשמו התכנסה העונה. את השישייה. ממש עוד רגע נכנסים לניתוח אלמנטים מסוימים מהמשחק. מבטיח. מחשבה נוספת שליוותה אותי בחלקים ממשחקי הערב נגעה למשולש מיציץ'-עתמאן-שורטס. על הקשר בין שיטה ויכולות. על הקשר בין חיבור או אולי אמון לבין הצלחה. טי.ג'יי שורטס הקטן הוא מפלצת ענקית בכדורסל האירופי. שחתם בפאו בכסף כזה גדול, שאם נניח את הדרכמות פר עונה שהוא מקבל, אפילו ברמת שטרות של 100 אירו האחד על השני, סביר להניח שהם יעקפו אותו בגובה קלל. ומאז שהגיע לפאו, הוא בסך הכל עוד גארד קטן מאותגר קליעתית. מצד שני, מיציץ'. שצופה מהצד בעתמאן, מאמנו לשעבר, המתון ונעים ההליכות, שאצלו הפך סופית מגארד גבוה מוכשר ומעט בכיין לאייקון יורוליג מאז ולתמיד. עם אח מקצועי בשם לארקין וסיסטם דרכו הפך בלתי עציר. מאז, דרך תחנה אמריקאית ומצב גופני מתדרדר, מצא עצמו בפוזיציה מתסכלת ומתוסכלת. מצד שני, במקרה שלו, אם נניח את חבילת הדולרים האחד על השני יתכן שנחצה את תקרת ארנת ה 8888 אשר בסופיה. גם בהיעדרו של ג'ריאן גראנט והגם שגם הוא נהנה מהדברים שמיציץ' לא עושה הגנתית, שורטס של אתמול לא הגיע לרף 9 הדקות. וירד לספסל בפעם האחרונה כשהשעון הגדול הראה 7:54 והתוצאה 80-71 לפאו. ביחד איתו ירד לנוח – וגם הוא לא חזר – המיציץ'. יאללה, מתמטיקה קלה. מכאן ועד לסיום המשחק הזה ניצחה הפועל תל אביב 21-8. חלק מזה בזכות הדברים הרעים שקרו ליוונים בכל הנוגע לקצב ולדברים מכדרור. חלק ענקי מזה, עוד לפני שמדברים הגנה, קשור בדברים שעשה כריס ג'ונס כשהכדור בידיים שלו. יאללה. מתחילים. בפיגור 9, כאמור, פיקנ'רול ראשון של ג'ונס, אל מול יציאה גבוהה של לסור, מסתיים במסירה מסוכנת ונהדרת אל בלייקני שבצד השני. שסוחט עבירה, ודרך העונשין שקולע ומספק לג'ונס אסיסט. תזכורת - קליק ראשון על הסרטון ינגן את הקטע המדובר. בשביל לצפות שוב, תעבירו את הסרטון לנקודת הזמן המצוינת בסיום הפיסקה. פוזשן שני. פיק'נרול ג'ונס ואודיאסי, כשבמקביל יש שייק בצד השני של בלייקני. שייק = בלייקני נע במעלה קשת שלוש הנקודות, באופן שכופה על השומר שלו להחליט אם הוא בא איתו או נשאר כדי לחפות על/ לתייג את הגבוה שנע לכיוון הסל. הייז-דיוויס בוחר ללוות את הקלע. סלוקאס פלאס לסור מספקים מענה חלוש ומקבלים אודיאסי בתוך פרצוף שלהם. (5:32) הלאה. מהלך הבא ואסיסט נוסף ג'ונס לג'אמפר מלקולם מהפינה. יפה מאוד. (5:45) פוזשן אחרי, והנה עוד שייק טעים וזהה שהכין הגארד שפעם היה במונגוליה. עם אותם שחקנים ראשיים ומלווים. הנה בלייקני נע מלמטה למעלה, כשהייז-דיוויס לידו. הנה מסירה מושלמת של ג'ונס. הנה עוד טרחה בתוך פרצוף שלך של אודיאסי. הצגה. (6:08) הערת אגב: מהשייק המכונה גם ליפט הזה תייצר הפועל תל אביב גם את מהלך העבירה ושלוש זריקות העונשין של בלייקני בהמשך. כי תיקון הטעויות של עתמאן יוביל לכך שסלוקאס הוא זה שישמור על הבלייקני ולא ילווה אותו, כי אם ישאר למטה כדי לתייג את אוטורו החותך. למטה או למעלה, לג'ונס של הרבע הרביעי היו את כל התשובות ההתקפיות. אה, ועוד מהלך אחד קדימה ואם כבר על כל שאלה תשובה, כאן יש פיקנ'רול ופיקנ'רול חוזר של ג'ונס, מול פאריד המכיל, שמסתיים בלייאפ נהדר (כשבמקביל, לו רק היה רוצה, יכול היה למסור גם למלקולם החותך מלמטה ולנצל את ההירדמות של אוסמאן). הצגה? הצגה. (6:17) ואם כבר קולין מלקולם. איטודיס, נאמן לדרכו, צימצם את הרוטציה אתמול לכדי 8 שחקנים וקצת שאריות. שאריות, כלומר מוטלי, אדווארדס ורנדולף שנעו באזור ה-4 דקות ומטה. אבל בסוף, ורק הסוף קובע, הלך עם החלטות שהתאימו למה שהמשחק דרש ממנו. אודיאסי כן ומוטלי לא. ג'ונס כן ומיציץ' לא, כאמור. וזה לא מובן מאליו, במשחק שבו מיציץ' נראה היה טוב בהרבה מגרסת העת האחרונה. כמו כן, מלקולם ב-4 כן בעוד וויינרייט ממש לא. וזה ממש לא מובן מאליו ביום שבו היוונים חולשים על תחום ריבאונד ההתקפה. החלטות קטנות, לא מובנות מאליהן, ששוות נצחון שיכול לשנות את התוצאה של עונה שלמה. וממש שלא במקרה, ההחלטות הללו הובילו לאחד מהרבעים ההגנתיים הכי טובים שראינו מהקבוצה הזאת. את המחצית הראשונה סיימה פנתינאיקוס עם 14/18 ל-2 נקודות. לא טוב. את הרבע האחרון היא תסיים עם 13 נקודות בטוטאל. חלק מזה נובע מעניינים טקטיים, כמו ההחלטה המודעת ממי מרמים וממי לא. חלק משמעותי מזה נובע מבחירת השחקנים של איטודיס על המגרש, כי אתמול לפחות אודיאסי>מהאופציות האחרות בצד ההגנתי, מלקולם מוויינרייט ו-ודאי שג'ונס בהשוואה למיציץ'. ג'ונס כן ומיציץ' לא. צילום: הפועל IBI תל אביב זה, ובלייקני. יא ראבי, יא בלייקני. שעליו נדבר הפעם רק בצד הפחות כיפי של מגרש הכדורסל. שניצח לא אחת את המאצ'אפ ההגנתי שלו. כולל הייז-דיוויס. כולל רוטציות וקלוז אווטים לא רעים בכלל מול אוסמאן (כלומר, גם ברמת המתי יוצאים בכל הכוח ומתי לא). כולל כמה פוזשנים מול קנדריק נאן, שהתפרצו החוצה עם הגג שהחטיף לסקורר שמנגד כשהשעון ירד מגבול 3 הדקות. הפועל תל אביב הגיעה אתמול עם כמה רעיונות הגנתיים יפים/ נחמדים. אפילו ברמת רוטציה הגנתית יפה מול תרגילי הבייס ליין אאוט של עתמאן. בסוף, וזה לזכותו של המאמן, רמת הביצוע האישית של שחקנים שלו בהגנה הייתה טובה יותר מאשר זאת של הקבוצה השנייה, והייתה שווה נצחון. הפועל תל אביב מנצחת את היריבה החזקה בירוק דווקא ביום שבו אלייז'ה בראיינט מתפקד הרבה פחות בדקות האחרונות. ובלי מיציץ'. עם הרכב שמורכב ברובו ממחליפים או מלקולם כזה שמשחק מחוץ לעמדה שלו. עם קצת מזל. עם הרבה רצון. עם התאמות טובות בהתקפה ונחישות גדולה בהגנה. כפיים. ועכשיו לקבוצה מהצד השני של העיר. ולדברים שהיא מכינה מזה זמן רב, לנסיונות ולניסויים, שכולם כרגע מוכיחים את עצמם. לפני רגע דיברתי איתכם על אחוזי הקליעה ל-2 של פנתינאיקוס במחצית הראשונה. את המחצית הראשונה שלה מול אנאדולו אפס סיימה מכבי תל אביב עם 7/27 ל-2. זהו. ועם 7 אסיסטים בלבד (על 7 איבודים). זהו. ועדיין סיימה את המחצית הזאת עם 49 נקודות. מה זה? כלומר, ההגיון אומר שניתן להסביר את זה בריבאונד ההתקפה. כי לצהובים היו 13 כאלו ב-20 הדקות הראשונות. מצד שני, הנקודות לא הגיעו משם. בתכלס, מכבי תל אביב שיחקה בערך את אותו הכדורסל גם בהתחלה וגם בסוף. נכון, היא החטיאה לא מעט זריקות בהתחלה. נכון, במחצית השניה היא כבר עשתה 10/15 ל-2 ו 9/13!!! ל-3, אבל העיקרון די דומה. היא עשתה את זה מהקצב שלה, מהסיסטם שלה, מהבטחון שלה, מהדברים שעליהם היא עבדה משך העונה ועוד לפני. אז כן, במחצית הראשונה זה בא לידי ביטוי בעיקר בעניין זריקות העונשין (17/17). וכן, היא עשתה זה מהליינאפים הלא הגיוניים שהפכו לדבר הכי הגיוני שיש. במצב 31-29 צהוב, כשהשעון הגדול מראה שנותרו כמעט 7 דקות להיום הרבע השני, הלך קטש לחילוף של סורקין על בריסט. מה שהוביל לחמישיה של סורקין, הורד וסנטוס ביחד. הגיוני? לא. הגיוני במכבי תל אביב הזאת? ברור. כי היא כבר מכירה את זה, כי היא כבר ניסתה והתנסתה בזה. כי היא בישלה את זה משך תקופה, און אנד אוף. כשהתצורה הזאת תשתנה, אחרי 4 דקות, מכבי כבר תוביל 9 ותשלוט במתרחש. אוקיי. זה כבר משהו שמריצים הרבה זמן. ויש גם תובנות חדשות יחסית. 1:43 לסיום הרבע הראשון, כשהטורקים עוד מובילים, נכנס הנקינס במקום סורקין. הנקינס בפנים = מעבר לאזורית או דמוי אזורית. הניסוי של קטש בעניין הזה, בעת האחרונה, סיפק את המסקנה. במיוחד כשגם דיברתולומיאו על המגרש לצידו. אתמול, אגב, 9 דקות של הקפטן עם מדד פלוס מינוס 7. בנוהל. ולא במקרה. הניסוי מאפשר לשחקנים כבדי רגליים או קטנים מדי לשחק ביחד. אתמול, למשל, זה התחיל עם בלאט ודיברתולומיאו ביחד. ועבד. הניסוי הזה מוציא קבוצות מהקצב שלהן, ואנאדולו עד לשלב זה נראתה לגמרי בעניין. ויש את ניסוי הלוני ווקר. בדברי הימים של העונה הזאת, ולא משנה איך היא תסתיים, הפרק של הווקר יתפוס מקום של כבוד. החל מאי שיתופו במשחק שהוביל לצרחות של שימון על קטש ולערעור מעמדו של האחרון (כלומר, בסופו של דבר, להחלטה שהקבוצה לא הצליחה לממש – ולפטר אותו). המשך בנסיונות לגרום לאיש המוכשר להתאהב בסגנון ההתקפי של הצהובים. לאחר מכן, בהתעקשות של קטש להמשיך וללכת איתו, למרות שהוא עושה כל מאמץ לחרב את המשחק, משני צידי המגרש. בסוף הוא גם היה הפתרון, לוני ווקר. צילום: Dragan Tesic תבחרו אתם מהי הביצה ומי כאן התרנגולת, אבל הפאסון של מכבי תל אביב, זה שדרכו היא מסלקת מעליה פיגורים משמעותיים בנקישת אצבע, כאילו כלום, מאפשר לשחק גם עם הרכבים בעייתיים או עם ווקר סופר בעייתי. יש זמן. יש סבלנות. ממילא יהיה בסדר. והנה, גם אתמול החל עוד משחק רע ועם פיגור דו ספרתי, כשהסקורר הוא חלק משמעותי מהבעיה. אבל בסוף, לפחות אתמול, הוא גם היה הפתרון. 5/7 לשלוש זה טוב, לדעתי. בטח כשהשתיים שנרשמות כהחטאות, אם אני זוכר נכון, הן כאלו שבכלל לא הגיעו לכיוון הכללי של הטבעת. ובכן, רשמנו שלושה דברים שרקח כאן קטש, שהם לחלוטין לא מובנים, שהופכים את העונה הזאת על פיה. בטח מול יריבה שבורה כמו אפס, בטח באחוזי הקליעה האלו מבחוץ, בטח כשבלאט וסנטוס וקלארק ומי שבא לכם בריקודים, בטח כשבריסט והורד פותרים בעיות נקודתיות שהאחרים לא יכולים, החיים ממשיכים להיות יפים. פלייאין? בחסות הדברים שהיא עושה בעצמה, עם קורטוב של תוצאות טובות מסביב, מכבי תל אביב לא צריכה יותר טובות מאף אחת. היא רק צריכה לעבור בהצלחה את הדאבל וויק הטריקי שלפניה. עד כאן. שבת שלום. שיהיה לנו טוב.

