מותר לקרוא לזה כדורסל נבחרות? העיוות, המוסר והסקר
תמונת AI
הקישור הועתקאני שונא להסכים עם ארגין עתמאן, אבל בדברים שאמר בסוף השבוע הוא צדק - וקל גם להזדהות איתם, מכיוון שלשם שינוי הם נאמרו לאחר ניצחון. "תודה לפיב"א וליורוליג על לוח המשחקים המגוחך הזה. הם מטילים את האחריות עלינו, עליי ועל השחקנים, לייצג את המדינות שלנו בגאווה בתנאים האלה", אמר מאמן נבחרת טורקיה, רגע אחרי שגבר על סרביה ו-24 שעות אחרי שהפסיד עם פנאתינייקוס לפריז במרחק אווירי של כ-1,100 ק"מ. "הייתי עייף. השחקנים עייפים. אותו דבר לגבי היריבה שלנו. זה פשוט מגוחך. כבר ארבע או חמש שנים אנחנו מצפים לאיזשהו שיפור, אבל המצב רק מחמיר".
אז מה בעצם מהותן של מוקדמות היורובאסקט והמונדובאסקט? עתמאן, שלא כהרגלו, עדין. קחו דוגמה אקראית שממחישה כמה עתיקה הבעיה: אחרי שלוקה דונצ'יץ' זכה עם סלובניה בכתר האירופי ב-2017, הוא לא הגיע עמה לגביע העולם ב-2019, כי הסיבובים המקדימים התקיימו בלעדיו, ונבחרתו הודחה.
או שאולי ניקח את זה מזווית אחרת: אנחנו לא כאן כדי לדבר על מוסריות וערכיות, אבל כשגרמניה חגגה את הזכייה באליפות אירופה בקיץ האחרון, ריחמתי על דייויד קריימר מריאל מדריד ונלסון ויידרמן מרציופארם אולם. הם היו השניים היחידים שהתייצבו לכל אחד ואחד ממשחקיה של הנבחרת במוקדמות, אבל את הטורניר עצמו ראו יחד איתכם בטלוויזיה.
אל תספרו את זה לאדם אריאל, שראוי למחמאות על הפיכתו לטופ סקורר (לראשונה?) של נבחרת ישראל, בניצחון הקליל על קפריסין. האיש עבר כבר דבר או שניים בענף, וגם בחסות ההצטיינות המתמשכת שלו במכבי ר"ג הצליח לחזור למדים הלאומיים. גם, ולא רק. כי אי אפשר להתעלם מרשימת הנעדרים שאינם מגיעים לחלונות הללו (לא באשמתם, כמובן), אבל אם המשימה תושלם והנבחרת תעפיל - הם יהיו איתה, ובאופן טבעי יבואו על חשבון אלה שהובילו אותה לשם.
27 שחקנים שונים הופיעו בכחול-לבן בשני הקמפיינים האחרונים של המוקדמות. הצד החיובי הוא שבחסות שיטת החלונות, שמונעת מהשחקנים הטובים והנבחרים ביותר להופיע במשחקים רשמיים (עד כדי כך שאולי כבר לא צריך לקרוא לזה נבחרת?), שחקנים שלעולם לא היו מגיעים לשם - מקבלים הזדמנות להגשים חלום.
אחלה וזה, רק שזה מעוות לחלוטין את יחסי הכוחות בדרך לטורנירים עצמם (ע"ע ההדחה ההיא של סלובניה, שממש לא הייתה היחידה בשנים האחרונות) ומעניק לאותם כדורסלנים פייק-הזדמנות, כי במאני טיים הם ייחתכו ולא ייספרו, למרות כל מה שעשו.
שחקני הנבחרת בחלון הנוכחי אינם צריכים להתנצל על כך, מן הסתם. וגם המאמנים שקבעו את הסגל נאלצים להתיישר על פי הכללים העקומים שהוכתבו להם. ישראל הביסה פעמיים את קפריסין, בהפרש מצטבר וחסר משמעות של 69 נקודות, ועשתה את המינימום ההכרחי כדי להישאר איכשהו בחיים בקמפיין הזה.
