כשהפועל תל אביב מנצחת דרבי ביורוליג, זה סיפור הרבה יותר גדול מאשר ניתוח מהלכי המשחק עצמם. כשהפועל תל אביב עומדת במשימה הראשונה במעלה שלה, קרי לשמר את מעמדה ביורוליג, בלי טובות מאף אחד, זה הרבה יותר גדול מאשר מהלכי הנצחון. כשהפועל תל אביב נמצאת מרחק שלושה משחקים מפיינל פור יורוליג מצד אחד, בעוד מכבי תל אביב נמצאת שלושה משחקים מהמקום ה-16, זה גדול יותר מאשר הטקטיקה שניצחה לאיטודיס את המשחק. כשהפועל תל אביב מסתכלת על מכבי תל אביב מלמעלה למטה, ורואה יריב אכזר מפעם, שמה שנותר לו כיתרון מולה, פחות או יותר, זה בעיקר ה-פעם, היא מבינה שאתמול קרה משהו הרבה יותר גדול מאשר נצחון יורוליג. לפני כשנה, כאשר נפלה בחלקי ההזדמנות לשדר את המסע של הפועל תל אביב מהיורוקאפ אל הליגה השניה בטיבה בעולם, יצא ממני רגע לאחר סדרת גראנקה איזשהו משפט בסגנון (אל תתפסו אותי במילה. לזכור בדיוק זה גדול עלי) מה שהיה כבר לא יהיה עוד. לא שזאת חוכמה גדולה או חוכמה בכלל, אבל הנה, קם ונהיה הדבר. מכבי תל אביב מסיימת עוד עונה בלי כלום. כלומר עוד עונה של כלום. מאז נס מילאנו, כזכור, יש יותר עונות של כלום מאשר עונות של פלייאוף. על פיינל פור מיותר לדבר. והנה מגיעה לה האויבת השנואה באדום, כשהיא מצד אחד בשפל חסר תקדים במערכת היחסים שלה אל מול הקהל שלה, ומצד שני, כבר בעונתה הראשונה, ממצבת את עצמה כקבוצת שפיץ. ונכון, יש שם חבילות פסיכיות של כסף. מצד שלישי, גם לדובאי. עופר ינאי מנצח את מכבי תל אביב בהמון פרמטרים. בכסף, במידת הסקסיות של הסגל, בעמידה ביעדים האירופאים שלה, מזה עונה שנייה ברציפות. הוא מנצח להערכתי את שימון גם במדד היצרים, כי ספק אם יש דמות ספורטיבית מקומית כיום (ולא בטוח שרק מקומית) שיודעת לייצר כל כך הרבה רגשות סביבה. אוקיי, אמנם רובם שליליים, אבל אי אפשר להישאר אליו אדיש. להבדיל מלא מעט אוהדים של היריבות שלו בארץ הקודש. שתיהן. מנצח את מכבי בהמון פרמטרים, עופר ינאי. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל יצא לנו לדבר כאן, לא אחת, על ענייני סט וסטינגס. על חשיבות התזמון בחיים. לעולם לא נדע מה היה עולה בגורל הדרבי הזה לו היה נערך במועד הקודם שנקבע לו, כשהמומנטום היה שונה. כשהפועל תל אביב לא הגיעה, למרות ההבדל הגדול בטבלה, כפייבוריטית הגדולה. לעולם לא נדע מה היה קורה לו היה נשמע עופר ינאי לקולות הרבים מסביבו, מבפנים ומבחוץ, כולל קולות מהתקשורת בכלל ושלי בפרט, שייעצו לו לשלוח את המאמן המצוין שלו הביתה שלו, ולו כדי למקסם את הסיכוי להעיר את הקבוצה שנראתה גמורה מבפנים. עובדתית, לצד המשך החיזורים הכושלים של ינאי אחרי עודד קטש כמאמן שיחליף בעונה הבאה את איטודיס, האחרון נשאר בעבודה שלו. והעיר את הכל. אחת מהטענות המשמעותיות שהועלו כאן בעניין קואץ' איטודיס, בטורים חוזרים, הייתה שהעונה אמנם מתקדמת אבל הפועל תל אביב לא, כמעט בשום פרמטר. ספציפית, שאי אפשר להצביע ולו על שחקן אחד שנראה כיום טוב יותר מאשר בנובמבר 2025. והנה, זה כבר לא נכון. בחסות שינויי הרוטציה, כולל המחיקה המוחלטת של מוטלי, קיבל איטודיס טאי אודיאסי חדש ומשודרג לגמרי. כולל משחקים יוצאים מן הכלל מול פאו ומול מכבי. כולל שחקן שנותן אפקט פיזי משמעותי בשני צידי המגרש. שמספק פתרון הגנתי טוב בהרבה מאשר כל החלופות האחרות. שמרגע שחזר לעניינים, סיים בהתקפה עם 6/7 ל-2 מול פאו, 4/5 מול אולימפיאקוס ו-6/8 בדרבי. זה טוב? לא. זה מעולה. זה שדרוג. וכאשר שחקנים מציגים יכולות משופרות במעלה העונה, הקרדיט מגיע למאמן. כמו, בדיוק, במצבים ההפוכים. אודיאסי חדש ומשודרג. צילום: הפועל IBI תל אביב אתמול, לראשונה מזה תקופה, ראינו שינוי בחמישיה האדומה. היי, הנה בלייקני במקום מלקולם. לא מובן מאליו. והנה, גם בלי מלקולם, משך 6 דקות וחצי מהג'אמפבול, הפועל תל אביב חנקה את מה שהיה פעם התקפת הריקודים של מכבי והותירה אותה על 9 נקודות. ראינו המשך הגישה ההגנתית הספציפית שמביאה שחקנים לאובר הלפ כשצריך, כלומר לעזוב לא מעט שחקנים לנפשם כשצריך. שחקן – שחקן, טיפול – טיפול. הכי מיקרו שיש. הנה, אפילו אלייז'ה בראיינט הכין בעצמו ניתוח ספציפי, נקודתי ומרשים לקראת המשחק. ממליץ בחום לראות את זה. ובצד השני של העיר, בצד שהולך הביתה שלו כבר בסופ"ש הקרוב, מכבי תל אביב מסיימת משחק 4 מתוך ה-5 האחרונים שלה, שבו היא נראית רע. דרבי, בסקוניה, פריז ודובאי. בכולן היא הייתה נחותה מהיריבה שלה, בלא מעט. את אחד מהם היא הצליחה לגנוב. אז אוקיי. כמובן שיש כאן את תובנת המומנטום. כשהדברים דפקו, הקבוצה של קטש הייתה הכי אובר אצ'יברית שיש. היא שיחקה מעל לפוטנציאל היחסי שלה וניצחה קבוצות כדורסל מוכשרות ועמוקות ממנה. ועכשיו כבר לא. איך שרה פעם ריטה? זה לא עובד, זה לא עובד יותר. בסיומו של הגל העצום שעליו היא רכבה, כשהדברים מתכנסים בחזרה אל המציאות העגומה, ולא משנה הסיבה, נשארים עם ריימנים שמשחקים כמו ריימנים. עם ווקרים שמחליטים כמו ווקרים. עם בלאטים ששומרים כמו בלאטים. מכבי תל אביב הזאת לא שווה מקום בפלייאין. אם יש צדק ספורטיבי, אז טוב שהיא לא שם. לא מגיע למועדון כמועדון. הוא לא עשה שום דבר שאמור לזכות אותו בפרס הזה. לא מגיע לקבוצה כקבוצה. בסוף, כשהדברים כבר היו תלויים בהם, הם חזרו ללא מעט מההרגלים הרעים שלהם, שאותם הצליחו להעלים משך שבועות. ברשותכם, אני רוצה להפנות בעניין הזה שוב לטור הנהדר שכתב אתמול הופמן. והאמת? גם לציוץ העוקב של רואי נחום שלנו. בעיני, אם מסננים את המבקרים הלא ענייניים, ויש כאלו לא מעט שהם יותר אוהדים של ארוע או מאמן או שחקן או דעה או ווליום, מאשר מסתכלים על הדברים כמות שהם, הסיפור כאן לא נוגע לענייני ישראלים – זרים. הסיפור בהחלט נוגע בסנטימנט. דמיטריס איטודיס, זה שאני שלחתי הביתה, הוא מאמן מעוטר ומצוין. לא אוהבים את הכדורסל שלו? זכותכם. זכותנו. אי אפשר להשיג את מה שהוא השיג בכדורסל מבלי לדעת משהו. עודד קטש הוא איש כדורסל מדהים. מאמן כדורסל מוכשר בהחלט. ההבדל בין מאמן כדורסל מוכשר וטוב לבין מאמן כדורסל מצוין, לעניות דעתי, נוגע לשורה התחתונה. כדי להיות מאמן שפיץ באירופה, אתה צריך להציג, שוב – בעיני, רזומה טוב באירופה. אובר אצ'יבר? זה נחמד. מוציא הרבה מקבוצה ששווה מעט? אחלה. בשורה התחתונה, 6 (?) עונות לתוך הארוע, והוא עוד לא עשה שום דבר שהוא אבסולוטי. כן, היה קרוב מול מונאקו ומול פאו. העניין הוא שבכדורסל יש מנצחת ויש לא. וקטש, עם המון סיבות אמיתיות ומוצדקות לחלוטין, עוד לא הגיע לשלב שבו הוא מאמן שמנצח באירופה. כן, תקציב נמוך. כן, מלחמה זה חרא. כן, איך הבולדווין הזה נפצע איך. לא, הוא עוד לא עשה משהו ששם את הסטאמפה של מאמן מהשורה הראשונה. מה יקרה כשיקבל את התנאים הנכונים? יש לי הערכה, אבל היא ספקולטיבית לגמרי. בעובדות של החיים, הוא לא שם. בלא עובדות של החיים, יש את הסנטימנט. בשורה התחתונה, איטודיס משחק אותה – ולו במפעל המסוים והחשוב הזה – בפעם המי יודע כמה. ועודד קטש, עם כל הכבוד ליכולת לסיים 12 במקום 17, לא. איטודיס משחק אותה, והוא לא. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל 3 נקודות לסיום הסגל – אחרי שכתבנו את זה, לא פחות ממדהים לראות את ההבדלים בסגל. לאיטודיס יש את רנדולף, שחקן חמישיה קל בצהוב, שמשחק שאריות. שלא לדבר על מוטלי שלא. שלא לדבר על מדר. שלא לדבר. וואו, איזה עושר יש להפועל תל אביב בסגל הזה. בכסף ובכמות. עכשיו תארו לעצמכם שהיה לה גם 4. ג'ונס והמאסה– 23 דקות. 13 נקודות שכוללות 11 זריקות מהשדה. 11 אסיסטים. 1 איבוד. תספרו בבקשה כמה החלטות זה יוצא פר דקה בהתקפה. פר שנייה בהתקפה. אין דומיננטיות כזאת, ולא משנה איזה פראייר שומר עליו בצהוב. אה, ועוד נקודה אחת לעניין הזה, שלא מדברים עליה מספיק. הפיזיות של ג'ונס ושל בראיינט, זאת שדרכה הם מפלסים לעצמם, באיטיות, יתרונות של אחד על אחד מול מרבית השומרים, היא כזאת שעושה הבדל בלא מעט משחקים. ועכשיו מה, מה עכשיו? מכבי תל אביב תנסה וכנראה תצליח לסיים את העונה במאזן 50%. הפועל תל אביב תנסה לסגור לעצמה סוג של יתרון ביתיות. ולא משנה מי היריבה שתפגוש, ולא משנה כמה קהל יהיה אם בכלל, היא תהיה מועמדת ריאלית לחלוטין, ואולי גם פייבוריטית, להגשים את הבטחת הפיינל פור של עופר ינאי, זאת שעליה כולנו צחקנו. עד כאן להפעם. שיהיה לנו טוב.

ערב דרבי, אפריל 2026. לחשוב שזה יכול היה להיות, על הנייר, אחד הדרבים החשובים אי פעם. ממש ככה. אבל הנייר לא משחק: במקום אבוקות, מדר נגד בלאט, טירוף והכרעה שתשליך על שתי הקבוצות לעונה הבאה - קיבלנו רק צד אחד שיכול להרוויח משהו, ומשחק שיערך מול הרבה פחות צופים ממה שהוא היה אמור להיערך. נו שויין, בשנה הבאה. אבל מה בכל זאת ניתן לכתוב על שתי הנציגות שלנו בליגה השנייה בטיבה בעולם? איך בכל זאת הספורט הישראלי מסתכל על שני הצדדים של תל אביב כשמדברים על עונת היורוליג הזאת? בשורה התחתונה, אם הכותרת לא רמזה לכם, יש פה הישג אדיר של איטודיס מהצד האדום אל מול, אין דרך אחרת לנסח זאת, כשלון של קטש מהצד הצהוב. איך קרה שתעלינה הערב לפרקט שתי קבוצות - אחת שקיבלה המון שבחים וגרפה מחמאות (ובצדק, כשעוד היה לה על מה לשחק), והשנייה, שלא הפסידה שני משחקים רצופים עד סוף ינואר, מקבלת בעיקר הייט, השמצות וזלזול אינסופי במאמן עטור השבחים שלה? איך הגענו לזה? המלך של האוהדים, עודד קטש. צילום: לירון מולדובן, באדיבות ליגת ווינר סל למי שכבר הספיק לשכוח: בנובמבר 2025, עודד קטש בייסיקלי פוטר ממכבי תל אביב. מאז הוא הפך להיות המלך הבלתי מעורער של המועדון, לפחות מבחינת האוהדים. והנה רק השבוע, יממה לפני צמד המשחקים שסתם את הגולל על העונה הזאת של מכבי, חתם המאמן בצהוב לעוד שלוש שנים. מהלך ראוי מאוד אם תשאלו אותי, ומעולה מבחינת כל הצדדים. אבל איך יכול להיות שדווקא כשהוא מתרחק מהפלייאוף - שמתחילת המילניום הנוכחי אי העפלה אליו נחשבת לאסון ספורטיבי, הוא מקבל ליד "מתנה" בדמות חוזה חדש? הסנטימנט. הסנטימנט איתו. תיכף נבין מה זה הסנטימנט הזה ולמה הוא איתו, אבל בואו נסתכל על הקבוצה האורחת בדרבי האחרון העונה באירופה. איך דווקא שם, עם הישג חסר תקדים וזו לא קלישאה, זו האמת; הפועל מעולם לא שיחקה ביורוליג, ובטח לא העפילה לפלייאין או לפלייאוף, איך דווקא שם זה מרגיש אחרת? בואו נבין מה קרה להפועל תל אביב. האדומים של איטודיס פתחו את העונה בצורה מסחררת והובילו את הטבלה בחודשים הראשונים של העונה. המשבר עם הקהל היה עוד בחיתוליו; חלק גדול מאוהדי הקבוצה, אלו שלא מחשיבים את עצמם כאולטראס, עמדו מאחורי הקבוצה ואפילו נרשמו דקות לא מבוטלות של הקפטן, תומר גינת. על הנייר הכל נראה טוב, אבל מעבר להתפעלות מטור הניצחונות, הביקורת על המשחק החד-גוני וההסתמכות על הניסים של אנטוניו בלייקני התחילה לחלחל. אנשים טענו שזה פשוט לא יתפוס לאורך כל העונה. הפועל תל אביב לא ירדה כל השנה מהמקום שמוליך ישירות לפלייאוף ובהכרח לעוד שנה ביורוליג אבל יש טענות לצורת המשחק שלה, לחלוקת הדקות שלה, ולאי-מתן דקות לישראלים. אני כבר לא מדבר על הבעלים המאוד קולני שלה, אלא על איטודיס, שקיבל ביקורות קשות ברמה המקצועית, בעיקר על איך שהוא מנהל משחקים. חשוב להבין: אף אחד לא חסין מביקורת, גם לא מצד טוקבקיסט חסר הבנה בסיסית בכדורסל. כל דעה היא לגיטימית אבל המרחק בין "איך הוא לא לקח טיים אואט" או אפילו "יאללה הוא סיים פה, לפטר", לבין לקרוא לו מאמן חלש שאין לו מושג - הוא מרחק של שנות אור. איך זה קורה? הסנטימנט, גם פה הסנטימנט. כל דעה היא לגיטימי, אבל הסנטימנט. צילום: הפועל IBI תל אביב סנטימנט הוא רגש, תחושה, או דעה סובייקטיבית המבוססת על רגשות כלפי אדם, מצב או רעיון. הוא יכול להיות שלילי או חיובי. נחשו על איזה צד נופל איטודיס אל מול איזה צד נופל קטש? בואו לא נתבלבל: אף אחד לא מחשיב את השנה הזאת של מכבי תל אביב כהצלחה, ואף אחד (חוץ מכל האוהדים הלא אובייקטיביים של הפועל תל אביב) לא רואה בפלייאוף של הפועל תל אביב כישלון. אז למה הסנטימנט לכל אחד מהעומדים על הקווים בשתי הקבוצות הוא כזה? למה אצל קטש הוא התחושה כל כך מתוקה, ואצל איטודיס היא כל כך חמוצה? קחו את מקרה איטודיס והפועל תל אביב: שימו את היווני עם אותו סגל בדיוק בקבוצה אחרת, למשל בבאיירן מינכן, וכולם בארץ היו מצביעים לו למאמן העונה ביורוליג. אבל איטודיס מאמן בישראל, ולאיטודיס יש מעסיק בשם עופר ינאי, שמייצר כל כך הרבה רעש סביבו עד שהוא ממאיס את הקבוצה אפילו על האוהדים הנייטרליים. כל כך הרבה רעש, שלפעמים שוכחים את ההישג של הפועל ומסתכלים רק על הדברים הרעים. אני מזכיר: לדעת לנצח משחקים, גם בכדורסל "מגעיל", זו תכונה חשובה למאמן אבל בארץ הוא לא מקבל עליה קרדיט. כשמנצחים זה בגלל הסגל, וכשמפסידים זה עליו. עולם הפוך. צריך להגיד ביושר: בארץ יש נטייה לשנוא זרים כברירת מחדל, והעובדה שהמאמן נראה כמו דמות מ"הסופרנוס" עם חליפה יקרה ושיער משוך בג'ל, לא עוזרת. אה כן, יש גם את הראיונות ההזויים שבהם הביקורת נשפכה לכל מקום חוץ מעל עצמו. ועדיין, כשמתסכלים על מבחן התוצאה הוא הביא קבלות. אבל עולם הפוך, כמו שאמרנו; אצלנו לא צריך קבלות, אצלנו מנסים ללכת למכולת עם מחמאות. מה שמביא אותנו למקרה קטש: ההנהלה בריב עם האוהדים, המנהל המקצועי נתפס כחלש וכנציג הבעלים, המלחמה כבר פה שלוש שנים - אז אין יד אליהו ורק עודד עושה עבודה נהדרת. עכשיו, בגדול הכל נכון, רק שצריכה להיות חשיבות גם להישגיות. למקום בטבלה לא אכפת מכדורסל יפה; לא מעניין אותה שתמיר בלאט ורומן סורקין שוברים שיאים של עצמם ומשפרים את הייצוג של הכדורסל הישראלי. אף אחד לא ייתן לך להשתתף בפלייאוף כי הצגת לכדורסל האירופי את ג'ימי קלארק. גם לא את וויל ריימן. את הטבלה לא מעניין שתמיר שובר שיאים. צילום: ג'ורג'ה קוסטיץ' שלא יהיו טעויות. קטש מבחינתי נמצא בטופ של הטופ של המאמנים, ואין לי ספק שהוא האיש הנכון להוביל את מכבי בשנים הקרובות, בתקווה שהוא יקבל תנאי פתיחה טובים יותר. איטודיס הוא לא מאמן מושלם; היו לו כמה משחקים שבהם בנוסף להפסדים ולכדורסל המשעמם, קיבלנו גם ראיונות שחצניים והזויים. אבל קרדיט צריך להינתן איפה שקרדיט מגיע, ומרגיש לי שכל הכדורסל הישראלי - רשתות החברתיות והתקשורת, פשוט מפספס את איטודיס ומוותר לקטש. שתי קבוצות תעלינה הערב לדרבי התל אביבי ביורוליג. האחת יכולה לסיים את הערב כשהיא מבטיחה רשמית את המקום בפלייאוף; עבור השנייה - זה לא באמת משנה. הטבלה לא משקרת. היא מעולם לא שיקרה. היא מספרת את הסיפור הזה יופי יופי, למי שרק מוכן להסתכל.

