דני אבדיה אולסטאר. מילים שלפני בדיוק שנה עוד נשמעו מופרכות לגמרי, כל כך רחוקות מהמציאות שמצחיק בכלל לחשוב עליהן. אם יש רגע בו מותר לצאת מפרופורציות, להיות פרובינציאליים, לשים כל דבר אחר בצד, זה הרגע הזה. לא שיש יותר מדי מה לשים בצד בסופ"ש האולסטאר. מי שקיווה לניתוח עומק של המאץ'-אפים במשחק הסלבריטאים יצטרך לחפש אותו במקום אחר. כאן נמשיך להתעמק בהתרחשות יוצאת הדופן הזו עבור הספורט הישראלי דרך השאלה איזה מן אולסטאר הוא דני אבדיה. לא כל האולסטארים נולדו שווים. אמנם עצם הבחירה להשתתף במשחק היא החשובה ביותר, היא זו שמייצרת את תו התקן שילווה את הנבחר גם שנים לאחר הבחירה, אבל זה לא אומר שאנחנו מתייחסים לכל האולסטארים באופן דומה. בקצה אחד יש את הסופרסטארים הבכירים, אלה שנבחרים כמעט כל שנה וזה חלק קטן ומובן מאליו מהרזומה שלהם. בקצה השני יש שחקנים שהידיעה שנבחרו לאולסטאר בעיקר מעוררת תמיהה, שמחזיקים בתו התקן אבל קשה שלא להניח שהם זכו מאיזשהו הפקר, שזה לא באמת מגיע להם, שמוזר לקרוא להם אולסטארים. השאלה איזה מן אולסטאר הוא דני יוצאת מהנחה שזה לא מובן מאליו שהוא נבחר. הוא לא שם מוכר שכל ילד יודע לדקלם, לא מכונת היילייטס מהסוג שלפעמים שוקלים לבחור כדי להגביר את האטרקטיביות של המשחק, והוא מגיע מקבוצה שנמצאת במאזן שלילי. מצד שני, הוא באופן ברור השחקן הטוב ביותר בקבוצה שנמצאת במאבקי הפלייאוף והמספרים שלו, הפשוטים והמורכבים, מרשימים מאוד. יש לא מעט שחקנים שהרבה יותר מפתיע שנבחרו גם השנה, בטח אחרי הוספת המחליפים לפצועים. למי שפספס, גם דיארון פוקס, בעונה מאוד לא עקבית, יהיה באולסטאר את השאלה פיצלתי לשתיים. הראשונה תתהה לגבי הסיכוי של אבדיה להיבחר לפחות פעם נוספת לאולסטאר, השנייה תצא מהנחה שזו תהיה הבחירה היחידה שלו לאולסטאר ותנסה להבין באיזה אופן ההיסטוריה תזכור את הבחירה הזאת במקרה כזה. לשם כך בחנתי את רשימת השחקנים שנבחרו פעם אחת לאולסטאר. אם ספרתי נכון, יש 143 כאלה. מתוכם בודדתי את 42 השחקנים שנבחרו פעם אחת ויחידה לאולסטאר מאז 2004, כגורמים טובים להשוואה. למה דווקא 2004? כי זו השנה בה התחלתי להתעניין יותר ברצינות ב-NBA, את השחקנים שנבחרו החל מהשנה הזאת אני זוכר בעצמי ולא מתבסס רק על סטטיסטיקות, סיפורים ושברי זכרונות. האם דני אבדיה ייבחר לאולסטאר פעמים נוספות? אי אפשר לדעת, אף אחד מאיתנו לא נביא. שאלה הבאה. רגע, מה שכן ניתן לעשות זה לבחון תקדימים ולהשתמש בידע שלנו על דני כדי לנסות לתת תשובה מושכלת לשאלה הזאת. בשורה התחתונה, אם ממש צריך להמר, התשובה ההגיונית יותר היא כן, שאבדיה ייבחר שוב לאולסטאר וייכנס לרשימה יותר ויותר אקסקלוסיבית של שחקנים עם בחירות מרובות. נתחיל מזה שהרוב הגדול של השחקנים שנבחרו רק פעם אחת לאולסטאר לא עונים להגדרה של הכוכב המובהק של קבוצה לגיטימית. יש ברשימה הזאת הרבה מאוד מספרי 2, שחקני משנה איכותיים, שחקנים שלקחו חלק באנסמבל מוצלח שאין בו כוכב ברור. הסינון הופך למשמעותי עוד יותר כשמסתכלים על המספרים. לאף שחקן שנבחר פעם אחת לאולסטאר אין מספרים מהסוג של אבדיה השנה. שילוב של בערך 25 נקודות, 7 ריבאונדים ו-7 אסיסטים עם אחוז קליעה אמיתי גבוה מ-60 זה שילוב של שחקן בכיר מאוד. גם אם מנסים לנרמל את המספרים בהתאם לשינוי בקצב המשחק והיעילות ההתקפית בשנים האחרונות, יהיו בודדים משחקני הבחירה הבודדת שיהיו באותו איזור חיוג של דני, כזה שכולל טופ 20 בליגה בנקודות ואסיסטים, טופ 50 בריבאונד ויעילות גבוהה בקליעה. במילים אחרות: אם דני ימשיך לשחק ביכולת של החצי הראשון של העונה הנוכחית, ימשיך לספק מספרים דומים כשחקן הבכיר של קבוצה סבירה, הסיכוי שלו לא להיות שחקן של בחירות מרובות לאולסטאר קלוש עד לא קיים. לכן השאלה החשובה כאן היא האם הוא יוכל להמשיך ביכולת הזאת. על פניו, אין סיבה שלא. הוא בן 25, בתחילת שיא הקריירה שלו שיכול להימשך שנים ארוכות, והוא שחקן שעד כה כל שנה הגיע טוב יותר, ביצע שיפור משמעותי, מאלה שלא מפסיקים לעבוד קשה. האפשרות שהעונה הנוכחית היא הסטנדרט החדש שלו, ואולי אפילו עוד לא השיא, היא כנראה ההגיונית ביותר. אבדיה הוא מהשחקנים שעובדים הכי קשה בליגה אבל זה רחוק מלהיות מובטח. אם תגיעו מהעתיד ותגידו לי שזו הופעת האולסטאר היחידה של אבדיה בקריירה, אניח שזה קרה בגלל אחת משתי סיבות עיקריות. הראשונה היא שהוא לא הצליח להתמיד ביכולת הזאת. בסופו של דבר, דני משחק עד כה ברמה של אולסטאר רק חצי שנה, ושחקנים היסטוריים נמדדים ביכולת להתמיד ברמה הזאת לאורך שנים. הקושי יכול להיות מנטאלי ויכול להיות גופני, לצערנו לא חסרים תקדימים לשחקנים שהשיא שלהם היה קצר מהצפוי, ברוב המקרים בגלל פציעות. הסיבה האפשרית השנייה היא שינוי בסיטואציה. העונה הזאת היא סערה מושלמת בה קבוצה עם שחקני משנה ראויים הייתה זקוקה למישהו שיהפוך למספר 1 שלה. כבר בשנה הבאה דני ישתף פעולה עם דמיאן לילארד, וגם בהנחה שדיים יהיה רחוק משיאו הוא יהיה מאוד דומיננטי וחלק גדול ממשחק ההתקפה יעבור דרכו. בעתיד יכול להיות שדני ימצא את עצמו, או יבחר להיות, בקבוצה עם שחקנים בכירים ממנו, בתפקיד משני יותר. או, מהכיוון ההפוך, בקבוצה חלשה מכדי להיאבק על מקום בפלייאוף. אז נישאר לרגע עם האפשרות שזו תהיה הבחירה היחידה של אבדיה ונעבור לשאלה השנייה. איך ההיסטוריה תזכור את הבחירה בדני לאולסטאר? כמובן, גם על השאלה הזאת קשה לענות בלי לדעת איך ייראה המשך הקריירה של אבדיה. מה שחקנים עשו אחרי שנבחרו לאולסטאר, גם אם לא נבחרו שוב, משפיע מאוד על המעמד שלהם. לכן לשאלה הזאת יש כמה תשובות אפשריות. בעזרת השחקנים שנבחרו פעם אחת לאולסטאר ב-23 השנים האחרונות יצרתי קטגוריות שונות שיעזרו להבין לאיזה מהן אבדיה עשוי להשתייך, כרגע ובעתיד. מיותר לציין שזו רשימה סובייקטיבית שניתן להתווכח על המיקום של רבים מהשחקנים בקטגוריה זו או אחרת. קודם כל, נכון לעכשיו דני נמצא ברשימת ה-TBD, של שחקנים שנבחרו בשנים האחרונות פעם אחת לאולסטאר ויש סיכוי גבוה שייבחרו פעמים נוספות. הוא נמצא ברשימה הזאת לצד ג'יילן דורן, צ'ט הולמגרן, ג'יילן ג'ונסון, לאורי מרקאנן, אוון מובלי, ג'מאל מארי וג'יילן וויליאמס. אין ברשימה הזאת אף שחקן וודאי, כזה שניתן לומר שאלא אם כן תהיה קטסטרופה כלשהי הוא בוודאות ייבחר פעמים נוספות (למשל, לפני שנה ויקטור וומבניאמה נבחר לראשונה לאולסטאר). אבל זאת רשימה שמכובד מאוד להיות חלק ממנה. מי שלא נמצאים ברשימה הזאת הם שחקנים שנבחרו לא מזמן, בגיל די צעיר, לאולסטאר, אבל מאז המעמד שלהם נמצא בירידה, כל אחד בסטנדרטים שלו: פאולו באנקרו, לאמלו בול וטיילר הירו. הם עדיין יכולים להיבחר לאולסטאר בעתיד, אבל כנראה כבר לא יהיו השחקנים הבכירים שחשבו שהם בדרך הבטוחה להיות, בעיקר באנקרו ולאמלו, כאלה שנכנסים כמעט אוטומטית לאולסטאר כל שנה. אותם הכנסתי לרשימת הכשרונות הגדולים שנבחרו בשלב מוקדם ומסיבות שונות לא הבשילו לסופרסטארים שחשבו שהם יהיו, לצד אנדרו ביינום וקריסטפס פורזינגיס. את שאר השחקנים חילקתי לארבע קבוצות, שתיים יכולות להיות רלוונטיות לדני ושתיים לא. נתחיל מאלה שלא, כי דווקא הן מעידות על משהו חשוב לגבי העונה של האולסטאר הישראלי הראשון. קבוצת ה-"באמת? הוא היה אולסטאר?" כוללת שחקני חמישייה לגיטימיים שממרחק הזמן לא ברור איך השתחלו שנה אחת לאולסטאר. חלקם סנטרים מהעידן בו היו מעט מאוד סנטרים בכירים וצריך היה לבחור לפחות שני סנטרים בכל קונפרנס, חלקם שיחקו באותה עונה בקבוצות מצליחות מאוד והבחירה בהם היא סוג של פרס קבוצתי. יש לא מעט שחקנים טובים יותר מהחבורה הזאת שלא נבחרו לאולסטאר. הם חשובים כאן כדי להבהיר מה דני הוא לא, אף אחד לא יסתכל בדיעבד על העונה הזאת של דני ויתפלא שהוא נבחר לאולסטאר כפי שמתפלאים על הבחירה בג'מאל מגלור או קייל קורבר. כן, גם זה קרה פעם קבוצת שחקני המשנה הנהדרים כוללת חבורה מרשימה מאוד של שחקנים שלא היו כאלה שבונים סביבם קבוצה טובה, אבל רובם היו חלק חשוב מקבוצה כזאת. אני כולל כאן את מייק קונלי ופרד ואנווליט, למרות ששניהם רכזים שחלק גדול ממשחק ההתקפה עובר דרכם, כי הם תמיד שיחקו לצד שחקנים בכירים מהם או כחלק מאנסמבל. דני אבדיה כנראה ישמח לקריירה של חלק גדול מהשחקנים האלה, אבל לאף אחד מהם לא הייתה עונה של דומיננטיות התקפית כמו העונה הנוכחית שלו, שהכל עובר דרכו והוא עומד במעמסה, לכן גם הרשימה הזאת לא רלוונטית עבורו. מבין שתי הקבוצות שכן רלוונטיות, האיכותית יותר היא קבוצת ה-"מה? רק פעם אחת?" של שחקנים שבאמת הופתעתי שנמצאים ברשימת ההופעות הבודדות באולסטאר. סם קאסל היה לאורך שנים שחקן בכיר בקבוצות טובות, מייקל רד היה לאורך שנים אחד מספקי הנקודות הבכירים בליגה, לגורדון הייוורד היו כמה שנים דומיננטיות ביוטה לפני הפציעה ההיא בבוסטון ממנה לא לגמרי התאושש. אנדרה