בימים האחרונים התכנסו בעלי קבוצות ה-NBA לדיון שלא עלה על השולחן כבר יותר משני עשורים. על הפרק: הרחבת הליגה ל-32 קבוצות. אבל הסיפור כאן גדול בהרבה מהוספת שתי קבוצות ללוח המשחקים או מעוד מדף בחנות ה-NBA בשדרה החמישית. מדובר במהלך שמגלם שתי תפיסות שונות לגבי עתיד הליגה. האחת, תיקון היסטורי לעיר שאיבדה את הקבוצה שלה בנסיבות שעד היום שנויות במחלוקת. והשנייה, מבט קר, מחושב וכלכלי על השוק שבו הליגה רוצה לצמוח בעשור הקרוב. ובין שתי התפיסות האלה ניצבות שתי ערים: סיאטל ולאס וגאס.

חוב פתוח

סיאטל סופרסוניקס הצטרפה ל-NBA בסוף שנות ה-60, ותוך קצת יותר מעשור כבר הפכה לאחת הקבוצות המשמעותיות בליגה. לאחר הפסד בגמר ב-78', הגיעה לגמר שוב שנה לאחר מכן ואף זכתה באליפות בשנת 79', בהובלת דניס ג'ונסון, פרדי בראון וג'ק סיקמה הגדול. בשנות ה-90 הסוניקס הפכו להרבה יותר מקבוצת כדורסל. הם נהיו סמל תרבותי. במקביל למוזיקת הגראנג' שעיצבה את האופי של העיר, כך גם עוצבה זהותה הקשוחה של אחת הקבוצות המלהיבות בהיסטוריה של הליגה, בהובלת חבורה חצופה, בועטת ונושכת של גארי פייטון, שון קמפ והצלף הגרמני דטלף שרמפף.

היא הגיעה לפלייאוף שמונה פעמים, חצתה את רף 60 הניצחונות שלוש פעמים, והעפילה לגמר ה-NBA בשנת 96' מול שיקגו הגדולה של מייקל ג'ורדן. אבל בתחילת שנות ה-2000 משהו נסדק. הקבוצה נמכרה להווארד שולץ, בעלי אימפריית בתי הקפה המקומית סטארבקס, ומאותה נקודה ההידרדרות הכלכלית של הקבוצה הייתה מהירה. כשניסיונות להשיג מימון ציבורי לשיפוץ אולמה הישן והמתפרק נכשלו, הדרך לפרידה כבר הייתה ברורה.

ב-2006 נמכרה הקבוצה לקבוצת משקיעים מאוקלהומה סיטי, תחת התחייבות שנויה במחלוקת בעניין ניסיונם להשאיר את הקבוצה בסיאטל "במאמץ ובתום לב". בפועל, תוך שנתיים בלבד, ב-2008, הסוניקס עברו לאוקלהומה סיטי והותירו אחריהם, במרחק של כ-3000 ק"מ, עשרות אלפי אוהדים עם הטייטל הכי עצוב שיש בספורט: אוהד ללא קבוצה. מאז ועד כתיבת שורות אלו סיאטל נותרה באותו סטטוס לא מחמיא במיוחד: השוק הגדול ביותר בארה"ב ללא קבוצת NBA.

עיר החטאים

בין אם ביקרתם ובין אם לא, לאס וגאס היא אייקון תרבותי. מיקרוקוסמוס של החלום האמריקאי, אבל לא זה שצריך לעבוד בשבילו, אלא זה שמחכה בסוף. הכל ובגדול, שדרת אורות בוהקים ומהפנטים שמושכים את הקהל פנימה ועושים הכל כדי שלא ירצה לצאת.

וגאס היא כמעט ההפך הגמור מסיאטל, וזה בדיוק מה שהופך את ההצטרפות שלה ל-NBA לסיפור משלים לסיאטל ולא סתם עוד עיר. אם סיאטל היא העיר שאיבדה קבוצה ונלחמה שנים כדי להחזירה, אפשר להגיד שוגאס מקבלת כאן קבוצה על מגש של כסף.

