צחוקים על הספסל. דממה על הקווים. מבוכה על הפרקט. זו מכבי ת"א
הקישור הועתקיש איזה קטע מעצבן עם קלישאות. הן חזרתיות, וחבוטות, ולא מפתיעות, ומה שהופך אותן לכאלה הוא העובדה שהן בדרך כלל נכונות. אז הנה קלישאה: כשקבוצת כדורסל נקלעת למשבר, היא מנסה לצאת ממנו בעזרת חזרה לפעולות פשוטות ובסיסיות, וליתרונות שכל שחקן מביא איתו לשולחן. כמו שחייל נדרש לשוב לנקודת הציון האחרונה אם הוא מתברבר בניווט.
אז בואו נפשט את מה שקרה אתמול למכבי ת"א מול פריז:
* הרי מה יותר פשוט ובסיסי מזריקה לסל של ים מדר? ובכן, הוא לקח את הראשונה שלו אחרי שמונה דקות על המגרש.
* ומסל של בונזי קולסון? הוא קלע את הראשון שלו רק לאחר עשר דקות אישיות (אי שם באמצע הרבע השלישי).
* או מזריקה של ג'יילן הורד? הראשונה הגיעה בדקה ה-17 שלו על הפרקט, ואל תשאלו מתי באה השנייה - כי היא לא. האיש השלים 30 דקות עם 1 מ-1 מהשדה.
* אה, ואסיסט של הרכז, ג'ימי קלארק, שלפחות 24 התקפות הסתיימו בהחלטות שלו? את הראשון הוא מסר אחרי 16 דקות משחק, עמוק בתוך המחצית השנייה.
* נו, וריבאונד של רומן סורקין? לא נספר לכם מתי הגיע הכדור החוזר הראשון של הסנטר, כי זה פשוט לא קרה. הסיפרה אפס עיטרה את השורה שלו ב-26 דקות.
אלעד הופמן רוצה לרדת לרזולוציה של פשטות המשחק. אז קדימה, האפמן, תפשט:
עודד קטש החליט לפשט את הדברים בצורה קיצונית, ומכבי ת"א שיחקה תרגיל אחד ויחיד, וממש לא מיוחד: פיק אנד רול ספרדי. מעולם לא ראיתי סט בודד בכמות כזאת. אני כמעט בטוח שהשחקנים לא הריצו שום תרגיל אחר. כנראה המחשבה הייתה שאם ישחקו תרגיל אחד ולא יסתבכו, הם יצליחו להגיע לזריקות טובות יותר ולשמור על הכדור טוב יותר, וככה לשלוט בקצב. כשמסתכלים על המספרים, מכבי קלעה באחוזים דומים לממוצעים שלה, ואפילו העלתה את מספר האסיסטים מעל הממוצע. הצלחה, לא? לא. 18 איבודים לא עזרו להוריד את הקצב של פריז. גם 21 האסיסטים קצת משקרים, כשתשעה מהם היו של מדר. שני השחקנים האחרים שהריצו את התרגיל הבודד, קיטון וואלאס וקלארק, סיימו יחד עם חמישה אסיסטים ושבעה איבודים. לשחק פשוט זה טוב, בתנאי שזה עובד.
משחק ההתקפה של פריז - עוד בגרסתו המקורית בטלקום בון, עם תומאס איסאלו - הטריף את אירופה וכבר הוליד וריאנטים חדשים. לדוגמה, בוולנסיה. אבל מאז שטי.ג'יי שורטס עזב, צריך להודות, מה שנשאר בבירה הצרפתית מזכיר את התסרוקת של נדיר היפי: פרוע, מתעופף לכל כיוון, מנשיר שערות (כן, נכתב מקנאה) ולא תמיד מוצלח.
לא תמיד מוצלח, עד שפוגשים את מכבי ת"א. הקבוצה הצרפתית עומדת מולה על מאזן חסר תקדים של 0:5, עם ממוצע של 100.4 נקודות. ולמרות הסקור הגבוה, חלק מהותי מהניצחון שלה אתמול הושג בהגנה.
זוכרים שמכבי גררה את ולנסיה לסופי שעון, וכך הכניעה אותה לפני שבועיים בספרד (אשכרה, חלפו רק שבועיים)? אז הכל קרה לה במהופך אמש. שליש מההתקפות של הצהובים במשחק נגררו לחמש השניות האחרונות, והם פגעו בהן ב-8 מ-24 מהשדה ואיבדו עוד חמישה כדורים. רק 0.83 נקודות לפוזשן.
מכבי ת"א במאזן 7:2, והעצוב מבחינתה הוא שאפילו אי אפשר לצאת בפוש שיזדעק על הנתון המביך וחסר התקדים. כי הוא כבר הפך לנורמה. לפני שנה היא הייתה בדיוק באותו מצב. לפני שנתיים עמדה על 6:3, ומיד המשיכה ל-8:3. ב-2019 היא עמדה בשלב הזה על 8:1. והעניין הוא לא רק העובדה שהקבוצה הפסידה וכמה, אלא למי. ואיך.
למי? הביטו על הלו"ז המצפה לצהובים, ותבינו כמה עמוק הבור ולאן הם עוד יכולים להידרדר. מלבד טרילוגיית הדרבים בשבועיים הקרובים, והקינוח הלא סימפטי נגד הפועל ירושלים, בשבוע הבא הם יתארחו אצל פרטיזן בלגרד; ואחרי הפועל ת"א, מחכות להם אולימפיאקוס ודובאי. כלומר, המשחקים ה"קלים" יחסית בוזבזו, ומכבי כבר סוחבת שלושה הפסדים לקבוצות שלא יראו פלייאוף - גם אם נבחרת ישראל תיקרה בדרכן.