איגודלה וברוק לופז הם דוגמאות מעניינות לשחקנים שהחלק הזכור יותר של הקריירה שלהם היה כשהם היו שחקני משנה. אבל לשניהם היו גם כמה שנים טובות כמספר 1 בקבוצה בינונית/חלשה, והנחתי שזה הספיק ליותר מבחירה אחת. החבורה הזאת מדגימה שניתן להיות שחקן די בכיר בליגה לזמן ממושך ועדיין להיבחר רק פעם אחת לאולסטאר. אבל אצל רובם, ובעצם כולם פרט למייקל רד, הבחירה הגיעה לאחר כמה שנים של דומיננטיות. העובדה שדני נבחר כבר בשנה הראשונה שלו כשחקן בכיר משמעה שאם הוא ימשיך ביכולת דומה סביר מאוד להניח שזו לא תהיה הבחירה האחרונה שלו. יש רק דוגמא אחת ב-23 השנים האחרונות לשחקן שזה היה המצב שלו, ומייקל רד נחשב לסקורר חד ממדי ולא לכזה שגם מנהל משחק ותורם משמעותית בריבאונד ובהגנה כמו דני השנה. מייקל רד. בשיאו הוא היה חתיכת שחקן קבוצת "אני זוכר שהם התפוצצו לרגע" היא התסריט הפסימי ביותר של אבדיה. זו תזכורת לכך שיש שחקנים שמגיעים לעונה-שתיים-שלוש של שיא ולאחר מכן דועכים, כל אחד מסיבותיו. הדוגמא הקלאסית היא כנראה ג'וש הווארד, שצץ לשנתיים-שלוש כמספר 2 איכותי מאוד של דירק נוביצקי בדאלאס ונעלם כלעומת שבא. הכנסתי לרשימה הזאת את הנבחר הטרי נורמן פאוול מתוך הנחה שקפיצת המדרגה בשנתיים האחרונות, בשנות ה-30 לחייו, לא תחזיק מעמד לאורך זמן. צריך לומר שרוב עונות השיא ברשימה הזאת לא עומדות ברמה של העונה הנוכחית של דני, ושזה לא מקרה שחלק גדול מהרשימה מורכבת מגארדים שאם הם לא בשיאם הם מתקשים לתפקד כשחקני משנה ברמה גבוהה. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא דיאנג'לו ראסל, שלעונה אחת הכל התחבר לו בברוקלין ובשאר הזמן הוא שחקן שמזיק לא פחות ממועיל. זה לא פרופיל שרלוונטי במיוחד לאבדיה. מי שיכול לספק את ההשוואה הכי רלוונטית ברשימה הזאת הוא דני גריינג'ר, שלמשך כמה שנים היה סקורר איכותי ומתוכן למשך שנתיים היה סקורר בכיר באמת בקבוצה סבירה של אינדיאנה, עונות השיא שלו היו ברמה גבוהה מאוד. כמו רבים ברשימה הזאת, הדעיכה המהירה שלו הגיעה גם כתוצאה מפציעות. השורה התחתונה איך נסכם את הנבירה הזאת בעבר? אפשר להתחיל בכך שגם אם דני אבדיה לא יעשה עוד שום דבר בקריירה שלו, העונה הנוכחית שלו היא אחת מהיותר איכותיות של שחקנים שנבחרו פעם אחת לאולסטאר. היא מרחיקה אותו מרשימת השחקנים שגם לאחר שנבחרו נותרו יחסית זניחים מנקודת מבט היסטורית, ומקפיצה אותו למקום גבוה ברשימת השחקנים שהשיא שלהם היה קצר. בעונה הזאת של דני יש שילוב נתונים שהופך אותה לכזו שקשה מאוד להשוות לעונות של שחקנים אחרים שנבחרו רק פעם אחת לאולסטאר ב-23 השנים האחרונות. השילוב הזה כולל גיל יחסית צעיר, דומיננטיות מוחלטת כמספר 1 מובהק בקבוצה לגיטימית, נתונים סטטיסטיים יוצאי דופן בסטנדרטים האלה ויכולות אול-אראונד שמבחינות אותו מסקוררים חד ממדיים ומשחקנים שנחשבים לנזק בהגנה, למשל. במילים אחרות: תקדימי העבר של כמעט רבע מאה מצביעים על כך שנדיר ששחקן שמספק עונה כמו העונה הנוכחית של אבדיה בגיל 25 לא נבחר פעמים נוספות לאולסטאר. אפשרי כמובן, אבל נדיר.

היכל אלכסנדר ניקוליץ' בבלגרד, או כפי שכולנו מכנים אותו בחרדת קודש "פיוניר", הוא לא באמת אולם כדורסל. הוא מעבדה אנושית למדידת סף הסבל של מערכת העצבים. זהו מקום שבו האוויר מורכב מחמישים אחוז חמצן וחמישים אחוז עשן סיגריות, מקום שבו הקירות רועדים לא בגלל האקוסטיקה, אלא בגלל שאלפי אנשים משוכנעים שהחיים שלהם תלויים בכך שכדור כתום ייפול לתוך רשת חבלים. ובתוך הגיהינום הסטרילי הזה, בלב הממלכה שבה הרציונליות מתה מזמן, מלך יצור אחד שלא הזיע מעולם. החתולה ליוביצה. היא לא הייתה קמע. המילה קמע מרמזת על בובה פרוותית בתשלום שמנסה לעשות היי פייב לילדים מבוהלים. ליוביצה הייתה הדירקטורית בפועל של האולם. היא הייתה הישות הצינית ביותר שדרכה על הפרקט הזה, כולל השופטים הכי מושחתים בליגה האדריאטית. ויש לא מעט כאלו. היא חיה את חייה מתוך הבנה עמוקה שהאנושות היא בסך הכל רצף של טעויות, ושכדורסל הוא הסחת דעת רועשת במיוחד מהדבר החשוב באמת: למצוא פיסת ריפוד שאיש לא יעיז להזיז אותך ממנה. המיתולוגיה המקומית, זו שהסרבים אוהבים לספר לעיתונאים זרים עם דמעה בזווית העין, גורסת שליוביצה הובאה להיכל לפני 15 שנה כדי לפתור את בעיית המכרסמים. ובכן, ליוביצה מעולם לא צדה עכבר, היא הייתה אינטליגנטית מדי בשביל עבודה פיזית. היא הבינה מהר מאוד שאם היא פשוט תתהלך במסדרונות במבט מלא חשיבות עצמית, בני האדם כבר ימציאו לעצמם סיפור על הגבורה שלה. במקום לרדוף אחרי חולדות במרתפים הטחובים, היא ביצעה השתלטות עוינת על הנדל"ן של ההיכל. היא גילתה שהפוליטיקאים שמבקרים במשרדי ההנהלה והשומרים בפרלמנט הסרבי הסמוך הם טרף קל הרבה יותר. היא הייתה הלוביסטית היחידה בבלגרד שלא הייתה צריכה לשחד אף אחד; היא פשוט הסתכלה עליהם במבט שאומר: "אני יודעת איפה קברתם את הראיות, עכשיו תביאו קערת חלב". העדות המובהקת ביותר לחשיבות המפוארת של ליוביצה הייתה המושב שלה. בהיכל שבו אנשים מוכנים למכור כליה בשביל כרטיס לדרבי, ליוביצה החזיקה בבעלות חוקית על כיסא ריפוד אדום משנות התשעים. הכיסא הזה היה המעוז שלה, הטריטוריה שבה הריבונות שלה הייתה מוחלטת. דמיינו את המחזה האבסורדי הבא: 8,000 סרבים ביציעים, האווירה טעונה בחשמל סטטי שיכול להחריב עיר בינונית, אבוקות נדלקות וממלאות את האולם בעשן אדום, והסירנה של הפיוניר, הצליל הכי פולשני שנוצר אי פעם על ידי אדם, צורחת ב-120 דציבלים. ובמרכז הטירוף הזה, על הכיסא שלה, ליוביצה ישנה. בכל פעם שהיא עצמה עיניים מול עוד שלשה של תאודוסיץ' או קאליניץ', היא אמרה לכל אחד ואחד מהנוכחים: "המאמץ שלכם פתטי. הצרחות שלכם חסרות משמעות. הניצחון שלכם לא ישנה את העובדה שהשמש תשקע ואני עדיין אהיה כאן". היא הייתה המראה המוצבת מול האנושות המשוגעת, מזכירה להם שבעוד שהם נלחמים על איזה ברזל מעוצב גרוע, הדבר היחיד שבאמת משנה הוא איכות הריפוד מתחת לישבן. כשמכבי תל אביב הפכה את הפיוניר לביתה הזמני בעקבות המלחמה, ליוביצה נאלצה להתמודד עם גל חדש של דיירים. אבל בעוד שהיא שמרה על קרירות אופיינית כלפי רוב הצוות, קרה דבר אחד שהצליח לסדוק את חומת הציניות שלה: המפגש עם לוני ווקר. צילום באדיבות מכבי Rapyd תל אביב לוני, שהגיח למציאות האפרורית של בלגרד, מצא בתוך האולם הזר דווקא את השותפה הכי פחות צפויה לאימונים. בזמן ששאר השחקנים היו עסוקים בתרגול הגנת פיק נ' רול ובניתוח וידאו, ווקר והחתולה ליוביצה פיתחו שפה משלהם. היה בזה משהו כמעט חתרני: לראות את הבוסית של הפיוניר, זו שמתעלמת מדרבים סוערים, רצה אחרי הכדור או משחקת עם השרוכים של ווקר בין זריקה לזריקה. לוני ווקר זכה למעמד שאף סרבי לא הצליח להשיג. הוא הפך ל"פייבוריט" שלה. הציניות שלה הושמה בצד לטובת רגעים קטנים של חסד על המגרש הריק, תזכורת לכך שאפילו הדירקטורית הכי קשוחה ביורוליג צריכה לפעמים להשתעשע עם האדם הנכון, במיוחד אם הוא מגיע עם הילה אמריקאית. האתוס של ליוביצה הגיעה לשיאו כשנעשה ניסיון לנצל אותה לצרכים תעמולתיים במאבק הדמים בין הכוכב האדום לפרטיזן. מישהו בצוות של פרטיזן, כנראה מתוך ייאוש טקטי, החליט לתלות על צווארה אקרדיטציה רשמית של המועדון. התמונה הזו הציתה את הרשתות החברתיות בסרביה. אוהדי הכוכב האדום הרגישו נבגדים; אוהדי פרטיזן חגגו את "העריקה" הגדולה בהיסטוריה. אבל ליוביצה, דרך חשבון הטוויטר שלה שנוהל על ידי אוהד שהבין את הנשמה הצינית שלה, הבהירה לכולם את האמת המרה: היא לא "גרובארי" ולא "דלייה". היא לא שייכת לאף מחנה. היא מעל זה. האקרדיטציה הייתה עבורה בסך הכל אביזר אופנה מיותר שהפריע לה להתגרד. היא הראתה לכל בלגרד כמה המלחמות שלהם קטנוניות. היא הייתה היחידה שיכלה לענוד סמל של פרטיזן בתוך משחק של הכוכב האדום ולא לחטוף מצת בראש פשוט כי כולם ידעו שהיא לא באמת סופרת אף אחד מהם. ליוביצה עצמה עיניים בחמישי האחרון, ממש לפני שבוע. אותם אנשים שמסוגלים לקלל את השופט במשך ארבעים דקות רצופות ולא לחזור על כל קללה פעמיים, עמדו ומחו דמעה על חתולה שכל חייה התייחסה אליהם כאל רעש רקע טורדני במקרה הטוב, וכאל מטרד ויזואלי במקרה הרע. היא ניצחה את השיטה. היא חיה כפי שהיא רצתה, במקום הכי רועש בעולם, תוך שהיא שומרת על שקט פנימי מוחלט ומזלזלת בכל מוסכמה חברתית. עכשיו, כשההיכל עומד יתום מהצללית המשופמת, נותר רק הזיכרון של היצור שהזכיר לנו שהכל הבל הבלים. הכיסא שלה נשאר ריק, מזכרת אילמת לכך שפעם חיה כאן ישות שהבינה שהמשחק האמיתי הוא לא הכדורסל אלא היכולת לגרום לעשרות אלפי אנשים לאהוב אותך, למרות שאתה לא נותן להם שום דבר בתמורה חוץ משיעור ביהירות מעודנת. היא בטח יושבת עכשיו על כיסא VIP מרופד בגן עדן, מביטה למטה על 8000 איש ו-10 שחקנים ואומרת לעצמה: בחייאת, איזה מטומטמים.

