לקראת אמצע ינואר, כשהמקום הראשון בבית המוקדם ביורוקאפ הפך לעובדה מוגמרת, החלו העיניים של אוהדי הפועל ירושלים לפזול לכיוון הבית המקביל - בניסיון לחלץ מתוך הבלאגן את התרחישים הרעים והרעים פחות לקראת רבע הגמר. מבין כל האפשרויות סומנה מיד טורק טלקום אנקרה כאופציה הגרועה ביותר. לא בגלל הראסטות המרשימות של קייל אולמן, או איום הקליעה של אורוש טריפונוביץ' (תישבעו שאתם זוכרים), וגם לא בגלל השפם המהודק של ארדם ג'אן שכבר מזמן איננו שפם - אלא רק בגלל סיבה אחת: בלגרד.

מאמץ רב השקיעה ירושלים בעונה הסדירה, דרך ימי רביעי קרים בוורוצלאבים של העולם, כדי להגיע למרץ כשהיא נהנית מארנה גועשת עם קהל שמריח הזדמנות נדירה להגיע לארץ המובטחת. טורק טלקום הייתה הקבוצה היחידה בצד השני של המפעל שמעמידה את הביתיות ברבע הגמר בסכנת ביטול. מי שרוצה לעבור אותה בדרך לפסגה, צריך לכתת רגליו לאותה בלגרד ולקוות שלא ליפול במשחק בודד (מה לעזאזל) על יום רע, במגרש קר, שגם בתסריט הסביר של חיינו עם קהל שמגיע מישראל אינו הפיס ארנה. בקיצור - רולטה.

רצה הגורל, ולא רק שהפועל תשחק נגד אותה טורק באותה בלגרד, היא גם תשחק כשמצבה המקצועי עומד בסימן שאלה גדול לא פחות מזה המנטלי. אחרי פגרה כפויה בת 25 ימים, הקבוצה צריכה להתכונן למשחק שאין ממנו דרך חזרה כשהיא בתקופה של חוסר ודאות, עם פגרה לא סבירה במונחים של אמצע עונה, שחקני מפתח נעדרים (קרינגטון) או בסימן שאלה (זוסמן) והיעדר קצה של רפרנס לכושר שבו היא נמצאת. אמרנו רולטה? חתיכת רולטה. לא אידיאלי בלשון המעטה. ואחרי הדיסקליימר המוגזם הזה, צריך לומר את מה שאולי ברור מאליו: הפועל ירושלים עדיפה על טורק טלקום וצריכה לנצח אותה, גם בתנאים הנוכחיים. שום הסבר או תירוץ, טובים ככל שיהיו, לא יעזרו לאף אחד. איך עושים את זה? בואו נצלול קצת.

לעבור את הקיר

טורק טלקום בכושר טוב. אחרי פתיחת עונה מעט חורקת, ניצלו הטורקים לוח משחקים נוח יותר ורצו ל-5 ניצחונות ב-6 משחקיהם האחרונים בעונה הסדירה, כל הדרך ממאבקי הכניסה לפלייאוף אל המקום הרביעי בבית. בשמינית הגמר הם פגשו באנקרה את מנרסה, אחת מ-3 יחידות סגולה שזכו לטעום השנה משחק יורוקאפ בארץ הקודש, והמטירו על הספרדים 98 נקודות כל הדרך ל… בלגרד (שיט).

מי שיביט על שמינית הגמר עלול לטעות ולחשוב שאנקרה עושה את העבודה דרך התקפה משומנת ומרהיבה, אבל הקבוצה הזאת לוקחת משחקים קודם כל דרך ההגנה. היא סופגת הכי מעט במפעל (75.4 נקודות בממוצע, 89.8 בהפסדים), כופה הכי הרבה איבודים על היריבה (15.3) ומוליכה את יריבותיה הכי מעט פעמים לקו העונשין (17.3 זריקות למשחק). ב-11 מתוך 13 ניצחונותיה העונה ביורוקאפ היא הורידה את הקבוצה הנגדית אל מתחת לרף 80 הנקודות, ובכל המשחקים שבהם שמרה על כמות שלשות חד-ספרתית היא ניצחה.