ואיך? לפני המשחק דיבר קטש על "להחזיר קצת מהכבוד" ועל "לחימה", וכמובן על "שפת גוף", בעקבות התבוסה המשפילה ביום שלישי לכוכב האדום בלגרד. והנה, אתמול ספגה הקבוצה שלו 35 נקודות בלבד במחצית הראשונה. שזה כמעט כמו המספר שחטפה רק ברבע הראשון מזבזדה (34). לא בגלל הגנה גדולה, אגב, אלא יותר בגלל התקפה תקועה - אבל כשמשהו טוב קורה, מי אנחנו שנקטין.
נו, אז אולי בכל זאת הייתה תגובה כלשהי להשפלה? זה סיפור יפה, אם מתעלמים מהמחצית השנייה שלרוע המזל תמיד מגיעה, ובה קלעה פריז 64 נקודות. 64. הכי הרבה שנראו העונה ביורוליג. הכי הרבה שספגה מכבי ת"א ב-25 עונות במפעל הזה.
והכל עובר ככה בשקט, בסבבה. שחקנים מדברים על הספסל ועושים צחוקים, ולפחות יש להם את הבושה להסתיר את השפתיים, לבל ייקראו. והשקט המעיק בהאלה פיוניר, שיוחלף בקרוב בשקט המציק של לימאסול, הוא די סימבולי. הוא לא רק שקט של יציעים ריקים, והוא הכי רחוק משקט תעשייתי. זהו שקט של כניעה. של עייפות. של ייאוש. של חוסר תגובה. של חוסר אונים. בדיוק כל מה שמשדר מועדון מכבי ת"א, מהראשון ועד האחרון.
המאמן, שמנסה לשמור על פאסון ועל ידיים שלובות כדי לתת גיבוי לשחקנים שלו (וכך הרוויח אותם בעבר), מפספס הפעם את הסיטואציה ונותן להם לגיטימציה להירדם. אז השחקנים החדשים לא מתאקלמים. ומה עם הישנים - אותם אלה שרקדו על הפרקט אשתקד? העונה נראה שקטש לא מצליח להגיע אליהם ולגעת בהם, ואפילו לא להשפיע עליהם. והוא מרשה לעצמו, ביחד עם המנהל המקצועי והבעלים, להופיע בכל פעם מחדש עם מצבת גארדים מביכה. עשרה ימים חלפו מאז פציעתו של איפה לונדברג, ארבעה משחקים וארבעה הפסדים הצטברו, ועדיין לא הונחת לו מחליף.
"אין לנו זהות כקבוצה. אנחנו בסך הכל אסופה של שחקנים, וחייבים למצוא דרך לשחק אחד עבור השני. ברמה האינדיבידואלית אנחנו יכולים לעשות המון דברים, אבל ככה לא נשלים את העבודה. אנו צריכים להפוך יחד לקבוצה". את הדברים האלה לא אמר הלילה קטש, וגם לא אמרו שכניו לקרקעית הטבלה ממילאנו, מינכן או ויטוריה. הציטוטים שייכים לשרונאס יאסיקביצ'יוס, שבסך הכל קיבל בראש מריאל מדריד. במקרה שלו ושל פנרבחצ'ה, תהיו בטוחים, הדברים שציין כי "חייבים" ו"צריכים" ייעשו.
ובמכבי? יש זמן, מה בוער?
דברו איתנו
יש לכם הערות או הארות על הטור?
בואו לפגוש אותנו ולהגיב ברשתות החברתיות.
אנחנו זמינים בכל הפלטפורמות. חפשו הדיסקו
אהרל'ה ויסברג
קצת לפני בר המצווה פרסמתי את הכתבה הראשונה שלי בעיתון (והיא בכלל הייתה על טניס). כשהייתי בן 16 המצאתי את הכינוי "קטשפר", שחיבר בין עודד קטש לדורון שפר. חלפו כמעט 20 שנה, וכשנכנסתי לראשונה לאולפן וואלה, מאמן בכיר בישראל - היי ננו - ראה אותי לצד שי האוזמן ואודי הירש וכתב לי: "יפה, הצטרפת לצמד רָעִים". אז הנה, אנחנו שוב כאן. שוב ביחד. וזה חדש, וזה יצירתי, וזה מרגש, ובגדול זה נשמע טוב. בעיקר אם פה ושם נזכור להישאר רָעִים. כי הגיע הזמן למשהו קצת שונה. משהו ישיר. בלי מתווכים. בלי פילטרים. אנחנו - ואתם. כדורסל הוא הרבה מעבר למשחק. כדורסל הוא החיים. הוא החיבור בין אנשים. וכשאתה זוכה לעבוד במקצוע שאתה אוהב, אין הרבה דברים מרגשים יותר מפגישות של אחד על אחד עם יאניס אדטוקומבו או ז'ליקו אוברדוביץ'. או מהבאת סקופ שמשנה סדר יום. או מהשחזת מקלדת בטור שחושף דברים שלא רצו שתדעו. נתכתב כאן על משחקים ומגמות ותופעות וסטטיסטיקות, ועל שחקנים ומאמנים ועסקנים ואוהדים, ופה ושם גם על פנטזי, ונקפיד על רפרנסים לסיינפלד. איש חכם הבטיח שיהיה כאן דיסקו. סוף סוף אני מעז לרקוד בפומבי, רק שלא אסיים כמו איליין בניס. גגגגידיאפ!