נווה המדבר שהפך בשקט לבירת הספורט הלא רשמית של אמריקה. עם אירועים כמו ליגת הקיץ של ה-NBA שמשוחקת בה מדי שנה כבר מעל שני עשורים, או שלבי ההכרעה של טורניר אמצע העונה שהגיעו אליה מאז הקמתו בעונת 23/24, כל זאת לצד אירועי אגרוף ו-UFC מפוארים שמגלגלים מאות מיליונים במהלך השנה.

בעשור האחרון גל של פרנצ'ייזים הגיע למדבר הצחיח של נבדה: ה-Golden Knights בליגת ההוקי (NHL), ה-Aces בליגת הכדורסל נשים (WNBA), וגולת הכותרת, המעבר של ה-Raiders מאוקלנד, קליפורניה, בליגת הפוטבול (NFL) לעיר החטאים בנבדה.

ההצלחה המקצועית והכלכלית של הקבוצות הללו הוכיחה לבעלי הקבוצות ב-NBA דבר פשוט: וגאס היא לא הימור, היא הזדמנות ממשית. בזמן שסיאטל מייצגת תיקון היסטורי, לאס וגאס מייצגת את העתיד. עיר שבנויה על אירועים, כסף והימורים, כזו שבה הכול זז מהר והכסף זורם מהר יותר.

אבל כל זה נחמד על הנייר. בפועל, ברגע שמסתכלים על המפה מתחילות הבעיות האמיתיות. סיאטל שוכנת במדינת וושינגטון בקצה הצפון מערבי של ארה"ב, ולאס וגאס ממוקמת במדינת נבדה, במדבר שממזרח לקליפורניה, גם היא בצד המערבי של ארה"ב. וזו בדיוק הנקודה. שתיהן במערב. כלומר, הרחבת הליגה ל-32 קבוצות לא מסתכמת בהוספת שתי נקודות חדשות על המפה. היא תחייב את הליגה להזיז קבוצות קיימות ממערב למזרח, כדי לשמור על איזון בין הקונפרנסים: 16 מול 16.

אז מי המועמדות למעבר?

יש שלוש מועמדות ברורות: ניו אורלינס פליקנס, ממפיס גריזליס ומינסוטה טימברוולבס. שלוש הקבוצות הללו יושבות על קו התפר שבין מזרח למערב ארה"ב, ועל אף שממפיס וניו אורלינס הן המזרחיות יותר, דווקא מינסוטה היא המועמדת המובילה מביניהן.

כדי להבין עד כמה המיקום של מינסוטה חריג, צריך לחזור למונח שהפך בשנים האחרונות לפחות נפוץ בשיח ה-נבא: Divisions. הרעיון הוא חילוק הליגה ל"בתים" המבוססים על קרבה גאוגרפית. כרגע הליגה מחולקת לשישה בתים של חמש קבוצות בכל בית. בצורה הזו:

במקרה של הטימברוולבס, המרחק הממוצע מול יריבותיה ב-Division הצפון מערבי עומד על כ-1,500 קילומטרים, בערך המרחק בין תל אביב לבוקרשט. לא רק שזה גבוה מהממוצע של כל דיוויז'ן אחר בליגה, אלא גם גבוה בכ-10% מהממוצע של שאר הקבוצות בדיוויז'ן שלה.

ומה קורה עם המצטרפות החדשות?

כתוצאה מהעובדה שעכשיו, במקום 30 קבוצות, ישנן 32, צפוי שנראה אחת משתי אופציות:

הראשונה, שמונה בתים של ארבע קבוצות בכל בית, בדומה לליגת הפוטבול, ה-NFL. השנייה, ארבעה בתים של שמונה קבוצות בכל בית, בדומה לליגת ההוקי, ה-NHL. בהנחה שהליגה תלך על האופציה הראשונה, סיאטל היא המועמדת הטבעית להחליף את מינסוטה בבית הצפון מערבי וליצור בית חדש שיכלול את: סיאטל, פורטלנד, סקרמנטו וגולדן סטייט.

מהצד של וגאס צפויה הקבוצה להשתלב בבית הפסיפי שיכלול את: לוס אנג'לס לייקרס, לוס אנג'לס קליפרס, לאס וגאס ופיניקס. ומכאן האפקט ברור: כל שינוי כזה יוצר תגובת שרשרת שתשפיע על שאר הבתים, על מבנה הקונפרנסים ועל מפת הליגה כולה.

