כבר לא מקום בטוח

כאוהד של מכבי תל אביב מגיל 5, היא תמיד הייתה המקום הבטוח. אבל לראשונה אני רוצה להגיד: ברוכים הבאים לעולם הנוכחי והמודרני בו ההצלחות הן מורכבות יותר והכישלון הוא אופציה אמיתית שקיימת על השולחן יותר מאי פעם.

שנת 2026 תהיה קו פרשת המים עבור המותג "מכבי תל אביב". אחרי כל הזעזועים שהביאה איתה המלחמה הארורה, אחד מהם עומד ממש רגע לפני המהפך הסופי. הרגע בו הקהל יבין שמכבי תל אביב היא כבר לא קבוצת צמרת ביורוליג, היא כבר לא שווה את מחיר המנוי, והכי גרוע - היא כבר לא שווה תארים.

בשנת 2025 נסדקו המון עקרונות יסוד בדף המסרים הקבוע שידעו אוהדי מכבי לדקלם לאורך השנים. אבל בדרך לא דרך היא עדיין שרדה. המכביזם אבד כמעט לחלוטין והתחלף בתקווה לגנוב משחקים. אם אני צריך להקביל משל לעונת 2025 אני אקח אותו מעולם ההתמכרויות - "רק להיום", בדרך לא דרך, עם המון מזל ועודד קטש, מכבי הצליחה לעמוד באתגרי הליגה הישראלית תוך וויתור מודע על עונת היורוליג.

2025 נפתחה דווקא בזכייה בגביע בארנה, רגע מכביסטי איכותי שהשאיר את אוהדי מכבי שוב עם תחושה הזאת. "רק להיום". עונה של משחקים לא משכנעים בליגה ועם נצחונות מגורדים נגד קבוצות ליגה שבעבר לא הקשו יותר מדי על האימפריה והיום, יש שיגידו, חזקות ממנה.

מישהו יודע מתי הוא חוזר? לוני ווקר. צילום: KK PARTIZAN

את 2026 מכבי תל אביב פותחת בערך באותה נקודה בה היא פתחה לפני שנה בדיוק. עונת יורוליג שנגמרה כמעט לחלוטין, שבוע הגביע שמתקרב וקבוצה חסרה ומלאת פציעות. בשנה שעברה היה זה ג'יילן הורד הפצוע, שנכון לאותם ימים היה העוגן הכי משמעותי בקבוצה. השנה זה לוני ווקר הרביעי שלא ברור מה חומרת פציעתו והאם מצב הרוח שלו יתחבר לרעיון המכביסטי הקיים - "בוא ננצח בליגה כי ביורוליג אנחנו לא רלוונטיים".

הסיפור עם טייריק ג'ונס נעץ את אחד המסמרים הגדולים בליבם של האוהדים שעוד חשבו שמכבי תל אביב מסוגלת להחזיר לעצמה את הערכים והכבוד שאבדו. המחשבה הזאת, לרגע, על ימים בהם הפלייאוף האירופי היה כמעט מובטח, והחלטות שהתקבלו במשרדים היו מתוך הבנה שכאן לא מקבלים אף הפסד, הדליקה ניצוץ שכמעט והיה כבוי לחלוטין. זו שאלה גדולה אם והיכן הוא עדיין דולק.

מחאות השלטים כנגד ההנהלה לא מביאות איזו בשורה אמיתית על מצב הקבוצה, הן בטח לא מייצרות דרך חדשה לקבל החלטות במשרדי הקבוצה, ואת זה לא צריך לספר לאוהדים במילים, המציאות מיישרת קו ברור עם שאיפות המועדון והרצון שלו להיות תחרותי ולייצר עליונות. כי עם כל הכבוד לזאק הנקינס שהגיע, לא רק שהוא לא מייצר יתרון באירופה, ספק אם נגד קבוצות הצמרת בליגת ווינר סל הוא מביא איכות שעולה על שחקני הצבע של הרצליה, העמק ובטח שלא נגד שתי האדומות. בנוסף, מחירי הכרטיסים שלא מסמנים על ירידה באיכות המוצר (250₪ לכרטיס בודד למשחק ליגה נגד הפועל ירושלים) מלמדים אותנו על אפס בהבנת הסיטואציה והרצון לשדר משהו חדש לאוהדים.

לא יתרון באירופה, זאק הנקינס. צילום: מאור אלקסלסי, באדיבות ליגת ווינר סל

אז מקום בטוח לחוויות הצלחה במכבי תל אביב של 2026 אני כבר לא מוצא, והתקווה במשחקים הפכה ל"רק היום". שלפחות הפעם ינצחו, שיגנבו, שיצליחו לחזור למשחק. פעם אחר פעם ההגנה ושפת הגוף משדרים לכולם שסף השבירה הוא נמוך מאוד, מהר מאוד ברור שזאת לא קבוצה שמסוגלת להפוך את הסיטואציה, לא במשחק, לא בעונה, ולא באירופה.

לסיכום, המלחמה של אוהדי מכבי נמצאת ביכולת שלהם, או יותר נכון בחוסר היכולת שלהם להציב גבולות ברורים להנהלה שלא מראה רצון לשנות את כללי המשחק. הצבת גבולות נמצאת ברגע שבו אתה קונה כרטיס, מנוי או מוצר בחנות המועדון.

ימים יגידו.