זה היה די צפוי שתחושת הדז'ה-וו תכה בעודד קטש בעומדו על הקווים בהאלה פיוניר. בכל זאת, הוא ומכבי ת"א על אותו פרקט במוצאי פסח זה תמיד מתכון לדרמה: לפני 26 שנה הוא ניצח אותה עם פנאתינייקוס בגמר גביע אירופה בסלוניקי. לפני שנתיים ניצח יחד איתה את פאו באואקה בפתיחת סדרת רבע הגמר. ולפני שלוש שנים הם הבטיחו את הכרטיס הראשון לפלייאוף המשותף שלהם יחד. אבל לא. הפעם הדז'ה-וו היה שונה ומפתיע, ובא מכיוון אחר לגמרי. בזמן הפוזשן האחרון של הרבע השלישי, מאמן הצהובים התחבט בוודאי בינו לבין עצמו מה יגיד לשחקנים בהפסקה המתקרבת, ונזכר בשירת "מה נשתנה" מהלילה שלפני במלון בבלגרד. כל ילד ששואל את הקושיות יודע כבר לדקלם בעל פה את הסטטיסטיקה של מכבי כמלכת המשחקים הצמודים ביורוליג, אבל מה עושים במצב כזה? שבו פשוט משייטים לניצחון? כאילו רגיל כזה, בלי יותר מדי עליות וירידות, עם יתרון נינוח שמתנהל לו לאורך כמעט כל הערב? עם 14 נקודות הפרש בדקה ה-30 (64:78) שפשוט יישארו כאלה גם בדקה ה-40, אבל בדיוק (89:103), בלי שהאירוע ייקלע להכרעה על סל או שניים? הדרמה הייתה שלא התרחשה דרמה. וזה באמת סנריו שבו הקבוצה של קטש לא מתורגלת. למעשה, הוא התרחש רק פעמיים לאורך העונה הזו - בשני מקרי קיצון, בשניים מהאולמות הקשים ביותר שיש לליגה הזאת להציע. האחד, בדרך לניצחון משנה המומנטום בקובנה בתחילת דצמבר שנגמר ב-18+; והשני, בסוף אותו דצמבר, בדרך לחגיגה הגדולה ב-25 הפרש על פרטיזן בלגרד בביתה. הרעש העצום מסביב, אווירת הנכאים של הקהל המאוכזב והחשש התמידי שמא הכל יתפרק פתאום - כל אלה הפכו גם את שני הניצחונות ההם לשונים מהמונוטוניות השקטה והמפנקת שסיפקה אמש אנאדולו אפס. ומה אתם יודעים, מכבי ת"א עמדה בזה. ופשוט ניצחה. ניצחון פשוט. כאילו, פשוט, אבל בפרופורציה, כן? כי גם בסיכום המשחק הזה צריך להזכיר שהיא חזרה מפיגור דו-ספרתי. כמו תמיד: החמישייה הקבועה עם ג'ימי קלארק ולוני ווקר מתקשה להיכנס לקצב ולשטף הקבוצתי; ג'יילן הורד ורומן סורקין לא רואים כדור בדקות הראשונות; ואז פושט תמיר בלאט את האימונית ומרכיב את מגן השיניים. אתמול הוא נכנס בפיגור 16:9 (שהפך מיד ל-19:9) אחרי 6 דקות, ועוד לפני סיום הרבע הראשון התחולל מהפך. ב-6 הדקות הראשונות שלו, קלעה הקבוצה 21. שזה לא ממש מפתיע, משום שבסוף השבוע שעבר מול דובאי היו לחבריו 8 נקודות ב-6 דקות בלעדיו, ואיתו הם טסו ל-19 ב-6 דקות. ולפני שבוע וחצי נגד פנרבחצ'ה נכנס הרכז במצב סביר של יתרון 15:16 אחרי 7 דקות, ומיד הטיס את מכבי ל-13:22 ב-5 דקות. אז נראה שהדפוס כבר די מובן. ואחרי הכל, בלאט הגיע לתחילת הרבע הרביעי כשבאמתחתו 3 נקודות ואסיסט בודד. הוא סיים את המשחק עם 12 נקודות (4 מ-4 לשלוש) ו-5 אסיסטים, כדי לספק את התשובה לשאלה שקטש היה אמור לשאול את עצמו בסיטואציה שתוארה כאן, והודיע: ככה מנצחים בנונשלנט. ככה, בדרך הקלה והפשוטה. מנגד, צריך להודות, די עצוב לראות את אפס במצב שבו היא נמצאת. נכון ששיין לארקין מושבת כבר חמישה חודשים. ונכון שהקבוצה הזו נכנסה לגארבג' טיים של העונה כבר מזמןןןן. ונכון שאפילו סייבן לי ואייזיאה קורדינייה חסרו אתמול בקו האחורי. אבל גם בכלים המוגבלים האלה, אמור להיות לה מה למכור. רק שפאבלו לאסו ממשיך בהשמדת הערך שעוברת עליו מאז הועזב מריאל מדריד. פי.ג'יי דוז'ר ספג עבירה שלישית ברבע הראשון. ניק וויילר-באב קיבל טכנית רביעית עוד לפני המחצית. קייל סוויידר היה צריך שרודי בובואה ייפצע כדי לראות מגרש, רק כשנותרו 16 שניות ברבע השלישי, ובקרירותו הרבה החטיא מיד זריקת עונשין (למרות שיש לו 94% עונתיים). ומן העבר השני, חגיגה: שוב חוזרים למשחק עם הרכב של ג'ון דיברתולומיאו, מרסיו סנטוס וזאק הנקינס, כאילו זה הגיוני ברמת היורוליג; מקבלים דקות חיוביות מהרכב שלושת הגבוהים של הורד, סנטוס וסורקין; ומרחיבים את הרוטציה גם להרכבי שלושה גארדים, ביום שבו ווקר לוהט עם 25 נקודות (לראשונה ב-2026), קלארק מסיים עם 17 ו-8 אסיסטים באהלן-אהלן, כמעט בלי שיורגש, והורד. היציבות היא הסוד שלו, ג'יילן הורד. צילום: Dragan Tesic טוב, הורד. 16 נקודות ו-8 ריבאונדים הוא ניפק אמש, והם הצטרפו למדד ממוצע של 21.1 בשבעת המשחקים האחרונים. המספר יפה, אבל היציבות היא הסוד: בכל אחת מההופעות הללו הוא עמד בין 18 ל-25 בעמודת ה-PIR. האיש שבא לעבוד. ארבעה משחקים לסיום, מכבי ת"א כמעט תלויה בעצמה. פתאום גם כל הכוכבים מסתדרים מסביב (מונאקו שוב מפסידה, הכוכב האדום בלגרד נכנעת בדרבי, ומילאנו יוצאת מהמרוץ). מה נשתנה?

אחד הדברים שהכי קשים לנו, פרשנים ואוהדים כאחד, זה להודות במקריות. אם קבוצה מנצחת, המאמן בהכרח גאון. אם היא מפסידה, זה כנראה באשמתו. טוב יעשו אנשי הפועל תל אביב אם יודו, לפחות בינם לבין עצמם, שבניצחון שלהם על פנאתינייקוס היה אלמנט מסוים של אותה מקריות מגונה. כן, גם המאמן וגם השחקנים עשו דברים נכונים כדי להשפיע על התוצאה, בוודאי. אבל לא היה חסר הרבה כדי שהקבוצה ששווה מיליונים, כלומר הרבה מיליונים, תפסיד בפעם השלישית ברציפות ותשקע עוד יותר במשבר עמוק, כשהטופ 6 ואפילו הפלייאין בסכנה. הקבוצה של איטודיס הייתה מפסידה אם קנדריק נאן היה ביום רגיל, או אפילו סביר, ולא מחטיא 3 פעמים ב-51 השניות האחרונות ממה שמכנים בכדורגל מצבים קורצים - פלואטר שהסתובב על הטבעת ולא נכנס, ג'אמפ מחצי מרחק ועוד ליי אפ אחרי קרוס אובר מבריק שהשאיר אבק לאוטורו; אם צ'די עוסמאן היה קולע אחת משתי שלשות חופשיות בדקות האחרונות; ואם נייג'ל הייז דייויס, שקולע ב-44 אחוז מהשלוש מאז שהעדיף את היוונים על פני ההצעה של עופר ינאי, היה מסוגל לייצר יותר מ-1 מ-8 משלוש, בדרך לערב קליעה מחריד של 4 מ-15 מהשדה. להפועל היה גם קצת מזל כשכמעט איבוד כדור של ג'ונס הוביל איכשהו לשלשה של בלייקני שקבעה 84:84 ועוד כדור אבוד התגלגל לאותו ג'ונס שמסר לאוטורו לדאנק פנוי לסל השדה האחרון של המנצחת - 3:31 דקות לסיום (86:86). ומה זה לנצח בלי לקלוע סל שדה בכל דקות ההכרעה אם לא מקריות? אם ניקח צעד אחורה, לאיטודיס בכל זאת הייתה מעורבות כלשהי באירוע הזה, וגם לשחקניו. כלומר לחלק משחקניו. מהלך משמעותי ראשון: כשפסק זמן טלוויזיה הושיע את איטודיס ממיני מפולת, 4:29 דקות לסיום הרבע השלישי, בפיגור 61:51, הוא חזר ממנו בהרכב הסמול בול שלו, כשבלייקני מחליף את ויינרייט. איטודיס הקריב את הריבאונד שממילא היה קטסטרופלי (15 ריבאונד התקפה ליוונים) לטובת יותר ריווח ויותר אגרסיביות הגנתית - גם של בלייקני, שבנוסף ל-4 שלשות ו-19 נקודות גם היה מהשומרים היותר טובים של הפועל. המהלך לא הניב דיווידנדים מיידיים, אבל מלקולם שכהרגלו היה אחד היחידים ששמר עד אותו שלב יצא לפסק הזמן עם 2 נקודות והוסיף עד הסיום עוד 8, כשהוא מנצל את החופש היחסי בעמדה 4. בעצם, אחת השלשות הייתה עם יד על הפרצוף. מהחצי, בסוף הרבע השלישי. בכל זאת מקריות. מהלך משמעותי ראשון היה להוציא אותו, איש ווינרייט. צילום: הפועל IBI תל אביב מהלך משמעותי שני: הוויתור על שירותיו של ג'ונתן מוטלי וההחלטה ללכת עם טאי אודיאסי בסוף הרבע השלישי ובחלק הראשון של הרבע הרביעי. הראשון הוא השם הגדול יותר, היקר יותר, עם הרזומה המרשים ביורוליג וכוכב הזכייה ביורוקאפ אשתקד. לא טריוויאלי לתת לו 2:54 דקות בלבד, כולן בסיום הרבע הראשון. אלא שגם בתוך היכולת ההגנתית הרעה שהציגה הפועל בשלושת הרבעים הראשונים, מוטלי הצליח להתבלט ולהיות רע במיוחד. עיניו של קוסטאס סלוקאס נדלקו ברגע שנתקל בניסיון המגוחך של הסנטר האמריקני לצאת אליו בהדג', ותקף אותו בחמת זעם ובהצלחה בפיק אנד רול, קודם עם אסיסט לקנת' פאריד ואז בסל שלו. עתמאן ראה כי טוב, ומיהר להכניס את מתיאס לסור, למרות בעיית עבירות, כדי לבודד אותו עם הגב לסל על מוטלי האומלל, ולהרוויח עוד 2 נקודות. כאן סיים מוטלי את תפקידו. אודיאסי, לעומת זאת, היה הסנטר הטוב ביותר של הפועל במשחק, בהתקפה ובהגנה. דן אוטורו קלע בשני משחקי ההפסד לריאל ולבסקוניה ב-13 מ-15 מהשדה (86.6%), אבל אמש ניסה לכדרר בצבע, לקח זריקות קשות בסטנדרטים שלו, קלע ב-3 מ-7 וגם היה חלק מבעיית הריבאונד הקשה. אודיאסי מילא את מקומו כשותף הפיק אנד רול של מיציץ', ואז של כריס ג'ונס, ברבע האחרון, עם שלושה דאנקים מהפיק אנד רול, השתלטות על כדור אבוד, אסיסט לשלשה של בלייקני ודומיננטיות מרשימה מול לסור (שלפחות הגנתית, נראה צל של מי שהיה בעבר). מהלך משמעותי שלישי: כריס ג'ונס מחליף את ואסיליה מיציץ', 7:54 דקות לסיום. כשהשחקן הכי יקר בסגל של הפועל יצא, התוצאה הייתה 71:80 לפנאתינייקוס. בסיום - 88:92 להפועל. לסרבי היה ערב התקפי סולידי - 14 נקודות, 2 מ-3 מחוץ לקשת, 4 אסיסטים, ופאו התקשתה להתמודד איתו בחלקים לא מעטים מהערב. הבעיה שהוא לא מסוגל לשמור. בכלל. זה בלט במיוחד בשלהי הרבע השלישי, כשטי ג'יי שורטס עלה מהספסל ועשה עליו 4 נקודות מהירות, ואז ברבע הרביעי כשעבר לשמור את עוסמאן וחטף ממנו שלשה אחרי שהאחרון חסם בפיק אנד רול ויצא לקליעה. ג'ונס הוסיף מהרגע שנכנס 5 אסיסטים ל-3 שכבר היו לו קודם, לא ניסה מסירות שערורייתיות בניגוד למשחק בבאסקוניה וקלע את 4 נקודות הניצחון מהקו. הפלוס מינוס של הרכז השני של הפועל עמד על 11+; של הרכז הראשון 8-. אין פה יותר מדי מקום לפרשנויות - הנוכחות של מיציץ' על המגרש היא בעיה. משחק הגנה מחריד, אלייז'ה בראיינט. צילום: הפועל IBI תל אביב בטח הבחנתם שמרבית הטור עוסק ברבע האחרון. שלושת הראשונים הם הסיבה לעיסוק במקריות בפתיחתו. כי הם היו המשך ישיר למשחק בבסקוניה. הפועל נשארה במשחק בעיקר בזכות ההתקפה, של מיציץ', של בלייקני ובעיקר של בריאנט, כרגיל, אבל קרסה הגנתית ברבע השלישי, בדיוק כמו שקרה לה מול הבאסקים. אותו בריאנט שהיה נהדר בהתקפה השלים גם משחק הגנה מחריד, שבו אפשר ליי אפים, שלשות פתוחות ובעיקר ריבאונדים על הראש בכל פעם שהיה אמור לעשות רוטציה ולסייע מתחת לסל. גם שפת הגוף של מרבית הסגל לא שידרה מאבק נואש במשחק שחייבים לנצח, מול יריבה שחסרה את ג'ריאן גרנט הנהדר ושיצרה חור מתחת לסל עם שחרורו של רישון הולמס. ואז, איכשהו, הפועל מצאה בעצמה כוחות והרכב נכון כדי לקחת את המשחק בשיניים. זה חשוב, זה מרשים, אבל מוטב שאיטודיס יראה את התוצאה בעיניים מפוכחות. הבעיות של הפועל עדיין כאן, והיריבות הבאות - פרנבחצ'ה, אולימפיאקוס, מונאקו ואיזו תל אביבית אחת ביניהן - לא יהיו סלחניות כלפיהן.