כפי שאתם כבר יודעים, המשחק של אתמול היה כל כך גדול, עד שלא התאפקנו והעלינו קטע מהטור הזה כבר בלילה. עוד מעט נחזור אל הדברים שכבר כתבנו, עליהם נרחיב ונוסיף. לפני כן, אני רוצה להתחיל עם החמישיות שפתחו את המשחק. תגידו לי אתם, בבקשה, מתוך עשיריית השחקנים שעמדו בג'אמפבול הראשוני: קלארק, הולאץ, הורד, מייק, סורקין, מקורמק, ריימן, גיפיי, לונדברג ואובסט, כמה מהם בעיניכם טופ יורוליג? אובסט, לעניות דעתי המרודה, בסיטואציה מסוימת, הוא טופ קלע עולמי ולא רק אירופאי. וחוץ ממנו, כמה ספרתם? הסיבה שאני שואל היא שאני מנסה להבין, מתוך העשירייה הזאת, איך הצלחנו לקבל את אחד מהמשחקים הכי מהנים שההיכל ההיסטורי הזה ידע מזה שנים. ואתם יודעים מה, לא רק מהנה, אלא גם טוב. וכן, אני יודע שחלקכם אוהב הגנה והמשחק אתמול חסר כזאת. מצד שני, הוא לא חסר אינטנסיביות והנקודות לא הגיעו בשל אדישות. מצד שלישי, כמו שמשום מה שרים אוהדי הכדורסל של הצהובים, תנו הכל – שימו גול. בכדורסל סופרים מי קלע יותר. ומכבי תל אביב, לאחרונה, מצליחה לקלוע קצת, אבל ממש קצת יותר מכל אחת מיריבותיה. הפריוויו מאתמול אחת מעונות הזהב של מכבי תל אביב היא העונה שעברה דרך נס מילאנו. ואז נס חריאפה. ואז נס מדריד. העונה ההיא, אתם זוכרים, של דיוויד בלאט, שבה מכבי תל אביב הגיעה מכלום ונסקה מעלה תוך שהיא מקבלת החלטה מודעת שלא להפסיד יותר. ולא משנה מי משחק אצלה. בשלב מסוים זה נראה היה שבלאט סניור פשוט צריך להלביש חמישיה בצהוב. והיא כבר תמצא את הדרך לנצח. מכבי תל אביב הנוכחית הגיעה למשחק הזה כשאף אחד כבר לא זוכר שיש לה טופ סקורר בשם לוני ווקר. ואף אחד, כולל כאלו שאמורים, לא שם לב שאיפה לונדברג, כנראה השחקן הכי חשוב בקבוצה הזאת, נפצע ברבע השלישי ונעדר עד לסיום. ובמוד שבו היא נמצאת, מכבי של קטש קלעה פאקינג 37 נקודות ברבע האחרון + הארכה. בלי לונדברג, בלי ווקר, בלי דיוויד בלו, בלי טייריס רייס, בלי דיוויד בלאט. אבל עם הבן של דיוויד בלאט. אבל עם יד אליהו הישן. עם עודד קטש. בעיקר עם עודד קטש. רגע. אני רוצה להישאר אתכם על המסלול הנוסטלגי. כי את הפיסקאות האלו כתבתי לעצמי בראש תוך כדי המשחק ובלי שום קשר לתוצאה הסופית או לזהות המנצחת. פעם ומדי פעם, אבל ממש פעם וממש מדי פעם, משחקים בתל אביב היו מסתיימים בתוצאות של 100 פלוס. כל מיני חוויות של מיקי ברקוביץ' בצד אחד ואיזה קורבלאן בצד השני. אחד הזכרונות המוקדמים של חיי הוא איזה 110-100 צהוב על ההתחלה של שנות השמונים. והווייב שהגיע אלי, דרך המסך אתמול, הזכיר משהו מחוויות הצפייה ההיא. עם גיבורים מקומיים כמו סורקין, כמו אובסט. עם מאמנים דומיננטיים. כמו פשיץ', כמו קטש. עם תחושה רגעית ומשקרת שכדורסל אירופאי זה הדבר הכי טוב בעולם. בעצם, למה רגעית? למה משקרת? עם הבן של דיויד בלאט. ועם קטש., בעיקר קטש. צילום: דב הליקמן, ספורטס רבי כולם מדברים על שדים. מתי מדברים על דסטיני? היציאה מההיכל תפסה רבים כשהם מדברים על שדים. כי איך יכול להיות וכו. הנה, קבלו את הופמן: מקווה שישנת טוב, יא הופמן. מדי טור ומשחק אנחנו סופרים כאן את המאזן של מכבי תל אביב במשחקים צמודים, ובכל טור ומשחק אנחנו מגלים שהנתון ההיסטורי שלה רק הולך ומשתפר. ופתאום, אחרי שהיא מגרדת איכשהו נצחון אחר נצחון, ופתאום, אחרי שהיא מעבירה את האוהדים שלה בפרט ואת אוהבי הכדורסל בכלל חוויות כדורסל מדי שבוע ומדי משחק, יש שיתחילו לתהות מתי אפשר ללחוש בשקט את המילה דסטיני. כי אין שום הגיון וסיכוי שמכבי תל אביב תצא מהעונה האירופאית הזאת כשהיא משחקת יותר מ-38 משחקים, נכון? זה לא מסתדר מתמטית. השאלה היא אם המתמטיקה שותקת כשהשדים מדברים. וכן, למקרה שיש כאלו שמכירים את הרפרנס, אני עדיין מתגעגע מאוד לאבי זילברמן. למונאמי. ועכשיו כדורסל לאחרונה התחלנו לשאול כאן אם קטש משתנה לנו. מתעגל לנו. אם המוח היצירתי פינת גאוני שלו מסוגל להתעגל ולעבור למוד של מה שצריך כדי לנצח. מהמקום הזה, הפריחה של ג'ימי קלארק והאופן שבו מכבי עושה בו שימוש הוא לחלוטין חדש מבחינת הדברים שאנחנו מכירים מהמאמן שלו. כפי שראינו, עוד לפני, דברים שמכבי תל אביב עושה עם ווקר, כשזה עוד היה שחקן פעיל. פעם. תזכורת - קליק ראשון על הסרטון ינגן את הקטע המדובר. כדי לנגן אותו שוב, יש להעביר את הסרטון לנקודת הזמן שכתובה בסיום הפיסקה. ברשותכם, אני רוצה להתעכב כאן על כמה מהלכים התקפיים שעשו הבדל או הותירו רושם, לפחות אצלי. נתחיל כמובן מהמהלך האחרון של הזמן החוקי. כשהיא בפיגור נקודה ועם שעון מתקתק, קטש לוקח פסק זמן. ועוד פסק זמן. והאמת ועם כל הכבוד לו, התרגיל כאן הוא ממש לא מה שעשה את ההבדל. בתכלס, חרף הרצון לתת קרדיט לחסימה הנאה של סורקין לקלארק, יש כאן בעיקר טעות של פשיץ' בליהוק ההגנתי ויציאה לנבדל של הגבוהים שלו גבריאל ומקורמק, שפשוט עוזבים את בריסט מתחת לסל. שמסדרים לו הזדמנות מהקו. (2:13:07) מצד שני, יש כאן כמה מהלכים שכל כולם מלאכת מחשבת פינת ללקק את האצבעות. למשל המהלך הראשון של הרבע השלישי. זוכרים שממש לפני רגע אזכרנו שוב את הפשטות והחופש שניתן לקלארק, כמשהו שמשקף התבגרות והתעגלות אצל המאמן דק הגיזרה? אז הנה כאן, קבלו את ההיפך הגמור. שימו לב לכמות האלמנטים: חסימה מדורגת לריימן (כן, לריימן). אחרי הנדף אוף עם לונדברג. עכשיו גוסט סקרין ריימן (כלומר, כאילו חוסם אבל חותך פנימה). עכשיו פיק נ' רול מדורג המכונה בעגה 77. אח"כ עוד פיק נ' רול בצד השני עם סורקין. ועוד אחד עם סורקין. ובסוף איפה עושה את הלונדברג. יא חביבי. (1:10:34) מצד שלישי, יש דברים שהם הכי אולד סקול קטש שיש. הקריאות הנהדרות את המצבים. הזיהוי. הריווח. התזמון. ה-הכל. תעצרו בבקשה לרגע כשהשעון הגדול מראה 9:07. תנו מבט בהגנת הפיק נ' רול של הגרמנים. אובסט מכוון את בלאט, בכל הכוח, לכיוון קו האורך. גבריאל, השומר של סורקין, מחפה מלמטה ונעמד בקו התנועה של בלאט. אייס, למי שמתעקש על הטרמינולוגיה. עכשיו תנו עוד מבט בריימן, שהגיע לאמצע כדי להריץ את התרגיל, אבל מפנה את עצמו אל הווינג הקרוב, מרגע שיש זיהוי של ההגנה, כשבמקביל יש גם תנועה לצד השני של הורד. עכשיו יש את הריווח המתאים, וכאשר הכדור הולך לסורקין, יש לו יתרון של צעד על פני השומר שלו. רגע, עכשיו תעצרו ב 9:02 ותנו מבט בהורד. כי זה קלאסי קטש. תוך כדי תחילת חדירה של סורקין לכיוון של הצרפתי, הורד עובר שוב צד. ועכשיו השומר שלו מופנה אל הכדור. ועכשיו הורד פנוי. ועכשיו קרש סל, בלי הקרש. איזה כיף. (1:38:05) ועכשיו סורקין שמוביל לדיבור על וסלי 36 דקות שיחק אתמול הסורקין. והשיג מספרים שגורמים לאנשים יותר מגניבים ממני להגיד שאמא'לה. 21 נקודות מילא, אבל גם 7 אסיסטים על איבוד 1. חלק מהם, כמו הדוגמא שהראנו הרגע, מגיע ישירות מיכולת היצירה של סורקין. גם מול גבוהים איטיים כמו פוקטמן וגם בכלל. חלק מהם הגיעו דווקא בזכות עבודה של אחרים. למשל כאן. מכבי תל אביב מריצה את הפיק נ' רול הספרדי שלה, בכיף שלה, עם לונדברג כחוסם. קלארק נכנס עמוק אל תוך הצבע, ויוצא ממנו עם מסירה נהדרת לסורקין שבחוץ. כאן השלב שבו השומר של לונדברג, אובסט, כבר נאלץ להסס לכיוונו של סורקין והכדור. זה מספיק כדי שהכדור יגיע לדני. ולטבעת. ולטריצה. השלשה של לונדברג, האסיסט של סורקין, אבל היוצר של המהלך, זה שזכאי להוקי אסיסט, הוא ג'ימי קלארק. (43:23) אבל אני רוצה להתמקד דווקא בדברים שמגיעים מהיצירה. אני רוצה להתמקד בדברים שסורקין יודע לעשות מתוך כדרור. גם לעצמו. גם לאחרים. עודד קטש המיר את תפקידם בחיים ובמגרש של לא מעט שחקנים. והפך שחקנים שמוגדרים כשחקני פנים לכאלו שיושבים על עמדה מספר 3. וויל.