עוד מעט נדבר על עניינים מקצועיים. אולי גם מנטליים. עוד מעט נדבר על החוזה החדש של עודד קטש והקשר בינו לבין ההחתמה של לוני ווקר. לפני כן, קצת על סופרמן. מזה שבועות וחודשים אנחנו מתפעלים כאן מקסמי הכדורסל והנצחונות שמצליח קטש לחלץ מחבורת כדורסל שלא שווה אותם. מזה שבועות וחודשים אנחנו יוצאים מדעתנו מרוב נסיונות להסביר כיצד מצליחה הקבוצה הזאת לצאת עם ידה על העליונה בכל פעם שהיא שותפה למשחק צמוד. ולא משנה גובה הפיגור שלפני. זה הגיע לדרגה של גיבור על. של סופרמן. ולסופרמן, יו נואו, יש בעיה עם החומר הירוק. לא, לא הדולרים של החוזה החדש, נו. קריפטונייט. ועד שלא יוכח אחרת, הקריפטונייט של קטש, של הקבוצה של קטש, של הכדורסל של קטש, בא לידי ביטוי כשהיריבה שמנגד לא מצייתת לחוקים הישנים. כשהיא רצה ומשחקת באמוק. כשהיא בזה לדקויות ולניואנסים של הפאקינג ריסקרין. כשהיא פריז. היה למכבי תל אביב קשה מאוד בולנסיה, אבל כך גם לכולן. היה לה לא פשוט מול בסקוניה הנוכחית, שרצה מהר. אבל מול פריז, ולא משנה זהותו של המאמן העדכני שלה שצווח על הקווים? לא כוחות. מסתבר שלא כוחות. ברשותכם, אני רוצה להישאר עוד קצת על העניין הזה. בסוף, ולא משנה כמה השתנה הכדורסל באירופה, והוא השתנה דרמטית, יש לו שפה. יש לו הגיון פנימי. יש עדיין תרגילים, יש עדיין קצב שהוא בגדר הסביר. יש עדיין חוקים בלתי כתובים, כמו הקטע בכדורגל שבו מחזירים כדור לקבוצה שבעטה החוצה כדי לאפשר טיפול בשחקן שלרוב סתם מביים פציעה. העליונות המחשבתית שאליה הגיעו התובנות של קטש, בהתקפה, הן בגדר על כל שאלה תשובה. אם ההגנה הולכת ככה – מגיעה תשובה מיידית שמסתיימת בדאנק או טריצה. ואם הולכת אחרת, מגיעה קריאה אוטומטית. מה שנקרא, בקטשית, לשחק את הכדורסל הנכון. הכל ידוע מראש ובסך הכל צריכים לשלוף את הפתרון שגם הוא הוכן מראש. הנה הסליפ אחרי הפיקנ'רול. הנה ההגבהה לאלי הופ. יו נואו. או שלא. כל הדברים הללו נכונים לתנאי מעבדה ולדברים המוכרים. בכל פעם שבו ניסה בלאט, לדוגמא, להריץ את מה שעובד מול כמעט כולם, נתקע בכל מיני דוקוסי'ס למיניהם שנגעו בהכל, קפצו על הכל וטרפדו את הכל. אם הורד מקבל כדור בפנים ורגיל לסיים בנחת (כלומר, או לקלוע או שהכדור יברח לו), לפתע נתקל בשני פאיי'ס ואמבאיי'ס שמתנפלים ומכריחים אותו לסגת. ולאבד. האמת? קצת כמו לראות שחקן ישראל מוכשר משחק בליגת הקיץ של וגאס, למי שחווה את חוויית הצפייה בליאור אליהו בזמנו, ואפילו ברומן סורקין בהזדמנות הקודמת. ההוא, המוכשר משלנו, בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי. הוא צריך את התנאים שלו, ההגיוניים, כדי להצליח, בעוד היריבים שלו עטים על הכדור ובכלל כמו במתקפת זומבים. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל נשארים עדיין בהתקפה. דיברנו על כך לא מעט בשבועות האחרונים, אבל לצד המחמאות על הכדורסל של, מכבי תל אביב הלכה לאחרונה למקומות אחרים. היא טיפה התמכרה למהלכי האינדיאנה ג'ונס של ג'ימי קלארק, שרץ אחד נגד כולם. ככה, עם הדיו דיו הזה, היא הביאה את נס דובאי. ככה, עם ההיידה היידה הזה, היא כמעט הפכה גם מול בסקוניה. אתמול, עוד לפני שהספקנו לחשב כהלכה את סיכויי הפלייאין ולהתיישב לאחר הג'אמפבול, כבר הגיע איבוד הכדור הראשון של הקלארק, שהוביל לדאנק הראשון של הערב. (0:39) האיבוד הראשון הזה, נגיד, הוא בגלל שההגנה של פריז שמה את המכדרר במוד של הישרדות. אוקיי. ואז הגיע עוד איבוד של קלארק כשניסה לנצח את כולם און דריבל. ואז, כשאנחנו כולה 3 דקות וחצי אל תוך הארוע, הוא מנסה שוב ומאבד בשלישית. הפעם, האיבוד מוביל ל-2 נקודות מביכות הרבה יותר, כי בתכלס, אף אחד לא יורד להגנה. (2:17) ויש את עניין לוני ווקר. יכול להיות שאחת הבעיות המרכזיות במשחק ההפסד מול בסקוניה הייתה שהכדורים של הווקר, בתחילה, דווקא כן נכנסו. אולי זה נתן ליגיטימציה להמשך הכדורסל האבוד הזה, שבו קלארק והוא, בתורות, מנסים לעשות דברים שהם גדולים עליהם. גם אתמול, בדקות הראשונות מול פריז, לא רק שווקר זרק כל מה שהגיע אליו, אלא שהוא אפילו קלע את חלקן. כל עוד מנצחים, ומכבי הרי ניצחה ללא הרף עד לדאבל וויק הזה, ומכבי הרי הייתה הקבוצה בעלת המאזן הטוב ביותר במפעל הזה משך שבועות וחודשים, אז קשה קצת יותר להתווכח. עכשיו כבר מותר. כאמור, ההתקפה המוקפדת והמוערכת של מכבי תל אביב, זאת שהייתה זוכה בלא מעט מהפרסים שהייתה אקדמיית הכדורסל האירופאית מעניקה בקטגוריות ההתקפיות, לו היה דבר כזה, הלכה מעט אחורה לאחרונה והתחלפה בדברים שתואמים את הרצונות, היכולות והידע של שני הגארדים הדומיננטיים שלה. אתמול, גם המוקפדת וגם הממש לא, חטפו את הסטירה של החיים שלהן. שלא יובן אחרת. אין כאן שום נסיון לייחס את החרבנא רק לזה או לזה. זוכרים את דימוי הישראלי בליגת הקיץ? למכבי תל אביב הרי יש סופר שחקנים ברמת הכחול לבן. שני שחקנים שכל נגיעה שלהם בכדור מבליטה את רמת הכשרון, את הטאץ' הייחודי. רומן סורקין שיחק אתמול קצת מעל 11 דקות, סיים עם 0 נקודות ו-0 מבטים נוחים לסל. וחטף בכל התקפה נקודות על הפרצוף שלו. תמיר בלאט שותף אמש קרוב ל-17 דקות, סיים עם 0 נקודות ועם פלוס מינוס 25 שלילי. וחטף כל התקפה נקודות על הפרצוף שלו. אני לא כותב את זה כדי לקנטר, לא לגבי סורקין ולא לגבי בלאט, אבל שניהם סוג של גאונים עדינים. בסיינפלדית, שזה התחום בכלל של אהרלוס, קוראים לזה Delicate genius. הנה הרפרנס: בטוויסט אירוני במיוחד של ההיסטוריה, אין מקום לגאונים עדינים בפריז. כלומר, רק כשמשחקים נגד קבוצת הכדורסל הזאת של פריז. זהו. סיימנו עם הפורפליי. מכבי תל אביב התבזתה אתמול. נכון, דברים כאלו יכולים לקרות. נכון, בסוף הדלק נגמר. נכון, אולי (לא מאמין בזה), יש כאן עניין של להפוך מאנדרדוג לפייבוריט. נכון, אחרי תקופה שבה חשבנו שאפשר בלי, מסתבר שלאפקט הפציעות של ליף ולונדברג ולביא וכו כן נודעת השפעה. נכון, אולי, אבל לא מעניין. אפשר להפסיד לכל קבוצת יורוליג ולא משנה אם המשחק חשוב לך או לה. עדיף שלא לאבד צלם של קבוצה. זה מה שקרה אתמול. ועדיין, אם לא שמתם לב, לא דיברנו ספציפית על הגנה. תזכורת - קליק ראשון על הסרטון ינגן את הקטע הרלוונטי. לצפיה חוזרת העבירו את הסרטון לנקודת הזמן שמצוינת בסיום הפיסקה. עכשיו כן. הנה הפוזשן האחרון של רבע הבלהות הראשון. יש עבירה לתת. אין לחץ של בלאט על הכדור. אין יכולת או רצון לסנטוס. (5:34) הנה הפוזשן הראשון של הרבע השני. מכבי מראה את הלחץ המעכב שלה. מעכב? מעכב?? מעכב??? (5:50) הנה מהלך מהרבע השלישי. הנקינס קולע, כן? (9:20) והנה אחרון להפעם. יוצאים שניים על רודן עם הכדור. שזה בסדר. ועכשיו מה, מה עכשיו? (9:50) חשבתי לכתוב כאן על ההגנה של מכבי תל אביב. להעליב אותה, לנאץ בה. אין טעם. הדברים מדברים בעד עצמם. הדברים מבישים בשם עצמם. 3 נקודות לסיום על החוזה החדש של קטש סחטיין עליה – עודד קטש היה היעד הראשון במעלה של מכבי תל אביב ומכבי תל אביב החתימה אותו אצלה. סחטיין עליה. שום דבר, גם בסביבה שבה אין באמת תחרות כרגע על שירותיו הטובים, מרגע שהקואץ' החליט שכל עוד מתנהלת העונה, הוא מדבר רק עם הקבוצה בה הוא מאמן כרגע, איננו מובן מאליו. מאחר שאנחנו אנשים שתוהים, התהיה היא מה באמת המנס ריאה שעומד מאחורי. הרי פלגים לא קטנים בקבוצה הזאת, עד ממש לא מזמן, סברו (בקול) שקטש גדול וגו, אבל יש לו מגבלות שימנעו ממנו את הצעד קדימה. האם גם הפלגים האלו השתכנעו באמת ביכולות, או שמא הבינו שאם אין קטש, אז נעלם סיכוי לפיוס עם הקהל הכועס? כי אם כך, אז זה קצת כמו החתמת היח"צ של ווקר בקיץ, לא? סחטיין עליו – לא, לא. קטש איננו ווקר. והוא באמת עושה קסמים עם חבורה שלא שווה קרב על הפלייאין, בטח בתנאי המלחמה המחורבנת. וסחטיין עליו גם ברמת ניהול המו"מ, עם היכולת למקסם חוזה ולהביא למספרים ששמורים היסטורית רק למאמני השפיץ של המפעל, לכאלו שעשו פיינלפורים ומעלה. האם, בתנאים דומים כלכלית, מקצועית ובטחונית, יוכל קטש לשמר או לשפר את התוצאות האלו גם בעונות הבאות? ספק גדול. תוציאו מחשבון – אוקיי. בואו נהיה אופטימיים ברמת התקציב של הצהובים. בואו נניח, ואין לנו שום דרך לדעת או להניח, שכן או לא מלחמה, כן או לא ביתיות, מכבי תל אביב מגדילה את התקציב המקצועי שלה. בואו נניח. החוזה החדש של קטש, על פי פרסומים זרים, שווה בערך עוד חצי מיליון דולר נטו לעונה. עכשיו, תוציאו מחשבון ותחשבו את זה בשקלים ובעלות מעביד של ישראלי. זה לא מעט. עכשיו, תוסיפו לזה את הדיבור על השדרוג בכסף של בלאט, גם זאת – על פי פרסומים זרים. ושל קלארק? כדי להעמיד קבוצה שלא תזדקק לניסים, מכבי תל אביב צריכה לשמר גרעין מהקבוצה הזאת ולהתחזק בלא מעט שחקנים משמעותיים. ששווים הרבה כסף. אם יש לה את הרזרבה הזאת או אם היא קיבלה את ההחלטה הזאת, אחלה. אם לא, ושמנו לרגע בצד את האופציה לחיות על באיי אווטים, היא חייבת לחיות שוב על הימורים. על ניחושים. שלרוב מובילים אותה לאותו המקום, המבאס, בטבלה של הליגה השניה בטיבה בעולם. שבת שלום. עד כאן להפעם. שיהיה לנו טוב.