מ-13 מידיא ועד אחד אלוהינו. בהגדה של פסח יש היגיון שמתאים לחג. בכדורסל שלנו, זה מתחיל בשחקן שרק פרץ ומגיע עד לגדול ביותר. ביניהם, נמצא כל הסיפור של הכדורסל הישראלי העכשווי. אני בטוח שיש עוד מלא שחקנים, עסקנים או סיפורים שפספסתי, אז אכניס את המשפט שחותם את הטורים שלי דווקא בהתחלה: הכל, אבל הכל, אמת לשעתה. ובמקרה של הטור הזה, אמת לדעתי. בואו נצא לדרך. 13 מי יודע? 13! אני יודע. 13.2 נקודות בממוצע קולע יואב ויטלם, נתון שמספיק לו רק למקום ה-21 ברשימת קלעי הליגה. הצבר המוביל בנקודות בליגה קולע רק 13.2 - קצת מבאס, קצת מאכזב אבל ככה זה בישראל. תנו לי מארז לחג של אמיר כץ או איזה דורון ג'מצ'י שיעיפו ללא מצפון ויתבאסו אם קלעו "רק" 15. בויטלם המצוין נתנחם. 12 מי יודע? 12! אני יודע. 12 קבוצות בלבד צריכות לשחק בליגת העל. המהדרין יקטינו ל-10, אבל צריך להיות איזון בין הרצון לכדורסל איכותי לבין הצורך להגיע לכמה שיותר מקומות בישראל. בעולם של חמישה זרים בטופס, המשימה למצוא שבעה ישראלים לכל קבוצה היא אירוע קשוח; בואו נדבר תכלס - אין פה 84 ישראלים שבאמת מתאימים לרמה של ליגת העל, וזה עוד לפני שדיברנו על המכללות. אבל אולי המספר הזה יפתח הזדמנות לכל מיני "לייטבלומרס" שיקבלו דקות מכורח הנסיבות ויפרצו מאוחר. מעבר לזה? יהיה קשה מאוד להחזיק רמה סבירה. 11 מי יודע? 11! אני יודע. המקום ה-11 ביורוליג, אותו אוחזת מכבי תל אביב, נראה לפני שלושה חודשים כמו חלום רחוק. עודד קטש בייסיקלי פוטר, והקבוצה נראתה בדרך לעונת בלהות. קטש לא פוטר, ג'יימי קלארק ו-וויל ריימן חתמו על עסקה עם השטן, ומכבי יצאה לריצה שהציבה אותה בעמדה הגיונית לפליי-אין. בשקט בשקט אגיד שיש מישהו שאני מאוד מחזיק ממנו שטוען שהיא עוד תהיה בפלייאוף. מנגד, יש קבוצה מאותה העיר שבתרחיש משוגע והפוך ממכבי, יכולה למצוא את עצמה במקום ה-11 וזו כבר תהיה טרגדיה. טרגדיה יוונית זה חנוכה ואנחנו בפסח אז נשכח מזה. 10 מי יודע? 10! אני יודע. עשירייה באימון. לשחקני הביניים של הכדורסל הישראלי תמיד תהיה הדילמה: חמישייה בלאומית או עשירייה בליגת העל. מחוץ לעשירייה זה כבר "נו-בריינר", למרות שיש כאלה שעדיין מתפתים. כשאתה בעשירייה באימון המאמן רואה אותך, וגם אם מראש אין סיכוי שתשחק - זה מחלחל. ביושר אגיד שהזמנים השתנו; היום גם שחקן 11 או 12 משתתפים יותר, כשמאמנים מעדיפים אינטנסיביות ותחלופה גבוהה באימון. בהפועל תל אביב בלבד יש כמה שחקני יורוליג שאפילו לא בעשירייה, אבל הם לא דוגמה לכלום. שחקנים, משפחות וסוכנים, תזכרו: עדיף ליהנות בלאומית ולא לסבול על הספסל של ליגת העל, אלא אם כן המשכורת טובה מדי - ואז לכו על הכסף כי הקריירה קצרה. 9 מי יודע? 9! אני יודע. 9 כותבים קבועים להדיסקו. אין לי 9 נורמלי. תרקדו, זה הדיסקו פה. 8 מי יודע? 8! אני יודע. שמונה ניצחונות לאליפות - זה כל מה שצריך. שמונה ניצחונות לתהילה שלא באמת משנה שום דבר. לצערינו, אין הבדל מהותי לאף קבוצה אם היא תסיים כאלופה או כזו שפשוט לא ירדה ליגה; העשירות ימשיכו לשחק במפעלים האירופיים הבכירים, והקטנות ימשיכו עם הרצון שלהן לשחק בליגה הבלקנית או האדריאטית. יהיו כאלה שיסתכנו וילכו ל-BCL, אבל עזבו אירופה - בחלומי קבוצות כמו העמק והרצליה ממשיכות לשים כסף ולצמוח, אירופה כבר תבוא מעצמה. שמונה ניצחונות כולה. מי יודע? 7 מי יודע? 7! אני יודע. המיקום שבו הפועל תל אביב ממש לא רוצה להיות. עופר ינאי בנה תקציב למטרה אחת בלבד: לסיים בטופ 6 ולהבטיח עונה נוספת ביורוליג. גם אחרי התקציב הענק וסוללת הכוכבים שנחתה בסופיה, לא ציפיתי מהם להיות חצי עונה בפסגת הטבלה - ופתאום, לסיים במקום ה-7 ולהסתכן בהדחה בפליי-אין, ירגיש כמו אכזבה עצומה. אני עדיין לא אומר נואש- In the Itoudis ball we trust. 6 מי יודע? 6! אני יודע. 6 ספרות בקולג'. לא, לא מדובר על סטטיסטיקה אלא על החוזים הגדולים שמגיעים הישר מליגת החובבים שנקראת NCAA באמריקה. כל מי שצעיר (או סתם זכאי) כדאי מאוד שישתתף בחגיגה כי 100k בדולרים הם ממש לא סכום בשמיים. אולי תסיימו עם תואר על הדרך. 5 מי יודע? 5! אני יודע. חמישה רכזים רוצים להיות בעל הבית של הנבחרת. מתוכם ייבחרו שלושה, במקרים מסוימים רק שניים, ובמקרים של הגזמה - ארבעה. מדר, בלאט, שרף, יעקב והובר; כולם טובים, כולם לגיטימיים. אשרינו על התקופה הזאת בעמדה מספר אחת. על הנייר, שלושת הראשונים נראים בטוחים, אבל יעקב והובר הם לא מהסוג שלא יאכלו למתחרים שלהם את הלבלב לפני שיוותרו על המקום בסגל. אני יודע מה תגידו - שהובר לא באמת ברמה של הארבעה שמעליו; על זה אני אגיד: ככה החלטתי, וזה התאים למספר 5. 4 מי יודע? 4! אני יודע. המקום הרביעי - "הטובה מבין השאר". נכון, נזכרתי, הפועל ירושלים לא בטופ 3 העונה ולא בטוח בכלל שתצליח להגיע למיקום הזה, אבל הטובה מבין השאר הוא לא באמת המקום שבו תסיימו בטבלה. זה התואר שבו הקבוצה מפרידה את עצמה משאר הליגה, מאלו שהן לא התל-אביביות או ירושלים. הרצליה והעמק מראות דומיננטיות מרשימה, וחולון כבר מזמן שם מבחינת המעמד (למרות שהשנה מבחינת יכולת - ממש לא). בהצלחה לקבוצות, זה אחלה תואר לא רשמי. בסוף החוג אולי קבלו מדליה. 3 מי יודע? 3! אני יודע. זה חודש מרץ, החודש שבו הפועל ירושלים סיימה את העונה. סיימה, סיימה. אל תגידו לי שיש עוד אליפות לקחת, כי זה לא באמת מעניין. ירושלים, המועמדת מספר אחת לזכייה ביורוקאפ ולקבלת הכרטיס הנכסף ליורוליג, פישלה בדיוק כשזה היה הכי חשוב. לא נורא, אולי על השולחן הירוק מתן אדלסון יצליח להכניס אותה בכל זאת. 2 מי יודע? 2! אני יודע. שתי תל אביביות בליגה, שתי תל אביביות ביורוליג. שתי קבוצות שמייצרות ארבע כותרות ביום כפרפרזה לארבע הכוסות שנשתה בליל הסדר. הן מושכות את כל האש, את כל הכסף ואת כל העניין. יאללה, תארגנו לנו דרבי בפלייאוף של היורוליג ונסגור את הסיפור. אדלסון זה עליך להצטרף אליהן, ראה את סעיף 3. 1 מי יודע? 1! אני יודע. 1 זה דני אבדיה. יש צורך להסביר? יאללה, נסביר: הוא זה שיוציא אותנו מעבדות לחירות, ומתישהו בעתיד הקרוב (נגיד חמש שנים) הוא יסדר לנו מדליה באליפות אירופה. מזכיר לכם שאני לא מאמין בנאחס; מקסימום נתנחם בזה שהוא הישראלי הראשון שישחק בפוסט-סיזן של ה-NBA.

אולם מלא מאף לאף באמצע בוסטון. יום קר. ג'ף ואן גנדי, אחד מהאנשים היותר חכמים בעולם הכדורסל, ובהחלט מהיותר חריפים, יושב על הבמה. הוא משתף את הקהל באחת המסקנות שלו מעשרות שנים של אימון. הציטוט, ברשותכם, בסגנון חופשי. "יש לי חוק שאני קורא לו – שלושת ה-Sים. יש שלוש תכונות שאני לא יכול לקבל אצל שחקנים – Soft, Selfish and Stupid. אתה יכול להיות אחד מהם, אבל לא שניים". אחד הכללים הבסיסים בסקאוטינג הוא להבחין בין דברים שאפשר ללמד לכאלו שלא. אותה שלישיה, בגדול, נכנסת תחת דברים שאי אפשי. אולי קצת. בפינות. 15% כזה. ביום טוב. אתם לא תהפכו שחקן טיפש לחכם. גם קוסמים לא יצליחו להפוך שחקן רך לקשוח. הסיכוי היחיד שלכם לשינוי משמעותי כלשהו הוא עם הפן האנוכי, כי לעיתים רחוקות הוא תלוי סיטואציה, אבל אם מדובר בגן אנוכי, אפילו 15% לא יקרה. המאסטרו אנדראה טרינקיירי לקח את זה צעד אחד קדימה. אצלו המצב קיצוני יותר – הוא הוסיף עוד תכונה, ולא מוכן לקבל אף אחת מהן. זה כמובן בהקצנה. אם יש משהו על המגרש, שאתם עושים ברמה יוצאת דופן, אז עוד יש על מה לדבר. במידה ולא… אלו דגלים שחורים. אי לכך ובהשראת זו, נתכנס כאן כדי לספר על ארבעה בנים שנגדם דיברה תורת הכדורסל. Slow – חכם (רק בלי החוכמה) “מה התרגילים, החיתוכים והחילופים אשר ציווה המאמן אותנו?" יש שלוש מהירויות לשחק בהן כדורסל – מהר, ממש מהר וממש לאט (ומעטים השחקנים שיש להם את כל השלוש). יש אפילו שחקנים שקסמם באיטיותם (ואין אוהד כדורסל ישראל שנולד לפני 1983, ולא חשב הרגע על ארז חזן). לא על אלו יצא קצפו של הרב אנדראה. על פי ההגות הטרינקיירית מדובר על איטיות מחשבה. זה מגיע מאותו בניין של חוכמה, רק מהצד השני. כשאין. שחקנים שאינם קולטים את החומר הנלמד. שחקנים שמתקשים להוציא לפועל את הדרישות מהם. לכאורה, הכי נסבל מכולם. אולי כי כחברה אנו לא סבלניים לאיטיות מחשבה, אבל בהחלט סלחניים – "מסכן, ככה יצא מהמפעל". חטא שלא מסוג ברירה. בעיה שאי אפשר לתקן. מצד שני יש מאמנים שיכולים לחיות עם זה, ויש עמדות/תפקידים שבהם זה עוד איכשהו נסבל. בת'כלס, אם יש לך שחקן כזה, במקרה הטוב זו פשרה. אף אחד לא רוצה כאלו מבחירה. Stupid – רשע "מה העבודה הזאת לכם? לכם – ולא לו, ולפי שהוציא את עצמו מהקבוצה, כפר בעיקר". אם איטיות מחשבה זה נושא של IQ, טיפשות זה כבר עניין אישיותי על פי התאוריה. שחקנים שלא מבינים את הסיטואציה. שחקנים חסרי אינטיליגנציה רגשית וחברתית. על אלו מקטרג החכם טרינקה. יש להם את הכלים להצליח כשחקני כדורסל, אבל הם לא יודעים לשים את זה ביחד, ובסופו של דבר מפרקים את החדר הלבשה בחוסר ההשתלבות שלהם עם מה שקורה סביבם. יש טיפשים, ויש טיפשים שמזיקים. כשהנזק חוזר על עצמו, והבן אדם עדיין בטוח שהוא צודק — זה כבר לא טיפשות. זו רשעות. שחקן כזה אתם בהחלט לא רוצים אצלכם. הרב טרינקה Soft – תם ואמרת אליו: "בחוזק יד הוציאך הסנטר מהצבע". הו. אין קללה גדולה מזה. אוהד הכדורסל הממוצע לא בהכרח ידע להבחין בשחקנים הטיפשים, יש כאלו שאפילו יחבבו שחקנים אנוכיים, והאיטיים... "נו, לא אשמתם" אמרנו. רך? אלו הראשונים שיושלכו ליאור, ותחרות קשה מי ימצא עצמו קודם מוקף בקני סוף – הרך המנטאלי או הרך הפיזי. קשה לחשוב על שחקני הגנה טובים שגם היו רכים. לעיתים זה שחקני חוץ שלא אוהבים לחטוף מכות אז נשארים רחוק מהצבע. לרוב זה גבוהים שפחות בא להם טוב כל החיכוך הזה. התם יתהה מי הם אותם בני אנוש, אשר יוזמים מגע עם אדם זר, שנוטף זיעה כבר יותר משעה. נשמע כמו המכה ה-11. איכסה. פיכסה. בזמן שהוא מחפש תשובה, ולא מוצא, אתם כבר תזמינו לו כרטיס טיסה. Selfish - ושאינו יודע למסור “את פתח בחמישיה לו" הכי טריקי שיש. בגלל שכישרון יש, ובגלל שזה תלוי תוצאה. השחקנים האנוכיים שמגיעים לכדורסל תחרותי הם אלו שקולעים הרבה. אם אתה רק זורק הרבה, מבלי לקלוע, לא תגיע לרמות הכדורסל שעליהם מלהגים בממלכת הדיסקו. אם אתה קולע הרבה אז יהיו לך תומכים – גם ביציע וגם על הספסל. טו פוט דה בול אין דה סל זה רצוי. השאלה היא איפה עובר הגבול. התשובה היא בשורה התחתונה. זריקות מההגדה המנוח קובי לעיתים היה לוקח זריקות מההגדה, אבל חמש טבעות יטענו שזה השתלם. לכן את השחקן האנוכי בסופו של דבר נבדיל בעזרת המודעות העצמית - אם אתה חושב שאתה יותר טוב ממה שהסביבה חושבת, ואין לך קבלות, אתה אנוכי. השאלה הבסיסית של הסקאוט היא האם האובייקט שחקן טוב בכדורסל או לאו, אבל מיד אחריה חייבת לבוא השאלה הבאה - האם אני רוצה לשחק איתו או נגדו? השחקנים האנוכיים הם בדיוק איפה שעובר הגבול הזה. הוא? דפק 28 נק'. אתם? מזמינים לו מונית לצד השני של העיר. יאללה, סע.