פאקינג.ריימן הוא הדוגמא המובהקת האחרונה. אם חושבים על זה לרגע, בהמשך לטיפ שזרק לי אודי הירש, מה בדיוק מונע מרומן סורקין לשבת על עמדת הסמול פורווארד? הקליעה שלו מבחוץ (ואתמול, למשל 2/4) ודאי טובה יותר מזאת שהייתה ליאן וסלי, שפעם, כששיחק בבלגרד, בכלל היה 3? אני מניח שלו עלה הדבר לדיון, יתכן ונתקע על 3 סיבות: כי בחיאת, צריכים אותו בגבוה. כי דווקא יכולת הדרייב של סורקין יכולה להפריע לריווח ולרעיונות של קטש. כי הגנה. כלומר כי אין הגנה. אוקיי. דווקא הגיוני. כי גם אתמול עשה סורקין דברים בהגנה שמוטב שלא להראות. וגם אתמול הוא הוציא גדולים שחקנים שכרגע אינם כאלו, כמו מקורמק. מצד שני, וכפי שאמרנו בפתיחה, המשחק אמש אמנם הסתיים בסקור גבוה מאוד, אבל לא בגלל שלא רצו. מכבי תל אביב אתמול, מעבר ליכולת הקליעה הלא סבירה בעליל, גם לקחה כמעט כל כדור גבולי. וסורקין, אתמול, ממש רצה. ולקח. למשל כאן, אחרי החטאה של קלארק ובמינוס 6, כשהתקפת מעבר של באיירן יכולה להעמיק את הבור ולסכן את הכל, דרך ההגבהה לדאנק של גבריאל. עזרה לא יכולה לבוא לסורקין שום מקום. ואולי זה טוב, כי זה גורם לו להגיע בעצמו. ולהציל, איכשהו. (1:37:31) או למשל כאן. הנה סורקין שגם עוזר על הכדור ועל אובסט וגם מתאושש כדי לחסום את מקורמק. הצגה? הצגה. (1:51:19) הקיצר, נראה לי שהבנתם את הנקודה המרכזית. איזה יופי של משחק היה אתמול. איזה יופי של משחק היה ל MVP שלו, רומן סורקין. כלומר, חוץ מה MVP תמיר בלאט עשה אתמול מדד יעילות של 31. ב-25 דקות. הוא לקח 6 כדורים חוזרים, 3 מהם בהתקפה. הוא מסר 9 אסיסטים. הוא זרק 6 שלשות. הוא קלע 6 שלשות. להבדיל ממה שהתרגלנו מזה יותר מדי משחקים, הוא גם אחז במדד הפלוס מינוס הטוב ביותר מאלו שדרכו אתמול על הפרקט (+11). ואני יכול לחפור לכם שוב על האופן היעיל והענייני שבו קטש מנהל כרגע את ענייניו מול מי שלא בטוח שנשאר הבייבי החד משמעי שלו, במובן הטוב של העניין. במקום זאת, גם בגלל שספירת המילים הנוכחית של הטור הזה יוצאת משליטה, אני אראה ואדגים לכם שני מהלכים שמייצגים את שני האספקטים האדירים במשחק האדיר של הבן של. נתחיל בקליעה. תראו את השלשה הזאת, שמורידה את הפיגור של מכבי תל אביב למינוס 1 בלבד. מהלך שלכאורה נתקע בהמשך לדיניי של ג'סופ על לונדברג. אבל לונדברג מתאושש ומסמן לבלאט ללכת עליו ועל סורקין לשני פיק נ' רולים, יענו 77. ואם האקס גבריאל לא יוצא כל הדרך עד לבלאט, הוא חוטף עוד טריצה בתוך פרצוף שלו. (1:31:57) נמשיך במסירה. ונלך הישר למסירה בדרגת הקושי המקסימלית שיש. בלאט נמצא כאן תחת לחץ השעון. תחת לחץ של אובסט. תחת הלחץ של גבריאל שנמצא מטר ממנו. כשהשומר מייק נמצא ליטרלי בקו המסירה בין בלאט לבין הורד. ואין זווית מסירה. אין זווית מסירה. אין זווית מסירה. מסתבר שיש זווית ויש מסירה. וואו. (2:27:28) 3 נקודות לסיום 1. 2<3 – נו, אין יותר קל מזה. החיים יפים כשלא מחטיאים. מכבי תל אביב אתמול עושה רק 48% ל-2, אבל קולעת 20 שלשות ב 61%. מה.לעזאזל? וזאת כשבאיירן מסתפקת ב-15 שלשות ב-50%. מה.דה.פאק? חלק מהדברים עוד איכשהו אפשר להסביר. הגרמנים של פשיץ' התכווצו פנימה פעם אחר פעם ועזבו לגמרי, גם ברמת עזרה מהצד החזק, שחקנים כמו ריימן. רגע, כבר דיברנו על זה שריימן קלע אתמול 5 מ-5 לשלוש?! זה באמת קרה? זה אותו ריימן שמהלך כל השנה כולה קלע 10 שלשות במצטבר?! ובצד השני, אנדי אובסט הוא חוויית כדורסל. ביציאה מחסימה, מכדרור, ממה שאתם רוצים. אין דברים כאלה. אבל בסוף, לקראת סיום 36 הדקות האישיות שלו, גם המכונה הזאת התעייפה. ואיבדה כדורים. והחטיאה. ואפילו קלעה רק 1 מ-4 מהקו. אז כן, יש דברים שאפשר בערך להסביר. אבל את מה שבאמת קרה אתמול ברמת הקליעות (וההחטאות), לא באמת אפשר. 2. מונאקו – כל נצחון נוסף הופך את הבלתי אפשרי לבלתי אפשרי אבל פחות. ובחסות ההתמוטטות הכלכלית והמקצועית של מונאקו, היא נראית יותר ויותר כקבוצה העבירה מתוך העשיריה. ונראה מה יקרה לה היום מול בסקוניה. כי היריבה שהיא תפגוש אח"כ תהיה מכבי תל אביב, ב 26.2. וזה יהיה משחק על האופציה להיכנס פנימה. נצחון, ומכבי ממש שם, גם ברמת הראש בראש. הפסד, שיהיה הפסד כפול, וחוזרים שוב לתרחישים שנראים דמיוניים. 3. גביע – אבל מונאקו זה עוד הרבה זמן. וירושלים בגביע זה ממש עוד יומיים. לקבוצה של יונתן אלון יש מספר פצועים. לקבוצה של קטש אין את ליף (זוכרים אותו?) ואני לא יודע מה להגיד לכם לגבי ווקר הפנסיונר או לונדברג שאתמול נראה צולע. מכבי תל אביב כרגע היא אחת מהקבוצות הלוהטות של היבשת הישנה. וזה ממש, אבל ממש לא מבטיח לה גמר גביע בשבוע הבא. זהו. עד כאן להפעם. שיהיה לנו טוב.

בואו נעשה פריוויו לטור שיעלה מחר. הנה לפניכם, ההקדמה. אחת מעונות הזהב של מכבי תל אביב היא העונה שעברה דרך נס מילאנו. ואז נס חריאפה. ואז נס מדריד. העונה ההיא, אתם זוכרים, של דיוויד בלאט, שבה מכבי תל אביב הגיעה מכלום ונסקה מעלה תוך שהיא מקבלת החלטה מודעת שלא להפסיד יותר. ולא משנה מי משחק אצלה. בשלב מסוים זה נראה היה שבלאט סניור פשוט צריך להלביש חמישיה בצהוב. והיא כבר תמצא את הדרך לנצח. מכבי תל אביב הנוכחית הגיעה למשחק הזה כשאף אחד כבר לא זוכר שיש לה טופ סקורר בשם לוני ווקר. ואף אחד, כולל כאלו שאמורים, לא שם לב שאיפה לונדברג, כנראה השחקן הכי חשוב בקבוצה הזאת, נפצע ברבע השלישי ונעדר עד לסיום. ובמוד שבו היא נמצאת, מכבי של קטש קלעה פאקינג 37 נקודות ברבע האחרון + הארכה. בלי לונדברג, בלי ווקר, בלי דיוויד בלו, בלי טייריס רייס, בלי דיוויד בלאט. אבל עם הבן של דיוויד בלאט. אבל עם יד אליהו הישן. עם עודד קטש. בעיקר עם עודד קטש. רגע. אני רוצה להישאר אתכם על המסלול הנוסטלגי. כי את הפיסקאות האלו כתבתי לעצמי בראש תוך כדי המשחק ובלי שום קשר לתוצאה הסופית או לזהות המנצחת. פעם ומדי פעם, אבל ממש פעם וממש מדי פעם, משחקים בתל אביב היו מסתיימים בתוצאות של 100 פלוס. כל מיני חוויות של מיקי ברקוביץ' בצד אחד ואיזה קורבלאן בצד השני. אחד הזכרונות המוקדמים של חיי הוא איזה 110-100 צהוב על ההתחלה של שנות השמונים. והווייב שהגיע אלי, דרך המסך אתמול, הזכיר משהו מחוויות הצפייה ההיא. עם גיבורים מקומיים כמו סורקין, כמו אובסט. עם מאמנים דומיננטיים. כמו פשיץ', כמו קטש. עם תחושה רגעית ומשקרת שכדורסל אירופאי זה הדבר הכי טוב בעולם. בעצם, למה רגעית? למה משקרת?