אתמול קיימנו צפייה משותפת במשחק עם מנויי הדיסקו, שיועדה מראש לדיונים, ניתוחים ופרשנויות על מה שקורה בלימסול. רק שהמשחק עצמו לא כל כך היה מעניין, אז גלשנו בעיקר לשלל נושאים אחרים. תוך כדי האירוע, עלתה שאלת סקר - מי צריך לאמן את נבחרת ישראל. התוצאות לא הפתיעו במיוחד, וכמה עשרות המשיבים אינם מדגם מייצג בהכרח, אבל חשפו נקודה מעניינת:
להגיד שעודד קטש הוא המאמן הראוי ביותר לנבחרת, זה מובן מאליו. איך אמר אודי הירש במהלך הדיון אמש, "הוא כבר לא נתפס בתור המאמן הטוב בארץ, אלא בתור המאמן היחיד". לא רק בגלל שהוא נמצא בליגה משלו - נו דיסריספקט לאף אחד מהשמות האחרים שמוזכרים כאן - אלא גם בגלל ההחמצה ההיסטורית סביב אי הארכת חוזהו באמצע קמפיין (או במילה פחות מכובסת: פיטוריו).
ובואו, גם ננו גינזבורג, אחרי רבעי הגמר המרשימים עם צ'כיה ביורו ובמונדו, וההשתתפות במשחקים האולימפיים, בוודאי צריך להיות מועמד עתידי בכל סיטואציה. אבל העובדה היא שיש דיסוננס מוחלט בין מעמדו של אריאל בית הלחמי בתור אחד האנשים החזקים באיגוד הכדורסל לבין המעמד הציבורי החלש/מוחלש שלו כמחזיק משרת המאמן הלאומי. קצת כמו חלק מהשחקנים שלו.
דברו איתנו
יש לכם הערות או הארות על הטור?
בואו לפגוש אותנו ולהגיב ברשתות החברתיות.
אנחנו זמינים בכל הפלטפורמות. חפשו הדיסקו
אהרל'ה ויסברג
קצת לפני בר המצווה פרסמתי את הכתבה הראשונה שלי בעיתון (והיא בכלל הייתה על טניס). כשהייתי בן 16 המצאתי את הכינוי "קטשפר", שחיבר בין עודד קטש לדורון שפר. חלפו כמעט 20 שנה, וכשנכנסתי לראשונה לאולפן וואלה, מאמן בכיר בישראל - היי ננו - ראה אותי לצד שי האוזמן ואודי הירש וכתב לי: "יפה, הצטרפת לצמד רָעִים". אז הנה, אנחנו שוב כאן. שוב ביחד. וזה חדש, וזה יצירתי, וזה מרגש, ובגדול זה נשמע טוב. בעיקר אם פה ושם נזכור להישאר רָעִים. כי הגיע הזמן למשהו קצת שונה. משהו ישיר. בלי מתווכים. בלי פילטרים. אנחנו - ואתם. כדורסל הוא הרבה מעבר למשחק. כדורסל הוא החיים. הוא החיבור בין אנשים. וכשאתה זוכה לעבוד במקצוע שאתה אוהב, אין הרבה דברים מרגשים יותר מפגישות של אחד על אחד עם יאניס אדטוקומבו או ז'ליקו אוברדוביץ'. או מלראות משחקים מתובלים בפיצוחים, שבוע אחרי שבוע, יחד עם פיני גרשון. או מהבאת סקופ שמשנה סדר יום. או מהשחזת מקלדת בטור שחושף דברים שלא רצו שתדעו. נתכתב כאן על משחקים ומגמות ותופעות וסטטיסטיקות, ועל שחקנים ומאמנים ועסקנים ואוהדים, ופה ושם גם על פנטזי, ונקפיד על רפרנסים לסיינפלד. איש חכם הבטיח שיהיה כאן דיסקו. סוף סוף אני מעז לרקוד בפומבי, רק שלא אסיים כמו איליין בניס. גגגגידיאפ!