אוקיי, אז כמעט הצלחנו לשכנע אחד את השני שעודד קטש צריך להאריך חוזה במכבי ת"א. או אולי לעבור להפועל ת"א. או שבעצם, אולי לא זה ולא זה? במסגרת הקלפים שמונחים בכיסו של המאמן הטוב בישראל, יכולות להיות עוד כמה אופציות. למשל, הפועל ירושלים. נגיד, באיירן מינכן. לדוגמה, פרטיזן בלגרד. טוב, העסק מתחיל להסתבך ולהסתעף. זה סימן שצריך לנהל שיחה ארוכה ועמוקה, לשאול שאלות, לנתח ניתוחים, להביא קצת מידע מבפנים, וכמובן, להמר הימורים. הצטרפו אלינו. כאן השיחה המלאה. לאחר מכן חילקנו לכם את זה לחלקים, לבחירתכם. רק מכבי תל אביב או הפועל תל אביב? מה לגבי ירושלים? מה לגבי אירופה? יחסי הכוחות בין מכבי תל אביב לבין קטש. מה יקרה אם קטש יעדיף להמתין לקיץ? ונניח שסגר במכבי תל אביב, הפעם קטש יסבול שם (ומהם) פחות? זה יתרון צהוב במאבק? ונניח שהלך להפועל תל אביב, עם כל התקציב מצד אחד והבלאגן מצד שני, שם הוא יכול ללכת עד הסוף? רגע, איפה הוא יכול להיות יותר מושיע? מה שוות ההבטחות של המו"מ? מה יגיד פיני גרשון? למי מוציאים חשבונית? שלב ההימורים

סיפור קטש לאן מלווה אותנו כבר חודשים. מעמדו, כמעט פיטוריו המוכחשים וענייני החוזה הבא. מכבי תל אביב הולכת עליו בכל הכוח. עופר ינאי מוכן, על פי פרסומים זרים, שקטש ינהל מו"מ עם עצמו (ויביא איתו חברים). אז נכון שהחלטות כאלו נלקחות לעיתים על בסיס של תחושת בטן או מומנטום, אבל לפחות תאורטית, יש כאן מערכת שלמה של שיקולים שניתן לקחת בחשבון לפני שמקבלים החלטה מושכלת, כזאת בעלת השלכות רוחב פוטנציאליות במאבק המעמדות של הכדורסל הישראלי והשלכות מיקרו על חשבון הבנק של המאמן המוערך ביותר בארץ הקודש. במקרה כזה, הדיסקו לא יכול לעמוד מנגד. זמן להקים ועדה שתגבש המלצות. אהרלוס, הדיבורים מאחורי הקלעים, גם לגבי ההצעה של עופר ינאי וגם בכל הנוגע למו"מ של מכבי ת"א עם עודד קטש, הפכו עכשיו פומביים. הגיע הזמן, אומרת אימי, שנעזור לעלם להחליט. אבל לפני שנייצר כאן המלצה אחת בינארית, של כן או לא, אני מציע שנכניס כאן מספר פרמטרים שהם בבחינת המובן מאליו, כדי לשמש כבסיס לדיון: אין כרגע משהו קונקרטי אמיתי חוץ משתי הת"איות. ירושלים כרגע לא ביורוליג (רגע, הפועל ת"א כן?) ואנחנו לא יודעים על משהו אמיתי שהיבשת הישנה מתכוונת להציע, מכל מיני סיבות. אמנם מדברים על "הצעת ענק" של הצהובים, אבל כמה גדולה שהיא לא תהיה, עופר ינאי מציע יותר. הרבה הרבה יותר. זה רלוונטי גם לתקציב השחקנים. סביר להניח שלא מתוכננת מהפכה תקציבית בקבוצה של רקנטי וכו', בעוד שהכסף אצל עופר ינאי יצא מהאופנה. עד כאן מסכימים? יש עוד כמה הנחות שאפשר להניח, בבטחון מלא, כבסיס לדיון? אנחנו יודעים שעודד קטש יאמן ביורוליג בעונה הבאה. ואנחנו יודעים שהוא זה שיבחר היכן הכל יקרה. נשמע מובן מאליו, אני יודע, אבל זה לא. ומצריך הסרת כובע/כיפה בפניו. תזכור באיזה מעמד הוא התחיל את הקדנציה שלו במכבי. ואיזו הצעה הוא היה צריך לקחת מפנאתינייקוס רק כדי להיספר ברמות האלו. נניח אתה קטש. קודם כל, יש לך חיוך מקסים. מה שכן, תאכל משהו, אתה נורא רזה. ואחרי שצחקנו, מה הפרמטר המסוים הזה שאמור להכריע מבחינתך? כי אני יכול לפרוט בפניך לא מעט שיקולים רלוונטיים. רק תבחר: כסף, כאמור סוגיית סמכות/ עצמאות מקצועית מערכת היחסים עם הבוסים. כלומר, איפה יותר גרוע? ענייני יציבות, קבלת החלטות, מעמד. כזה אווירה - איפה פחות רעיל? מעטפת. גם מקצועית, אבל לא רק ציפיות ולחץ אה, נניח DNA של מועדון יציבות סיכוי סיכון אפסייד זהות? קהל? טיימינג המשכיות/ התחדשות לא יודע. זה מה שיצא לי בשלוף אוקיי, היה אחלה, תודה! בואנה, אם זה השלוף, מה יקרה כשתעמיק... הדיסקו הזה הרג אותי. עם מה נתחיל? מה הכי חשוב? אני אתחיל איתך דווקא בדל"פ. ומה יותר דל"פ מלהגיד שעודד קטש צריך להישאר במכבי ת"א, כי שם הוא המלך. לא רק מלך ישראל כמו ששרים לו כבר 30 שנה מהיציע, אלא המלך של השחקנים. ושל כל הצוות המקצועי. והרפואי. והלוגיסטי. אה כן, וזה הכי חשוב - של הבוסים. של ההנהלה. של הבעלים. כן כן, שלהם. יש מיליציה אחת שלא ממש מאוהבת בו, או אולי לא מחזיקה ממנו, וכנראה הייתה שמחה להביא במקומו מישהו אחר - לא היום ולא אתמול, אלא לפני שנה ושנתיים ושלוש - אבל הרוב (ושמעון מזרחי מהמובילים שבהם, למרות מה שקרה בבולוניה) כבר סוג של מעריצים אותו, ויודעים להעריך את מה שעשה לאורך כל ארבע השנים האחרונות. לג'יט. נקודה חשובה שראויה להישקל בשלב מוקדם של ההחלטה. בוא נישאר רק על הנקודה הזאת. כשהחליטו לשלוח אותו הביתה - ולא הצליחו להוציא לפועל - זאת הייתה רק מיליציה אחת? אנחנו יודעים שלא. יותר מזה: כשקטש מצא עצמו בודד במערכה, לאורך כל החרא של השנים בגלות בבלגרד, ולא רק שם, זה רק בגלל מיליציה אחת? אנחנו יודעים שקטש אכל (איך קוראים לזה בעדה? כן) מרור, מקצועית, ניהולית ואיפה שרק תרצה, זו רק מיליציה אחת? מתכנס לטיעון: מסכים. המעמד שלו היום אולי יותר גדול משל המועדון כולו. מצד שני, וקטש הראשון שיגיד לך, הכל הפיך. גם המלוכה. ידעתי שתגיד את זה, וזה מוביל אותי לנקודה הבאה שקשורה לקרב החמולות במכבי. בעוד שנייה נצלול למה נכון עבור קטש - אבל יש עוד נקודה מהותית שצריכה להיאמר כאן בהקשר של המועדון שנמצא במשבר עם הקהל. אם מכבי ת"א תחזור ליד אליהו בעונה הבאה, ולא קטש הוא זה שיעמוד על הקווים, מה שהיה עד עכשיו זה פינאטס. כל אחד ואחד מבעלי המניות, וגם המנהל המקצועי קלאודיו קולדבלה, יודעים שאסור להם לאבד אותו. כי אם זה יקרה, ובעיקר אם זה יקרה בגלל כסף, ובעיקר בעיקר אם זה יקרה בגלל הכסף שאין להם ויש ליריבתם העירונית, המשבר יהפוך לשבר. והתגובה האמוציונלית של האוהדים כבר לא תיגע רק לפדרמן כזה או אחר. יש פה כבר אירוע שחורג הרבה מעבר לשאלה אם מותר להיפרד ממאמן אחרי ארבע שנים. ויש פה, לא פחות מזה, אירוע שבו אני אשאל אותך שאלה: אם קטש הולך, מה יש להנהלה הזו להציע כדי להרגיע את ההמונים וכדי להביא הצלחות לקבוצה? אתה יודע את התשובה, אני יודע, קטש יודע, הם יודעים. ולכן… ברור לגמרי. בגלל זה, בטוויסט מגניב לגמרי, הוא לגמרי תופס אותם עכשיו בארנבים. כן, אהרל'ה, בארנבים. ולכן, כשאני קורא אצל החברה שלנו אפרת עמורבן שמציעים לו "הצעת ענק" של 1.5 לשנתיים, אני מתגלגל מצחוק. הלו, פחות מבלטה פלוס לשנה, כפול 3 שנים, והם יכולים לחפש לעצמם איזה (כמעט כתבתי רמי הדר). סיכום ביניים. אמרנו שכסף, סביר להניח, ולא משנה מה מכבי מציעה, הוא יתרון אדום. השאלה היא אם המעמד הוא יתרון צהוב, כי אני מניח שקטש מגיע להפועל ת"א, אם במקרה הוא מגיע להפועל ת"א, כפאקינג קיסר. אל תשכח שמבחינת עופר ינאי, קטש הוא משחק על 6 נקודות. 3 נקודות על ההחתמה אצלו + 3 נקודות על העזיבה אצלם. עזוב, מניח גם את זה בצד כרגע. בוא נמשיך הלאה. נתח לי בבקשה עוד שיקול רלוונטי מבחינתך. אוקיי, אני מכיר סכומים אחרים לגמרי. אחריםםםם. לגמרייייי. אבל הזכרת את הפועל ת"א ועופר ינאי, אז למה לו לא לקחת באמת את ההצעה הזאת (שהיא כנראה באמת הצעת ענק. בלי מרכאות)? קודם כל, לא בטוח שהוא לא צריך לקחת, אבל לשם הדיון: ראית את הפרסומים בשבועות האחרונים על הצעות ורחרוחים ושיחות שהיו להפועל עם כל מיני מאמנים ברחבי אירופה (ושנינו יודעים שיש אמת מאחורי הדיווחים האלה)? ואת צילום המסך של ההתכתבות בין ינאי לבין אוהד מזדמן באחת הרשתות, שבה אמר במפורש שהוא רוצה להביא את קטש בקיץ (אה. הוא הטריל אותו. ברור)? ואתמול יצאה ידיעה איך הפועל מתכננת להנחית את מאמן מכבי ת"א על הקווים, ומאחוריו את מאמן הפועל ירושלים על הספסל? אז זה כנראה מחמיא כשאתה בחוץ, אבל לך תתמודד עם זה כשאתה בתוך המערכת. ומה שקורה היום לאיטודיס - הרבה באשמתו - יקרה גם בסבירות מאוד גבוהה לקטש בשנה הבאה, אם ילך לשם. אוהדי הפועל קוראים לכל מה שכתבתי כאן בקצרה ובתבונה: שיט שואו. אז מה שאתה טוען, ברמז דק במיוחד, זה שעופר ינאי הוא אחד שמדבר יותר מדי, מטריל כשיטה ולא בשליטה? פייר, הפתעת. אגב, אם הוא מדבר קצת פחות בחוץ, יכול להיות שבקיץ האחרון (זה היה בקיץ האחרון? השנים מתבלבלות לי) הוא קונה את ערוץ הספורט ואולי אני בכלל עדיין שם ואין הדיסקו. אולי לא. שמע, זאת נקודה סופר קריטית להחלטה. מצד אחד, ההנהלה של מכבי בתת תפקוד, ואני עדין. זה מקום עבודה גרוע. ואני עדין. מצד שני, השיט שואו באדום. ואתה עדין. אם צריכים לקבל החלטה רק על הבסיס הזה, בין רע לרע, הולך צהוב? כשבאים לקבל החלטה כזאת, צריכים לקחת בחשבון את העתיד. כן כן, אני בטוח שקטש משוכנע ביכולת שלו להצעיד את הקבוצה הבאה (או הנוכחית-הבאה) הכי רחוק שרק אפשר. אבל יש גם אופציה שהחוזה הבא שיחתום עליו לא ימלא את ימיו, ושמשם הוא יצטרך להמשיך לתחנה אחרת. אם ילך להפועל ת"א, מה כבר יישאר לו לעשות כל עוד מאמנים ישראלים הם לא בדיוק הסחורה הכי מבוקשת ברוב מועדוני הצמרת באירופה? ואם יישאר במכבי, בהפועל (לא משנה מאיזו עיר) תמיד ירצו אותו, גם בעוד שנה או שנתיים או שלוש. נקודה טובה. שמתחברת עם נקודה חשובה אחרת. מצד אחד, אני די בטוח שעזיבה של מכבי עכשיו לא תשרוף אותו שם, גם אם ירצה לחזור. אמרנו מלך שם, לא? מצד שני, יש כאן את עניין האפסייד והסיכוי להצליח. קטש היה על סף פיינל פור פעמיים במכבי ת"א. וכרגע הוא מוביל את הקבוצה הדי הזויה הזאת למאזן הטוב במפעל ב-10 המשחקים האחרונים, או משהו כזה. אבל קטש יודע שזה ברמת הנס. ואם לא נס, ברמת האובר אצ'יבריות. ואני מניח שקטש רוצה כלים אמיתיים שאיתם הוא יוכל להיות קונטנדטר. לא כהפתעה, לא כסינדרלה, לא כמי היה מאמין. היורוליג הוא מפעל שבו הפערים בין הגדולות לקטנות הצטמצמו פלאים בשנים האחרונות, זה נכון. ועדיין, בלי כסף גדול, קשה מאוד להיות מתחרה אמיתי. בהפועל ת"א, לפחות לפי מה שאנחנו יודעים, הוא יכול לקבל את המפתחות לבנות וואחד סגל הצגה, (אוקיי, לא כולל וויל.