יו�בל זוסמן ישחק? צילום: מיכל בן גיגי, הפועל מידטאון ירושלים — יובל זוסמן ישחק? צילום: מיכל בן גיגי, הפועל מידטאון ירושלים

בצד ההגנתי נהנית טורק מסגל סולידי, במובן הטוב של המילה, עם סוללה של שחקנים פיזיים ואתלטים שמסוגלים להחליף ביניהם ולהסתדר. הקו האחורי שלה גדול בהרבה מזה של הפועל, קל וחומר במצבם של זוסמן וקרינגטון. הגנת ה-1X1 הטובה של שחקני טורק, ללא טיפולים מורכבים במיוחד, כופה על היריבות שלה (בנוסף לאיבודי כדור רבים) הרבה מאוד זריקות קשות בסוף שעון מבחוץ. היריבות זורקות 28.3 שלשות למשחק (מקום שני ביורוקאפ) וקולעות ב-32.2%. במילים אחרות - כמעט 20 שלשות לא מוצלחות למשחק. נתון שמוציא את החשק לחיות.

החסרונות הגדולים בהגנה הטורקית נמצאים מתחת לסל. לעבור את הקו האחורי של אנקרה זו לא משימה פשוטה, אבל מי שיגיע לשם לא צפוי להיתקל בקו קדמי מאיים במיוחד מבחינה הגנתית. זו קבוצה ששומרת מצוין מסביב לקשת, והרבה פחות בתוך הצבע. אם הפועל ירושלים תצליח להזיז את הכדור מהר מספיק ולעבור את קו ההגנה הראשון, נוכל לראות הרבה לייאפים קלים ונגיחות בטבעת של אוסטין וויילי את ג'סטין סמית'.

לשלוף את הטלה מהכובע

מטבע הדברים העיניים נשואות לג'ארד הארפר וקרינגטון (נו? אולי בכל זאת? זירוז, משהו?), וגם קאש ווינסטון חשוב מאוד במשימה לשבור את הקיר של האוזדמירוגלו'ס, אבל מי שחייב לקחת את ההזדמנות ולעשות את ההבדל הוא אנתוני לאמב.

ההגנה הטורקית תתמקד כולה בניסיון לנתק בין הקו האחורי לקו הקדמי של הפועל. היא תזרוק על הארפר את דואוש אוזדמירוגלו, ואח"כ סמית', ואולי גם ג'ורדן אשר על 201 הסנטימטרים שלו (כי מה שעבד לבחצ'שהיר עם מאט מיצ'ל, יכול לעבוד גם כאן) ותעשה כל שביכולתה להוביל לאלתורי סוף שעון של הארפר את קאש. דווקא מיסטר לאמב, עם היכולת לדפוק את השלשה מהפינה או "לתלוש" לכיוון הצבע ולמצוא את אחד הגבוהים לנגיחה או את הקיק החוצה לזריקה נוחה של אחד הגארדים, מסוגל לעשות את ההבדל בין ערב של כסיסת ציפורניים מתמשכת לניצחון בטוח שיגרור אחריו את הטרוניות הקבועות על רמת המפעל.

מסוגל לעשות את ההבדל, אנתוני לאמב. צילום: מיכל בן גיגי, הפועל מידטאון ירושלים

הררי מילים כבר נטחנו על הפער בין הציפיות מלאמב עת חתם בקיץ ברעש גדול (יחסית, בכל זאת הפועל ירושלים) לבין המציאות שבה נדחק אחר כבוד מחמישיית הזרים המובילה לטובת אייזיאה מובלי. המספרים שלו באירופה לא קטסטרופליים במיוחד (9.6 + 5.2 + 2.5, 46% לשלוש), אלא שבמקרה שלו הם מספרים רק חלק מהסיפור. כל מי שטרח לצפות בו העונה יודע שלאמב לא מספיק דומיננטי, לא מספיק מרוכז, לא מספיק. את מספר המשחקים הטובים שלו ביורוקאפ אפשר למנות על כף יד אחת ויישאר עודף. אלא שיש עונה סדירה ויש פלייאוף.

ואם מישהו במלחה (או בבלגרד) מחפש סיפור לקבל ממנו השראה, הוא מוזמן להיתלות בשחקן שהגיע לפלייאוף היורוקאפ אשתקד אחרי עונה סדירה לא יוצאת דופן, עם 10.8 נקודות למשחק ב-34% מחוץ לקשת, וסיים אותה בתור הגיבור הגדול של הזכייה במפעל, אחד אנטוניו בלייקני. האם לאמב יכול להתפוצץ בפלייאוף באותה עוצמה של החבר בלייקני? ספק. האם הוא יכול להיות השפן (או שמא הטלה) בכובע של יונתן אלון? ימים יגידו. דבר אחד בטוח - הפועל ירושלים זקוקה לו עכשיו כמו שלא הייתה זקוקה בשום שלב העונה. הגיע הזמן.

אבישי הוא אוהד הפועל ירושלים ומשתתף בפודקאסט האוהדים 'כיפה אדומה'