שתי הנציגות התל אביביות ביורוליג יגיעו לדרבי אחרי הפסד. מצד אחד, זו לא בשורה גדולה - הרי הן כבר נוצחו ב-32 משחקים העונה. מצד שני, מדובר באירוע נדיר - משום שזו בסך הכל הפעם השנייה שבה שתיהן נכנעות באותו ערב. ומצד שלישי, יש הפסד ויש הפסד. איך הפועל ת"א נראתה ואיך מכבי ת"א. מול מי זו הניפה דגל לבן ומול מי זו. והמשמעות מבחינתה של האחת אינה אפילו החלום של האחרת. 🔴 הרגע אפשר לדבר על 6 הנקודות שקלעה אולימפיאקוס בשנייה וחצי האחרונות של הרבע השני, לחבר אותן ל-4 ההפרש ולהגיד ששם היא ניצחה. אבל זה כל כך הרבה יותר מזה. מחמיא ומתסכל, מתסכל ומחמיא. הפועל ת"א עשתה הכל נכון. צמד שחקני הפנים שנגדה, סשה וזנקוב וניקולה מילוטינוב, שווה 43 נקודות מדד בערב, יותר מכל זוג אחר ביורוליג. אבל השניים הללו חיברו סל שדה בודד וריבאונד אחד במחצית הראשונה. תומאס ווקאפ נתקע עם 0 מ-4 מהשדה. ובאותו זמן - הפועל טסה ל-8 מ-15 מהשלוש (כריס ג'ונס 3 מ-4) וליחס אסיסטים/איבודים של 2:12. ואסילייה מיציץ' תרם 8 נקודות, 3 ריבאונדים ו-5 אסיסטים בשלב הזה. ואז הגיעה העבירה של אנטוניו בלייקני בשלשה של טיילר דורסי. והאיבוד של קולין מלקולם. והאליהופ ב-0.4 שניות של רועי הובר לג'סטין סמית'. סליחה: של ווקאפ לדונטה הול. ואחרי כל מה שנכתב כאן, הפועל פיגרה. ולא פחות מזה, אולימפיאקוס הובילה. זו הייתה הפעם ה-12 שבה התחלפה זהות המוליכה. ה-12 - והאחרונה. לא שהקבוצה הישראלית נשברה, אבל ביתרון היא כבר לא צעדה שוב. ולמה? לא רק בגלל חוסר האחריות והמזל בסטרץ' האחרון של המחצית, אלא גם בגלל העומק וההיררכיה שיש ליוונים. וזנקוב לא מתפקד? יש אלק פיטרס (כבר כתבנו לכם כאן שבכל קבוצה אחרת הוא ייחשב לאחד הפאוור פורוורדים הטובים ביורוליג, ובכוונתו להוכיח את זה בעונה הבאה, אחרי שדחה הצעה של 3 מיליון יורו לשנתיים מאולימפיאקוס). מילוטינוב לא קיים, וטייריק ג'ונס פצוע? יש הול. ואפילו מוסטפה פאל, שבמשחקו הראשון אחרי עשרה חודשים אפילו לא ניסה לאיים על הסל, אבל כל ריבאונד (3), אסיסט (4) וחסימה (2) שלו היו תאווה. ווקאפ לא בפוקוס? פתאום מתעורר קורי ג'וזף. אוואן פורנייה מושבת? אז דורסי סוגר את המחזור הכפול עם 60 נקודות, 10 אסיסטים ומדד 69. פחד אלוהים ישמור. 🟡 הרגע לא צריך היה לקחת אטנט או ריטלין כדי לאתר בפינצטה את המומנט שבו הומחש ההבדל בין פריז למכבי ת"א. כל מה שנדרש הוא לצפות בחצי הדקה הראשונה של המשחק: חטיפה, בלוק ודאנק. שלוש פעולות של שלושה אנשים - סב הררה, אלן דוקוסי ודרק וויליס - ב-30 שניות. התוצאה הייתה רק 0:2. אבל ממנה כבר לא הייתה דרך חזרה. הצהובים ביזו את עצמם מול פריז, ושוב לא הצליחו להתמודד עם הלחץ הבלתי פוסק, עם האנטינסיביות והאגרסיביות, עם המהירות הסילונית. הם הביטו בה ונותרו חיוורים והמומים. כאילו אותה שיטה לא היכתה בהם בכל מפגש ומפגש עם הצרפתים בשנה וחצי האחרונות. קחו את פתיחת הביקור הקודם של מכבי בפריז: בתוך פחות מ-5 דקות היא פיגרה 12:2. לכל הנקודות שספגה היו אחראים מייקל יאנטונן (היום בפנרבחצ'ה), קבאריוס הייז (מונאקו), קולין מלקולם (הפועל ת"א), טי.ג'יי שורטס (פאתינייקוס) וטייסון וורד (אולימפיאקוס). כולם פרשו כנפיים ועפו, המחליפים שלהם לא דומים בכלל ברמתם, המאמן ש"העתיק" את השיטה עומד על הקווים היום ב-NBA וכבר היו לו שני מחליפים, הקבוצה כולה הידרדרה מהפלייאוף למקום ה-16, ועודד קטש עדיין לא מצא פתרון לכדורסל שלה. 🔴 המהפך בשלוש עונותיו האחרונות של וזנקוב באולימפיאקוס, היא סיימה תמיד במקום הראשון בטבלת היורוליג (ובזו שלפניה - בשני). מעטים מאוד המקרים שבהם נתקלה בכזו התנגדות מהרגע הראשון: הפועל ת"א פתחה ב-0:11 שכל כולו היה נוקאאוט מצד דימיטריס איטודיס. בכל אחד מארבעת הפוזשנים הראשונים נגעו שחקניה בצבע. בין שבחדירה, בין שבהכנסת כדור לגבוה, בין שתוך כדי מסירות. אבל הגיעו לצבע. 8 הנקודות הראשונות נקלעו מתוך הפיינט, ואחריהן היה קל (מאוד) למיציץ' לנעוץ את השלשה הראשונה. בזמן הזה, האנשובי'ז מפיראוס (ביוונית זה נשמע טוב יותר - "גברוס" הוא כינוי הגנאי שמודבק לקבוצה ולאוהדיה), עם וזנקוב ומילוטינוב, לא הצליחו להתקרב פנימה. פעם אחת זה נגמר בגג של דן אוטורו, ופעם אחת באיבוד של דורסי. הסיום היה הפוך לחלוטין: איטודיס חזר למשחק בזכות ההרכב הכי נמוך שיש לו, עם אלייז'ה בראיינט בעמדת הפאוור פורוורד, לצד ג'ונס, מיציץ' ובלייקני. יורגוס ברצוקאס, צריך להודות, קצת שיחק לידיו של היריב; למרות שקיבל 14 נקודות מווזנקוב וממילוטינוב ברבע השלישי, הוא חזר לרוטציה הסכמתית שלו עם הליינאפ שעבד ברבע השני (ולא כל כך הצליח ברביעי). הוא שיחק באש, אבל לבסוף השתלט עליה. ואיך? בדרך הכי הפוכה שיש ממה שהפועל עשתה. עם ההרכב הכי גבוה שיש בידיו - פיטרס ב-3, וזנקוב ב-4 ופאל ב-5. בחמש הדקות האחרונות קטפה אולימפיאקוס 5 ריבאונדים בהתקפה (כולל המכריע והחשוב שבהם, של פיטרס על הראש של בראיינט, ב-84:86), ובסך הכל ניצחה 3:10 במאבק על הכדורים החוזרים. וזה, האמת, היה משמעותי יותר אפילו מ-6 הנקודות בשלהי המחצית. הריבאונד המכריע על הראש של בראיינט. צילום: הפועל IBI תל אביב 🟡 ההתהפכות אז מה השתבש מבחינתה של מכבי ת"א? איך "הקבוצה החמה באירופה" נשרפה בתוך שבוע? כיצד היא ספגה 214 נקודות ב-48 שעות? למה שפל הספיגה שלה ברבע אחד ביורוליג (40) החזיק מעמד בסך הכל יומיים, ונשבר אתמול עם 41? ועוד מול מי, מול שתי קבוצות שסיימו את העונה כבר לפני חודשיים? אולי קל יותר להיות הצד הרודף. זה שכבר הוספד, ואין עליו שום לחץ, והוא משחק על הגאווה ועל החוזה לעונה הבאה ועל שאר קלישאות חבוטות ונכונות. לא, אנחנו לא מדברים על באסקוניה ופריז, אלא על מכבי עצמה. את מה שעשו לה השבוע קבוצות התחתית היא עשתה לאחרות בתקופה האחרונה. ופתאום, כשגילתה שהעונה לא אבודה ושיש עוד עבודה, ופתאום יש לחץ ויש מה להפסיד, היא חזרה להפסיד. פיני גרשון אמר אמש בפודקאסטנו המשותף שגם לו היו ימים שבהם כלום לא הולך. כאלה שבהם אתה יודע בשלב מוקדם שאתה עומד להיות מובס. ודווקא הימים האלה הם הזדמנות להעברת מסרים: לא ננצח בכדורסל? לא ננצח בכלל? לפחות לא נסכים להיות מושפלים, ולא נוותר בקלות על כדורים וסלים. מפת העבירות של השחקנים בצהוב מספרת את הסיפור טוב יותר מעמודת האחוזים לשלוש או מספר האסיסטים: ג'ון דיברתולומיאו וזאק הנקינס 4 עבירות. וויל ריימן, אושיי בריסט ומרסיו סנטוס 3 עבירות. ומי ביצעו 0, 1 או 2? לוני ווקר, ג'ף דאוטין, תמיר בלאט, ג'יילן הורד, רומן סורקין וג'ימי קלארק. ברור איזה צד של המשוואה טוב יותר בכדורסל, ואיזה צד יכול להוביל קבוצה לאנשהו. אבל ברור גם שהצד השני הוא זה שיוצאים איתו למלחמה. פחות טוב בכדורסל, אבל איתו יוצאים למלחמה, ריימן. צילום: ג'ורג'ה קוסטיץ' 🟡 העתיד האשליה של מכבי ת"א התנפצה השבוע לרסיסים: היא לא מספיק טובה כדי להיות קבוצה תחרותית ביורוליג. תחרותית - זו קבוצת פלייאוף. לא כזו שבמשך חודשים מפנטזת כיצד להשתחל איכשהו לערב נתון שבו אפשר להגיע לסדרה מול יריבה בלתי-עבירה. אחרי שיצרה לעצמה ודאות בעמדת המאמן, היא אמורה ליצור ודאות יחסית גם בסגל השחקנים. אם תשלה את עצמה שבסך הכל חסר לה קצת, ממש קצת, כדי להיות שם (וזמירות כאלה כבר החלו להישמע לאחרונה) - היא תתפלל ל"נס פלייאין" גם בעתיד. אם תנסה שוב להרוס הכל ולבנות מחדש - היא שוב תפיל את עצמה באותו בור שאליו היא נוהגת ליפול בכל עונה מחדש. אין כאן סתירה. הישראלים צריכים להישאר. וגם שלושה וחצי מהזרים (קלארק, בריסט והורד. ואולי איפה לונדברג, בהתאם לשכר ולכשירות). אז מה חסר? בקטנה. שני כוכבים בכירים בעמדות הגארד וסנטר הגנתי מוביל. הדברים האלה שהיא מחפשת ולא מוצאת כבר שנתיים, ולהפוך "רול פליירס" משחקנים מובילים לרול פליירס על אמת. למי אכפת מהעונה הבאה עכשיו? צילום: הפועל IBI תל אביב 🔴 העתיד ומה יהיה בהפועל ת"א בעונה הבאה? אחרי שאופציית קטש ירדה מהשולחן, איטודיס יישאר או לא? אוטורו ימשיך או שמישהו ישכיב עליו בלטות וינצל את סעיף היציאה? ומה יעשו עם החוזה של מיציץ'? ומה יקרה עם ים מדר ותומר גינת? והאם הגיעה העת לשדרג מג'ונס לרכז אחר? רגע רגע רגע. למי בכלל אכפת מזה עכשיו? הפועל ת"א רצה לפלייאוף, ובמצ'אפים מסוימים יכולה להתחיל גם לפנטז על פיינל פור. העונה הבאה תחכה לעונה הבאה. ככה זה כשמצליחים.