פאקינג.ריימן), שאיתו לא צריך להיות קוסם. שאותו כן צריך פשוט לאמן ולנהל. זה אמור להיות יתרון מובהק של הכסף. של האדומים. וכאן בדיוק עולה השאלה: עם כל הכבוד לחוזה שמכבי ת"א יכולה, רוצה או חייבת להציע לעודד קטש הפרסונה, יותר חשוב עבורו לדעת - אילו כלים מקצועיים היא יכולה לספק לו מבחינת תקציב השחקנים והחופש לבחור אותם? השנתיים האחרונות היו שפל ברמת המועדון, וממש לפניהן אותו קטש הוכיח שהוא מסוגל להגיע אל סף הפיינל פור עם תקציב מוגבל יחסית, לפעמים בלי מגרש ביתי, ועם בחירות נכונות ומושכלות. האם זה מספיק טוב כדי להשאיר אותו? האם במכבי יכולים בכלל להציע לו דבר כזה - להביא שחקנים ברמת ווייד בולדווין, בונזי קולסון וג'וש ניבו (לפני הפריצה), או שהוא יצטרך להמשיך לחיות על הג'ף דאוטינים של העולם? התשובה לזה היא התשובה להכל, בעיניי. עוד דבר אחד, לפני שעוברים הלאה, אדוני. תישאר רגע על עניין בחירת השחקנים. באיזו קבוצה הוא יקבל יותר חופש לבחור בעצמו? שאלה מקדימה - האם קטש בכלל רוצה לבחור בעצמו? אני לא לגמרי בטוח. שאלה של אחרי: מי כאן מעניק לו מעטפת מקצועית יותר טובה ויותר מתאימה עבורו? האיטלקי בצהוב או היווני באדום? בהנחה שהם בכלל המעטפת או שהם בכלל אלו שמתערבים או יתחייבו להפסיק להתערב. כשאתה מנהל עונה שלמה, מהקיץ - דרך המשברים של העונה - דרך הרצון לשנות או לקבל עצה טובה או לדעת שמישהו איתך על מלא ולא שתול של ההנהלה שימכור אותך בהזדמנות הראשונה, זה פרמטר שאמור להיות מכריע. בואנה, קטש הזה מסכן. החלטות קשות והרות גורל. אני מרגיש מחולל, הולך להתקלח עם בגדים ולבכות. מקלחת עם בגדים. עכשיו אני מרגיש מחולל. עצירה מתודית. צריכים טיפה לעכל ולחדד. אגב, טוב ששאלת, אבל אני בטוב לגמרי. לא משתגע בבית בכלל. בצ'יל. רגוע. אין לי בעיה. אני דווקא בסדר. לא בדיכאון מלחמה. אני דווקא בסדר. בכלל לא נגנב מהמצב. אני דווקא בסדר. נלך לחשוב ונמשיך אח"כ? כי אני דווקא בסדר. היידה.

יש לנו פיינל פור. ארבע קבוצות יאבקו החל מסוף השבוע הקרוב על זכותן להניף ברזל: אריזונה, מישיגן, יוקון ואילינוי. אחרי סופ"ש עמוס במשחקים שבו שוחקו שלבי שמינית הגמר ורבע הגמר. אחרי, כצפוי ובאופן מסורתי, משחקים צמוד שהלכו קרוב-קרוב עד השנייה האחרונה. אחרי וואחד ממתק של שלשת ניצחון אדירה במשחק האחרון. אחרי לא מעט דמעות שנשפכו על הפרקט עם שריקות הסיום ובמסיבות העיתונאים - דמעות שגרמו לי להרהר באכזריות המתפרצת של פורמט הנוקאאוט, פורמט אליו אנחנו מורגלים היטב בכדורסל האירופי. כך חולקו כאן שנים על גבי שנים תארים רבים. אבל משהו פה מרגיש לי אחר. רגשות נתחיל בעולם הרגשות. סיפרתי כבר בטורים קודמים, זו השנה הראשונה שאני מלווה את הטורניר הזה מקרוב באמת. לשמחתי גם הנסיבות הסתדרו לי בול, והוא ממלא לי את חלל הכדורסל הריק שהותירה המלחמה. התחושה/מחשבה המרכזית שמלווה אותי לאורך הצפייה במשחקים עם הימשכות הטורניר היא שהנוקאאוט פה מרגיש אכזרי יותר. האכזריות טמונה בפער שבין האווירה, המעטפת והמסורת שמייצרות לחץ אדיר, לבין אוכלוסיית השחקנים הצעירה וחסרת הניסיון, שצריכה לסחוב על גבה פרנצ'ייזים שלמים בסיר לחץ שנמצא בסכנת התפוצצות בכל רגע נתון. ההפסדים מרגישים דרמטיים יותר, גם כי בעבור שחקנים רבים זוהי גם מסיבת סיום לחלק הראשון (ולעיתים המשמעותי) של הקריירה. הגורם שאמור לאזן את המלודרמטיות ולקצר את מנעד הרגשות הם המאמנים. ולמען האמת, אני מרגיש שהם עושים בהקשר הזה את מלאכתם נאמנה. רוב מוחלט של המאמנים שמגיעים למעמדים האלה הם שועלים ותיקים ומנוסים, והמרחק האמוציונלי בינם לבין השחקנים שלהם הוא רב. ריק פיטינו מסנט ג'ונס וקלווין סמפסון מיוסטון הם מייצגים מובהקים של הקונספט הזה. עם קילומטראז' אדיר מאחוריהם, התגובות המאופקות שלהם להדחה מהטורניר וסיומה של העונה לא באמת הפתיעו אותי. המסקנה המתבקשת: זה לא אירוע שאפשר לנתח אותו בפרספקטיבת כדורסל טהורה. הכדורסל הוא רק חלק מהחבילה. לכן, המשימה לאפיין ולנתח את ההתרחשויות היא לא כל כך פשוטה. כמעט כל מהלך על הפרקט טעון במטען מקצועי ורגשי עמוק. סורי על הרגשנות, כנראה נדבקתי מהשחקנים. עם הדיסקליימר הזה, ובכל זאת, בואו ננסה לסכם סופ"ש נוסף של עלילות, שחתם את הסיפור הישראלי לעונת 2025-26. חביבות הכותב תחילה, פרידה משתי קבוצות קרובות לליבי שעזבו אותנו בשלב שמינית הגמר. נתחיל מיוסטון, שהייתה אחת המועמדות הבכירות ללכת עד הסוף. הקוגרס חטפו חתיכת כאפה והלכו הביתה כבר בשמינית הגמר, עם הפסד צורם לאילינוי. אחת מקבוצות ההתקפה הטובות ביותר בכל ה-NCAA, שרשמה ערב המשחק נתון קבוצתי מדהים של יעילות התקפית של 125.5, מצאה עצמה עומדת על 55 נקודות תמימות בתום 40 דקות של כדורסל. הקו האחורי שלה, שהיה המנוע לאורך כל העונה, נחנק אל מול הקשיחות האירופאית של אילינוי ולא הצליח לייצר את משחק הריצה שאיפיין אותו, עם 0 (!) נקודות במעבר, 34% קבוצתי מהשדה ושתי זריקות מהקו בלבד. לקבוצה שלמה. כך נראה ומרגיש חנק. עמנואל שארפ מסיים קריירת מכללות מפוארת עם טעם חמוץ, ולא הצליח לכפר על הטעות הגורלית בגמר מול פלורידה בשנה שעברה. אני מאמין שהוא ילך לשנתיים-שלוש של מלחמות כדי לנסות ולחצוב את דרכו לקביעות ב-NBA, אבל בסופו של דבר התהליך הזה יסתיים בקריירת יורוליג מפוארת. תראו אותו נפרד בהתרגשות שיא אחרי הטרחה שחטף בשמינית. קבוצה שניה שנפרדה מאיתנו בשמינית הגמר ונכנסה עמוק לליבי היא סנט ג'ונס, שהובילה ביתרון דו-ספרתי על דיוק האימתנית (והלוזרית) עמוק במחצית השנייה, אבל נכנעה לעוצמה ולעומק של הבלו-דווילס. יש משהו בקבוצות אנרגטיות שלוחצות כל המגרש שפשוט שובה אותך. פיטינו הרכיב חבורה לוחמת אך מוכשרת לא פחות מכך, בהובלתו של הסנטר הנפלא זובי אג'יופור. המחויבות שלה למשחק הלחץ ולאינטנסיביות הבלתי נגמרת על הכדור עזרה לה משך חלקים רבים מהמשחק לצמצם את פערי האיכות ולהפוך את ההתמודדות לקרב אגרוף. זה לא הספיק בסוף, אבל הרגשתי צורך לכבד בכמה מילים אובר-אצ'יברית כזאת שמובלת ע"י מאמן ענק. היי שלום. הטוענות לכתר אריזונה (או: לא פרדו) פרדו סיימה עונה אחרי הפסד 64:79 לאריזונה החזקה. הפסד שלא רק חותם את העונה הספציפית הזו, הוא חותם עידן. שלושת הסניורים האגדיים שסחבו את הקבוצה הזו בשנים האחרונות, בריידן סמית', פלטשר לויר וטריי קאופמן-רן, סיימו את קריירת המכללות שלהם ויפנו את הדרך למאייר ושאר הצעירים. אריזונה הצליחה לעצור את פרדו בדיוק באותם כלים שהפעילו נגדה הקבוצות הקודמות שלא יכלו לה בסופו של דבר. ההבדל היה בעוצמה. אחרי טורנירBig Ten מרשים, פרדו התקשתה בטורניר המרכזי ככל שרמת היריבות עלתה. הדרך לעצור אותה עוברת בשתי צמתים מרכזיים: גופות גדולים בצבע, ולחץ על בריידן סמית'. זה התחיל כבר מהסיבוב השני נגד מיאמי, שכפתה על סמית' 8 איבודי כדור והורידה אותו ל-3/12 מהשדה, מה שלא הספיק לה כדי לגנוב את הניצחון. בשמינית הגמר טקסס הציגה הגנת פרימטר מצוינת והורידה את הבוילרמייקרס ל-4-20 מבחוץ בזמן שהיא מפגיזה 11 שלשות ב-44%. גם העבודה המצוינת על סמית', שעיקרה בלכסות את חצאי החדירות שלו לצבע ולקחת לו את זריקות המיד-ריינג' נשאה פירות, והוא עמד על 6/16 מהשדה ו-5 אסיסטים בלבד, קצת יותר ממחצית מהממוצע העונתי שלו. זה הספיק לטקסס כדי להגיע מרחק טיפ קטן מהארכה. אריזונה זו עוצמה אחרת. קבוצה שהגנת הצבע היא נקודת החוזקה שלה. מורידה את היריבות שלה ל-44.8% אחוזי קליעה אפקטיביים מהשדה, ו-45% קליעה באיזור הצבע. מצליחה להרחיק את היריבות שלה מהטבעת וכופה זריקות חצי מרחק עם שמירה צמודה. כך בדיוק גם היא קטפה את הכרטיס לפיינל פור. הקו הקדמי האימתני, שמורכב ממוטיוס קריבאס הליטאי העצום, קוא פיט הדינמי והאגרסיבי ואיוון חרצ'נקוב שנותן אורך וריבאונד מעמדה 3 הצליח להתיש את הגבוהים הסחוטים של פיינטר, וכשאין לפרדו משחק פנים (24 נקודות בצבע בלבד), האירוע די נגמר. אריזונה שווה תואר. מישיגן (או: לא טנסי) תנו קרדיט לקבוצה המרשימה ביותר בעיניי מבין המעפילות לפיינל פור. מישיגן של דאסטי מיי משחקת כדורסל מהפנט, והבדלי הרמות בינה לבין הפתעת הטורניר מטנסי הורגשו כבר מהרגעים הראשונים של המשחק. לפני כן, מילה על הוולנטירס - אחלה בחלה של הישג. טורניר נהדר שהגיע בעיקר בזכות קשיחות הגנתית. טנסי ספגה 56 נקודות ממיאמי אוהיו, 72 מוירגי'ניה והצליחה להוריד את איווה סטייט, שהגיעה כפייבוריטית לשמינית הגמר, ל-62 