שני אירועים משמעותיים סביב שילוב שחקנים מרחבי העולם בכדורסל האמריקני מתרחשים בימים אלה במקביל, לכאורה בלי כל זיקה ביניהם. הראשון, והמובן מאליו, הוא טורניר משחקוני האול סטאר (המושג הכי קרוב שמצאתי לתיאור האירוע המוזר הזה) בין שתי קבוצות אמריקניות לבין נבחרת של כוכבי NBA מרחבי העולם, ובהם דני אבדיה הישראלי. הקמת קבוצה שמייצגת את הכדורסלנים מרחבי העולם אמנם נבעה מהמצוקה שאליו נקלע האירוע החגיגי בשנים האחרונות, אבל משקפת הכרה מאוחרת בתרומה של שחקנים בינלאומיים לליגה, שהגיעה בעונות האחרונות לשיאה: ניקולה יוקיץ', לוקה דונצ'יץ', שיי גילג'וס אלכסנדר (קנדה), יאניס אנטטוקומפו וויקטור ומבניאמה נחשבים לכוכבים הכי גדולים ב-NBA, וכולם נולדו מחוץ לארצות הברית. וקצת, אבל לא הרבה מאחור, נמצא אבדיה, השחקן הטוב ביותר בפורטלנד טרייל בלייזרס, היסטוריה פרטית שלו - וקצת שלנו. האירוע המשמעותי השני נוגע בכלל לשחקן פיני שאמור ללמוד בכיתה י"ב, מיקה מורינן שמו. אתם בטח זוכרים אותו מהריצה ההיסטורית של פינלנד לחצי גמר היורובסקט בקיץ האחרון, כולל דאנקים מטורפים וניצוצות כישרון מעלפים של הילד שלמד בתיכון באריזונה ומתנשא לגובה 2.11 מ'. אפילו היה לו כינוי משלו - סלים ג'יזס. הכל היה מוכן לכיבוש צמרת דראפט ה-NBA ב-2027. ואז קיבל מורינן החלטה מפתיעה, לנטוש את התיכון ולשחק בפרטיזן בלגרד מהליגה האדריאטית והיורוליג. מפתיעה ורעה, מתברר. במקום לימודי כדורסל מתקדמים מהטוב בהיסטוריה בתחום, ז'ליקו אוברדוביץ', נקלע הפיני שלא בטובתו לשיט שואו של מרד שחקנים, משבר כלכלי, התפטרות של המאמן האגדי ומחאה של הקהל. הדבר האחרון שמעניין את המועדון כרגע הוא ההתפתחות האישית של הפיני. המאמן הנוכחי של הסרבים, ז'ואן פניארויה, הסביר לאחרונה מדוע ישו הצנום כבר לא משותף אפילו בליגה האדריאטית: "הוא לא מבין את הצד הטקטי של המשחק, וזה לגמרי נורמלי, כי הוא שחקן צעיר ושיחק כדורסל אחר. היורוליג היא ליגה קשה, וגם לא כל שחקני ה-NBA מסוגלים לשחק בה. נראה לי שהוא פשוט מחכה לחזרה לארצות הברית". אאוץ'. רגע, מה הקשר בין נער פוסטר פיני לאול סטאר האמריקני? נסביר. הכדורסל האירופי, ולמעשה העולמי, סובל ממגמה של נהירה המונית לארצות הברית בגילאים צעירים. זה מתחיל בתיכונים, שמציעים מתקנים ברמה הגבוהה יותר, שעות ארוכות של אימונים ואווירה מקצוענית - בטח כשמגיעים ממדינה כמו פינלנד. במכללות, הטפטוף הופך למבול: האפשרות הטרייה לשלם סכומי עתק לשחקנים הובילה לנטישה של כמעט כל צעיר אירופי מוכשר, בין הגילאים 18 ל-24, לליגת ה-NCAA. גם מישראל. נסו לחשוב מתי לאחרונה ראיתם אירופאי צעיר בולט באמת ביורוליג. סרחיו דה לראה מולנסיה הוא אולי דוגמה בודדת לשחקן בגילאי עשרה שעדיין נשאר בקבוצה מובילה באירופה. אם צעירים אירופאים ילמדו מהניסיון הרע של מורינן, סביר להניח שהם יעזבו בהזדמנות הראשונה לניו ג'רזי, או לאריזונה, או לקליפורניה, בעקבות הכסף הגדול - וגם החשיפה טובה יותר לסקאוטים של הליגה הטובה בעולם. מה הבעיה, בעצם? שיגדלו בארצות הברית, באירופה או בקוטב הצפוני - העיקר שיתפתחו ויהפכו לשחקנים. זהו, שלא בטוח שיהיה מי שיפתח אותם עד שיגיעו לתיכון או למכללה. ריאל מדריד טיפחה את לוקה דונצ'יץ' מגיל 13. ניקולה יוקיץ' קיבל רישיון לטעות ולזרוח בחממת הכדורסל של הסוכן מישקו רזנטוביץ', מגה בסקט. ויקטור ומבניאמה התפתח, בין השאר, בקבוצת הייצוג של מרכז האימון למצטיינים בצרפת, האינספ. ברצלונה מפתחת ממש כיום את מוחמד דאבון מבורקינה פאסו, ילד בן 14.5 שמתנשא ל-2.11 מטר (טוב, יש הטוענים שהוא מבוגר יותר, אבל זו לא הנקודה כרגע). רק שבשתי האימפריות של הכדורסל הספרדי כבר עולות תהיות מה האינטרס לאתר שחקנים באפריקה בגיל צעיר ולהשקיע בייבוא כשרונות מרחבי העולם, לאור העובדה שהטובים שבהם ינטשו למכללות בגיל 18, ועוד בלי הפיצוי שקבוצות NBA מחויבות לשלם עליהם. זו לא שאלה תיאורטית: ריאל כבר איבדה כך את הרוסי יגור דיומין, שעזב ל-BYU (לפי השמועות - בשכר דומה לכוכב הקבוצה הבוגרת, פקונדו קמפאצו) וכיום משתף פעולה עם בן שרף בברוקלין נטס, וברצלונה את קספראס יאקוצ'יוניס, כיום במיאמי היט ובעונה שעברה באילינוי, ואת דאמה סאר, שחקן דיוק. הנה דוגמה למגמה הבינלאומית בכדורסל המכללות: כתבת של ESPN מראיינת בספרדית את הפרשמן של מכללת דיווידסון, איאן פלאטיאו, ה-MVP של אליפות אירופה האחרונה עד גיל 18 - ועוד שחקן שעזב את קבוצתו (בדאלונה) בלי פיצוי. השאלה היא גם מה האינטרס של מכבי תל אביב, ושל מועדונים אחרים בארץ, להשקיע בגידול דני אבדיה או בן שרף הבאים. אם אבדיה היה היום בן 18, הוא היה מן הסתם בוחר לשחק בעונה הבאה במכללה גדולה תמורת שכר גבוה, ולא להיות מחליף ביורוליג. ממילא, הכדורסל הישראלי לוקה במחסור במתקנים, בשעות אימון ובתנאים ראויים למאמנים. כעת, המלאכה הסיזיפית של גידול שחקנים הופכת לעוד פחות מתגמלת. האבסורד הוא שבעוד בארצות הברית מתקנאים ביסודות של השחקנים האירופאים ומבכים את התרבות האנוכית בכדורסל האמריקני (שיח שלוקה במידה רבה של בורות ובהכללות, אבל זה כבר לטור אחר), הם שוכחים שארה"ב רק מחזקת את ההגמוניה הבלתי מעורערת שלו בעולם. השחקנים המובילים בעולם בעונות האחרונות הם אמנם זרים, אבל מסתמן שקופר פלאג, הבחירה הראשונה בדראפט האחרון, ודארין פיטרסון, אולי הבחירה הראשונה בדראפט הבא, ישנו זאת בשלב מסוים. במקביל, היורוליג, הליגה השנייה בטובה בעולם, שמשוחקת באירופה (וקצת באסיה) הפכה לליגה בשליטה אמריקנית מוחלטת, שמחוזקת בשאריות של אירופאים מבוגרים שלא הצליחו להשתלב ב-NBA או לא יצאו למכללות. מיקה מורינן הבא, כמו גם ויקטור ומבניאמה הבא, או ריקי רוביו ורודי פרננדז הבאים (שהרכיבו לפני 20 שנה את הקו האחורי של בדאלונה ביורוליג) יעזבו לארצות הברית בגיל צעיר הרבה יותר. אז כן, אול סטאר בין ארצות הברית לעולם הוא מחווה יפה לפועלם של דראז'ן פטרוביץ' זצ"ל, ארווידאס סאבוניס, טוני קוקוץ', דירק נוביצקי, טוני פארקר ורבים אחרים. דני אבדיה הוא עוד חוליה בשרשרת המפוארת הזאת. נותר לקוות שישאר מי שיטרח לגדל את יורשיהם - בידיעה שבהזדמנות הראשונה הם ירכשו כרטיס לכיוון אחד, בדרך לכסף האמריקני הגדול.

בין משחק שפיץ של ליגה, מול הפועל תל אביב, לבין משחק שפיץ של גביע, מול מכבי תל אביב, הגיח להפועל ירושלים ארוע ונציה. כלומר, משחק שתאורטית יש לו חשיבות, אבל מעשית תקוע לה כמו ספאחיה בגרון. וכך זה הרגיש וכך זה נראה. את השורה התחתונה והנהדרת של ירושלים מודל יורוקאפ 25/26 זה לא שינה. האמת? לא בטוח שזה אמור לשנות למישהו. קדימה, בוא נראה תקציר ונתחיל ללהג. כל כך טובה. כל כך רעה הפועל ירושלים הזאת כל כך טובה, שגם כשהיא משחקת נורא, היא עדיין כמעט לוקחת את זה. ירושלים הזאת כל כך טובה, בטח ביחס לרמה של היורוקאפ הנוכחי, שגם כששום דבר לא עובד לה, היא עדיין רחוקה מהלך אחד מלגנוב משחק שבאמת אבל באמת לא הגיע לה. אחרי שראינו את גרסת ונציה הסופר מביכה בסיבוב הקודם, הפעם כבר קיבלנו גרסה של קבוצת כדורסל. שניצחה ברציפות את צדביטה, קאנטו, מנרסה ונאפולי. שהגיעה עם תכנית משחק ברורה. שמשחקת כדורסל פיזי יחסית ואיכותי, יחסית. בסדר, בואו לא נגזים עם האיכותי ואפילו היחסי. המשחק הזה החל ברצף איבודי כדור מהגיהנום. כמה מהגיהנום? 13 איבודים של שתי הקבוצות ב-5 הדקות הראשונות. קורה לפעמים, ואני מניח שלרובנו, שאני נעמד על הרגליים אל מול משחק שבו אני צופה. כשזה קורה, זה בדזרך כלל בגלל דברים שהם וואו או משחק שהופך דרמטי. בעצם, גם זה היה וואו. וואו ורע לתפארת. בעצם, הפועל ירושלים הזאת הייתה כל כך רעה אתמול, שהיא הצליחה להפסיד לקבוצה שאיבדה 23 כדורים. כולל רכז בשם קאנדי שאיבד 9 כדורים. להפסיד לקבוצה שאיבדה 23 כדורים. צילום באדיבות מדיה הפועל ירושלים תזכורת - קליק ראשון על הוידאו ינגן את המהלך המדובר. כדי לצפות בפעם השניה, יש להעביר את הסרטון לנקודת הזמן המצוינת בסיום הפיסקה. היא קטנה אחרי שהגיעה עד למצב שיוויון, נכנעה ירושלים בשני מהלכים הגנתיים. בראשון לקח ווילצ'ר את לאמב עם הגב לסל. בשני, שנראה לכם ממש עכשיו, הלכה ונציה פנימה עם פארקס על ווינסטון. 