פחות תמימים, הרבה יותר מוטרדים: הסטטוס (החדש?) של אוהדי מכבי ת"א

תחושות הן עניין סובייקטיבי שקשה לפרשן, אבל בנוגע למה שקרה אתמול אוכל לנסות לפחות לשתף בחוויה האישית שלי. בעודי יושב על הספה באולפן ביזי פודקאסט, בין פיצוח לפיצוח, כשעל הלוח במדריד רק שתי נקודות יתרון לריאל, אמרתי לשותפי פיני גרשון שישב לצידי: זה כאילו צמוד, אבל מרגיש כמו 15 הפרש. הוא הינהן בהסכמה (בכל זאת, גם הוא פיצח באותו זמן). כמה דקות אחר כך, באמת היה 15.

האזינו לאהרל'ה מקריא את הטור

4:48

מכבי ת"א סיימה את המחזור הכפול בספרד עם שני הפסדים. לגיטימי. ועם 22- בהפרש הסלים. גם זה לגיטימי. היא הייתה פחות טובה ועמוקה, והיא לא התפרקה. סופר-לגיטימי. אבל גם לא הייתה לה תקווה. קחו שתי דוגמאות: 

* 5:56 דקות לסיום בברצלונה, ביום שלישי, צימקו הצהובים ל-77:72. אלה הרגעים שבהם רוב הקבוצות פונות לגארד/ים הכוכב/ים שלהן ומחפשות ישועה. במכבי אין כזה כרגע, ואת כל הזריקות הבאות לקחו שחקני הפנים. כמעט שלוש דקות חלפו עד שתמיר בלאט ירה כדור לסל (וקלע), אבל בארסה כבר ברחה מחדש ל-76:86.

* הדבר הכי קרוב למשחק חי שהיה אתמול, התרחש 4:30 דקות מהבאזר. מכבי הקטינה ל-90:78, וסרג'יו סקאריולו נאלץ להזעיק את מריו הזוניה בחזרה מהמנוחה על הספסל. ג'ימי קלארק עוד הספיק להחטיא כדור בדרך, והסל הבא של גארד (ג'ון דיברתולומיאו) הגיע חצי דקה לסיום, בשיאו של הגרבאז', 98:83. 

https://www.youtube.com/watch?v=DegFrvoQOMI&pp=ygUKZXVyb2xlYWd1ZQ%3D%3D

וזה מספר חלק מהסיפור של הקבוצה הזו כרגע. אמרנו, ונגיד שוב: הגעתו של איפה לונדברג (ששיחק את כל השבוע הזה תוך כדי מחלה) סידרה ואיזנה ושיפרה ושידרגה והייתה שווה כמה וכמה ניצחונות, כל עוד היה איזשהו עומק לשחק איתו. כל עוד היה מה לסדר. כל עוד היה את מי לאזן. ברגע שלוני ווקר הצטרף לג'ף דאוטין המושמץ במצבת הפצועים, השמיכה שוב התבררה כציפה של כרית, במקרה הטוב.

במהלך המחזור הכפול הזה, צעדה מכבי ת"א ביתרון במשך 13 דקות ו-14 שניות (מתוך 80 דקות). 1:31 דקות נגד ברצלונה, ו-11:43 דקות מול ריאל; 13:14 דקות במחצית הראשונה, ו-0:00 דקות במחצית השנייה.

כדי להימנע מקריסה מהירה בפתיחה, סטייל הפאלאו בלאוגראנה (32:14 בפחות מתשע דקות), ביצע עודד קטש שני שינויים בחמישייה: מרסיו סנטוס פתח במקום רומן סורקין, בעוד וויל ריימן נבחר על חשבונו של אושיי בריסט. המטרה: להעביר מסר פיזי.

לא שבריסט הוא הבעיה ההגנתית של הצהובים (ולא שסנטוס הוא הפתרון), אבל ריימן זה משהו קצת אחר. והוא הוקפץ בעיקר כדי לשמור על מריו הזוניה. הסופרסטאר הקרואטי קיבל יחס, ובכן, של סופרסטאר. 

מצד אחד, לא ברור למה; הוא נמצא בעונה די בינונית במושגיו האישיים, ובמקום לכבוש את מדריד אחרי לכתו של דז'נאן מוסא, הבנאדם הפך לסייד-קיק של טריי ליילס. מצד שני, ממש ברור למה; האיש רואה יריבות ישראליות ונדלק. 19.6 נקודות, 68% לשתיים, 6.3 ריבאונדים ומדד 21.3 יש לו מול מכבי והפועל ת"א. טוב, אז כנראה הנוכחות של הריימן לא ממש עזרה.

הגירסה הנוכחית של ריאל, צריך להודות, שווה פחות מסך חלקיה. בקיץ תוקנו חלק מהטעויות של העונה שעברה, והובא דם חדש ומרענן בדמותם של ליילס, צ'ומה אוקיקי ותיאו מאלדון לצד הזוניה והווטרנים, אבל זה לא זה. יש משהו כבד ושבלוני, אפילו קצת כבוי, בדרך שבה הקבוצה הזו משחקת תחת משטרו של סקאריולו.

מול מכבי ת"א זה הספיק למחצית אחת מותחת, לפני שהספרדים פרשו כנפיים ועפו. ברבע הראשון הם נתקעו על 1 מ-6 לשלוש (21 נקודות), אבל זו הייתה סטיית תקן. ברבע השני המריאו ל-5 מ-7 (27 נקודות), בשלישי פגעו ב-3 מ-8 (28) וברביעי קינחו עם 3 מ-6 (22).

המשחק הסתיים ב-86:98, שמוכרת לשתי הקבוצות מפעם. זה מה שהורה הלוח אי אז ב-2014, בסיומו של גמר היורוליג במילאנו, כשהקבוצה בצהוב הניפה את הגביע השישי שלה, בתום הארכה. הכל התהפך מאז, לא רק התוצאה.

בשבוע הקרוב מצפים למכבי ת"א שני משחקי בית גורליים. ביום ראשון הפועל ירושלים, שחוזרת ליד אליהו אחרי ההצגה הגדולה מול הפועל ת"א; וביום חמישי ז'לגיריס קובנה, ש... חוזרת ליד אליהו אחרי ההצגה הגדולה מול הפועל ת"א.

לא מעט השתנה מאז הביקור האחרון של מכבי בביתה במסגרת היורוליג. תחשבו על זה: בדיוק לפני שבוע התעוררו אוהדיה לבוקר עם רצף של תשעה ניצחונות, וכשהם (או לפחות התמימים שביניהם) בטוחים שעליהם למהר ולחבר שיר שחקן לטייריק ג'ונס. למשחק הבא בהיכל הם יגיעו בוגרים יותר, נאיבים פחות, ומוטרדים הרבה יותר. שני ניצחונות יחזירו איזשהו שקט (לקבוצה, ולא למועדון), הפסד - ובטח שניים - והמתיחות הגואה גם כך כבר תאיים להתפוצץ.