אז אחרי שסידרנו את הליגה על המפה, מגיעה השאלה הכי חשובה: מאיפה בכלל מגיעים השחקנים?

כששתי קבוצות חדשות נכנסות לליגה, הן לא יכולות להסתמך על הדראפט הרגיל או על טריידים עם קבוצות קיימות. בשביל זה נוצר מנגנון "דראפט ההרחבה", אירוע שבו קבוצה חדשה בונה את הבסיס הראשוני שלה דרך שחקנים קיימים בליגה שקבוצות אחרות בוחרות שלא להגן עליהם.

איך זה עובד?

כל אחת מ-30 הקבוצות מגישה רשימת הגנה של עד שמונה שחקנים תחת חוזה לעונה הקרובה, וכל שאר השחקנים הופכים "חשופים" לבחירה. הפעם האחרונה שהתבצע דראפט הרחבה שבו הצטרפו שתי קבוצות חדשות לליגה הייתה ב-1995, אז הצטרפו לליגה שתי הקנדיות: ונקובר גריזליס וטורונטו ראפטורס.

אז הדראפט התנהל כך: מתוך מאגר השחקנים הלא מוגנים בחרה כל קבוצה לסירוגין, עם מגבלה של שחקן אחד מכל קבוצה. כלומר, ברגע ששחקן נבחר מקבוצה מסוימת היא "נסגרת", ואי אפשר לבחור ממנה עוד שחקנים. כך, בתהליך הדרגתי, כל אחת מהקבוצות מרכיבה סגל של בין 14 ל-16 שחקנים.

וכאן מגיעה הבעיה האמיתית: האם יש מספיק כישרון בליגה? קחו לדוגמה את אוקלהומה, אחת הקבוצות העמוקות בליגה. ננעל שמונה שחקנים, מי נשאר חשוף? אייזיה ג'ו, אארון וויגינס או, במקרה הטוב, לו דורט. הם שחקנים טובים, אבל האם הם שחקנים ששווים בחירה ראשונה בדראפט ההתרחבות? ועכשיו תדמיינו מה קורה בקבוצות פחות עמוקות כמו סקרמנטו או ברוקלין, שם התמונה נהיית עוד יותר מורכבת.

וזו בדיוק הסיבה שיש לא מעט דיבורים על כך שהליגה עשויה לקצר את רשימת השחקנים המוגנים לשישה או שבעה, כדי להפוך את הדראפט הזה לקצת יותר אטרקטיבי.

אבל זה לא נגמר כאן. במקביל, שתי הקבוצות גם ישתתפו בדראפט הרגיל, עם הבדל קטן משאר קבוצות הליגה הקיימות: מיקום הבחירה של המצטרפות החדשות בדראפט ייקבע על ידי הליגה ולא בלוטרי הרגיל.

זה היה המקרה בשתי הפעמים האחרונות, מודל שה-NBA צפוי לאמץ גם בדראפט ההרחבה הבא, שמסתמן שיקרה לקראת עונת 2028/2029.

מאחורי כל המהלכים האלה יש דבר אחד שמניע הכל. כאמור, מעבר לכל הנראטיב הרומנטי של "להחזיר את הסוניקס הביתה" או העובדה שסוף סוף יש ל-NBA קבוצה בוגאס, ההרחבה היא קודם כל מהלך כלכלי.

כדי שסיאטל ולאס וגאס יצטרפו לליגה, כל אחת מהן תשלם דמי כניסה שמוערכים כיום בין 7 ל-10 מיליארד דולר. תשלום חד פעמי שמתחלק בין 30 הבעלים הקיימים ואינו נכלל בהכנסות שמשפיעות על תקרת השכר. מבחינתם זה כסף נקי. מאות מיליוני דולרים לכל בעלים רק על עצם זה שהם מסכימים להכניס שותפים נוספים לעסק.

דמי ההרחבה מתפקדים כמעין פיצוי לכך שההכנסות העתידיות מזכויות שידור, ספונסרים ומרצ'נדייז, שעד כה התחלקו בין 30 קבוצות, יתחלקו מעכשיו בין 32 קבוצות. הבחירה בסיאטל ובלאס וגאס היא לא מקרית.