203 ס"מ על 185 רשומים. ואז הגיעה העזרה ואז הגיעה ההנעה ואז הגיעה השלשה של קאנדי מהפינה. (7:23) פשוט, לא? לא בפעם הראשונה, נכנעה ירושלים הגנתית. זה הגיע בדמות בעיות נקודתיות בפתרונות הפיק נ' רול שלה. בהתמודדות שלה מול שחקנים שנעים ללא כדור. ובמיוחד בכל הנוגע למשחק מול יריבה שהולכת פנימה. לונציה יש יתרון פיזי ברור מול ירושלים בכמעט כל עמדה. אם ניקח לרגע את החמישיה של ספאחיה, נקבל את אותו הקאנדי עם ה 1.90, ולנטיין 1.93, פארקס 2.03, ווילצ'ר 2.08 וטסיטורי גם. במרבית הליינאפים של יונתן אלון יש שני גארדים קטנים. ויש 3 שמשחק ב-4. ויש בעיה. וכך, עם או בלי חסימה. עם או בלי חילוף, ונציה הענישה בתוך הצבע. הנה, למשל, מה שקורה כשפארקס פגש את הארפר. (0:20) והנה מה שקורה כשווינסטון מוצא עצמו בפנים מול ווילצ'ר. אגב, לאן ולמה ומה רוצה כאן לאמב ולמה זה כל כך רע? (4:40) ברמת האיוש הנקודתי, יונתן אלון ניסה פתאום הרכב של לאמב ב-3, סמית' ב-4 וסקפינצב בסנטר, אבל ברח מזה כמו מאש אחרי דקה ושליש. מבחינה טקטית, גם להפועל ירושלים הזאת יש כלים ואפילו די בסיסיים כדי לבטל או לפחות לשבש את היכולת הזאת של האיטלקים. זה היה תלוי בעיקר בה. והיא לא הביאה את זה, בין אם בחרה לוותר או להחביא או שפשוט לא היה לה יותר מדי כוח. בכל הנוגע לבעיות מאקרו – הסיפור כאן פשוט וישאר פשוט, בטח בהיעדרם של מובלי ולוי: הפועל ירושלים הזאת קטנה מאוד. כדי להעפיל מהמפעל הזה השנה, היא תצטרך להחביא את העובדה הזאת. או לשנות אותה. ועוד דבר. העליונות של ירושלים מול הפועל תל אביב באה לידי ביטוי בדברים טקטיים הגנתיים שהיא עושה לה בכל פעם. היא מאתגרת את המכדררים של איטודיס וכמעט מתעלמת מהשחקנים נטולי הכדור. והנה, דווקא מול ונציה הבינונית להחריד היא נענשה שם. כי אם האיש המכונה טריפל עוזר אול אין על השחקן עם הכדור, הוא חשוף לתנועה וחיתוך מהשחקן שעליו הוא אשכרה מופקד. (3:43) זה טבעי עדיין לא אמרנו שום דבר על ההתקפה. האמת? כי לא בטוח שיש יותר מדי. קרו כל מיני דברים שמנעו מירושלים להיכנס לשטף שלה, אבל רובם קשורים פשוט ליום שבו הכדור העגול מסרב להיכנס. אחרי 17 שלשות ב-50% בליגה, הפעם זה נעצר על 4 מ-18. כל מיני זריקות אלבו של הארפר שהן ברמת האוטומט, בטח בהתקפת המעבר, פגעו בעיקר בטבעת ומיאנו. ופייר, לא הייתי עושה עם זה שום דבר או מסיק מכך מסקנות. מספיק היה לראות את קרינגטון מחויך על הספסל, בפוזשן ששווה משחק, כדי להבין שהראש של הקבוצה מהבירה לא באמת היה שם. ואתם יודעים מה? זה טבעי. זה סביר. זה הגיוני. זה מבאס (מבחינתה). מחויך על הספסל, קרינגטון. צילום באדיבות מדיה הפועל ירושלים 3 נקודות לסיום הקו הקדמי – על אוסטין וויילי אפשר לסמוך תמיד. גם אתמול. על ג'סטין סמית' לפעמים. לא אתמול. על מי מהאפשרויות הנוספות שם, כולל סקפינצב, מובלי, לאמב, טריפל ג'יי וכו יכולה הפועל ירושלים להישען? פייר? – יאללה, נגמר. עכשיו פגרה של מעל לחודש. אח"כ טורק או מנרסה. פייר? זה הרבה פחות פשוט ממה שחושבים, למרות שירושלים טובה יותר מזו או זו, גם אם תארח בבלגרד את הטורקים. כי פייר? מי שראה את זו או זאת, ואת מה שקורה לירושלים לעיתים, מבין כאן את מידת הסכנה. פייר? הפועל ירושלים חייבת לעבור את זו ואת זאת ואת כולן בדרך ליורוליג. פייר? עם עוד איזשהו מהלך אחד, היא גם הייתה ממקסמת את סיכוייה. מול הרעיון של קטש – אחרי שכיבתה עצמה, שוב, במשחק מעניין פחות, ביום ראשון תצטרך הקבוצה של יונתן אלון גם להדליק עצמה וגם להגביר את הווליום עד הסוף. מול הגרסה הצהובה של תל אביב היא תצטרך לבוא עם רעיון שאיננו זהה לזה שעבד לה בפעם קודמת. כי מכבי תל אביב, להבדיל, גם דינמית וגם משנה עצמה. בפעם הקודמת ידע קטש לחמוק מהטיפולים של ירושלים בצד המגרש. מעניין מי יביא את הרעיון הפעם. וחשוב יותר, את רמת הביצוע. שיהיה לנו טוב.

מניותיו של הרכז הישראלי נמצאות בשנים האחרונות בנסיקה. לא אפריז אם אומר ביטקוין של אוקטובר 2025. לאלו שפחות שוחים באוקיינוס הקריפטו, אחדד - שיא כל הזמנים. שימו כרגע בצד תנודות פנימיות טבעיות (ומובנות לחלוטין) של יכולת ומעמד תוך כדי עונה. ברמת הכמות, הגיוון, והאיכות, אנחנו משגשגים. שיבואו זקני הדיסקו ויגידו אם היה דבר כזה: רכז אחד ב-NBA (בן שרף), שני נציגי יורוליג לגיטימיים ומוכחים (הנמסיסים הנצחיים תמיר בלאט וים מדר), שלושה רכזים איכותיים לרמת הדרג השני באירופה (רועי הובר, ניב משגב ונועם יעקב), ושני פרוספקטים גדולים עם תקרה בשמיים (עומר מאייר ויואב ויטלם). כל זה בעת ובעונה אחת. עומק רציני ביותר שמייצר אחלה כאב ראש למאמן הנבחרת. אבל בתוך בליל הרכזים של הכדורסל הישראלי מודל פברואר 2026, מרגיש לי שיש שם אחד שלא מניתי בפסקה הקודמת שבכל זאת הצליח להרוויח את הקרדיט של להיכנס לדיון. לכל הפחות להיות אחד מהשמות שנזרקים שם בשיחות על רכזי האיכות בכחול לבן. הוא לא תמיד היה שם, ולמען האמת בשנותיו הראשונות בקריירה היה רחוק משם, אבל החלטה ספציפית אחת שינתה לו את כל המסלול ועזרה לו להיכנס, אולי דרך הדלת האחורית, לאותה צמרת מדומיינת של מנהלי משחק ישראליים. קוראים לו עמית עבו. מסלול קריירה לא שגרתי העונה הנוכחית של עמית עבו איננה עונה שומטת לסתות במובן הסטטיסטי היבש שלה, אבל כן מביאה איתה בשורה משמעותית בעיניי מבחינת פיתוח הקריירה. בד"כ אני שונא ספוילרים אבל אתן את השורה התחתונה עוד לפני הניתוח המעמיק: היכולת של עבו להיכנס לתרום ולהיות אפקטיבי כשחקן רוטציה מן המניין בליגה איכותית ותחרותית - לא הייתה מובנת מאליה עד העונה הזו, והיא זו שמסוגלת לפתוח לו דלתות לקפיצת המדרגה הבאה. אבל רגע, עצור סוסים. בוא נחזור להתחלה. עבו התחיל את הדרך כפרוספקט גדול במחלקת הנוער של מכבי תל אביב. הוא הוביל את מחלקת הנוער של מכבי לשני דאבלים רצופים וערך את הופעת הבכורה שלו בקבוצה הבוגרת בעונת 2016/17. הופעת בכורה שתהיה, נכון להיום, היחידה שלו במועדון נעוריו. ברמה הלאומית, הוא שיחק בנבחרת הנוער שבאותם השנים (קיץ 2016) ירדה מדרג א' לב'. המספרים היו טובים, אבל משהו ברמה הקבוצתית בנבחרת ההיא לא עבד (קצת מוטיב חוזר מבחינתו, גם בתחנות נוספות בקריירה). אחרי האפיזודה הקצרצרה במכבי הבוגרת, החלו המסעות לאורכה ולרוחבה של ארץ הקודש במטרה לתקוע יתד בליגת העל שלנו. זה התחיל באילת, המשיך במכבי ראשון לציון, מכבי אשדוד והמשיך לנס ציונה. באף אחת מהתחנות הוא לא הצליח לצבור קרדיט אמיתי ולהיות שחקן משפיע. העונה הראשונה בה הראה ניצוצות של התקדמות הייתה ב2019/20, אצל מכבי אשדוד המפוארת שסיימה את העונה במאזן 2:20 וירדה ליגה. קחו דוגמה מתצוגה נחמדה שלו נגד האקסית מתל אביב. אחח, געגועים לליגת הקורונה. ברמה המקצועית כבר אז ניתן היה להבין שלא מדובר בטייפקאסט הקלאסי של ישראלי צעיר שחוצב את דרכו בליגה. בעיית סייז (1.80 ביום בהיר) ורכות הגנתית הקשתה מאוד על עבו בתחילת הדרך, בליגה שבה ישראלים צעירים מחלחלים אלי רוטציה, ככלל, בעיקר בזכות היבטים של האסל והגנה. ברמה ההתקפית, זריזות הרגליים והטווח האדיר משלוש עזרו לו לייצר נקודות בלא מעט הזדמנויות, למרות בחירת זריקות לא קלה לעיכול, אבל חוסר היכולת להגיע לטבעת או לייצר לאחרים בצורה אמינה שם לו תקרת זכוכית די נמוכה. החל להתקבע סביבו נרטיב של שחקן שלא יצמח סביבו דשא. לא בטוח אם ההחלטה לרדת לליגה הלאומית ב21/22 היא תוצר של אסטרטגיה מושכלת או פשוט היעדר ביקוש בליגה הבכירה (תרשו לי להמר על האופציה השנייה), אבל בשלב הראשון - הנרטיב השלילי ההוא רק התחזק. עבו השתלט על משבצת הרכז הפותח בהפועל רמת/גן גבעתיים ורשם נתוני שיא אישיים בהיבטי דקות, זריקות, נקודות ואסיסטים - כל הדרך למאבקי ירידה קשים, מרחק יריקה מירידה לליגה הארצית. דרך ארץ אחרת העונה שלאחר מכן ברמת השרון כבר הייתה הרבה יותר חיובית ברמה הקבוצתית. ההחלטה המעניינת הגיעה אחריה, והיא היציאה לניכר. עבו, שמחזיק בדרכון פולני, יצא לקומארנו הסלובקית כדי להמשיך להיות שחקן מוביל. הליגה הסלובקית, שלא רחוקה ברמתה מהליגה הלאומית, הייתה אחלה של פיט בעבור הרכז. חצי עונה אדירה הספיקה לו כדי לקצר את הדרך ולעשות את קפיצה המדרגה הבאה - נבז'יס מתחתית הליגה הליטאית. פה אנחנו כבר מדברים על ליגה בכירה, שאמנם סובלת מפערים עצומים בין קבוצות הצמרת לתחתית, אבל בהחלט כזו שמהווה אתגר מקצועי רציני ראשון מאז הימים העליזים תחת בראד גרינברג. לקחו לעבו פחות מחודשיים מרגע הנחיתה בליטא כדי להשתלט על משבצת הרכז הראשון בקבוצה. המשבצת בה הוא מרגיש הכי בנוח. החיבור היה מידי, והוא