פעם, לפני לא מעט שנים, נהגו פרשני כדורסל לתת סימנים בסגנון הכדורסל של מדינות: הספרדים רצים בטירוף. היוגוסלבים מתמחים בחדירה והוצאה. האיטלקים שומרים חזק. היוונים שומרים חזק עוד יותר. מאז נפתחו הגבולות, הומצא כלי פופולרי המכונה יוטיוב, והמידע על כדורסל הפך אינסופי. הוא זורם בלי הגבלה מיבשת ליבשת וממדינה למדינה, והאיפיונים הגאוגרפיים נעלמו כמעט לחלוטין. ההוכחה המובהקת ביותר לכך היא הפערים התהומיים בפילוסופיית המשחק בין דימיטריס איטודיס לגאורגיס ברצוקאס. אחד יווני שמאמן קבוצה מישראל, השני יווני שמדריך קבוצה מיוון, אבל נקודת המבט שלהם שונה בתכלית. האיטודיס-בול, שיש הטוענים שהוא בכלל הדדאס-בול, הוא פיתוח של סטריטבול אמריקאי, עם מאפיינים כירורגיים של ניצול מיסמצ'ים. זה משחק של גארדים; איטודיס סומך על היצירתיות, על ההחלטות, ונותן למיציץ', בריאנט, ג'ונס ובלייקני הרבה חופש. פיק אנד רול, בידודים ואחד על אחד הם חזות הכל. הגבוהים יעשו סל אחרי מסירה של גארד שחסמו לו בפיק אנד רול או מריבאונד התקפה. מסירות פנימה? זה קורה בעיקר בזכות שיתוף הפעולה המבריק בין כריס ג'ונס לאלייז'ה בריאנט, שעובד עוד מימיהם במכבי ת"א, לא בזכות פוסט אפ של סנטרים. הגארדים מקבלים מאיטודיס הרבה חופש. צילום: הפועל IBI תל אביב הברצוקאס-בול (מודה, זה קצת מסורבל) הרבה יותר רומנטי: ניכר שהוא מאמין במשפטים כגון "לכדור יש אנרגיה משלו". לצד האחד על אחד של טיילר דורסי (שבלעדיו היוונים לא מנצחים), אצל ברצוקאס תמיד יהיו גם חסימות לקלעים, הרבה תנועה בלי כדור ופוסט אפ. יהיה סנטר, יהיה פאואר פורוורד, יהיה סמול פורוורד, כמו פעם. כדורסל בלי עמדות זה לחלשים. לאורך רוב המשחק הנהדר בין הפועל ת"א לאולימפיאקוס, שהסתיים בניצחון היוונים 85:89, באו לידי ביטוי ההבדלים הפילוסופיים - כמו ברבע השני, למשל, כשאלק פיטרס, ה-4 המחליף, חתך פעמיים ברציפות ממצבים שונים לטבעת וקיבל כדור לסל קל מול שומרים נמוכים יותר, מיציץ' (אחרי חילוף) ומלקולם. בהפועל, לעומת זאת, אין אף גארד ברמות הנגריות של תומאס ווקאפ, שאיפשר למיציץ' להיכנס לבונקר בדקות הפתיחה, לעבור מתחת לחסימות ולהריץ את קבוצתו ל-0:11. הפער בפילוסופיות הגיע לשיא 3:50 דקות לסיום, כשאיטודיס עבר מסתם הרכב סמול בול עם מלקולם ב-4 להרכב של סופר סמול בול, כשמיציץ' החליף את האחרון, והצטרף לג'ונס, בלייקני, בריאנט ואוטורו - 4 גארדים וסנטר. למען ההגינות, היה משהו מתבקש ברביעיה הזאת, בערב שבו הרכז הסרבי הצטיין עם 8 אסיסטים ו-14 נקודות, ואפילו החזיק מעמד יפה בהגנה. הפועל הלכה אול אין על הכישרון שלה. 8 אסיסטים ו-14 נקודות לסרבי. צילום: הפועל IBI תל אביב ומה עשה ברצוקאס? התחיל הכי גבוה שלו, ורק הגביה. הוא החזיר מהספסל את וז'נקוב וצירף אותו לפיטרס ומוסטפה פאל, בהרכב של שני מספרי 4 ומספר 5 בגובה רב. לכאורה, הפילוסופיה של מאמן אולימפיאקוס ניצחה - ריבאונדים בהתקפה של פאל ופיטרס נתנו לאורחת עוד כדורים קריטיים שהסתיימו בנקודות. אבל אם כתבנו אחרי ההפסד של הפועל לפנאתינייקוס על מקריות, חייבים להיות הוגנים ולהזכיר שריקה מפוקפקת לעבירה של בלייקני ששלחה את דורסי לנקודות חשובות שקבעו 82:86 ליוונים, וגם את האיבוד המטופש של מלקולם בסוף המחצית הראשונה, שהוביל להאלי הופ של הול מתרגיל אאוט. עם זאת, בהנחה שהפועל תל אביב תגיע לשלבי ההכרעה של היורוליג ולא תפשל בשני המשחקים שנותרו לה בעונה הרגילה, ההפסד מול אולימפיאקוס גם מבליט את החולשות בסגל המיליונים של עופר ינאי. עמדה מספר 4 היא חור ידוע, שבלט במיוחד מול הקבוצה הכי טובה במפעל בתחום. וז'נקוב ופיטרס קלעו ביחד 21 נקודות ולקחו 13 ריבאונדים, מול 2 נקודות ו-3 ריבאונדים במצטבר של נציגי הפועל בעמדה, כולן של איש ויינרייט (אדוארדס שיחק אך לא קלע או קלט). כושר הקליעה הרע של איש - 0 מ-3 בחוץ לקשת אתמול, 0 מ-7 מצטבר בשלושת המחזורים האחרונים - גורם לבעיות משמעותיות בריווח והופך את מלקולם לברירת המחדל בעמדה. כשמצרפים לזה את העומק והגודל בעמדה 5 של היוונים, עם פאל, מילוטינוב והול (בעוד הסנטר השני לשעבר וכיום השלישי של הפועל, ג'ונתן מוטלי, לא שיחק שנייה השבוע) המחיר הוא הפסד צפוי 32:40 בריבאונד. ספויילר - זה לא נכנס. צילום: הפועל IBI תל אביב יותר מהבעיה בעמדות הפנים, להפועל חסרים בולדוגים הגנתיים. מול ווקאפ ו-וורד, שעלה מהספסל והיה חלק מריצת 2:18 ברבע הראשון, הפועל מסתמכת בעיקר על ויינרייט ועל המאמץ של מלקולם. אדוארדס כשל אתמול גם בחלק הזה של המגרש. בשלב הזה של העונה, הדי.אן.איי של הפועל כבר לא ניתן להכחשה או לשינוי: היא יכולה לנצח בהתקפה, באמצעות הכישרון, ולהסתיר את חסרונותיה ההגנתיים הרבים באמצעות פתרונות טקטיים שלפעמים יעבדו יותר (מול פנאתינייקוס) ולפעמים פחות (מול אולימפיאקוס). בשורה התחתונה, קשה להאמין - אבל מאמן יווני בונה על לקלוע יותר מהיריבה, משל היה פיני גרשון בשיאו. בניגוד לתחומים אחרים, כדורסל הוא כבר לא עניין של גאוגרפיה.

יש לנו אלופה. בסיומו של משחק גמר מרתק וטורניר מכללות עמוס, אינטנסיבי ודרמטי - המישיגן וולברינס גברו 69:63 על יוקון האסקיס וזכו לטפס על הסולמות ולגזור את הרשתות על הבמה הכי גדולה בארה"ב מחוץ ל-NBA. לפני הכל - כפיים. עצירה של פרגון אמיתי לקבוצה אדירה ששיחקה לכל אורך העונה כדורסל שוטף, מחויב, אגרסיבי ויפה לעין. תנו להם. הם סבלו מספיק בעבר. ניצחון בדרך הקשה לפני שנצא רגע למבט מאקרו על האליפות של מישיגן ומשמעויותיה, חשוב לשים דגש על הדברים שהביאו לה את האליפות הזו, על הפרקט. המשחק הפגיש בין שתי קבוצות הגנה מעולות שדי ביטלו האחת את חוזקות השנייה. יוקון הצליחה להכתיב קצב משחק נמוך ולעצור לחלוטין את משחק הריצה של האלופה. 2 נקודות בהתקפות מעבר הן שפל עונתי של הוולברינס. מנגד, החבורה של דאסטי מיי המשיכה במגמה הברורה שלה לכל אורך הטורניר והציגה הגנת צבע מפחידה שהצליחה לשבש את ההתקפה העומדת של ההאסקיס. יוקון התפשרה והשליכה שלשות ללא הרף (50% מזריקות השדה שלה הגיעו מבחוץ, לעומת ממוצע עונתי שעמד ערב הפיינל פור על כ-40%) אותן קלעה באחוזי יעילות נמוכים. הסטים הארוכים והמתוכננים של דן הארלי נשברו לא אחת, וחלק מהשלשות (שגם נכנסו) נזרקו מכדרור או בקאצ' אנד שוט חפוז בסוף שעון. באופן כללי, זה לא היה משחק מהנה לצפייה. ריבוי עבירות, התקפות ארוכות ותקועות, והרבה לחץ. 16 אסיסטים שנמסרו ע"י שתי הקבוצות גם יחד במשחק שלם יכולים ללמד על הכדורסל התקוע והכבד שראינו. במשחקים צמודים ושיווניים כאלה הדברים שמכריעים לעיתים הם מאצ'-אפים ספציפיים ומהלכי האסל של שחקני משנה. בואו ניתן שתי דוגמאות מייצגות. נוקקאוט ספרדי. המאצ'-אפ בין אדאי מארה מצד מישיגן וטאריס ריד ג'וניור מיוקון עמד במוקד המחצית הראשונה. בתחילת המשחק שני המאמנים הפנו את ריכוז המאמץ לאיזור הצבע, והנחו את חניכיהם לדחוף את הכדורים פנימה לאנשים הגדולים. מארה, שהציג פיינל פור לא פחות מאדיר, הצליח לעצור את ריד פעם אחר פעם בכוחות עצמו מבלי להיזקק לעזרה בפוסט אפ, וזה פינה את שאר שחקני מישיגן להיצמד לשחקני ההתקפה מיוקון ולשרוד את ריבוי החסימות והתנועה ללא כדור בהתקפה של ההאסקיס. ריד סיים את המשחק עם 4/12 מהשדה ונראה היה מתוסכל לאורך שלבים ארוכים בהתמודדות. מארה הצליח להשתלב במשחק ההתקפה ולייצר נקודות בצבע עם הגב לסל, וכשהוא עם הפנים - להוות איום מסירה פנימה בהיי-לו לשאר הגבוהים שנעלו עמוק בפנים. מישיגן הצליחה לייצר 36 נקודות בצבע בכמעט 50%, יוקון נעצרה על 22 נקודות בפנים ב-33% בלבד. ה-מהלך. לא מעט שחקנים במישיגן זכאים לקרדיט על הניצחון ועל האליפות הזו. כמעט כל שחקני החמישייה סיפקו את הסחורה, ובפרט הרכז אליוט קאדו שלא הפסיק להפעיל לחץ על הטבעת ולשמור כמו בולדוג, ויקסל לנדבורג שעלה לשחק פצוע אבל עדיין הורגש בכל פוזשן הגנתי. אבל מי שניצח את המשחק במו ידיו היה דווקא שחקן הספסל, הפרשמן טריי מקני. תראו את זה. איבוד כדור קריטי של מישגן אחרי שיוקון מצליחה להוריד ממינוס 9 למינוס 4. ריד מתנפל על מסירה עצלה בסבך שחקנים שהגיע לשמור את הפיק נ' רול, ומעביר לסולו בול. בול טס לכיוון הטבעת ומקני מגיח מאחוריו, ועם קונטסט של מאמץ ומחויבות מצליח למנוע שתיים קלות וסופר קריטיות. כמובן שהקארמה מזכה אותו מיד אחר כך בשלשה קריטית שמעלה את ההפרש חזרה ל-7 וסוגרת עניין. מהלך של שחקן ספסל שמביא אליפות. אין דבר שמאפיין יותר קבוצות ווינריות. הרבה מעבר לאלופה על הפרקט אם נצא רגע למבט מאקרו, האליפות של הוולברינס היא תוצר ישיר של שינוי הפרדיגמה בכדורסל המכללות. היא הסמן המובהק ביותר של המעבר מהשיטה המסורתית של גיוס כשרונות צעירים, גיבושם לאורך שנים והקניית שיטה מקצועית מובחנת, לניהול בדרך זהה לכדורסל מקצועני: בניית סגל דרך ביצוע רכש שממקסם את פוטנציאל ההצלחה. הניצחון בגמר על יוקון יניע, כך ניתן להניח, תהליכים דומים בפרוגרמים נוספים שאיחרו להתעורר. בעידן הנוכחי, כך נראה, הדרך לתואר כבר לא עוברת דרך גיוס תיכוניסטים מוכשרים ומבטיחים. דאסטי מיי בנה את מישיגן כפאזל של שחקנים שבשלים להצלחה מיידית, ומגיעים כמוצר די מוגמר, יחסית לכדורסל המכללות, ברמה הפיזית והמנטלית. מתוך שמונת השחקנים המרכזיים ברוטציה, חמישה צורפו בשנתיים האחרונות דרך הטרנספר פורטל. שחקנים כמו קאדו (שהגיע מצפון קרוליינה) ולנדבורג (שהצטרף מ-UAB) הם דוגמאות ל-"קניית בשלות". במקום להשקיע שנים בפיתוח, מישיגן השתמשה בפורטל כמרקט-פלייס שבו היא רכשה ניסיון מוכח, מה שאפשר לה להציב על המגרש סגל מנוסה, מבוגר (יחסית) ובשל של שחקנים בני 24-21 הנהנים מיתרון פיזי ומנטלי מובהק על פני יריבים צעירים. זה נתן לה יתרון משמעותי על יריבותיה לאורך רוב שלבי העונה, והביא אותה במומנטום משמעותי אל תוך הפלייאוף. כל זה מתאפשר באמצעות ה-NIL. הכסף הגדול שנכנס למערכת, ומאפשר לצרף רכש ולשמר כוכבים מתבגרים, הוא אלמנט קריטי בהצלחה של מישיגן השנה. אדאי מארה, מורז ג'ונסון וכאמור לנדבורג הצטרפו לא רק בזכות המותג, אלא בזכות היכולת להציע חבילות פיצוי כספי המתחרות בחוזים מקצועניים אמיתיים. ה-NIL הפך לכלי הניהולי החשוב ביותר: הוא מאפשר להשיג את השחקנים הטובים ביותר של הקבוצות הבינוניות ולהפוך אותם לחלק ממכונה משומנת של פרוגרם עם יומרות אליפות. לנדבורג, שחבריו למחזור הגיוס בתיכונים מככבים היום ב-NBA (קייד קאנינגהאם, אוון מובלי, ג'יילן ג'ונסון וג'ונתן קומינגה), קיבל בקיץ הצעה כספית מקנטאקי שלא נופלת מחוזה רוקי של בחירת לוטרי. הוא דחה אותה, והצטרף למישיגן בחוזה נמוך במעט, אבל גם כזה המוערך במיליוני דולרים. השנה הנוספת במכללות שדרגה את מניית הדראפט שלו משמעותית, והוא כלל לא נפגע כלכלית ביחס לבני גילו שכבר עשו את הקפיצה לכדורסל המקצועני. בשביל מה למהר? האליפות הזו מסמלת את הפיכת ליגת המכללות לליגה מקצוענית לכל דבר. המכללות הגדולות פועלות כעת כגופים שצריכים לנהל תקציבי שכר ולבצע עסקאות מהירות בשוק השחקנים דרך הפורטל. מישיגן לא רק ניצחה על המגרש - היא פיצחה את הקוד של העידן החדש, שבו בשלות וכסף מנצחים פוטנציאל ותהליכים. פורטל בשיגעון הימים האחרונים בגזרה הישראלית מלמדים על נהירה המונית של הנציגים כחול-לבן אל הטרנספר פורטל, שנפתח אתמול ויימשך עד ה-21 באפריל (חלון העברות מוגדר בזמן זה קונספט נהדר, אה? @מנהלת הליגה). מעין דלת קסמים שיכולה לפתור בעיות: בעבור מי שמחפש להשתדרג ולהתקדם ומי שמחפש גלגל הצלה מבחירה פחות טובה שעשה בקיץ שעבר. סיכומו של דבר, עונת 2025/26 של הנציגות הישראלית בכדורסל המכללות לא תיזכר כהצלחה גדולה. אפשר להגיד, בהרכנת ראש, שהתחזיות המוקדמות שלי בטרום העונה היו די רחוקות מהמציאות בשטח. המטרה שסימנתי, ככלל, לישראלים המובילים שיצאו להרפתקה הזו הייתה להשיג את כל השלושה: דומיננטיות על הפרקט; התקדמות מקצועית באמצעות המעטפת הארגונית; וכמובן - כסף. 1/3 זה מספיק טוב? המטרה הראשונה, אפשר לומר בפה מלא, לא הושגה. אין שחקן אחד שיצא הקיץ לליגת המכללות והצליח להשפיע באמת על הקבוצה שלו. זאת, להבדיל, מדוגמאות כמו יואב ברמן ועופרי נווה, שהגיעו לעונה כשחקני שנה שנייה. ברמן ונווה מוכיחים היטב את התזה שהציג הירש בטורו מאתמול - יש יותר סיכוי להצליח בתהליך ארוך טווח שמתחיל מפרוגרמים קטנים ובינוניים ובנוי על התקדמות דרך הפורטל. זו אטמוספירת כדורסל אחרת, שבה העבר המקצועני לא באמת משחק תפקיד ואת הקרדיט צריך להרוויח במגרש החדש. את מידת ההצלחה הכללית בהשגת המטרה השנייה אין לי באמת יכולת לאמוד. מובן שעונת משחקים מלאה תחת מעטפת מקצועית ברמה מעולה וברמת תחרותיות גבוהה יכולה לשפר את היכולת הפיזיות, המנטאליות ואת השכלת הכדורסל של השחקנים. אבל במיעוט דקות על הפרקט קשה כרגע לראות אם התהליכים הללו אכן נשאו פירות בטווח הבינוני-קצר, ולשם כך נצטרך להמתין לעונות הבאות. ביחס למטרה השלישית, הכסף, אפשר לסמן וי. לא בדקתי את חשבונות הבנק של השחקנים אבל הרצון להמשיך עוד עונה במסגרת הזו, גם אחרי שנה לא פשוטה ברמה המקצועית, מלמד על האינטרס הכלכלי הדומיננטי. גם הנהירה הבינ"ל שרק הולכת וגוברת אל תוך הליגה הזו מלמדת על האטרקטיביות, בימים בהם מישקו רזנטוביץ' שולח את מיטב בניו לטיסות טרנס-אטלנטיות בכיוון אחד. אפשר להעריך בזהירות שתהיה ירידה מסוימת בסכומים, והמנהלים במכללות ינסו להתנהל בצורה יותר מושכלת עם הכסף שהם מקבלים. ברקע - התפתחות ושינויים כל העת של הכללים והחוקים, במטרה לייצר סדר בבלאגן: לשלוט במעבריות הבלתי פוסקת ולפקח במידה טובה יותר על הכסף שזורם. סיומה של עונה תרשו לי לחתום את הטור בנימה מעט אישית. כדורסל המכללות תמיד היה מעין "חור שחור" בהשכלת הכדורסל שלי. הכרתי השנה לעומק עולם מרתק של כדורסל שונה - דרמטי, אטרקטיבי ואינטנסיבי. דמויות חדשות, מונחים חדשים, תרבות חדשה. אחרי עונה שלמה של ליווי הביזנס הזה די מקרוב, הצלחתי להעשיר את תפיסת העולם שלי ביחס לענף כולו: למדתי על האופן שבו שחקנים מנהלים את הקריירות שלהם; גיבשתי הערכה מחודשת לתפקידו על המאמן והשפעתו על המשחק (רעיון שנמצא בשחיקה מתמדת באירופה וב-NBA) ונחשפתי לשיטות משחק וספרי תרגילים מעניינים. בתכל'ס, השחקנים הישראלים היו רק תירוץ. למי שעוד לא עלה על הרכבת - ממליץ לא לפספס לקראת העונה הבאה. תרבחו ותסעדו.