נקודות בלבד. בהתקפה היא הבליטה את גילספי, והצליחה לשבור את ההגנה האיזורית של איווה סטייט באמצעות הנעת כדור חכמה דרך גבוה שעומד באיזור קו העונשין. נגד מישיגן, פערי הסייז והעוצמה הכריעו את הכף די מהר. מישיגן פתחה בחמישייה עם יקסל לנדבורג (האדיר) בעמדה 3, כשמורז ג'ונסון ואדאי מארה העצום מאיישים את עמדות 4 ו-5. טיפולי הפיק נ' רול של מישיגן בנויים על הדרופ של מארה, וציפוף הצבע מכיוון הכנפיים. הצבע החסום מביא בהכרח לזריקות קשות של היריבה שמתורגמות מידית להתקפות מעבר קטלניות. הוולברינס מייצרים כמעט 13 נקודות למשחק במעברים, ואורך הפוזשן הממוצע שלהם עומד על קצת מעל 15 שניות, מהנמוכים בליגה. הנה התקפת מעבר נפלאה שחתמה ריצת 11-0 מוקדמת, ריצה שהבהירה לנו כבר משלב מוקדם לאן האירוע הזה הולך. טנסי פשוט לא הצליחה לעמוד בקצב - כמו לא מעט קבוצות שפגשו את מישיגן השנה. הקבוצה הזו בעיניי היא החבילה השלמה. קשיחות וכישרון בקו האחורי, IQ וקליעה בכנפיים, מאסיביות בפנים. הכדורסל שלה בוגר ואלגנטי, ולצד הקטלניות במעברים יש לה לא מעט כלים כדי לפצח הגנות בהתקפה העומדת. המועמדת שלי ללכת עד הסוף. אילינוי (או: הגנגסטרים מהבלקן) אילינוי היא מכונה התקפית משומנת שמבוססת על משחק פיק נ' רול, ריווח ותקיפת מיס מאצ'ים. משהו די איטודיסי ודדאסי, אם תרצו. במהלך העונה, למעלה מ-50% מהזריקות שלה מהשדה הגיעו מחוץ לקשת. הכדורסל שלה איטי, לא קבוצתי ומושתת על יצירת יתרונות באחד על אחד, בעיקר של כלי הנשק המרכזי שלה - קיטון ווגלר. לצד כל הסופרלטיבים ההתקפיים, מה שהביא אותה לפיינל פור השנה היא ההגנה. על ההתעללות ביוסטון כבר הרחבתי, אבל גם איווה לא ליקקה דבש מול הכוח היוגוסלבי של ברד אנדרווד. אם נחזור שניה לצד שבו קולעים, הניצחון הקשה שלה על איווה ששלח אותה לפיינל פור הוא אנטי-תזה לכל מה שמאפיין אותה בהתקפה, מה שרק מוכיח עד כמה מסוכנת ומגוונת הקבוצה הזו. הזריקות מבחוץ לא נכנסו (3/17 עלובים במיוחד), אז הפתרונות הגיעו ממקומות לא צפויים: ריבאונד התקפה, משחק פנים וחציבת נקודות מקו העונשין. קיטון ווגלר הוא טאלנט התקפי נדיר, והקבוצה מספקת לו את הריווח והשקט לעבוד ולייצר לעצמו. ממש כמו בפוזשן הזה, בו הוא מתעלל בשחקן יריב ומשחיל שלשה אחרי מהלך שאין לי איך לתאר אותו חוץ מריקוד. קונטיקט רגע של כנות - הטור הזה נכתב במקביל לרבע הגמר האחרון, שהפגיש בין דיוק ליוקון. הייתה פה כותרת ופסקת פתיחה מחמיאה לחבורה של ג'ון שאייר, על עוד מוקש משמעותי שהיא הצליחה להסיר בדרך לפיינל פור. כשההפרש עלה ל-19 כבר הפסקה התפתחה לשתי פסקאות, עם תיאוריות והסברים על הדברים שנתנו לבלו-דווילס את הנצחון. אבל פרשנויות לחוד ומציאות לחוד. דיוק נחנקה בדקות האחרונה ואפשרה ליוקון לנגוס בהפרש, שעמד בשיאו על 19 נקודות, עד לרגע הבא: ההאסקיס של דן הארלי עמדו על 1/16 ל-3 במהלך המשחק, ואז קלעו 4 מ-5 הזריקות האחרונות שלהם מחוץ לקשת. קלאץ'. את הפרחים הארלי צריך לשלוח לסנטר שלו, טאריס ריד ג'וניור, שהחזיק אותו במשחק עם 26 נקודות ב10/16 מהשדה והיה היחיד שתפקד ביוקון בהמון רגעים מתים. האיבוד הטראגי של קיידן בוזר במהלך האחרון יעיב על משחק אדיר שהוא נתן, אבל מסמן את הבעיות בקו האחורי של דיוק, שלא הצליחה להתמודד עם הכאוס והלחץ שהפעילה קונטיקט בשניות הסיום. אם כל מה שיש לך למכור בדקות הסיום זה פורוורד שלוקחים כדורים לטבעת בכדרור - אתה בבעיה. קיילב פוסטר, הגארד שחזר מניתוח לשמינית הגמר והיה האקס פקטור בדרך לנצחון, לא הצליח לייצר אלטרנטיבה אמיתית לקמרון בוזר במאני טיים, וכשאתה צפוי - אתה עציר. אחח, איך שנרטיבים משתנים ברגע. איזה פרשן שרלטן. יופי של דרמה לקינוח, אבל יוקון להערכתי היא החלשה מבין הארבע שייאבקו על הכתר. הזווית הישראלית בגזרה הישראלית זמן לסכם. עם ההפסדים של מאייר ובורג, נפרדנו לחלוטין מכל הנציגים שלנו בטורניר המכללות. כבודם של הנציגים בטורנירים האחרים במקומם מונח, אבל בשלה העת לשאול שאלות: האם ההרפתקה הזאת הצדיקה את עצמה? האם השחקנים האלה ייצאו בסוף השנה טובים יותר מאלה שנכנסו אליה? השאלה הזו הזינה לא מעט דיוני רשת יצריים בימים האחרונים. בשבועות הקרובים נעסוק בה בהרחבה. בטור הזה, תרשו לי, נתייחס פרטנית לשני הנציגים האחרונים ששרדו בעונה הזו - עומר מאייר ואיתן בורג. עומר מאייר מלאכת הדבקת הטייטלים לעונת 2025/26 של עומר מאייר לא פשוטה בכלל. הסיבה היא שבניגוד לשאר השחקנים, נדמה שמאייר הגיע כדי לייצר תהליך לטווח הבינוני שיקרב אותו לדראפט. הוא הגיע כשחקן שנה ראשונה לקבוצה איכותית ומחוברת, ושיחק כמחליף של מלך האסיסטים בכל הזמנים של ליגת המכללות. חתיכת משימה קשה. המסקנה המתבקשת היא שההחלטה של מאייר להגיע לפרדו בקיץ הגיעה כדי להכין את הקרקע להשתלטות עתידית על הקבוצה שתקרב אותו לדראפט 2027, ולא כדי להוביל מן הרגע הראשון. הבחירה הזו שנויה במחלוקת בעיניי בעיקר בגלל איך שהעונה הקודמת של מאייר התפתחה במכבי תל אביב. מיעוט ההזדמנויות שקיבל השנייה מייצר רצף של שנתיים מלאות של עמידה במקום מבחינה מקצועית. תסריט שלא היה קורה אם היה בוחר להוביל קבוצת דרג שני בליגה שלנו (והיו לו לפחות 20 דקות מובטחות בכל קבוצה בליגה שאיננה מתל אביב או מירושלים). בטורניר הוא קיבל דקות מועטות, רובן לצד סמית', ולא השפיע על אף אחד מהמשחקים בצורה כלשהי. אני באמת לא יכול לשים את האצבע על אלמנט אחד בו הוא עשה קפיצה כלשהי בשנה הזו. הייתי רוצה לראות אותו מייצר יותר לאחרים. מקבל החלטות. מגיע לטבעת. ושחררו אותי מפרשמן או לא פרשמן, בחייאת. על העונה הבאה מונח משקל מטורף. התהליך שלו בפרדו עדיין לא הסתיים אז נמנע, בשלב זה, מהכרעות. איתן בורג איזו עונה קשה עברה על איתן בורג, אחרי שעזב משבצת של שחקן מוביל ודומיננטי בליגה שלנו בדרכו אל הלא נודע. בורג היה לחלקים ארוכים מידי מהעונה הזאת שחקן שלא רלוונטי להתרחשויות. כזה שנמחק ע"י המאמן שלו ולא מקבל קרדיט ברוטציה. כזה שמלקט את הדקות במשורה ולא נוטל חלק בשום דבר ממה שקורה בהתקפה. רחוק מאוד מהציפיות של כולם, ואני מעריך שגם מהציפיות שלו מהעצמו. לצד זאת, אסור להקל ראש בתהליך המנטאלי שעבר עליו העונה, שאת אותותיו ראו היטב על הפרקט במשחקים האחרונים בטורניר. ברמת הניסיון, אני בטוח שהוא יצא מהעונה הזאת שחקן שלם ובוגר הרבה יותר. לא בטוח שזה ינחם אותו, אבל בוודאות יעזור לו בהמשך הקריירה. בשמינית וברבע ראינו שחקן שנלחם על הדקות שלו על הפרקט דרך המאמץ ההגנתי. רודף אחרי השחקנים, נאבק באגרסיביות לא אופיינית בתוך הצבע. סופג מגע. מחזיק ברגליים. בכל שנותיו בארץ לא ראיתי אותו מחויב הגנתית באופן הזה. ההחלטה לא להישבר ולהמשיך להילחם, למרות פלרטוטים חוזרים ונשנים מארץ הקודש - ראויה להערכה, ומלמדת על היכולת שלו להיות חלק מסגלים עמוקים של קבוצות מנצחות ולהתאים את עצמו לסיטואציות משתנות. הדרך לאחת הגדולות סלולה. יאללה, תביאו לנו את הפיינל פור.

בימים האחרונים התכנסו בעלי קבוצות ה-NBA לדיון שלא עלה על השולחן כבר יותר משני עשורים. על הפרק: הרחבת הליגה ל-32 קבוצות. אבל הסיפור כאן גדול בהרבה מהוספת שתי קבוצות ללוח המשחקים או מעוד מדף בחנות ה-NBA בשדרה החמישית. מדובר במהלך שמגלם שתי תפיסות שונות לגבי עתיד הליגה. האחת, תיקון היסטורי לעיר שאיבדה את הקבוצה שלה בנסיבות שעד היום שנויות במחלוקת. והשנייה, מבט קר, מחושב וכלכלי על השוק שבו הליגה רוצה לצמוח בעשור הקרוב. ובין שתי התפיסות האלה ניצבות שתי ערים: סיאטל ולאס וגאס. חוב פתוח סיאטל סופרסוניקס הצטרפה ל-NBA בסוף שנות ה-60, ותוך קצת יותר מעשור כבר הפכה לאחת הקבוצות המשמעותיות בליגה. לאחר הפסד בגמר ב-78', הגיעה לגמר שוב שנה לאחר מכן ואף זכתה באליפות בשנת 79', בהובלת דניס ג'ונסון, פרדי בראון וג'ק סיקמה הגדול. בשנות ה-90 הסוניקס הפכו להרבה יותר מקבוצת כדורסל. הם נהיו סמל תרבותי. במקביל למוזיקת הגראנג' שעיצבה את האופי של העיר, כך גם עוצבה זהותה הקשוחה של אחת הקבוצות המלהיבות בהיסטוריה של הליגה, בהובלת חבורה חצופה, בועטת ונושכת של גארי פייטון, שון קמפ והצלף הגרמני דטלף שרמפף. היא הגיעה לפלייאוף שמונה פעמים, חצתה את רף 60 הניצחונות שלוש פעמים, והעפילה לגמר ה-NBA בשנת 96' מול שיקגו הגדולה של מייקל ג'ורדן. אבל בתחילת שנות ה-2000 משהו נסדק. הקבוצה נמכרה להווארד שולץ, בעלי אימפריית בתי הקפה המקומית סטארבקס, ומאותה נקודה ההידרדרות הכלכלית של הקבוצה הייתה מהירה. כשניסיונות להשיג מימון ציבורי לשיפוץ אולמה הישן והמתפרק נכשלו, הדרך לפרידה כבר הייתה ברורה. ב-2006 נמכרה הקבוצה לקבוצת משקיעים מאוקלהומה סיטי, תחת התחייבות שנויה במחלוקת בעניין ניסיונם להשאיר את הקבוצה בסיאטל "במאמץ ובתום לב". בפועל, תוך שנתיים בלבד, ב-2008, הסוניקס עברו לאוקלהומה סיטי והותירו אחריהם, במרחק של כ-3000 ק"מ, עשרות אלפי אוהדים עם הטייטל הכי עצוב שיש בספורט: אוהד ללא קבוצה. מאז ועד כתיבת שורות אלו סיאטל נותרה באותו סטטוס לא מחמיא במיוחד: השוק הגדול ביותר בארה"ב ללא קבוצת NBA. עיר החטאים בין אם ביקרתם ובין אם לא, לאס וגאס היא אייקון