הצליח להמשיך בליטא בקו שהתחיל בליגה הלאומית: פיתוח יכולת המסירה וקבלת ההחלטות בפיק נ' רול. ההופעות המצוינות בליגה משכו תשומת לב, וזו הייתה העת לבחינתם מחדש של נרטיבים ישנים, שהתקבעו אי שם בשנים הקשות בארץ. עבו של ליטא התגלה עד מהרה כרכז אסרטיבי, זריז, ששיפר באופן משמעותי את ראיית המשחק שלו וגיוון את משחק ההתקפה שלו. שימו לב למהלכים מהמשחק ההיסטורי שבו דפק דאבל-דאבל של 24-21 ושבר את שיא האסיסטים של הליגה הליטאית בכל הזמנים. אז נכון שהסגנון האינסטינקטיבי של עבו בולט גם מסרטון ההייליטס הנחמד (שמחסיר 6 איבודי כדור ו-7 החטאות מהשדה), אבל משהו באינטנסיביות הזאת, בחדות, בזריזות הפיזית, במהירות המחשבה וקבלת ההחלטות בפיק נ' רול, גורם לך להבין שהוא הגיע לשלב בו הוא רכז הרבה יותר שלם ממה שהיה בתחילת הדרך. בשורות טובות בצרפתית אחרי עונה אישית מצוינת נוספת בנבז'יס, הגיעה הקפיצה המיוחלת ללבל הבא - בולזאק הצנועה מצרפת, שרק עלתה לליגה הבכירה ומחפשת סך הכל להישאר בליגה. מאפיין מרכזי של הקבוצות הצרפתיות שמאוד עושה שכל עם הבחירה של בולזאק בעבו, הוא שלטון הגמדים. בצרפת אוהבים סקורינג פוינט גארדס קטנטנים. זה מתחיל מטיג'יי שורטס, הדוגמה המובהקת ביותר לכך בשנים האחרונות, וממשיך בשמות כמו דייויד הולסטון, טיג'יי קמפבל, ברנדון ג'פרסון ועוד רבים וטובים שמגרדים 1.80 ביום בהיר אבל עושים חיל בליגה הזאת בשנים האחרונות. קחו את זה ותוסיפו, באופן רוחבי, את הפורוורדים האתלטיים שחיים על חסימות וחיתוכים, כאלה שתוכלו למצוא כמעט בכל סגל צרפתי, ותקבלו סביבה מאוד מתאימה לסגנון של עבו. גם ברמת החופש לייצר לאחרים, וגם ברמת המאצ'-אפים ההגנתיים, שהופכים הרבה יותר נוחים בשבילו. עבו של השנה הוא חלק מקו אחורי עמוק יותר, שמונה חוץ ממנו שלושה מקבלי החלטות נוספים. הוא רושם את ממוצע הדקות הנמוך ביותר מאז ימי ליגת העל (קצת יותר מ-22 בממוצע למשחק), אבל מצליח לייצר תרומה התקפית נאה בדקות שלו על הפרקט. שינוי הסטטוס מתבטא גם בפילוח המהלכים: בעונה שעברה בליטא רק 15% אחוזים מהפוזשנים של עבו הסתיימו במהלכי ספוט-אפ, כלומר מייצר מקליעה או מחדירה כשהוא מתחיל את המהלך רחוק מהכדור. העונה בצרפת המספר הזה מזנק ל-25%, כשהוא מצליח לשמור על אותה רמת יעילות: 1.06 נק' לפוזשן בליטא, לעומת 1.05 בצרפת. היכולת להיות אפקטיבי רחוק מהכדור היא בשורה גדולה מבחינתו, על אחת כמה וכמה בנתח פוזשנים גדול יותר, והיא זאת שיכולה לשכנע אנשי מקצוע בשדרוג המקצועי שלו - משחקן שאין לו זכות קיום על הפרקט אם הוא לא בעל בית מוחלט, לגארד מגוון שיכול להתאים את עצמו גם לקווים אחוריים עמוקים יותר. נתון מעניין נוסף בהקשר הזה הוא אחוז האסיסטים של עבו (AST%). כלומר, כמה אסיסטים הוא מוסר ביחס לכלל האסיסטים שנמסרים בקבוצה בדקות שלו על הפרקט. בליטא הנתון עמד על 51% פסיכיים - כל אסיסט שני, העונה הנתון צונח לקצת יותר מ-26%. לא בוס. אבל עדיין יעיל. זמן לשאלות לא מסכמים עונה בפברואר, זה ידוע. מה שכן עושים, זה שואלים שאלות רוחב על בסיס חצי העונה שכבר ראינו. בולזאק עוד רחוקה מלהשלים את המשימה שלה והיא תילחם בתחתית עד סוף העונה, אבל ההתקדמות של עבו מצריכה נעיצה של שלוש קושיות מרכזיות, בייחוד על רקע רחשי התעניינות שאנחנו שומעים סביבו מקבוצות בכירות בשוק הישראלי. האם הוא יכול להיות רול פלייר? אני לא צופה שקבוצה עם שאיפות תיתן לעבו את המפתחות להיות הבוס הבלעדי בקו האחורי, כמו שהיה בליגה הלאומית ובליטא. אבל - עונה יעילה אישית ומוצלחת קבוצתית בצרפת יכולה להפוך אותו לסחורה חמה כחלק מאורגניזם שלם של קו אחורי עמוק בקבוצה בכירה. נכון לפברואר - עוד מוקדם לענות על השאלה. האם הוא מסוגל לשמור? עבו לעולם לא יהיה גארד הגנתי. אבל - הנתונים המתקדמים מהשנתיים האחרונים מספרים שהוא התקדם מלהיות שומר גרוע לשומר סביר. שזה המון. העונה בצרפת, בולזאק סופגת 0.75 נק' לפוזשן במהלכי פיק נ' רול אותם עבו שומר. בליטא המספרים מחמיאים יותר, גם בהגנה רחוק מהכדור. שומר סביר זו חבילה הרבה יותר אטקרטיבית מבור הגנתי. לחזור ארצה או להמשיך בחו"ל? החלוקה בין ישראל ל-'לא ישראל' היא גסה מידי. כתבתי בעצמי את השאלה הזו ואני חושב שהיא גרועה. אבל בכל מקרה, התשובה צריכה להיות "לליגה שמתאימה לו". שתי בחירות נכונות של יעדים שדרגו לו משמעותית את הקריירה. הוא יהיה חייב לקדש את ההתאמה המקצועית לסגנון הליגה על פני כמעט כל פרמטר אחר (טוב נו, חוץ מכסף).

מורשת תואר ה-MVP של ליגת הNBA עומדת העונה למבחן, ואולי אפילו נתונה לסכנה ממשית. אנחנו נמצאים רגע לפני פגרת האולסטאר, הנקודה שבה העונה הסדירה של ה-NBA משנה פאזה. זהו קו פרשת המים שבו המשחקים הופכים לצפופים יותר, ההגנות מתהדקות, והכוכבים הגדולים ששואפים להניף את גביע ה-MVP או לזכות בתארים האישיים פותחים מבערים. השנה, משהו במירוץ להיות המצטיין של העונה מרגיש נזיל מתמיד, כמעט שונה לגמרי. הוא כבר לא רק שאלה של מי קולע יותר, או מי מוביל את הקבוצה שלו למאזן הטוב ביותר, אלא מי מצליח לנצח את הגוף שלו ואת חוקי הליגה שהופכים את המאבק על התארים למלחמת התשה של ממש, בעיקר בתואר הנחשק ביותר. אבל המלחמה כמעט פתוחה לגמרי. בדגש על כמעט. נתחיל דווקא מהמירוץ ל- MVP, או בשמו החדש - המירוץ למחלקה הגריאטרית. את המחלקה פותח השנה באופן מפתיע במיוחד, ניקולה יוקיץ. כן כן, אותו ניקולה יוקיץ שלא סבל מפציעה משביתה כל הקריירה שלו, והוא כבר למעלה מ-10 שנים בליגה. הג'וקר ישב בחוץ כמעט כל חודש ינואר, ובמילים מפחידות יותר - 16 משחקים. בחשבון מהיר ופשוט הוא יכול להפסיד העונה רק עוד משחק אחד. אחרת, הוא לא זכאי לשום תואר. הרי למי אכפת מסטטיסטיקה מפלצתית כשאתה משחק פחות מ-65 משחקים. טרם הפציעה, יוקיץ' הוביל את מצעדי ההימורים ללא עוררין עם ממוצעים של 29.9 נקודות, 12.4 ריבאונדים ו-11.1 אסיסטים למשחק כשהוא מתחיל להעמיד עונה שוברת שיאים גם ברמת האישית וגם ברמת הליגה. נמשיך למי שהחליף את יוקיץ', ובצדק, בטופ של המירוץ לאחר פציעתו ולאחרונה הפך לפצוע גם הוא, שיי גילג'יס אלכסנדר שמוביל את הליגה עם 31.8 נקודות למשחק בטרו שוטינג מפלצתי. גילג'יס אלכסנדר נפצע בשרירי הבטן בתחילת החודש ועומד כרגע על 5 משחקים מחוץ לרוסטר הקבוצה שלו. לפי הדיווחים הוא גם ישאר בחוץ עד סוף פגרת האולסטאר, לפחות. משמע, גם הוא לא יהיה חלק מהאירוע יחד עם יאניס וסטף. התרגלנו לכך שכאשר הוא לא משחק זה בעיקר עבור ניהול עומסים ולכן גם זו התמודדות חדשה. פציעה בשרירי הבטן יכולה להיות לא קלה. נאחל לו מכאן בריאות שלמה וחזרה מהירה למגרשים. נסיים עם הממוקם שלישי נכון לכרגע, מלך הסלים של הליגה עם לא פחות 32.8 נקודות למשחק. הלא הוא לוקה דונצ'יץ' שעומד כרגע על 10 משחקים בחוץ, מה שמותיר אותו עם יכולת להפסיד רק עוד 6 כאלה. כולנו מכירים את היסטוריית השחקן ואין זה תלוש מהמציאות שהוא אכן ימתח איזה שריר, יעקם איזה ברך או סתם יתקעו לו אצבע בעין. המחלקה הזאת משאירה את המירוץ לתואר הנחשק פתוח לגמרי, כולם רוצים תואר אישי, לעזור לקבוצה שלהם להגיע כמה שיותר גבוה בפלייאוף, או להישאר בריאים. בקרב אנשים שאוהבים וצופים מדובר רבות על חוסר היכולת של הליגה לשמור על בריאות שחקניה. והשנה זה מגיע גם לכוכבים הגדולים ביותר. מעניין איך יכול להתקבל מצב שבו שלושת השחקנים הכי טובים בליגה נמצאים פסע מלצאת מהמירוץ - כוכב אחד ענק בדמותו של יאניס אנטטקומפו כבר בחוץ וגם וומביניאמה החמיץ כבר 14 משחקים. אני בטוחה שקנינגהאם, מיטשל ובראון עוקבים מקרוב מאוד. בזמן שהכוכבים הגדולים נלחמים בגוף שלהם, המירוץ לתואר השחקן המשתפר נצבע נכון לכרגע בכחול לבן. אבדיה נלחם על מקומו בהיסטוריה וכרגע הוא הפייבוריט המובהק של אתרי ההימורים והעיתונאים בארה"ב לזכייה בתואר. ויש להגיד שבצדק. כדי להבין למה הוא הפייבוריט המובהק, צריך להסתכל על הנתונים בצורה אחרת - עקביות מול חזרה מפציעה. אי אפשר להתעלם מהעובדה שג'יילן ג'ונסון נותן עונה מפלצתית באטלנטה (23.4 נקודות, 8.2 אסיסטים), אבל באותה נשימה אסור לשכוח שמהות הפרס היא התקדמות מהשנה שקדמה לה. וב-24/25 ג'ונסון שיחק רק 36 משחקים בגלל פציעה קשה. עבור הרבה מצופי הליגה, השיפור שלו נתפס כחזרה לגרף הצמיחה הטבעי שלו. אבדיה לעומת זאת, הגיע אחרי עונה כמעט מלאה של 72 משחקים, בה הוא כבר הפך לשחקן משמעותי עם 16.9 