אתמול כבר הספקנו לתת לכם סיכום ראשוני של משחק ההצגה של הפועל תל אביב מול פנרבחצ'ה. הבוקר כבר העלינו טור הופמן בהמשך למשחק שבו נכנעה מכבי תל אביב לבסקוניה. עכשיו, הזדמנות לעטוף מחדש את ההתייחסות שלנו לערב ששם את טים איטודיס בעמדת זינוק ואת טים קטש בעמדה שכבר שכחה שקיימת. נתחיל עם המנצחת. נתחיל עם האדומה. סוף ינואר – תחילת פברואר היה השלב שבו האיטודיס-בול, או שמא הדדאס-בול, הגיע לכדי עצירה. 64 נקודות מול באיירן מינכן. 75 נקודות מול הכוכב האדום. ומיד אחר כך עוד הפסד מול ולנסיה. ומיד לאחר מכן עוד הפסד בקובנה. כשהכל תקוע. כששום דבר לא עובד. לפני שנכביר, אני רוצה רק להפנות אתכם למספרים המוחלטים של ההתקפה האדומה במשחקים האחרונים: 93 מול פריז, 109 נגד בולוניה, מדלגים על ריאל (כי זה פוגע בתאוריה), 109 בהזיה שמול בסקוניה, 92 מול פאו, 95 נגד פנר. כתבנו כאן ובמיוחד כאן על הדומיננטיות ההתקפית של הפועל תל אביב בפרמטרים שונים וחשובים, במיוחד כשהיא מתקיפה על חצי מגרש. במיוחד במהלכים של בידודים. בלי לרוץ במקרו. עם כדורסל של מיקרו. על פניו ותאורטית, כאשר פוגשים קבוצת הגנה של שאראס, הדברים אמורים ללכת הרבה יותר קשה. לפרטים, ראו את הפעם הקודמת בה נפגשו שתי הקבוצות הללו בנובמבר, כשרק התעלות התקפית של האדומים אפשרה לה לסיים משחק שלם עם 68 נקודות. אבל כמו שאומר הקוף, וואט וואז וואז, וואז וואז. אמש, מול אלופת יורוליג שאיבדה צלם של קבוצה לאחרונה, הפועל תל אביב עשתה בה כרצונה. עוד ועוד ועוד ועוד ועוד חמישה סנטרים שונים ניסתה אתמול פנרבחצ'ה להעמיד מול אוטורו ואודיאסי. היחידי בהם שייצר איזשהו אפקט היה יאנטונן, שפרץ אנרגיה שהנהיג הגנתית איפשר מה שנראה היה כקאמבק אפשרי. שהניידות והאומץ שלו קטעו לרגע את השטף בהתקפה האדומה. תזכורת - קליק ראשון על הסרטון ינגן את הקטע הרלוונטי. כדי לצפות בשנית, הפעילו את הסרטון והעבירו אותו עד לנקודת הזמן המצוינת בסיום הפיסקה. מצד שני, כשיש גבוה יריב שמזנק כשיטה. כשיש יריבה שנוטלת סיכונים ולאו דווקא מגבה אותם עם חיפוי מאחור, הדרך להעניש קצרה. כאן למשל, בתרגיל הכנסת כדור מקו הבסיס, הולכת הפועל תל אביב לפיקנ'רול מהצד, אמפטי (כלומר, בלי שחקן נוסף בפינה הקרובה). יאנטונן יזנק על הכדור? בכיף. בראיינט יגביה. אוטורו ינחית. (4:22) הרבה דברים אמרנו וכתבנו על ההתקפה של הפועל תל אביב הזאת, שלעיתים קרובות גרמה לצופים מה שהרגיש כמו נזק לראייה. כאמור, אסתטי זה לרוב לא. יעיל? אי אפשר להתווכח עם המספרים המתקדמים מחד והטבלה הברורה מאידך. וכאשר הגארדים הדומיננטיים של הפועל תל אביב מזהים בעיה בצד השני, הם הולכים עליה שוב ושוב. זוכרים את הקטע שהראינו לפני שניה? הנה, קבלו עוד סייד פיקנ'רול אמפטי, הפעם מול הסנטר מלי. עם תוצאה זהה. (5:15) והיה עוד אחד כזה, במחצית הראשונה, ברגע נדיר למדי שבו הפועל תל אביב מריצה את המהלך הזה בהתקפת מעבר, כאשר אף סנטר יריב לא מספיק לחזור בזמן. יפה? יפה. יעיל? הכי. (0:39) מאחר שהמסיים בכל המהלכים האלו הוא אותו האוטורו, ראוי לעצור לרגע ולתת כאן תובנה קטנה. אל תקשיבו לרגע למלהגים שמקוננים בפניכם מדוע לא "משחקים על אוטורו". הם לא מבינים. תתעלמו. אוטורו הוא לא שחקן שצריכים לשחק עליו. אוטורו הוא לא המטרה. אוטורו הוא העונש. הוא יגיע לאזורים הנכונים, בדרך כלל לאחר שחוסם, ויהיה שם כדי לתפוס את הכדור במידה שההגנה תבחר לצאת אל המכדרר. כלומר, ההחלטה היא בידיים של המיציצ'ים והג'ונסים. אם הם בוחרים לשחק כדורסל כדי לנצח, הם ימעטו בהחלטות קרקסיות ופשוט ימסרו למי שפנוי, במקום לקחת זריקות קשות על פרצופים. אמש, כזכור, הם ויתרו כמעט לחלוטין על הזריקה מבחוץ (9 שלשות בלבד נזרקו לאחר 3 רבעים) והתמקדו באיתור החורים בהגנה הטורקית. זה לא נקרא "לשחק על" מישהו. זה כן נקרא לשחק כדי לנצח. הוא לא המטרה, הוא העונש. דן אוטורו. צילום: הפועל IBI תל אביב הנה זה מגיע עוד דבר שצריכים להתעלם ממנו הוא תאוריית המיציץ' מגיע באפריל. לא שזה לא יכול לקרות, אבל רק ברמת התאוריה. רגע, אני מסביר. ברמת סיפור הספורט, כיף ללכת לתאוריית הסופרסטאר שנח כל העונה והתייצב כשחשוב. זה לא המקרה כאן. מיציץ' דוחף קדימה, לרוב יותר מדי, מתחילת העונה. הוא לא חיכה, הוא לא ויתר. לא שם הייתה הבעיה, אלא יותר עניינים של חידוד התקפי, של עמידה בציפיות ובכסף, התאמה לשחקנים האחרים ולמאמן שלו וכן הלאה. אתמול קיבלנו, בזמן כסף, את אחד המשחקים הכי שלמים ומרשימים של הואסה בגרסתו העדכנית. כולל שינויי קצבים, כולל דיוק פסיכי בזיהוי הרגל החלשה של השומר שלו, בהתקפת כדרורים או מתפרצת. מול חילופים הגנתיים ששמו מולו את הברצ'ים של העולם, הכניסה של מיציץ' למשחק, כבר בתחילתו, הייתה נוחה למדי. מול מדיניות הגנתית שכיוונה אותו, ולא רק אותו, שמאלה, זה רק הפך את הסיפור לקל עוד יותר. יאללה, שתי דוגמאות: אחרי סוג של פינדאון בתחילת המהלך, מיציץ' עולה כאן למעלה ואל חסימה של אוטורו. ויש כאן ריג'קט וכל מיני דברים אחרים שאומרים באמריקאית. אני מבקש שתשימו לב אל הקצב. אם מיציץ' הולך מהר מדי בהתחלה, יש כאן חשיפה להתנגשות מול אוטורו שנמצא בנתיב התנועה שלו, לכאורה. אבל דווקא ההאטה היא זאת שעושה הבדל. היא מאפשרת לאוטורו לעבור למצב פארקינג בצבע. היא כופה על מלי לקבל החלטה ולצאת אל הסרבי. (3:43) וכאן, מול ביטים. עזבו, פשוט תראו את זה. (4:53) אוקיי. שיקרתי. קבלו דוגמא שלישית. זוכרים את הפינדאון שהראנו שני מהלכים אחורה? הנה עוד אחד, עם קריאה שונה. גם כאן עולה המיציץ' על חסימת עומק ראשונית. וגם כאן, עם המשך שונה, מוצא מולו את מלי. שצריך לבחור את הרעל שלו. ואם הוא לא יוצא החוצה ומפקיר את אוטורו בפנים, הוא מקבל את הטריצה בחוץ. (5:04) אחרי שכתבנו והדגמנו, זמן לתיקון טעות בפיסקת הפתיחה בעניין מיציץ'. זה נכון שהוא מעולם לא ויתר, בהתקפה. לאורך כל העונה הזאת, מיציץ' הכי מוותר שיש בהגנה. לא אתמול. לא מול פנר. מיציץ' היה שם כדי לסחוט איבודי כדור מהול, מביטים, מפאקינג הורטון טאקר. אם המניפסט ההתקפי האוטומטי של כל יריבה היא פשוט ללכת על וסיליה מיציץ', אז אתמול הוא לא עבד. כלומר, אתמול הוא כן עבד. כאן, למשל, קרדיט חייב להגיע לסטאנט ולעזרה ההגנתית של בלייקני. אבל, זה לא היה קורה אלמלא מיציץ' מחזיק כאן מעמד מול הטרקטור של שאראס. (2:47) הרעיון ההגנתי כתבנו אתמול על הרעיון ההגנתי של הפועל תל אביב, דרך ההחלטה הרוחבית לרמות מהקלעים ולצופף בפנים בכלל ועל הורטון טאקר בפרט. דרך ההליכה על הכתף של החודרים. צריכים כאן להחמיא, ספציפית, לאופן שבו הצליח איטודיס לעמעם את בעיית אוטורו במהלכי הפיקנ'רול. כי בעיקר מול בסקוניה, אבל גם במשחק שאחרי, נחשף הסנטר המוביל של הפועל תל אביב כמעט מדי מהלך. פעם אחר פעם. ואתמול הרבה פחות. זה הגיע גם ברמת החידודים של הפתרונות ההגנתיים. מתי מחליפים ובעיקר מתי לא. מתי יוצאים לשואו קטן ומי מחפה כשזה קורה. לא פחות, מתי מצליחים בכלל למנוע את המעורבות ההגנתית הזאת. אז נכון, מול בולדווין שהרגיש פסיבי לחלוטין מול האקסית שלו מתל אביב והכי אקטיבי שיש מול התל אביבית שהוא שונא, היו כמה רגעים שבהם העצירות התגלו כקשות. מצד שני, מול רכז עם סדרי עדיפויות שהשתנו, בהמשך למפגש המוצלח עם שאראס, זה משהו שההגנה לגמרי חיה איתו. נכון, פנרבחצ'ה הנוכחית במשבר עמוק, והדבר ניכר עליה מדי מהלך. נכון, זה לא מעניין בשום צורה שהיא. הפועל תל אביב התייצבה אמש למשחק שיכול להגדיר את העונה שלה. ושלטה בו רעיונית ומעשית, בשני צידי המגרש. וסיפקה 40 דקות של דומיננטיות מוחלטת. ופתאום, אחרי שמהלך עונה שלמה התקשתה מול הגדולות, היא רושמת שני נצחונות רצופים מולן. האם זה זה? מעניין מה יהיה לאולימפיאקוס להגיד בנושא, כבר מחר. כעת, אל המשחק השני של הערב. כמו דובאי. כמעט בדיעבד, ניתן היה לאסוף רמזים מקדימים ומתקדמים לאופן שאליו יילך המשחק הזה. להבדיל מהנצחונות שקדמו, הפעם לא היה פיגור ממנו צריכה הייתה מכבי תל אביב לחזור. פתאום כל הצ'אלנג'ים מסתיימים בהחלטת שיפוט לכיוון השני. פתאום השלשה החשובה של בריסט לא נכנסת (ולא רק היא, אלא כל ה-4 שהטיל). פתאום הלוסבולים, הכדורים על הריצפה, הולכים כמעט כולם לקבוצה שמשחקת בשביל הכיף שלה, בכיף שלה. מכבי תל אביב הייתה כבר בסרט דומה במשחק הנס שלה מול דובאי, אחת שמוכשרת בהרבה ממה שיש לבסקוניה להציע. וכשהיא נכנסה לבור עמוק מול האחות ליבשת אסיה, נכנס אז ג'ימי קלארק למוד של צפון דרום והתחיל להתקיף בחמת זעם את הטבעת. כל התקפה הפכה למעין התקפת מעבר וכל התקפה נגמרה במשהו טוב. פייר? כך זה הרגיש גם אתמול. כן הכדורסל של קטש, לא הכדורסל של קטש – הרגעים הטובים של המחצית השניה הגיעו כשהכדור הגיע אל הידיים של זה שמשחק בסגנון אינדיאנה ג'ונס בואכה דיו דיו, שפשוט כפה את דרכו פנימה, ולא משנה מול כמה שומרים. דיו דיו נתקל בקשיים, קלארק. צילום: Baskonia Vitoria להבדיל מהמשחק מול דובאי, הפעם זה גם נתקל בקשיים. לצד פוזשנים חוזרים בהם הבקיע בעצמו או בישל לחלוצים שעמדו חופשיים מול שער ריק (לא שזה תמיד עזר במקרה של הורד), הוא גם נתקל, נתקע והגזים. למשל כאן. (1:46:20) או כאן. (1:56:31) ועדיין, רצף טעויות הזויות של דובאי, סליחה – בסקוניה, שם את מכבי תל אביב במצב של מבוא לנס נוסף, של גניבה נוספת, של שיפור המאזן הלא שפוי שלה במשחקים צמודים. אבל לא, לא הגיע לה (גם אתמול). נס לא היה שם. ובצדק. הסיפור של לוני מהלך המשחק, כתבתי לעצמי שלצד כל המחמאות לקואץ' קטש בעניינים שקשורים לכדורסל בכלל ולהתעגלות הטקטית שלו בפרט, אולי ההישג הגדול ביותר שלו, אולי ההתקדמות האישית הגדולה ביותר שלו, נוגעת לחיבור ולחיבוק עם לוני ווקר. ווקר הוא לא באד גאי במובן הקלאסי או בכלל. היסטוריית הכדורסל רוויה בשחקנים גדולים ובעייתיים. ווקר ממש לא כזה. מצד שני, הוא מייצג את השחקן הקלאסי שקטש לא מכיר או לא מבין. קלעים שונים, החל מפלדין הירושלמי והיליארד התל אביבי, הוציאו מקטש בעבר אמירות בסגנון של "אני לא יודע מה לעשות איתם". מגה סקוררים, נניח מייק ג'יימס, הוציאו מהמאמן אמירות נגטיביות, כלומר ביחס לאפשרות שלו לעבוד איתם. מערכת היחסים עם לוני ווקר, במקרה של פלייאין ומעלה, שזורה בסיפור הקאמבק הצהוב המדהים בחלק השני של העונה. החל מאי שיתופו במשחק ההוא, דרך ההתפרצות של שימון וההחלטה לפטר את קטש, זאת שלא הצליחה. אחר כך, דרך רצף הנצחונות יוצא הדופן של מכבי תל אביב, ההתעקשות הקטשית לתת לווקר דקות משמעותיות, משחק אחר משחק, למרות שהאחרון מחרב גם את משחק ההתקפה וגם את משחק ההגנה. אבל קטש המשיך לחבק ולתת. ולהאמין. ואז הגיעה ההתפוצצות במשחק הקודם מול אנאדולו. והתפוצצות מרשימה הרבה יותר ברבע הראשון מול בסקוניה, זה שהסתיים עם 8 שלשות קבוצתיות, מהן בערך 200 של הסקורר המרכזי שלו. יא אללה, רשמתי לעצמי, תראו איך החיבור, האמונה והמה שזה לא יהיה, מקפיצים את הקבוצה הזאת מדרגה נוספת, רגע לפני שנכנסים למשחק ה – 39 של העונה. יא-אללה ווקר, עד שלא. צילום: Baskonia Vitoria עד שלא. תחילת מחצית שניה רעה ואדישה שלחה את ווקר אלי ספסל אחרי 5 דקות ברבע השלישי. ואז, 3 דקות אל תוך הרבע המכריע, ספסול נוסף שממנו ווקר כבר לא יחזור. אני לא יודע למי בדיוק כיוון קטש את דבריו כשדיבר על שפת גוף רעה, במחצית ובמיוחד בסיום המשחק. אני יכול רק לנחש. ב-13 מתוך 20 הדקות במשחק הקריטי מול