תרבותי. מיקרוקוסמוס של החלום האמריקאי, אבל לא זה שצריך לעבוד בשבילו, אלא זה שמחכה בסוף. הכל ובגדול, שדרת אורות בוהקים ומהפנטים שמושכים את הקהל פנימה ועושים הכל כדי שלא ירצה לצאת. וגאס היא כמעט ההפך הגמור מסיאטל, וזה בדיוק מה שהופך את ההצטרפות שלה ל-NBA לסיפור משלים לסיאטל ולא סתם עוד עיר. אם סיאטל היא העיר שאיבדה קבוצה ונלחמה שנים כדי להחזירה, אפשר להגיד שוגאס מקבלת כאן קבוצה על מגש של כסף. נווה המדבר שהפך בשקט לבירת הספורט הלא רשמית של אמריקה. עם אירועים כמו ליגת הקיץ של ה-NBA שמשוחקת בה מדי שנה כבר מעל שני עשורים, או שלבי ההכרעה של טורניר אמצע העונה שהגיעו אליה מאז הקמתו בעונת 23/24, כל זאת לצד אירועי אגרוף ו-UFC מפוארים שמגלגלים מאות מיליונים במהלך השנה. בעשור האחרון גל של פרנצ'ייזים הגיע למדבר הצחיח של נבדה: ה-Golden Knights בליגת ההוקי (NHL), ה-Aces בליגת הכדורסל נשים (WNBA), וגולת הכותרת, המעבר של ה-Raiders מאוקלנד, קליפורניה, בליגת הפוטבול (NFL) לעיר החטאים בנבדה. ההצלחה המקצועית והכלכלית של הקבוצות הללו הוכיחה לבעלי הקבוצות ב-NBA דבר פשוט: וגאס היא לא הימור, היא הזדמנות ממשית. בזמן שסיאטל מייצגת תיקון היסטורי, לאס וגאס מייצגת את העתיד. עיר שבנויה על אירועים, כסף והימורים, כזו שבה הכול זז מהר והכסף זורם מהר יותר. אבל כל זה נחמד על הנייר. בפועל, ברגע שמסתכלים על המפה מתחילות הבעיות האמיתיות. סיאטל שוכנת במדינת וושינגטון בקצה הצפון מערבי של ארה"ב, ולאס וגאס ממוקמת במדינת נבדה, במדבר שממזרח לקליפורניה, גם היא בצד המערבי של ארה"ב. וזו בדיוק הנקודה. שתיהן במערב. כלומר, הרחבת הליגה ל-32 קבוצות לא מסתכמת בהוספת שתי נקודות חדשות על המפה. היא תחייב את הליגה להזיז קבוצות קיימות ממערב למזרח, כדי לשמור על איזון בין הקונפרנסים: 16 מול 16. אז מי המועמדות למעבר? יש שלוש מועמדות ברורות: ניו אורלינס פליקנס, ממפיס גריזליס ומינסוטה טימברוולבס. שלוש הקבוצות הללו יושבות על קו התפר שבין מזרח למערב ארה"ב, ועל אף שממפיס וניו אורלינס הן המזרחיות יותר, דווקא מינסוטה היא המועמדת המובילה מביניהן. כדי להבין עד כמה המיקום של מינסוטה חריג, צריך לחזור למונח שהפך בשנים האחרונות לפחות נפוץ בשיח ה-נבא: Divisions. הרעיון הוא חילוק הליגה ל"בתים" המבוססים על קרבה גאוגרפית. כרגע הליגה מחולקת לשישה בתים של חמש קבוצות בכל בית. בצורה הזו: במקרה של הטימברוולבס, המרחק הממוצע מול יריבותיה ב-Division הצפון מערבי עומד על כ-1,500 קילומטרים, בערך המרחק בין תל אביב לבוקרשט. לא רק שזה גבוה מהממוצע של כל דיוויז'ן אחר בליגה, אלא גם גבוה בכ-10% מהממוצע של שאר הקבוצות בדיוויז'ן שלה. ומה קורה עם המצטרפות החדשות? כתוצאה מהעובדה שעכשיו, במקום 30 קבוצות, ישנן 32, צפוי שנראה אחת משתי אופציות: הראשונה, שמונה בתים של ארבע קבוצות בכל בית, בדומה לליגת הפוטבול, ה-NFL. השנייה, ארבעה בתים של שמונה קבוצות בכל בית, בדומה לליגת ההוקי, ה-NHL. בהנחה שהליגה תלך על האופציה הראשונה, סיאטל היא המועמדת הטבעית להחליף את מינסוטה בבית הצפון מערבי וליצור בית חדש שיכלול את: סיאטל, פורטלנד, סקרמנטו וגולדן סטייט. מהצד של וגאס צפויה הקבוצה להשתלב בבית הפסיפי שיכלול את: לוס אנג'לס לייקרס, לוס אנג'לס קליפרס, לאס וגאס ופיניקס. ומכאן האפקט ברור: כל שינוי כזה יוצר תגובת שרשרת שתשפיע על שאר הבתים, על מבנה הקונפרנסים ועל מפת הליגה כולה. אז אחרי שסידרנו את הליגה על המפה, מגיעה השאלה הכי חשובה: מאיפה בכלל מגיעים השחקנים? כששתי קבוצות חדשות נכנסות לליגה, הן לא יכולות להסתמך על הדראפט הרגיל או על טריידים עם קבוצות קיימות. בשביל זה נוצר מנגנון "דראפט ההרחבה", אירוע שבו קבוצה חדשה בונה את הבסיס הראשוני שלה דרך שחקנים קיימים בליגה שקבוצות אחרות בוחרות שלא להגן עליהם. איך זה עובד? כל אחת מ-30 הקבוצות מגישה רשימת הגנה של עד שמונה שחקנים תחת חוזה לעונה הקרובה, וכל שאר השחקנים הופכים "חשופים" לבחירה. הפעם האחרונה שהתבצע דראפט הרחבה שבו הצטרפו שתי קבוצות חדשות לליגה הייתה ב-1995, אז הצטרפו לליגה שתי הקנדיות: ונקובר גריזליס וטורונטו ראפטורס. אז הדראפט התנהל כך: מתוך מאגר השחקנים הלא מוגנים בחרה כל קבוצה לסירוגין, עם מגבלה של שחקן אחד מכל קבוצה. כלומר, ברגע ששחקן נבחר מקבוצה מסוימת היא "נסגרת", ואי אפשר לבחור ממנה עוד שחקנים. כך, בתהליך הדרגתי, כל אחת מהקבוצות מרכיבה סגל של בין 14 ל-16 שחקנים. וכאן מגיעה הבעיה האמיתית: האם יש מספיק כישרון בליגה? קחו לדוגמה את אוקלהומה, אחת הקבוצות העמוקות בליגה. ננעל שמונה שחקנים, מי נשאר חשוף? אייזיה ג'ו, אארון וויגינס או, במקרה הטוב, לו דורט. הם שחקנים טובים, אבל האם הם שחקנים ששווים בחירה ראשונה בדראפט ההתרחבות? ועכשיו תדמיינו מה קורה בקבוצות פחות עמוקות כמו סקרמנטו או ברוקלין, שם התמונה נהיית עוד יותר מורכבת. וזו בדיוק הסיבה שיש לא מעט דיבורים על כך שהליגה עשויה לקצר את רשימת השחקנים המוגנים לשישה או שבעה, כדי להפוך את הדראפט הזה לקצת יותר אטרקטיבי. אבל זה לא נגמר כאן. במקביל, שתי הקבוצות גם ישתתפו בדראפט הרגיל, עם הבדל קטן משאר קבוצות הליגה הקיימות: מיקום הבחירה של המצטרפות החדשות בדראפט ייקבע על ידי הליגה ולא בלוטרי הרגיל. זה היה המקרה בשתי הפעמים האחרונות, מודל שה-NBA צפוי לאמץ גם בדראפט ההרחבה הבא, שמסתמן שיקרה לקראת עונת 2028/2029. מאחורי כל המהלכים האלה יש דבר אחד שמניע הכל. כאמור, מעבר לכל הנראטיב הרומנטי של "להחזיר את הסוניקס הביתה" או העובדה שסוף סוף יש ל-NBA קבוצה בוגאס, ההרחבה היא קודם כל מהלך כלכלי. כדי שסיאטל ולאס וגאס יצטרפו לליגה, כל אחת מהן תשלם דמי כניסה שמוערכים כיום בין 7 ל-10 מיליארד דולר. תשלום חד פעמי שמתחלק בין 30 הבעלים הקיימים ואינו נכלל בהכנסות שמשפיעות על תקרת השכר. מבחינתם זה כסף נקי. מאות מיליוני דולרים לכל בעלים רק על עצם זה שהם מסכימים להכניס שותפים נוספים לעסק. דמי ההרחבה מתפקדים כמעין פיצוי לכך שההכנסות העתידיות מזכויות שידור, ספונסרים ומרצ'נדייז, שעד כה התחלקו בין 30 קבוצות, יתחלקו מעכשיו בין 32 קבוצות. הבחירה בסיאטל ובלאס וגאס היא לא מקרית. סיאטל, השוק ה-14 בגודלו בארה"ב, היא עיר שמביאה איתה כסף של חברות הייטק ותאגידים גדולים שיכולים להפוך לספונסרים בעתיד. וגאס מצדה מביאה תיירות, הימורים ואירועים בינלאומיים שמייצרים הכנסות אדירות. התקווה של הבעלים הקיימים היא לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. כלומר, גם לקבל עכשיו את התשלום החד פעמי העצום, וגם לקוות שההכנסות העתידיות של הליגה יגדלו עד כדי כך שלמרות שהעוגה תתחלק בין 32 קבוצות, כל אחד מהם עדיין יקבל חתיכה גדולה יותר. דראפט ההתרחבות ב-1995 (תמונת AI) אז האם וגאס וסיאטל באמת יצטרפו לליגה? התשובה הקצרה היא אולי. התשובה הארוכה הרבה יותר מורכבת. קודם כל, צריך להבין שיש הבדל מהותי בין השוק של סיאטל לזה של לאס וגאס. זוכרים את תג המחיר של 7 עד 10 מיליארד דולר? זה לא במקרה. בשנה האחרונה נמכרו שלוש קבוצות: פורטלנד (4 מיליארד דולר), בוסטון (6 מיליארד דולר) והלייקרס (10 מיליארד דולר). לפי ההערכות, וגאס תיכנס לליגה במחיר של 8 עד 10 מיליארד דולר, בעוד שסיאטל צפויה לקבל "הנחה" של כ-2 מיליארד. למה? פשוט. היצע וביקוש. בלאס וגאס יש לפחות ארבע קבוצות משקיעים שמוכנות להיכנס, כולל שמות כמו מג'יק ג'ונסון ולברון ג'יימס. בסיאטל, לעומת זאת, יש כרגע קבוצת רכישה אחת בלבד, בראשות בעלי קבוצת ההוקי המקומית, הסיאטל קראקן. כשאין תחרות בין משקיעים, הרבה יותר קשה לשכנע את בעלי הקבוצות הנוכחיים שיש כאן שוק חזק מספיק. ועדיין, גם וגאס לא מגיעה בלי סימני שאלה. למרות העניין הרב מצד משקיעים, מדובר בשוק קטן יחסית, מקום 30 בארה"ב, שכבר מחזיק קבוצות ב-NFL, NHL, WNBA ובקרוב גם MLB. אם תצטרף גם קבוצת NBA, התחרות על הקהל ועל הכסף צפויה להיות אינטנסיבית במיוחד. אבל זה לא רק לאס וגאס וסיאטל. יש עוד ערים בתמונה, וחלקן מציגות קייס לא פחות חזק. מקסיקו סיטי עולה שוב ושוב כמועמדת מסקרנת. מדובר במטרופולין של כ-21 מיליון תושבים, עם קבוצה פעילה בליגת הפיתוח של ה-NBA שמתפקדת כמעין ניסוי שמטרתו לפתוח את השער לשוק הלטיני העצום והלא מנוצל. גם מצפון יש מועמדות מעניינות לא פחות. ונקובר ומונטריאול מציעות שילוב של תשתיות, קהל וחיבור לכדורסל, כזה שמעלה מחדש את השאלה האם ה-NBA צריכה לחזור למודל של יותר מקבוצה קנדית אחת. במקביל יש גם אופציות "אין האוס". קנזס סיטי, לואיוויל וסיינט לואיס נמנות בין הערים שעולות לכותרות מדי פעם ככאלו שהיו בעבר בית לקבוצת NBA או שלפחות יש להן את היכולת והמשאבים להיות מועמדות שקטות אך לגיטימיות. ועכשיו לשאלה שאף אחד לא אוהב לשאול: האם בכלל צריך התרחבות? אולי במקום להוסיף קבוצות חדשות, קבוצות כמו סקרמנטו, ממפיס או ניו אורלינס פשוט צריכות לעבור דירה? כי בסוף זה לא רק עניין של להגדיל את הליגה, אלא של למקסם את הערך שלה. ואולי בעצם השאלה האמיתית היא כבר לא מי תצטרף לליגה, אלא מי כבר לא באמת שייכת אליה.

