הקינה על ליוביצה: המלכה של ממלכת הזיעה והעשן

היכל אלכסנדר ניקוליץ' בבלגרד, או כפי שכולנו מכנים אותו בחרדת קודש "פיוניר", הוא לא באמת אולם כדורסל. הוא מעבדה אנושית למדידת סף הסבל של מערכת העצבים. זהו מקום שבו האוויר מורכב מחמישים אחוז חמצן וחמישים אחוז עשן סיגריות, מקום שבו הקירות רועדים לא בגלל האקוסטיקה, אלא בגלל שאלפי אנשים משוכנעים שהחיים שלהם תלויים בכך שכדור כתום ייפול לתוך רשת חבלים. ובתוך הגיהינום הסטרילי הזה, בלב הממלכה שבה הרציונליות מתה מזמן, מלך יצור אחד שלא הזיע מעולם. החתולה ליוביצה.

היא לא הייתה קמע. המילה קמע מרמזת על בובה פרוותית בתשלום שמנסה לעשות היי פייב לילדים מבוהלים. ליוביצה הייתה הדירקטורית בפועל של האולם. היא הייתה הישות הצינית ביותר שדרכה על הפרקט הזה, כולל השופטים הכי מושחתים בליגה האדריאטית. ויש לא מעט כאלו. היא חיה את חייה מתוך הבנה עמוקה שהאנושות היא בסך הכל רצף של טעויות, ושכדורסל הוא הסחת דעת רועשת במיוחד מהדבר החשוב באמת: למצוא פיסת ריפוד שאיש לא יעיז להזיז אותך ממנה.

המיתולוגיה המקומית, זו שהסרבים אוהבים לספר לעיתונאים זרים עם דמעה בזווית העין, גורסת שליוביצה הובאה להיכל לפני 15 שנה כדי לפתור את בעיית המכרסמים. ובכן, ליוביצה מעולם לא צדה עכבר, היא הייתה אינטליגנטית מדי בשביל עבודה פיזית. היא הבינה מהר מאוד שאם היא פשוט תתהלך במסדרונות במבט מלא חשיבות עצמית, בני האדם כבר ימציאו לעצמם סיפור על הגבורה שלה.

במקום לרדוף אחרי חולדות במרתפים הטחובים, היא ביצעה השתלטות עוינת על הנדל"ן של ההיכל. היא גילתה שהפוליטיקאים שמבקרים במשרדי ההנהלה והשומרים בפרלמנט הסרבי הסמוך הם טרף קל הרבה יותר. היא הייתה הלוביסטית היחידה בבלגרד שלא הייתה צריכה לשחד אף אחד; היא פשוט הסתכלה עליהם במבט שאומר: "אני יודעת איפה קברתם את הראיות, עכשיו תביאו קערת חלב".

העדות המובהקת ביותר לחשיבות המפוארת של ליוביצה הייתה המושב שלה. בהיכל שבו אנשים מוכנים למכור כליה בשביל כרטיס לדרבי, ליוביצה החזיקה בבעלות חוקית על כיסא ריפוד אדום משנות התשעים. הכיסא הזה היה המעוז שלה, הטריטוריה שבה הריבונות שלה הייתה מוחלטת.

דמיינו את המחזה האבסורדי הבא: 8,000 סרבים ביציעים, האווירה טעונה בחשמל סטטי שיכול להחריב עיר בינונית, אבוקות נדלקות וממלאות את האולם בעשן אדום, והסירנה של הפיוניר, הצליל הכי פולשני שנוצר אי פעם על ידי אדם, צורחת ב-120 דציבלים. ובמרכז הטירוף הזה, על הכיסא שלה, ליוביצה ישנה.

בכל פעם שהיא עצמה עיניים מול עוד שלשה של תאודוסיץ' או קאליניץ', היא אמרה לכל אחד ואחד מהנוכחים: "המאמץ שלכם פתטי. הצרחות שלכם חסרות משמעות. הניצחון שלכם לא ישנה את העובדה שהשמש תשקע ואני עדיין אהיה כאן". היא הייתה המראה המוצבת מול האנושות המשוגעת, מזכירה להם שבעוד שהם נלחמים על איזה ברזל מעוצב גרוע, הדבר היחיד שבאמת משנה הוא איכות הריפוד מתחת לישבן.