בסקוניה, קטש הלך לאנשים אחרים. ועכשיו, מעניין אם באמת יהיה העונה משחק מספר 39. כפתור הפאניקה? אבל לא רק שם הרגשנו שינוי. ולא רק בדקות המשחק של תמיר בלאט, שאתמול שיחק במוד של להחריב. אחד מהדברים עליהם אנחנו עומדים לאחרונה הוא היכולת של קטש ומכבי להצר את צעדיה של היריבה עם המעבר לסוגי אזורית. והמעבר הזה עובר דרך הדקות של הנקינס. כך היה גם אתמול. זאק הנקינס נכנס לשחק במצב 30-26 לקבוצה שלו. כלומר, אמנם הובילה, אבל בקצב משחק וקצב ספיגה שהם פחות כיפיים. כשהוא ייצא, אחרי כ-4 דקות, בסקוניה תעמוד על 31 נקודות. כלומר, תקלע 5 נקודות ב-4 דקות. שזה מעט מאוד מבחינתה. והנקודות הללו כוללות לייאפ של אומוריי במתפרצת, לאחר זריקה רעה של בלאט ל-3. נאמר, אם כך, שבכל הדקות של הנקינס על הפרקט, הקבוצה שלו ספגה סל שדה אחד שאיננו ברמת ה 1 על 0 בהגנה. למרות זאת ולמרות שההגנה שלה נפרצה כמעט מדי פוזשן, האזורית עם הנקינס לא חזרה. הנקינס לא חזר. הסכמה שעבדה לא אחת, כמהלך מסודר ומאורגן, לא חזרה. האם מאחר שמישהו לחץ על כפתור הפאניקה? מישהו לחץ על כפתור הפאניקה? צילום: מכבי Rapyd תל אביב לא נכון יהיה לבוא בטענות לשחקן יחיד במכבי תל אביב, לא חשוב מה שמו ומאיזו עמדה, אבל הדברים שקרו לה אתמול ברמת הגנת הסנטרים היו לא נעימים. הנה קטע שכבר הראה לכם ההופמן, שבו חולף פורסט על פניו של סורקין, בדרך לדאנק. יש לי כל כך הרבה מה להגיד על ההגנה כאן, אבל עדיף פשוט לראות. (11:24) סבבה. אז חילוף וסנטוס במקום. ובמהלך ההגנתי הראשון שלו, מוצא עצמו הברזילאי מול האיש המכונה TLC. ואין לו שום סיכוי. (1:18:10) וזה עוד מהלך הגנתי סביר. הבאים יהיו רעים יותר. סבבה, אז חילוף וסורקין חוזר. נו, ומה קורה לאחר כניסתו? קבלו את הטיול הזה של TLC מול בריסט וסורקין. מה זה? (12:49) מכבי תל אביב שומרת רע. מכבי תל אביב שמרה אתמול קטסטרופה, וזה ממש לא רק על הסנטרים. כשרואים מהלכים כמו זה שאראה עכשיו, אפשר להבין את חוסר האונים שבו מצאה עצמה מול בסקוניה. עם שחקנים שאף אחד לא יודע לאן הם הולכים (אהמ. ווקר. אהמ) או למה הם לא זזים או למה הם כן זזים. (1:39:48) כשכל זה מתכנס לכדי משחק אחד, בלי תוספת הנס של דובאי, מכבי תל אביב מפסידה משחק שלא הגיעה לה לרגע לנצח. 3 נקודות לסיום מונאקו – כל החישובים כולם מתכנסים כרגע למשחק אחד, הערב, בצרפת. החרך דרכו אמורה מכבי תל אביב, מבחינתה, לעשות פליי-אין, עובר דרך ההתפרקות של מונאקו. כל עזרה מוילרבאן תתקבל בברכה. המו"מ, מצבו? - סאגת המו"מ של קטש עם הרקנטי'ס היא אחת המרתקות. מלמדת לא מעט על טיימינג ומומנטום. לפני רגע היה קטש בעמדת הקדוש מחד, שאוחז בהצעה בלתי מוגבלת מהפועל תל אביב מאידך. אבל רגע, יכול להיות שהאפשרות התאורטית מעופר ינאי מתאדה לה, בחסות הפלייאוף האדום המתקרב? אם כן, האם עדיין יכול לעמוד מאחורי הדרישות הכספיות שלו מול מכבי? נעקוב בעניין. תארו לעצמכם – תרחיש האימים של מכבי תל אביב עובר דרך שישי הבא, ה 17.4. הרי קיימת אפשרות שבה הפועל תל אביב משחקת מול מונאקו, יממה לאחר שמכבי תל אביב סיימה את משחקיה, כשזה המשחק שיכריע עבור הצהובים. ואולי אולי, הפסד אדום = מכבי בחוץ. מעניין מה יקרה אם וכאשר. עד כאן להפעם. שיהיה לנו טוב.

40-19 לבאסקוניה ברבע השלישי. 40 נקודות ברבע אחד, עם 13/16 מהשדה, זהו סיפור המשחק. ווקר, קלארק, סורקין וכמובן קטש ניסו ועשו לפעמים טוב ולפעמים רע, אבל 40 נקודות ברבע אחד שסגרו את חלומות הפלייאוף של הצהובים השאירו אותם עם תקווה לניצחונות בשלושת המשחקים שנותרו כדי להגיע לפלייאין. מקווה בשבילם שלא נצטרך לחזור אחורה לרבע הזה בסוף העונה, כי זה יהיה כואב. אחרי שני הפסדים לברצלונה וריאל מדריד בתחילת ינואר, מכבי התייצבה למשחק מול באסקוניה עם 10 ניצחונות מ-13 המשחקים האחרונים שלה. היא הגיעה עם 4 ניצחונות רצופים, ולא היה ספק שהיא תבוא לנצח את אחת מנמושות הליגה בקלות, תעשה עוד צעד מדהים בקאמבק שלה ותשפר את סיכוייה לפלייאין ואולי לפלייאוף. אבל יש משפט מובן מאליו שאמר לי פעם מאמן כדורסל: "גם הם רוצים לנצח". בונא, הוא צדק. כנראה זה לא כזה מובן מאליו. אם תראו את דף ההערות שלי מהמשחק, תמצאו בעיקר משפטים קצרים על סלים גדולים או עצירות חשובות. האמת? לא כתבתי שם שום דבר שקשור לכדורסל נטו. אוקיי, היו שם כמה נקודות טקטיות, אבל לא כאלו שבאמת דחוף להסביר בטור. רציתי להביא לכם איזה תרגיל מעניין של קטש או להסביר על שיטת ההגנה של מכבי, אבל המשחק מול הקבוצה הקצבית של באסקוניה, הלך מהר מאוד לקרב של התקפות מוקדמות מצד שתי הקבוצות, והסקור בהתאם. הרבע הראשון היה בסימן השחקן שחזר בשבוע שעבר לחייה של מכבי - לוני ווקר. אחרי שלושה משחקים חלשים הוא הפציץ 25 נקודות במחזור הקודם, ואת הרבע הזה הוא פתח עם 14 נקודות מדהימות. אף אחת מהן לא הגיעה מתרגיל מסודר, וזו ממש לא ביקורת על מכבי או על קטש; מכבי, ו-ווקר בפרט, פשוט תקפו מוקדם את ההגנה החלשה של באסקוניה. מעבר ל-8 (8!!) שלשות ברבע הראשון, הם הוסיפו 4/5 ל-2, בדרך לרבע התקפי אדיר של 36 נקודות. תקף מוקדם, ווקר. צילום: Baskonia Vitoria הגנתית, מכבי הציגה פתרון מעורב בין חילופים לבין הדרופ של הגבוהים: בזמן שווקר וקלארק לא ביצעו חילופים, בכל פיק אנד רול שבו היו מעורבים שניים מתוך סורקין, הורד וריימן - הם החליפו. הבעיה הייתה שארבע מתוך חמש השלשות של באסקוניה ברבע הזה הגיעו דווקא מאותם חילופים עצלים של סורקין או ריימן; הם אמנם החליפו, אבל נתנו יותר מדי מרחב לשחקן שמולם וקיבלו שלשה על הראש. 36-28 למכבי בסיום 10 דקות. רבע טוב, שיכל להסתיים יותר טוב עם קצת יותר ריכוז או מאמץ. ברבע השני הקצב ירד. 17-16 צהוב, זה סקור חריג למשחק הזה, אבל לטעמי כזה שדווקא שיחק לטובתה של מכבי. אחרי שלוש דקות היו כבר חמישה איבודים ורק ארבע נקודות משותפות לשתי הקבוצות, ושוב, זה לא היה כזה רע למכבי. ויטוריה היא קבוצה קצרה; יש לה שחקן פנים אחד מעולה, ממאדי דיאקיטה, ועוד ניגרי-קנדי בגובה 1.98 מ' שמשחק בעמדת הסנטר, יוג'ין אומורויי. מבחינת מכבי, זה בסדר גמור לא לשחק בקצב משוגע, למרות שקצב מהיר בדרך כלל מספק יותר הזדמנויות התקפיות לשני הנשקים העיקריים שלה, ווקר וקלארק. ברבע הזה, שהיה די מזעזע מבחינת רמת כדורסל, מכבי הלכה חזק לריבאונד ההתקפה. אם ברבע הראשון היא כמעט לא החטיאה (וכתוצאה מכך לא היו ריבאונדים לקחת), ברבע השני היא כבר לקחה 6 כאלו. אמנם זה לא תורגם לעוד רבע דומיננטי התקפית, אבל מכבי ניצחה את הרבע בנקודה ובעיקר הצליחה להוציא את באסקוניה מהקצב המהיר שהיא חייבת, קצב שבלעדיו אין לה ממש סיכוי מול קבוצה עם סייז כמו מכבי. הנה קחו ציוץ של רקדן ראשי: ואז הגיע הרבע השלישי, אולי הרבע הכי משמעותי בעונה של מכבי. כן, זה נשמע כמעט מצחיק לסכם טעויות של עונה שלמה בתוך רבע אחד, וחשוב להגיד, למכבי ממש לא נגמרה העונה, אבל המומנטום המיוחד שקטש והשחקנים שלו יצרו בחודשיים האחרונים נעלמו ברבע איום ונורא. משהו בדקות האלו היה כל מה שמכבי היא לא בתקופה האחרונה; זה היה ההיפוך המושלם. מעין חזרה מטרידה לימי פתיחת העונה - הימים שבהם לא היה מנהיג על המגרש, הבלאגן חגג, והגנה או אכפתיות פשוט לא היו שם. 13/16 מהשדה הם נתון שמעיד יותר מכל על האין-הגנה של מכבי ברבע הזה, אבל הנתון המדהים באמת הוא ה-9/9 בתוך הצבע. מעליב. מתוך תשעת הסלים שבאסקוניה קלעה בצבע ברבע הזה, אף אחד לא הגיע מהגבוהים (דיאקיטה או אומורויי), ורק שלושה הגיעו מאסיסט. זה אומר הכל: יותר מדי פעמים הגארדים והפורוורדים הספרדים הגיעו עד לטבעת בלי שום עזרה, או שהיא הגיעה מאוחר מדי. אם ברבע השני ראינו את מכבי מנסה קצת אזורית ובעיקר מתכווצת יפה מול הגארדים שניסו לחדור, ברבע הזה פשוט לא ראינו כלום. זה היה כישלון הגנתי מטורף שלווה בהרבה טעויות טקטיות. הנה הסל הראשון ברבע של פורסט, תסתכלו על בריסט שבחור להיצמד לשחקן שלו במקום לתת סטאנט עמוק שיחייב את פורסט למסור החוצה (4:13). או פה שסורקין לא בטוח אם הוא צריך לעשות חילוף או לחזור לשחקן שלו ושוב פורסט מסיים על הטבעת. (4:58). ככה בדיוק הרבע הזה התנהל: באסקוניה ומכבי ניסו לתקוף מוקדם, אלא שלבאסקים זה הצליח בענק ולמכבי פשוט לא. דיברנו קודם על כמה זה מסוכן לתת לבאסקוניה לשחק על סקור גבוה וכמה הרבע השני, האיטי יותר, היה עדיף למכבי על פני כל סגנון אחר. והנה ההוכחה: כשמסתכלים על המספרים של באסקוניה העונה, לא קשה לראות בכמה הסיכויים שלך לנצח גדלים אם אתה מצליח להשאיר אותה באזור ה-85 נקודות ומטה. מכבי נגררה לקצב גבוה, אבל ללא מטח השלשות של הרבע הראשון ועם הגנה מופקרת, זה פשוט התאים הרבה יותר לספרדים. זה היה הרבע היחיד במשחק שבו באסקוניה ניצחה, אבל היא עשתה זאת ב-21 הפרש מהדהד שסגר את הסיפור. 84-72 ספרדי 10 דקות לסוף. "תתחילו לשחק", "תתחילו לשמור", "תתחילו לקחת ריבאונד" - מכירים את המשפטים האלה? אלו משפטים שגורים אצל כל אוהד, ואפילו אצל אנשי מקצוע בכירים כמו מאמנים. האמת היא שאין במשפטים האלה כלום; הם לא באמת עוזרים לשחקן. הוא לא יכול "פתאום" להתחיל לקלוע, וזה לא שהוא לא רצה קודם. הוא מאוד רצה לקחת ריבאונד, אבל תאמינו או לא - יש גם יריב ממול, וגם הוא רוצה לקחת את הכדור. מישהו הרי חייב להפסיד במאבק, לא? אז נכון, אלו משפטים חסרי משמעות טקטית, אבל באופן מדהים - הכלום הזה כמעט סידר למכבי קאמבק מהסרטים. מכבי התחילה לשחק ובעיקר מכבי התחילה לשמור. שום דבר טקטי, פשוט רצון ויכולת שהתחברו ל8 דקות שבהן מכבי חטפה רק 9 נקודות, ואחרי סל של סורקין היתה במרחק 4 בלבד, 2 דקות לסיום. אבל אז שלשה לא קשורה של נוואל ועוד סל של קבארו הפנטסטי הרחיקו את באסקוניה שוב. מכבי לא ויתרה, הורד עוד הוריד את ההפרש ל-2 בלבד אבל אז קלארק בסדרת החלטות רעות גמר את המשחק באופן סופי. לפני שנוגעים ברבע האחרון של קלארק, צריך לדבר על העונה שלו. הוא הראה שיפור מדהים ככל שהעונה התקדמה, ותחת קטש הוא מציג סימני שייכות אמיתיים לליגה, אפילו כרכז ראשון. במשחק שבו תמיר בלאט נראה אבוד בדקות שלו, לוני ווקר "שכח" לשחק אחרי הרבע הראשון (וקיבל רק 3 דקות ברבע המכריע), ואיפה לונדברג, כבר הספקתי לשכוח, שהובא בדיוק בשביל רגעים כאלו של אחריות ומנהיגות עדיין פצוע, קלארק נאלץ לתת את כולו. ממנו קיבלנו את כל החבילה: הכישרון והקשיחות מצד אחד, וחוסר האחריות מצד שני. קלארק נתן, קלארק לקח. צילום: Baskonia Vitoria קלארק סיים את הרבע האחרון עם 13 נקודות, 5 אסיסטים ו-3 עבירות שסחט, אבל גם עם 3 איבודים קריטיים וסדרת החלטות לא טובה בסוף. הכואבת מכולן הייתה העבירה המיותרת חצי דקה לסוף בפיגור 2 בלבד; לבאסקוניה נותרה שנייה בודדת לעבור את החצי, וקלארק לא הצליח לעצור את האינסטינקט. במקום ללוות את קבארו בזמן שהוא מתברבר עם הכדור, הוא זינק לעברו ונשרקה לו עבירה. אחרי שקבארו דייק פעמיים מהקו, קלארק שוב הלך לסל בהתקפה מהירה, אבל לקח זריקה קשה והחטיא, מה שחתם סופית את המשחק. קלארק נתן, קלארק לקח. פריז, דרבי, בולוניה. זה מה שנשאר למכבי עד לסיום העונה, ולדעתי 3/3 הם ממש לא בשמיים, בהנחה שמכבי תשמור קצת. הצרפתים והאיטלקים אולי כבר איבדו עניין בטבלה, אבל כמו שראינו הערב מול באסקוניה, זה ממש לא מבטיח כלום. לדרבי, כידוע, יש חוקים משלו, ולהפועל יש עדיין לא מעט על מה לשחק. מה שבטוח שלא נתלונן אם הדרבי הזה לא יהיה האחרון שנראה השנה. בהצלחה.