העונה הרגילה של ה-NBA נכנסה לישורת האחרונה באמת, בעוד שבועיים ייערך מחזור המשחקים האחרון ומעט לאחר מכן יתחיל טורניר הפליי-אין. ואז יתחיל הדבר האמיתי. לפלייאוף יש נטייה להשכיח מהר מאוד את מה שקרה בעונה הרגילה, סיפורים חדשים מתחילים להיכתב, אגדות חדשות מתחילות להיווצר, לכל מי שהגיע לשם יש הזדמנות להיראות אחרת לגמרי מאשר בעונה הרגילה. אם יש משהו שניתן להבטיח, זה שיהיו בפלייאוף שחקנים שיפרצו, כאלה שפחות בלטו בעונה הרגילה ופתאום נראים כמו סופרסטארים לכל דבר. בכתבה הזאת סימנתי כמה מועמדים כאלה בכמה מהקבוצות המעניינות של הפלייאוף. אלה שחקנים שיעמדו במבחן בפוסט סיזן הנוכחי אחרי עונה רגילה שנעה בין טובה אבל מעט פאסיבית לפושרת. כולם הם מספרי 2-3 (או לפחות אמורים להיות כאלה) בקבוצות עם פוטנציאל להגיע רחוק בפלייאוף, פוטנציאל שתלוי מאוד ביכולת שלהם לבצע קפיצת מדרגה ביחס לעונה הרגילה. חלקם צעירים שעוד לא מימשו את מלוא הפוטנציאל, אחרים וותיקים יותר שצריכים להוכיח שיש להם ערך מוסף. נתחיל. צ'ט הולמגרן (אוקלהומה סיטי) לפני שבועיים התייחסתי לבריאות של ג'יילן וויליאמס כאחד הגורמים המרכזיים בסיכויי הריפיט של OKC. מאז ג'יי-דאב חזר, אבל עדיין בתור גרסה חיוורת של עצמו. כרגע ההנחה הסבירה ביותר היא שהוא לא יהיה השחקן מהפלייאוף שעבר, ובטח לא גרסה משודרגת שלו כפי שרבים ציפו לפני פתיחת העונה. ובזמן שאג'יי מיטשל וג'ארד מקיין ינסו למלא את החסר בכל הקושר ליכולת יצירה משנית, מי שאמור להיות זה שלוקח על עצמו יותר הוא הצלע השלישית של שלושת הגדולים. הולמגרן הוא אולסטאר עם סיכוי גבוה להיכנס לאחת מחמישיות העונה, כאשר סיבה מרכזית לכך היא ההגנה שלו. הוא עשוי להיות שחקן ההגנה החשוב בליגה מבין בני האנוש. בהתקפה, מדובר בשחקן שונה לחלוטין מג'יי-דאב. הוא לא מי שניתן לתת לו כדור ולזוז הצידה כדי שייצור משהו לבד. הוא שחקן פנים שניזון מאחרים, בעיקר בפיק נ' פופ ממנו הוא זורק או חודר ובתנועה ללא כדור לצבע. הוא מאוד יעיל במה שהוא עושה, את 17.1 הנקודות שלו למשחק הוא משיג ב-55.2 אחוזים מהשדה, כולל 76.5 אחוזים מרשימים מאוד ליד הטבעת. אחוז הקליעה האמיתי שלו (ה-TS) הוא 64.8, שישי מבין 135 שחקנים עם אחוז שימוש גבוה מ-20 ולפחות 20 משחקים. שחקן כל כך יעיל וכל כך מגוון לא אמור להסתפק ב-17.1 נקודות מ-11.4 זריקות, בטח כשמדובר באחד מכוכבי הקבוצה, בחירה שנייה בדראפט, בעונה בה אחד משני הכוכבים האחרים פצוע רוב הזמן. ב-OKC היו שמחים לראות את צ'ט לוקח על עצמו יותר, גם על חשבון מעט מהיעילות הזאת. למשל, תוקף יותר מיס-מאצ'ים אחרי חילופים, משתמש יותר ביכולת שלו להגיע לסל בכדרור, לא נעלם לדקות ארוכות כמעט כל משחק. ובהנחה שג'יי-דאב לא יהיה בשיאו בפלייאוף הזה, יכול להיות שיגיע הרגע בו OKC תצטרך את זה מצ'ט כדי לשרוד סדרה קשה, תצטרך יותר משחקים שנראים ככה: אוון מובלי (קליבלנד) התאום המזרחי של הולמגרן. שחקן ההגנה של העונה שעברה לא ישמור על התואר, לא בטוח אפילו שייכנס לאחת מחמישיות ההגנה, אבל עדיין מדובר בעוגן הגנתי שיודע לתפקד גם בעמדת העזרה ליד ג'ארט אלן וגם כגבוה יחיד. בהתקפה תמיד נראה היה שנוח לו יותר להיות מוקף בארבעה קלעי חוץ, אני אפילו קצת מופתע שקליבלנד לא ביצעה טרייד על אלן לצד הטרייד על דריוס גארלנד (אולי לא היו קופצים אחרי עונה חלשה שלו), אבל הוא מצא את הדרך להיות יעיל גם כ-4. הוא שיפר את הקליעה מבחוץ וגיוון את היכולות שלו עם הפנים לסל. הבעיה היא שבשני התפקידים הוא ממאן לבצע את קפיצת המדרגה בדומיננטיות, לא מצליח להפוך להיות שחקן התקפי בכיר באמת. אחוזי הקליעה שלו משלוש ומהעונשין לא טובים, נמוכים משמעותית מצ'ט, אבל בצבע הוא יעיל כמעט באותה מידה. לצד 18.2 נקודות ב-54 אחוזים מהשדה, הוא גם מוסר 3.6 אסיסטים למשחק ומשתלב בתוך שטף המשחק של קליבלנד, שמדי פעם מזכירה לנו כמה יפה היא יודעת לשחק. אלה מספרים של שחקן נהדר, אבל כשרואים את מובלי משחק קשה שלא להרגיש שאיפשהו בפנים מסתתרת חיה רעה שרוב הזמן נמצאת בכלוב. במשחק ממוצע יהיו פתאום שתיים-שלוש דקות שהחיה הרעה הזאת תצוץ, שמובלי יזיז כל מה שבדרכו בדרך לכמה דאנקים וסלים קלים, ואז היא נעלמת כלעומת שבאה. הנה מקבץ של שבע דקות של החיה הרעה הזאת: מובלי מתסכל כי מתחבא שם שחקן טופ 10 בליגה שלא מצליח להתחבר עד הסוף. ניתן לטעון שקליבלנד לא צריכה ממנו להיות כזה, כי יש לה שני גארדים-סקוררים דומיננטיים. אבל היסטוריית הפלייאוף שלה, ושל ג'יימס הארדן, מצביעה על כך שבזמן אמת משהו חסר. קפיצת מדרגה בדומיננטיות של מובלי בפלייאוף יכולה להפוך את קליבלנד לקבוצה עם הטופ 3 החזק ביותר במזרח. זאת עשויה להיות ההזדמנות האחרונה לגרסה הנוכחית של הקאבס, לפני שנכנסים לפירוק דרמטי של החבילה או שדונובן מיטשל מחליט לפרק את העסק בעונה האחרונה שלו בחוזה. יש לצמד מיטשל את מובלי את כל הכלים להיות אחד הצמדים המובילים בליגה, כזה שניתן לבנות סביבו קונטנדרית לשנים ארוכות. אבל אם זה לא יתחיל לקרות עוד חודש, אולי זה כבר לא יקרה בכלל. אמן תומפסון ואלפרן שנגון (יוסטון) חבל שאין משפט קליט למצבים בהם יוסטון נמצאת בבעיה, הוא היה יכול ממש להתאים פה. הקבוצה, שנחשבה לאחת משלוש הגדולות של העונה לפני הפציעה של פרד ואנווליט, פתחה את העונה נהדר ונראתה כמו קונטנדרית אמיתית עד לפציעה של סטיבן אדאמס. בחודשיים האחרונים כבר מדובר בקבוצה די בינונית, עם מאזן של 12:13 ונט רייטינג מאוזן ב-25 המשחקים האחרונים בדרך למקום השישי במערב. בלי אדאמס היא כבר לא קבוצת ריבאונד התקפה היסטורית אלא סתם טובה, ושאר האלמנטים בהתקפה לא השתפרו. במובן מסוים זו בחירה של ההנהלה, שהעדיפה לא לבצע מהלך שיחפה על החסרון של ואנווליט ואדאמס, לא לוותר על נכסים עתידיים כדי להגדיל את הסיכוי להגיע רחוק השנה. ניתן להבין, יוסטון הנוכחית לא נראית כמו קבוצה שנמצאת במרחק מהלך אחד מריצה לאליפות. קווין דוראנט אמנם כאן, ונותן את המספרים שלו, אבל זה כבר מזמן לא מספיק כדי לסחוב קבוצה לצמרת, KD לא ניצח משחק פלייאוף כמעט שלוש שנים. אמן ושנגון הם לא רק כוכבי המשנה של KD, הם גם השחקנים שסביבם אמור להיבנות העתיד. לכן, הם מעניינים בפלייאוף הזה לא רק בגלל האפשרות שלהם לעזור ליוסטון לנצח סדרה או שתיים בהווה, אלא בעיקר בגלל שזו הזדמנות לחפש ניצוצות של דומיננטיות עתידית. לחוד וגם ביחד, אחת משאלות המפתח לעתיד של יוסטון היא האם ניתן לבנות קבוצה גדולה סביב שני שחקנים עם קליעה בעייתית מאוד מבחוץ. לכל אחד מהם יש את הדרכים שלו לחפות על כך, שנגון עם יכולת המסירה בטווחים קצרים ואמן עם היכולת להגיע לטבעת עם ובלי הכדור. אבל אחת הבעיות שלהם, וזה נכון גם כשמוסיפים את דוראנט למשוואה, היא שכל אחד מהם מתנהל בספרה משלו, בקצב משלו, עם סגנון משלו. כל אחד מהם מרשים בדרכו, אבל קבוצת התקפה קוהרנטית לא נבנתה פה. תקציר שממוקד בשניהם מראה כמה כשרון יש להם, אבל גם שהאינטראקציה הדי יחידה בין שני שחקני העתיד של הרוקטס היא במסירות של שנגון לחיתוכים של אמן: המספרים של אמן ושנגון לא השתנו באופן משמעותי בין פתיחת העונה החזקה להמשך הבינוני. ואולי זו בדיוק הבעיה, שהמספרים המרשימים שלהם לא משפיעים במיוחד על טור הנצחונות. בפתיחת העונה עוד נדמה היה ששנגון שדרג את הקליעה מבחוץ, אבל די מהר זה נעלם, ועם הזמן הוא נראה יותר פגיע גם בהגנה. המקרה של אמן עוד יותר מובהק. שחקן שמספק שורה של כ-18 נקודות, 8 ריבאונדים ו-5 אסיסטים ביותר מ-50 אחוזים מהשדה, ונחשב לאחד משחקני החוץ ההגנתיים הטובים בליגה, אמור לתת תחושה שהוא משפיע על המשחק הרבה יותר מכפי שאמן נראה ברוב המשחקים. דיארון פוקס (סן אנטוניו) סן אנטוניו היא קבוצה נהדרת כאן ועכשיו, וככל שהעונה מתקדמת היא יותר טובה (בלי לשים לב היא במאזן של 2:24 מתחילת פברואר). ויקטור וומבניאמה עשוי להיות השחקן עם ההשפעה הגדולה ביותר על המשחק כיום כשלוקחים בחשבון הגנה, הגארדים הצעירים מרגישים יותר ויותר בנוח, הפורוורדים היעילים קולעים, שומרים ועושים קצת מכל השאר והמאמן מיטש ג'ונסון בנה קבוצה שיודעת מה היא רוצה מעצמה, יודעת לנצח. התחושה היא שככל שסן אנטוניו טובה יותר דיארון פוקס נהיה פחות חשוב עבורה. בהתאם, ככל שהעונה מתקדמת התפקיד שלו קטן. דילן הארפר כבר עכשיו שומר טוב ממנו ומסיים בצבע טוב ממנו, סטפן קאסל עושה הכל מהכל והתיאום שלו עם וומבי מושלם. פוקס לא זניח, הוא מוביל את הספרס בדקות (31.1), שני לוומבי בנקודות (18.8) ושני לקאסל באסיסטים (6.3), אבל ביחס לעצמו זו תפוקה פחותה מהרגיל. ובעיקר, כשרואים את סן אנטוניו כיום הוא פשוט לא נראה משמעותי, כשהוא יורד לנוח שום דבר מהותי לא משתנה. השחקן שחתם בקיץ על הארכת חוזה מקסימום עד 2030 נראה כרגע כמו מי שמחמם את כסא הרכז המוביל עד שהארפר יהיה מוכן לקחת אותו, וזה יכול לקרות כבר בשנה הבאה. אבל הפלייאוף יכול להפוך להזדמנות של פוקס להוכיח את הערך שלו עבור הספרס, בהווה ובעתיד. בפוסט סיזן ההגנות מתהדקות והיריבות לומדות את הניואנסים הדקים ביותר של שחקני המפתח היריבים. סביר להניח ששחקנים חסרי נסיון כמו וומבי, קאסל והארפר ייתקלו בקשיים מול יריבות מסוימות. פוקס הוא הסקורר המלוטש ביותר מבין שלישיית הגארדים, ובמשחקי פלייאוף קשים היכולת שלו ליצור מצבי זריקה עשויה להתברר כנכס הרבה יותר חשוב מאשר בעונה הרגילה. הפוסט סיזן הנוכחי יהיה מבחן חשוב מאוד עבור פוקס, הזדמנות עבורו לשכנע שיש לו תפקיד במי שעשויה להיות הקבוצה עם העתיד הכי מבטיח בליגה. ואם הוא יעמוד במבחן זה ישדרג מאוד את הסיכוי של הקבוצה הצעירה הזו ללכת רחוק. זה זמן טוב להזכיר שבחלק מהנצחונות על OKC השנה היה לו תפקיד חשוב מהרגיל: מיקל ברידג'ס (הניקס) נמשיך במגמה של שחקנים בקבוצות גדולות שהגיעו במחיר יקר מאוד, מעלים תהיות אם בכלל צריך אותם אבל בפלייאוף הם עשויים להתברר כחשובים במיוחד, לטוב ולרע. במקרה של פוקס המחיר קשור לחוזה המקסימום שלו, לברידג'ס לא ישכחו את העובדה שהניקס נתנו עבורו לברוקלין חמש בחירות סיבוב ראשון (אחת מהן, אגב, הפכה לבן שרף). זה מחיר של סופרסטאר, וביחס לכך התפוקה של מיקל מאכזבת ובעיקר מאוד לא עקבית. ברידג'ס הגיע לניקס על תקן יוצר משני שיכול להקטין את התלות בג'יילן ברונסון, לקחת על עצמו את הדקות בהן ברונסון נח ולהוסיף הגנה נהדרת וקליעה טובה מבחוץ. בעונה הראשונה שלו הוא התקשה להשתלב במשחק ההתקפה של הניקס והיה מאוד פאסיבי. ההגעה של מייק בראון עוררה תקוות לשינוי סגנון שיאפשר למיקל לבוא לידי ביטוי, בחודש הראשון של העונה באמת נדמה היה שיש שינוי אבל מאז המגמה היא למטה. לאחרונה זו כבר צניחה חופשית. ב-19 משחקים מאז החזרה מפגרת האולסטאר, כמעט רבע עונה, הוא קולע 11 נקודות ב-42 אחוזים מהשדה ו-33.7 אחוזים משלוש ומוסיף 3.5 ריבאונדים ו-3.3 אסיסטים. אלה מספרים של שחקן רוטציה משני, ובלא מעט משחקים הוא אכן נשאר על הספסל במאני טיים. יש יותר מדי ימים בהם נראה שהוא שכח איך קולעים לסל, הזריקה שלו משלוש נראית עקומה. לאחרונה מישהו אפילו צייץ את ההשוואה הבאה: על פניו, יש לניקס מספיק גארדים בכושר טוב יותר להעלות במקומו (בטח כשגם דוס מקברייד אמור לחזור בקרוב). אבל מיקל נותן למייק בראון שילוב יכולות שאין לגארדים על הספסל. הוא עדיין שומר נהדר, הוא מתקשה מול שחקנים פיזיים אבל מרגיש מאוד בנוח השנה כשהוא נמצא יותר בעמדת עזרה. יש לו יחס אסיסטים/איבודים נהדר והוא יודע לנוע ללא כדור בתזמון מאוד מדויק. הניקס הם בין ארבע הגדולות של המזרח, אבל כבר ממש לא נראים כמו פייבוריטים, בטח לאחר החזרה של ג'ייסון טייטום לבוסטון וההשתלבות של ג'יימס הארדן בקליבלנד. כדי לצלוח את המזרח הם יצטרכו את הגרסה של מיקל שמסוגלת לעשות יותר מלקלוע סל מדי פעם, הם יצטרכו את האופציה השלישית האיכותית שהם שילמו עליה. כרגע לא הייתי מהמר על זה שהם יקבלו אותה, אבל לפלייאוף חוקים משלו.