כשמכבי תל אביב הפכה את הפיוניר לביתה הזמני בעקבות המלחמה, ליוביצה נאלצה להתמודד עם גל חדש של דיירים. אבל בעוד שהיא שמרה על קרירות אופיינית כלפי רוב הצוות, קרה דבר אחד שהצליח לסדוק את חומת הציניות שלה: המפגש עם לוני ווקר.

צילום באדיבות מכבי Rapyd תל אביב

לוני, שהגיח למציאות האפרורית של בלגרד, מצא בתוך האולם הזר דווקא את השותפה הכי פחות צפויה לאימונים. בזמן ששאר השחקנים היו עסוקים בתרגול הגנת פיק נ' רול ובניתוח וידאו, ווקר והחתולה ליוביצה פיתחו שפה משלהם. היה בזה משהו כמעט חתרני: לראות את הבוסית של הפיוניר, זו שמתעלמת מדרבים סוערים, רצה אחרי הכדור או משחקת עם השרוכים של ווקר בין זריקה לזריקה. לוני ווקר זכה למעמד שאף סרבי לא הצליח להשיג. הוא הפך ל"פייבוריט" שלה. הציניות שלה הושמה בצד לטובת רגעים קטנים של חסד על המגרש הריק, תזכורת לכך שאפילו הדירקטורית הכי קשוחה ביורוליג צריכה לפעמים להשתעשע עם האדם הנכון, במיוחד אם הוא מגיע עם הילה אמריקאית.

האתוס של ליוביצה הגיעה לשיאו כשנעשה ניסיון לנצל אותה לצרכים תעמולתיים במאבק הדמים בין הכוכב האדום לפרטיזן. מישהו בצוות של פרטיזן, כנראה מתוך ייאוש טקטי, החליט לתלות על צווארה אקרדיטציה רשמית של המועדון. התמונה הזו הציתה את הרשתות החברתיות בסרביה. אוהדי הכוכב האדום הרגישו נבגדים; אוהדי פרטיזן חגגו את "העריקה" הגדולה בהיסטוריה.

אבל ליוביצה, דרך חשבון הטוויטר שלה שנוהל על ידי אוהד שהבין את הנשמה הצינית שלה, הבהירה לכולם את האמת המרה: היא לא "גרובארי" ולא "דלייה". היא לא שייכת לאף מחנה. היא מעל זה. האקרדיטציה הייתה עבורה בסך הכל אביזר אופנה מיותר שהפריע לה להתגרד. היא הראתה לכל בלגרד כמה המלחמות שלהם קטנוניות. היא הייתה היחידה שיכלה לענוד סמל של פרטיזן בתוך משחק של הכוכב האדום ולא לחטוף מצת בראש פשוט כי כולם ידעו שהיא לא באמת סופרת אף אחד מהם.

ליוביצה עצמה עיניים בחמישי האחרון, ממש לפני שבוע. אותם אנשים שמסוגלים לקלל את השופט במשך ארבעים דקות רצופות ולא לחזור על כל קללה פעמיים, עמדו ומחו דמעה על חתולה שכל חייה התייחסה אליהם כאל רעש רקע טורדני במקרה הטוב, וכאל מטרד ויזואלי במקרה הרע. היא ניצחה את השיטה. היא חיה כפי שהיא רצתה, במקום הכי רועש בעולם, תוך שהיא שומרת על שקט פנימי מוחלט ומזלזלת בכל מוסכמה חברתית. 

עכשיו, כשההיכל עומד יתום מהצללית המשופמת, נותר רק הזיכרון של היצור שהזכיר לנו שהכל הבל הבלים. הכיסא שלה נשאר ריק, מזכרת אילמת לכך שפעם חיה כאן ישות שהבינה שהמשחק האמיתי הוא לא הכדורסל אלא היכולת לגרום לעשרות אלפי אנשים לאהוב אותך, למרות שאתה לא נותן להם שום דבר בתמורה חוץ משיעור ביהירות מעודנת. היא בטח יושבת עכשיו על כיסא VIP מרופד בגן עדן, מביטה למטה על 8000 איש ו-10 שחקנים ואומרת לעצמה: בחייאת, איזה מטומטמים.