בבוקר כבר נסכם את ה ה צ ג ה של הפועל תל אביב מול פנרבחצ'ה בצורה עמוקה ונרחבת יותר. בינתיים, רגע אחרי סיומו של אחד המשחקים המרשימים ביותר של הקבוצה באדום העונה, אם לא ה-, קבלו כמה תובנות ראשוניות. הקליק ויועץ האחיתופל שמעתם את הקליק? שאל ממש לא מזמן אהרלוס, מיד לאחר נצחון הנס של מכבי תל אביב מול דובאי. הפועל תל אביב התייצבה לרצף שלושת המשחקים הקשים שלה, מול פאו, פנר ואולימפיאקוס, כשהיא על הגחון. כשהיא יודעת, מבינה וחרדה - שכל מה שהיא בנתה משך עונה שלמה יכול ללכת לפח האשפה של היורוליג. והיו כל מיני יועצי אחיתופל, במיוחד אני, שטענו, בנסיבות הללו, מאחר שהקבוצה נראית גמורה, כבויה ואבודה, שצריך לשלוח מאמן מצוין כמו דימיטריס איטודיס הביתה שלו. לא בגלל שהוא לא יודע. כן בגלל שמישהו צריך לייצר שם איזשהו ניצוץ מהיר, שימקסם את הסיכוי לסיים את העונה הזאת בשישייה. ובכן, מזל שלא מקשיבים לי שם. לא יודע איך, ולא בטוח שבהפועל תל אביב יודעים למה, אבל דרך המשחק מול פנתינאיקוס, בטח ובטח מהלך המשחק העצום שלה מול פנרבחצ'ה, הפועל תל אביב נראית כאילו היא כבר אחרי אפקט הפיטורים. את הקליק שלה היא מצאה. גם את החדווה. גם את הבטחון. ומשם, גם את הכדורסל. הצגה? הצגה. מצאה את הקליק. צילום: הפועל IBI תל אביב זוכר את נובמבר? פנרבחצ'ה של שאראס, אולי הקבוצה שהכי יודעת מה היא רוצה מעצמה, מה היא רוצה לעשות ואיך היא רוצה ויודעת לנצח, נמצאת בבור עמוק מזה תקופה. בור שבא לידי ביטוי, אם נרצה להמחיש את העניין ברמת הרוטציה, בכך שמהלך המשחק שיחקה עם 5 סנטרים שונים. כלומר התחילה עם ברץ' ואח"כ היו שם גם סילבה, בייקוט, מלי ויאנטונן. פחות טוב. הפועל תל אביב? הלו, פתאום יש רוטציה הכי מהודקת והגיונית. אין יותר מוטלי. יש חילופים מובנים ב-5 (אוטורו ואודיאסי). חילופים מובנים ב-4 (וויינרייט ומלקולם). זהו. עכשיו, בתוך השמיניה שמשחקת, הכל נראה מהודק. רוב קבוצות הכדורסל עורגות לרגע שבו ישחקו כבר כדורסל של מרץ/אפריל וכו, כלומר את הכדורסל הכי מתואם שיש. הפועל תל אביב הזאת מייחלת מזה חודשים לשחק את הכדורסל של חודש נובמבר. הנה הוא. אין יותר מוטלי. יש אוטורו. צילום: הפועל IBI תל אביב שימו לב ל-9 אדום הנתון שעניין אותי הכי הרבה במשחק הזה היה 6. ואחר כך 9. 6 שלשות זרקה הפועל תל אביב בסיומה של מחצית א'. 9 שלשות יידתה לחלל האוויר בסיומו של רבע מספר 3. ועזבו רגע עם כמה סיימה בסוף (15). הממוצע העונתי של הקבוצה הזאת בזריקות מחוץ לקשת עומד על כ-25 זריקות. שזה אחלה. כידוע, 2<3. מצד שני, הכלל הגדול אולי יותר הוא שצריכים ללכת עם מי שטוב ומתאים. רמת הדיוק ומידת המחויבות של האדומים לתכנית המשחק שלהם הייתה כאן המכריעה. שאראס, נאמן לדוקטרינה בה הוא דבק, און אנד אוף, מאז ימי ז'לגיריס העליזים, כיוון את כולם שמאלה. כלומר כל שומר כיוון כל מתקיף עם כדור ליד שמאל שלו. משם קל יותר להגיע לרוטציות הגנתיות, להיות מוכנים הגנתית וכן הלאה. מיציץ' ובראיינט ראו וצחקו. והלכו לאן שנתנו להם. והלכו משם לקו. כמה לקו? רק במחצית הראשונה, זרקו שניהם במצטבר 14 זריקות עונשין. וקלעו 13 משמעותיות. אנחנו נוטים שלא להזכיר את העניין הזה מספיק, אבל בסוף מדובר כאן בקבוצה בכלל ובקו אחורי בפרט של וטרנים. של כאלו שיודעים מה צריכים. בראיינט ומיציץ' עשו אתמול מה שצריך. וברגעים המסוימים של המומנטום הטורקי ברבע הרביעי, לדעת מה צריך = להעיף פעם אחר פעם את הכדור פנימה לאוטורו, מול הטיפול ההגנתי של פנר על הפיקנ'רול הצידי עם הפינה הפנויה. כפיים. ראה וצחק, אלייז'ה. צילום: הפועל IBI תל אביב הרעיון ההגנתי הסיפור כאן הרי הגנתי במידה שווה להתקפי. מול התקפה מהוססת שמוצאת עצמה משחקת סופר סטטי, הרבה יותר קל להביא את הרעיונות הטקטיים, רעיונות המיקרו, לכדי ביטוי. בתכלס, באמת של החיים, יש כאן בונקר. עוזבים את ההוא וההוא וההוא. שזה עובד. מעבר לכך, האובר הלפ הזה גם עוזר ללכוד פנימה את השחקנים המפחידים במיוחד, כלומר את הורטון טאקר. שהיה צפוף לו. שלא היה לו נוח. אבל כל זה טקטיקה. יש דברים גדולים יותר מטקטיקה. כשההזדמנות האחרונה של פנר לעשות משהו נבלמת עם עבודת רגליים של מיציץ' אשר שומר על הול, אפשר להבין שמשהו פה קורה. ולא בפעם היחידה במשחק. כשמיציץ' גורם לגארד מולו, ולא משנה מי הוא, לאיבודי כדור חוזרים (כלומר, מקרי זה לא היה), אפשר להבין ששרטוטים זה אחלה. כאן קרה משהו מעבר. זה זה. זה זה?! תראו מה זה נתונים וסטטיסטיקה. מספרית, בטח ברמת מדד יעילות, למיציץ' היה משחק מרשים יותר דווקא מול פאו. משחק, כזכור, שבו ניצחו אולי כי ויתרו עליו בסוף. את הנתונים והמספרים האלו אפשר להשליך היאורה. מיציץ' עשה כאן דברים שגדולים יותר מאשר המספרים. והמספרים, בטח אלו של המחצית הראשונה, היו נהדרים. הוא קרא נכון. הוא החליט נכון. הוא איים נכון. הוא היה, למשך לא מעט דקות, פאקינג מיציץ'. ההוא שאמור היה להוביל את הקבוצה הזאת לפלייאוף. ההוא שדואג שהיא, ככל הנראה, באמת תהיה שם. וכשרואים את רמת התחרות מסביב ושומעים את הקליק של הפועל תל אביב, ברגעים הכי חשובים של העונה, אפשר רק לגחך נוכח האירוניה. רגע אחד היא אולי מחוץ לפלייאין. רגע אחרי, ואולי זה זה. זה זה?! אוקיי. עכשיו הולכים לראות את המשחק השני של הערב. נמשיך כאן מחר בבוקר. שיהיה לנו טוב.

אחרי צפייה בעונה ובעיקר בטורניר ה-NCAA, הנה כמה מסקנות שרלוונטיות לנציגים הישראלים בליגה. חייבים סבלנות. מישיגן, שזכתה באליפות, היא דוגמה קלאסית לכך שעבור רוב השחקנים, גם הכשרוניים שבהם, קריירת המכללות היא ריצה למרחקים ארוכים, לא ספרינט. יקסל לנדבורג, כוכב האלופה, שיחק שנתיים בג'וניור קולג', שנתיים באלבמה בירמינגהם הקטנה ובקיץ בחר בהצעת המיליונים של הוולברינס על פני אופציה להיבחר בסוף הסיבוב הראשון בדראפט ה-NBA. אדאי מארה הספרדי יובש על הספסל שנתיים ב-UCLA עד שפרץ העונה. אליוט קדאו, ה-MVP של הפיינל פור, לא מיצה את הפוטנציאל בשתי עונות בצפון קרוליינה, עד שמצא את מקומו בקבוצה של דאסטי מיי. גם מורז ג'ונסון לא נהנה באילינוי עד שחבר ללנדבורג ומארה בקו קדמי מהחלומות. פורטל ההעברות פתח עבור שחקני המכללות אופציות רבות, גם כלכליות וגם מקצועיות, אבל הוכיח גם שכסף גדול זה לא הכל - לפעמים המאמן לא מתאים, לפעמים אתה לא בשל, לפעמים זה סתם לא מתחבר. עונה ראשונה פחות טובה, מנת חלקם של רוב הישראלים העונה, לא בהכרח מבשרת על כישלון. לפעמים רק על אי התאמה לסיטואציה. מישיגן היא דוגמא קלאסית. (תמונת AI) זה כדורסל אחר. תראו את הגודל של מישיגן האלופה: מארה 2.20. ג'ונסון 2.08. לנדבורג 2.06. כולם באותה חמישיה. בניגוד ל-NBA, אין הגבלת זמן בצבע בהגנה, וזה בא לידי ביטוי למשל בבונקר שמישיגן הציבה מול אריזונה (עוד קבוצת ענקים) בחצי הגמר. גם עומר מאייר שיתף העונה פעולה עם שלושה נפילים. אזור הצבע קטן יותר במכללות, מה שהופך את המשחק עם הגב לסל למשמעותי יותר. שעון 30 השניות משנה את המשחק. ההתקפות ארוכות יותר, השליטה של המאמנים גדולה יותר, ספרי התרגילים עבים במיוחד ופיק אנד רול הוא לא חזות הכל. לשחקנים ישראלים, שמגיעים מכדורסל של 24 שניות, ורובם התרגלו לחכות בפינה לזר שימסור להם אחרי הפיק אנד רול (או במקרים אופטימיים יותר, ביצעו את הפיק אנד רול בעצמם), ההסתגלות מורכבת. עוד דבר: הרוטציות קצרות יותר. רוב המכללות מתבססות על 7-8 שחקנים לכל היותר, והפער בין החמישיה לספסל משמעותי. בשורה התחתונה - הישראלים חייבים להתרגל לא רק למדינה חדשה ולסביבה לא מוכרת, אלא גם לסגנון שהם פשוט לא מכירים. הרמה גבוהה. מישיגן היא האלופה הכי מרשימה בשנים האחרונות, גם בזכות מאמן מצוין אבל גם בזכות צוות ותיק של שחקנים שהעדיף להישאר במכללה ולא ללכת ל-NBA. זה אולי נשמע טריוויאלי, אבל האפשרות של שחקנים להשתכר סכום שיכול להגיע למיליונים לא משכה רק ישראלים, אלא גם השאירה את האמריקנים שאינם סופרסטארים יותר זמן במכללות. לנדבורג, למשל, יהיה בן 24 בתחילת עונת ה-NBA הראשונה שלו. רגע, יש עוד: מישקו רזאנטוביץ', סוכן העל הסרבי, דוחף למכללות את הכוכבים הצעירים ממדינות יוגוסלביה לשעבר, מגמה שצפויה להתחזק אחרי ההצלחה של אילינוי, ששיחקו בה יותר סרבים, מונטנגרים וקרואטים מאשר בפרטיזן בלגרד. התוצאה היא רמה גבוהה יותר של כדורסל ועומק עצום של שחקנים שאם לא יגיעו ל-NBA, ישחקו בג'י ליג או יהיו זרים באירופה. איתן בורג ימשיך בטנסי? צילום: University of Tennessee כדי להיות ישראלי שמצליח במכללה שהיא "היי מייג'ור", כמו פרדו (עומר מאייר), טנסי (איתן בורג), או אפילו בקבוצה שמשחקת בקונפרנס חזק אבל מעט פחות טובה, כמו LSU, תצטרך להשאיר מאחוריך על הספסל שחקנים ממש טובים. כרגע, נראה שהברירה של השחקן הישראלי הממוצע היא להסתפק בשכר נמוך יותר ולשחק במכללת לואו מייג'ור או מיד מייג'ור, כמו יואב ברמן מקווינס, ולהתקדם משם. האלטרנטיבה היא ללכת על הכסף הגדול ולשבת על הספסל. רק בעונה הבאה, של עומר מאייר ואולי גם של כמה מעמיתיו שיבחרו להמשיך להילחם על הדקות, נדע איזה מסלול עדיף.