סיאטל, השוק ה-14 בגודלו בארה"ב, היא עיר שמביאה איתה כסף של חברות הייטק ותאגידים גדולים שיכולים להפוך לספונסרים בעתיד. וגאס מצדה מביאה תיירות, הימורים ואירועים בינלאומיים שמייצרים הכנסות אדירות.

התקווה של הבעלים הקיימים היא לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. כלומר, גם לקבל עכשיו את התשלום החד פעמי העצום, וגם לקוות שההכנסות העתידיות של הליגה יגדלו עד כדי כך שלמרות שהעוגה תתחלק בין 32 קבוצות, כל אחד מהם עדיין יקבל חתיכה גדולה יותר.

אז האם וגאס וסיאטל באמת יצטרפו לליגה? התשובה הקצרה היא אולי. התשובה הארוכה הרבה יותר מורכבת. קודם כל, צריך להבין שיש הבדל מהותי בין השוק של סיאטל לזה של לאס וגאס. זוכרים את תג המחיר של 7 עד 10 מיליארד דולר? זה לא במקרה. בשנה האחרונה נמכרו שלוש קבוצות: פורטלנד (4 מיליארד דולר), בוסטון (6 מיליארד דולר) והלייקרס (10 מיליארד דולר). לפי ההערכות, וגאס תיכנס לליגה במחיר של 8 עד 10 מיליארד דולר, בעוד שסיאטל צפויה לקבל "הנחה" של כ-2 מיליארד.

למה? פשוט. היצע וביקוש. בלאס וגאס יש לפחות ארבע קבוצות משקיעים שמוכנות להיכנס, כולל שמות כמו מג'יק ג'ונסון ולברון ג'יימס. בסיאטל, לעומת זאת, יש כרגע קבוצת רכישה אחת בלבד, בראשות בעלי קבוצת ההוקי המקומית, הסיאטל קראקן. כשאין תחרות בין משקיעים, הרבה יותר קשה לשכנע את בעלי הקבוצות הנוכחיים שיש כאן שוק חזק מספיק. ועדיין, גם וגאס לא מגיעה בלי סימני שאלה. למרות העניין הרב מצד משקיעים, מדובר בשוק קטן יחסית, מקום 30 בארה"ב, שכבר מחזיק קבוצות ב-NFL, NHL, WNBA ובקרוב גם MLB. אם תצטרף גם קבוצת NBA, התחרות על הקהל ועל הכסף צפויה להיות אינטנסיבית במיוחד.

אבל זה לא רק לאס וגאס וסיאטל. יש עוד ערים בתמונה, וחלקן מציגות קייס לא פחות חזק. מקסיקו סיטי עולה שוב ושוב כמועמדת מסקרנת. מדובר במטרופולין של כ-21 מיליון תושבים, עם קבוצה פעילה בליגת הפיתוח של ה-NBA שמתפקדת כמעין ניסוי שמטרתו לפתוח את השער לשוק הלטיני העצום והלא מנוצל.

גם מצפון יש מועמדות מעניינות לא פחות. ונקובר ומונטריאול מציעות שילוב של תשתיות, קהל וחיבור לכדורסל, כזה שמעלה מחדש את השאלה האם ה-NBA צריכה לחזור למודל של יותר מקבוצה קנדית אחת.

במקביל יש גם אופציות "אין האוס". קנזס סיטי, לואיוויל וסיינט לואיס נמנות בין הערים שעולות לכותרות מדי פעם ככאלו שהיו בעבר בית לקבוצת NBA או שלפחות יש להן את היכולת והמשאבים להיות מועמדות שקטות אך לגיטימיות.

ועכשיו לשאלה שאף אחד לא אוהב לשאול: האם בכלל צריך התרחבות? אולי במקום להוסיף קבוצות חדשות, קבוצות כמו סקרמנטו, ממפיס או ניו אורלינס פשוט צריכות לעבור דירה? כי בסוף זה לא רק עניין של להגדיל את הליגה, אלא של למקסם את הערך שלה.

ואולי בעצם השאלה האמיתית היא כבר לא מי תצטרף לליגה, אלא מי כבר לא באמת שייכת אליה.