בחלק הראשון של הטור ניסינו לדרג את הכדורסל של איטודיס וקטש, באופן יחסי לשאר קבוצות ומאמני היורוליג, בהתאם לפרמטרים סטטיסטיים שונים. התמקדנו במצבים שהגדרנו נייחים, היינו מהלכים שאחרי פסק זמן (יענו ATO), הכנסת כדור שמדמה תרגיל "רגיל", כלומר הכנסת כדור מהצד (המכונה סיידליין) והכנסת כדור ברמת המצב המיוחד, קרי בייסליין אאוט. פייר? המסקנות המרכזיות היו שהקבוצות הטובות לא ממש רלוונטיות לנקודות הללו. אוקיי. אז אם לא נייחים, הפעם ננסה ללכת לכיוון של המצבים הניידים. אבל לא, לא כאלו. ההתקפה המסודרת?! מכל הפרמטרים השונים שבהם נלך אל דירוג סינרג'י כדי לנסות ולדלות ממנו תובנות, אני חושב שכאן נקבל את האינדיקציות הכי מעניינות. לא בטוח שהכי משקפות, אבל ודאי שסופר מסקרנות. הקיצר, יצאנו לבדוק, מספרית ודירוגית, את רמת הביצוע של הקבוצות בהתקפות שמוגדרות כמהלכים על חצי מגרש. בישראלית קוראים לזה, שלא בצדק, התקפה "מסודרת". ובכן, נתחיל בנקודות פר פוזשן/מהלך, רוצה לומר PPP: רגע רגע רגע רגע. זמן למסגר: ההתקפה המסודרת של איטודיס והפועל תל אביב, זאת שבה משחקים 5 מול 5 על חצי מגרש, היא הכי יעילה – ובפער – בכל הליגה השנייה בטיבה בעולם. כן, זאת שבה מכדררים בלי הפסקה, זאת שבה נראה שרק הולכים לפי תורות. איטודיס וסיסטם המיקרו והכדרורים שלו = הדרך הכי יעילה לייצר נקודות ביורוליג. חד משמעית. ואיתו היא מנצחת. זה בא לידי ביטוי בכך שהאחוזים שלה ל-2 נקודות הם הכי טובים במפעל. וגם ל-3 סופר סבבה, כי שם היא רביעית. כולל כשהיא מיידה ככה: אבל רגע. כתבתי כבר רגע רגע רגע רגע? כי עכשיו נלך לנתונים אבסולוטיים, כלומר כמה נקודות בסך הכל קולעת כל קבוצת יורוליג ממהלכי חצי מגרש, פר משחק. שימו לב בבקשה: אם כך, יונית, מהפך. כשאנחנו מחפשים את ההתקפה ה"מסודרת" הכי יעילה במפעל ולא מחלקים לפי כמות המהלכים במשחק, המנצחת הגדולה היא מכבי תל אביב. היריבה באדום נותרת עדיין בצמרת הסופר גבוהה, אבל ההתקפה של קטש היא זאת שמנצחת, ב-2 נקודות ומעלה. ואם כבר הסיפרה 2: את הנתונים האדירים שלה בהתקפה המסודרת, מכבי תל אביב משיגה למרות שאחוזי הקליעה שלה מהשדה אינם מרשימים, לשון המעטה. היא מדורגת במקום ה-8 במפעל באחוזים ל-3, שזה בסדר. היא מדורגת במקום ה-18 ל-2 נקודות. שזה לא בסדר. ועדיין, היא מבצעת מצוין. היא מבצעת איכותי. היא מבצעת יעיל. והיי, שלא תגידו שלא אמרנו, היא הרי זאת שקולעת, בממוצע, הכי הרבה נקודות למשחק (90.4). הנה, קחו דוגמא מתוך עמוד הכדורסל האדירBLIND PIG BASKETBALL (אל תגידו לי שלא נרשמתם עדיין): ועוד משהו קטן על 2: הפרש הסלים הממוצע של מכבי תל אביב הזאת, עונתית, עומד על מינוס 1.4 נקודות פר משחק. כזכור, היא מייצרת העונה מאזן היסטורי והיסטרי של 12 נצחונות מתוך 14 משחקים צמודים (1-5 הפרש). כשזוכרים את המספרים האלו, מבינים שגם עליונות של 2 נקודות על פני היריבות היא עליונות ששווה המון. בדד אלך? אחרי שביססנו שההתקפה של הפועל תל אביב היא היעילה ביותר פר מהלך ומאחר שאנחנו יודעים מה מאפיין את האיטודיס בול, המהלך המתבקש הבא הוא לבדוק את נתוני הבידודים המכונים אייסוליישן. נתחיל, כפי שכבר התרגלנו, ב PPP. בנקודות פר מהלך: פייר? הכי צפוי בעולם. מונאקו של ג'יימס וכו, דובאי של בייקון וגו, הפועל תל אביב של בראיינט ודו. צפוי. וגם המיקום של מכבי תל אביב, למרות היכולות של ווקר וקלארק ובגלל האופן שבו היא משחקת, צפוי לחלוטין. העניין הזה מתחדד עוד יותר כשהולכים לנקודות פר משחק, היינו לסך הכל הנקודות למשחק ממהלכי בידוד: המגמה כאן לגמרי ברורה ומתחברת עם המסקנות אליהן כבר הגענו. הפועל תל אביב מכדררת ומבודדת הכי טוב שיש. וזה חלק בלתי נפרד ממידת היעילות הקטלנית שלה במשחק ההתקפה על חצי מגרש. מכבי? פחות בעניין. מעניין מה היה קורה, ברמת הווקר, אם הייתה יותר. בעצם, לא מעניין בכלל, כשהיא אוחזת במאזן הכי טוב במפעל מזה שבועות וחודשים. לרוץ מהר כל זאת על חצי מגרש. כל זה בכדורסל של חמישה מול חמישה, שאולי אפשר להגדיר אותו לפעמים ככדורסל של אחד על אחד. מה לגבי החתירה למשחק מהיר? מה לגבי נסיון ללכת על יתרונות מספריים ומהלכים קצרים? אנחנו הרי יודעים שהקבוצה של מיציץ' וכו אוהבת את הכדור שלה קרוב, מוקפד ומוקפץ. אנחנו הרי יודעים, ולו ברמת ההתרשמות נטולת הנתונים, שמכבי תל אביב דווקא ניידת בהרבה. אוקיי, אז עכשיו הנתונים: רמת היעילות של קבוצות היורוליג, במהלכי התקפת מעבר/ טרנזישן, פר מהלך (PPP): נתונים מאוד מעניינים. מצד אחד, השלישיה הראשונה היא לאו דווקא כזאת שמורכבת מקבוצות שרצות בטרוף. מצד שני, הפועל ומכבי תל אביב, כשהן רצות, אינן יעילות במיוחד. ומה לגבי נתונים מוחלטים, או במילים אחרות: כמה נקודות במעבר הן מצליחות לייצר לאורך משחק שלם? אוקיי. כאן זה כבר מסתדר יותר, ולו ברמת הצמרת. ולנסיה ופריז, לא בסדר הזה, רצות כמו משוגעות. או יותר נכון, רצות כשיטה. וגם אם מידת היעילות שלהן איננה מושלמת, הן עדיין מייצרות המון נקודות קלות ומהירות. כמה יותר? 8 נקודות יותר מהפועל תל אביב, למשל. וקטש? לא. כלומר רצים, אבל במידה. וכן, זה קשור גם בנתוני ריבאונד הגנה. ואיטודיס? לא. פשוט לא. עכשיו, תארו לעצמכם שהפועל תל אביב, מעבר לקליניות שלה כשעוברים למוד של עמידה בואכה הליכה, הייתה גם מתבלת בעוד איזה פוזשן או שניים או שלושה, שבהם היא מזיזה עצמה מהר יותר כדי להשיג עוד כמה נקודות קלות יחסית. האם זה היה פוגע באחוזי הביצוע הכלליים? רצים? לא. פשוט לא. צילום: הפועל IBI תל אביב כמה פעמים הבנו איך הפועל תל אביב מנצחת משחקים, לפחות בכל הקשור להתקפה. על חצי מגרש. בבידודים. מכאן גם מגיעה הדומיננטיות שלה בכל הנוגע לאחוזים ל-2 נקודות במפעל (מספר 1, כן?). הכל ברור לגמרי. מה שעוד לא הבנו, לאור המספרים שהבאנו עד כה, הוא איך עושה את זה הקבוצה אשר בצהוב. שכן, מבצעת נהדר בהתקפת חצי מגרש פר משחק. שכן, כזכור, פשוט קולעת יותר מהאחרות. אבל איך? אז נכון, מכבי תל אביב לא מייצרת הרבה נקודות מהתקפות מעבר, אבל היא כן מתקיפה הרבה יותר מאשר מרבית היריבות שלה. הנה, תראו את נתון כמות ההתקפות/פוזשנים של כל קבוצת יורוליג בממוצע למשחק: איך מגיעים ליותר התקפות? במקרה של הצהובים, התשובה מגיעה גם מענייני קצב. כשאני אומר קצב, הכוונה במקרה הצהוב היא דווקא לתסיסה שהיא יודעת לייצר כשהיא נכנסת לתוך משחק ההתקפה שלה. כאן, רמת הביצוע כשהריקוד מתחיל, מיד לאחר קו מחצית המגרש, גבוהה במיוחד. ומענייני ריבאונד ההתקפה. כאן, צריכים לשים כוכבית בכל הנוגע לענייני הפוזשן, כי הנוסחה פה מעט מסתבכת. בגדול, פוזשן נספר מתחילתו עד סופו. בפועל, לא ממש. בכל מקרה, אין אפשרות אמיתית להתעלם מההליכה השיטתית אל ועל הקרש, כדי להשיג כדור שני ושלישי, כמשהו ששם אותה במקום הרביעי בקטגוריה החשובה. ובכל מקרה, אין עוד אף קבוצה במפעל הזה, למעט הכוכב האדום בלגרד, שמייצרת יותר נקודות מריב' התקפה. אין אף קבוצה במפעל, כולל הכוכב האדום בלגרד, שמגיעה ליותר פוזשנים בזכות ריב' ההתקפה מאשר מכבי תל אביב. אותה מכבי תל אביב שמגיעה ליותר זריקות מהשדה בזכות ריבאונד ההתקפה. חשוב, לא? עוד ריבאונד התקפה של בריסט, ועוד נקודות מריבאונד התקפה. צילום: מכבי Rapyd תל אביב סיכום ביניים איטודיס וקטש הם שני מאמנים שטובים בכדורסל. ששונים לגמרי, האחד מהשני, בכדורסל. השיטה ההתקפית, למרות שלפעמים קשה לאבחן אותה כשיטה, של הפועל תל אביב – או שמא לומר בוודאי בשילוב עם הכשרון יוצא הדופן שיש שם – מביא אותה למצב שבו היא דומיננטית מאוד באלמנט סטטי. עם האחוזים ל-2. עם רמת הביצוע של הבידודים. בלי לרוץ. כשיטה. מה שיוצא דופן בשיטה של קטש, עם חומר השחקנים המוגבל בהרבה שלו, הוא שהנתונים שנובעים ממנה הם אבסולוטיים יותר. בזכות כמה אלמנטים פשוטים, היא קבוצת התקפה אדירה. לא באחוזים, לא פר פוזשן, אלא בסך הכל. בנקודות שהיא קולעת, בתרגילים שהיא מבצעת. לא בנייחים, אבל בסוג של ניידים. וזה לפני שישבנו על נתוני הפיקנ'רול. אה, וגם לפני שמדדנו נתוני הגנה. אולי באמת צריכים להמשיך לחקור. נעשה גם חלק ג'? עד כאן להפעם. שיהיה לנו טוב.

אין, אומרים לכם, היורוליג של העונה מטורפת לגמרי. וילרבאן מנצחת את אולימפיאקוס וז'לגיריס קובנה, פריז יוצאת מהאואקה עם ניצחון על פנאתינייקוס, ברצלונה מפסידה בבית לבאיירן מינכן, מילאנו מקלקלת לכוכב האדום ומכניעה אותה בבלגרד, ותקוות הפיינל פור של מונאקו מקבלות פצצה לפנים במפגש מול הקבוצה מהמקום ה-16. קוראים לה מכבי ת"א. אוקיי, אז אולי לא רק היורוליג של העונה מטורפת לגמרי. פשוט, זו הליגה. כל התוצאות שהובאו כאן לא קרו לאחרונה, אלא התרחשו בישורת המסיימת של העונה שעברה. קרה עוד דבר מעניין בשנתיים החולפות: ההפתעות שחוללו קבוצות התחתית על חשבון יריבותיהן שבצמרת או במאבקי הכניסה לפלייאין - נעלמו לחלוטין בשני מחזורי הסיום. מכבי ת"א תתארח השבוע אצל שתיים כאלה, שסיימו מזמן את העונה והן כרגע כאן בעיקר כדי להרוס לאחרות. ובאיזה מצב היא תמצא אותן? זהו, שגם היא לא ממש יודעת. ווקר ישחק, סימונס לא בטוח. צילום: ג'ורג'ה קוסטיץ' באסקוניה, יריבתה בערב החג, היא קבוצה מתעתעת. מצד אחד, מגיעה אחרי ניצחונות על ריאל מדריד והפועל ת"א; ומצד שני, התוצאות הללו באו אחרי רצף של שמונה הפסדים. מצד אחד, זכתה בגביע המלך ונאבקת על המקום השלישי בליגה הספרדית; ומצד שני, מאזנה ביורוליג (24:11) הוא הגרוע ביותר בתולדותיה. בניצחון אתמול במנרסה איבדו הבאסקים את קובי סימונס, שנפצע ברבע השלישי, לא חזר והוא בספק למשחק מחר. ייתכן שזה ישבש את התוכנית (שלכאורה קיימת לפי פרסומים בספרד) לתת לטרנט פורסט מנוחה בזירה האירופית, כדי שיגיע עם אוויר בריאות למשחקים החשובים באמת של הקבוצה. האוהדים, שלא ייכנסו לפרננדו בואסה ארנה במפגש עם הצהובים, מאוהבים ברכז שהביא להם את הקופה דל ריי וכבר מבינים שייגזר עליהם להיפרד ממנו ומטים לוואוו-קבארו, בדרך לעוד קיץ מתסכל של בנייה מחדש. ואם כבר תחושת "התחדשות" בוויטוריה, אז איש אינו פוסל את הסנריו הקבוע והידוע מראש: בעיני רבים, המאמן האיטלקי המוערך פאולו גלביאטי ביצע עבודה גדולה עם הסגל המוגבל שהועמד לרשותו (נשמע מוכר?) - אבל מבחינת ראשי המועדון, מקומו על הספסל אינו בטוח בכלל, כשמאחור מרחפת העובדה שדושקו איבנוביץ' הפך פנוי בשבוע שעבר. גם פריז, שבדרך למשחק מול מכבי ת"א ביום חמישי עוד צריכה להתארח אצל הכוכב האדום בלגרד, מחזיקה בשני ניצחונות רצופים. למעשה, ארבעה - כולל הליגה הצרפתית - וכולם הושגו מאז פוטר מאמן איטלקי אחר, פרנצ'סקו טאבליני, והוחלף בג'וליוס תומאס שעוד לא מלאו לו 30. אצל הצרפתים אין מנוחות ושמירת כוחות: כולם משחקים, ורובם חושבים על החוזה הבא ועל עתידם האישי. נדיר היפי - שנלחם על מלכות הסלים מול קנדריק נאן וסשה וזנקוב, לפני שאולי יתעופף עם רעמתו המרשימה ל-NBA, צועד בראש. 31 נקודות מדד במחצית אחת מול מילאנו הסבירו זאת. ניצחון שנתן הרבה ניצחון להפועל ת"א. צילום: הפועל IBI תל אביב דבר אחד בטוח: לפחות במחזור הכפול האחרון של העונה, לא יירשמו סנסציות בלתי נתפסות במשחקיה של הפועל ת"א - פשוט כי לא יכולות להתרחש כאלה. הניצחון על פנאתינייקוס נסך לא מעט ביטחון אצל האדומים. אמנם בבואם למשחקים מול פנרבחצ'ה ואולימפיאקוס הם עומדים עדיין על מאזן של 1 מ-8 מול שותפותיהם לששת המקומות הראשונים (בכל זאת, פאו לא שם), אבל התוצאה שהשיגו, דרך הקאמבק מפיגור דו-ספרתי ברבע האחרון, ועוד ביום שבו אלייז'ה בראיינט ודן אוטורו תרמו 16 נקודות מדד (הממוצע המשותף שלהם עומד על 37) - הם בבחינת הצהרת כוונות של קבוצה שמתמקדת ומתפקסת לקראת שלבי המאני טיים של העונה. המקום הראשון כבר הונח בכיסו של שרונאס יאסיקביצ'יוס, אבל פנר מגיעה למשחק מחר בסופיה עם חמישה הפסדים בששת המחזורים האחרונים, שלושה מהם ברציפות. זה התחיל ביותר מדי פציעות (דבון הול שחזר לאחרונה, ניקולו מלי שאמור לחזור בקרוב, טאריק ביברוביץ' שהיה במצב און/אוף וננדו דה קולו שעדיין מושבת) ונמשך במשחק התקפה שהחל לחרוק. "מנצח טוב אבל מפסיד גרוע", קוטלאי על שאראס (תמונת AI) איברהים קוטלואי, שכפרשן כבר הסתבך העונה עם שיין לארקין וסוג-של-האשים אותו בהתחזות לפצוע בסופ"ש הגביע הטורקי בפברואר, לא חסך ביקורת גם מהמאמן הליטאי. "שאראס בהידרדרות", קבע כוכב העבר. "הוא איבד את האיזון עם השחקנים. פנרבחצ'ה משחקת באופן אינדיבידואלי לחלוטין בתקופה האחרונה. יאסיקביצ'יוס הוא מנצח טוב, אבל מפסיד גרוע. כשהקבוצה שלו מפסידה, הוא מגביר את הלחץ על השחקנים". שלושה מחזורים (+ דרבי תל אביבי אחד) נותרו לסיום העונה הסדירה, והצפיפות בטבלה בשיאה. ז'לגיריס, הקבוצה שבחציון מאבקי המיקומים, ממחישה זאת בצורה מושלמת: היא רחוקה שני ניצחונות מהמקום הראשון, ושני הפסדים מהמקום ה-11. ברחבי אירופה נבנו מודלים סטטיסטיים כדי לחשב את הסיכוי של כל קבוצה לסיים בכל דירוג, אבל עזבו אתכם מתרחישים ונתונים. דמיינו סיטואציה כזאת: הפועל ת"א תצטרך לנצח במחזור הנעילה במונאקו כדי להיכנס לשישייה, ומכבי ת"א תזדקק לניצחון של האדומים כדי להשתחל לפלייאין...