נקודות בממוצע. הקפיצה של אבדיה לכמעט 26 נקודות למשחק השנה זאת התקדמות עצומה. וזה ההבדל בין להשתפר כי חזרת להיות בריא, לבין להשתפר כי הפכת לטוב יותר מכל מי שסביבך. כדי להיות הוגנים, קל להבין למה יש כאלו בתקשורת האמריקאית, כמו הפרשן זאק לואו או פרשני האתלטיק שעדיין מנסים לבנות קייס עבור ג'יילן ג'ונסון. הטענה המרכזית שלהם פשוטה: ג'ונסון הוא "יוניקורן" מודרני. הוא פורוורד בגובה 2.06 מ' שמוסר 8.2 אסיסטים למשחק - נתון ששם אותו בטריטוריה של לברון ג'יימס וניקולה יוקיץ'. הם יגידו לכם שדווקא בגלל שהוא שיחק רק 36 משחקים בעונה שעברה, הזינוק שלו העונה הוא עדות לכישרון גולמי שנמצא שם כבר שלוש שנים, אבל פציעות עיקבו את פריצתו. לשיטתם, ג'ונסון לא רק השתפר, הוא הפך לשחקן שאי אפשר להשוות לאף אחד אחר בליגה מבחינת השילוב של גודל וניהול משחק. אבל כאן בדיוק הנרטיב הזה קורס אל מול המציאות של אבדיה בפורטלנד. בעוד שג'ונסון נהנה מהמרחב שמייצרת לו המערכת באטלנטה, מה שמאפשר לו לתפקד בעיקר בסיומות ברמה גבוהה מאוד. אבדיה הפך לזה שיוצר את היתרון הראשוני עבור הקבוצה שלו. הוא מדורג השנה בטופ של הליגה ביצירת זריקות פנויות לחברים שלו לקבוצה, פוטנציאל 18 אסיסטים למשחק, מפרק הגנות שלוחצות עליו בחדירות עם רמת אגרסיביות גבוהה. אבל הנתון הקריטי כאן הוא לא רק כמות הנקודות, אלא איך הן מושגות. בעוד שג'ונסון עדיין מסתמך על האתלטיות שלו כדי לקלוע בתוך הצבע, אבדיה פיתח משחק קטלני של קליעה לאחר כדרור. הוא קפץ השנה ל-46.7% אחוזים מהשדה. בדגש על האחוזים שלו בזריקות שמגיעות אחרי כדרור ולא רק ממסירה מה שמאלץ את ההגנות לצאת אליו גבוה מעבר לקשת, בדיוק מה שפותח לו את נתיבי החדירה. בניגוד לג'ונסון שסקאוטים בארה"ב עדיין מגדירים כמי שאפשר להמר על הקליעה שלו, אבדיה הפך לשחקן שאי אפשר להשאיר לו סנטימטר. היעילות שעומדת על 26.2 תחת עומס עבודה כל כך גבוה עם יוסג' של 29%, הוכחה שהוא לא רק משתפר אלא שהוא סוחב קבוצה שלמה על הגב שלו. וזה משהו שג'ונסון, עם כל הכבוד לסטטיסטיקה הנהדרת שלו עדיין לא נדרש לעשות באותה רמת אינטנסיביות. בעוד כחמישה ימים יתרחש רגע האמת - האולסטאר בלוס אנג'לס הוא אמנם משחק ראווה שבו ההגנות נשארות בגדר המלצה או לא בכלל, אבל עבור אבדיה מדובר בבמה המושלמת לניצחון תודעתי במירוץ לשחקן המשתפר. במשחק שמתנהל בקצב גבוה ובאווירה משוחררת, אבדיה יכול לנסות להבליט את חוכמת המשחק שלו דווקא לצד גאונים כמו יוקיץ' ודונצ'יץ'. השילוב הזה בנבחרת העולם מאפשר לו להראות שהוא לא זקוק לשיטה נוקשה כדי להבריק, אלא שהוא פשוט מבין כדורסל ברמה הכי גבוהה שיש. ההשפעה על המצביעים היא פסיכולוגית בעיקרה. תחשבו על זה, כשהעולם יביט בשחקן שנראה שייך לחלוטין כשהוא חולק פרקט עם ה-MVP של הליגה, זה יכול לתת את הגושפנקה הסופית לכך שהזינוק שלו העונה הוא לא מקרי. האינטרקציות הנחמדות והשטויות שמחוללים השחקנים באירוע יכולים להכניס את אבדיה לתוך החבורה המטורפת הזו, גם אם זה זמני. בזמן שג'יילן ג'ונסון עשוי ללכת לאיבוד בתוך הניסיונות של כוכבי נבחרת ארצות הברית להוכיח מי האתלט הגדול ביותר, אבדיה יכול לנצל את הסגנון הלא פורמלי כדי לספק מהלכים אינטליגנטיים שייכנסו לתקציר הלילה. רגע אחד של שיתוף פעולה מבריק בפריים טיים העולמי יעניק לו את הריספקט הסופי בארה"ב, ויהפוך את המירוץ לשחקן המשתפר מקרב צמוד לנוק אאוט רשמי לטובתו.

כאשר אני חושב על מאמן חדש שמגיע באמצע העונה עולים לא מעט סיפורים על סינדרלות כאלה שהצילו את עצמן בעקבות שינויי מאמנים. בחולון עצמה סטפאנוס דדאס הגיע באמצע העונה ואף הביא להם תואר אירופי בדמות הליגה הבלקנית והגעה לרבע גמר ליגת האלופות של פיב"א עונה לאחר מכן. עבורי המקרה הבולט הוא מכבי ראשון לציון של עונת 2014/2015 שהביאה את שרון דרוקר אחרי שצביקה שרף קבר את הקבוצה. ועם זאת יש גם סיפורי כישלונות קולוסאליים כאשר הבולט שבהם היה של מכבי תל אביב בעונת 2016/2017 שהחליפה לא פחות מארבעה מאמנים. זה התחיל בארז אדלשטיין עבר לעוזר המאמן רמי הדר שהתפטר, המשיך במאמן זר בדמות בגאצקיס הלטבי וכמובן הסתיים עם אריק שיבק שבא להציל את העונה. לפני כחודש וחצי בעקבות תבוסה כואבת להפועל תל אביב (שמאז אגב פשוט לא מפסיקה להפסיד) הנהלת הפועל חולון החליטה שהגיעה העת לזעזוע. דני פרנקו פוטר ובמקומו מונה עוזרו יואב שמיר כמאמן זמני. ייתכן ובחולון ראו את ההצלחה של גיא קפלן, קולגה של שמיר, שמונה למאמן ראשי במכבי ראשון לציון ופרח וקיוו שגם אצלם הנס הזה יקרה. בעיני זאת הייתה הטעות של חולון שעולה לה בסכנה שעונתה תהפוך לזאת הסיוטית של מכבי תל אביב מודל 2016/2017. אפשר לדבר הרבה על "אפקט המאמן החדש" בנוגע לשחקנים שבוערים להוכיח את עצמם ועל שינוי אווירה בחדר ההלבשה. זה עובד לא מעט אבל כשממנים מישהו מהמערכת שמוגדר מראש כ"זמני" האפקט הזה מתאדה מהר מאוד. ובאמת זה היה רחוק מלעבוד. חולון לא מצאה את עצמה בלשון המעטה ולאחר מאזן דל של 2–5 (מבלי להחשיב את המשחק הביזיוני מול טרפאני שהתפרקה) הנהלת המועדון הבינה שאין מנוס ממינוי קבוע. חבל רק שעד שהיא עשתה זאת חולון הספיקה להפסיד בגביע שהיה אולי המסגרת היחידה שהיה לה מה למכור בה וגם זה קרה בתבוסה להפועל העמק. הבחירה נפלה על פרדראג קרוניץ', מאמן בוסני סרבי עתיר ניסיון שאימן בעיקר בקבוצות דרג ב' בגרמניה. ההיסטוריה של חולון עם מאמנים זרים מעורבת מצד אחד. כאמור דדאס, שהיה סיפור הצלחה אדיר ומצד שני בוסקאליה שקצת פחות התחבר. הפעם חולון הלכה שוב על הקו הזר כשהבכורה של קרוניץ' הגיעה בדיוק במשחק הכי גורלי של העונה באירופה בקרב של להיות או לחדול. המשחק הכי גורלי להמשך הדרך באירופה. צילום: FIBA.BASKETBALL קשה שלא לתהות על העיתוי. שמיר אמנם חטף בראש מריטאס במפגש הקודם אבל מה הטעם במינוי מאמן ביום המשחק עצמו? קרוניץ' אפילו לא הספיק לנחות בישראל ובשידור היה נראה שהוא בקושי שולט בשמות השחקנים. למרות זאת חולון נתנה פייט. אילולא הקטטה המיותרת של אדאמה סונוגו שסיפק מחצית ראשונה מהאגדות עם 23 נקודות ו 7 ריבאונדים ייתכן ולחולון היה סיכוי. אבל במציאות היא נשארה עם המחמאות ועם מאמן חדש למשימות שעוד נותרו. עצוב לראות משחקים ללא קהל ואי אפשר לבוא בטענות לאוהדי חולון שלא מגיעים בהמוניהם לסמוקוב בולגריה, בטח לאור איך שהקבוצה משחקת. פיב"א ארגון קיקיוני שעדיין טוען ש"לא בטוח" לשחק בישראל ומאלץ אותנו לנדוד. המשחק היה בסימן של הפקרות הגנתית בשני הצדדים. הרבע הראשון נפתח בקצב רצחני עם סל רודף סל כאשר סאנוגו ומנפורד סחבו את חולון על הגב למרות חיסרון של וולטון ג'וניור וארצי הפצועים. חולון לא נתנה לריטאס להתרחק והמשחק נע במהירות ובכנות גם ללא הרבה IQ כדורסל. במחצית השנייה התחוללה קטטה כאשר סאנוגו דחף את מיודענו ספידי סמית׳ ולאחר מכן חבט במאסיליוס והורחק מהמשחק. זה היה מה שגמר את המשחק עבור חולון כי הסקור קפץ ליתרון דו ספרתי וזה כבר היה גדול מדי עבורה. 106-98 בסיום, סקור שמתאים ל NBA יותר מאשר לאירופה. קרוניץ' קיבל התחלה מהסרטים עם משחק להיות או לחדול באירופה שהסתיים בהפסד ומיד לאחר מכן משחק מול הפועל תל אביב. נכון, הפועל של החודש האחרון שונה מאוד והרבה פחות מאיימת אבל עדיין מדובר על קבוצה שעד לא מזמן הייתה בפסגת היורוליג. בתרחיש מאוד הגיוני קרוניץ' הולך לפתוח את הקדנציה שלו ב 0-2 וברצף של שישה הפסדים רצופים לפני יציאה לפגרת הנבחרות ואני תוהה מדוע העיתוי הזה נבחר עכשיו. הישראלים מדגישים את הפער. צילום: FIBA.BASKETBALL אז מה ייחשב להצלחה עבור קרוניץ'? בליגת העל חולון אמורה וחייבת להגיע לפלייאוף. לוח המשחקים שנותר לה נוח יחסית למעט מפגשים מול הפועל תל אביב והפועל ירושלים. על הנייר חולון צריכה לנצח את כל השאר, אבל האם יש לה באמת מה למכור בפלייאוף? בראייה ריאלית העונה הזו מרגישה גמורה. עבור חולון של היום הצלחה תהיה הימנעות מהפליי אין והחזרת הכדורסל הטוב ליציעים. הרי ברור לכולם שהסגל הזה לא ימשיך בשנה הבאה, הזרים המוצלחים יחפשו חוזים גדולים יותר והישראלים בעיקר מדגישים את פערי הרמות מול הזרים. קרוניץ' הגיע כדי לכבות שריפות אבל השאלה הגדולה היא האם הוא מסוגל לבנות כאן תשתית לשנה הבאה או שגם הוא יהיה רק עוד שורה בסטטיסטיקה של חילופי המאמנים בטוטו חולון.

"קרב קצוות". איזה ביטוי מאוס, אבל מה לעשות? איך עוד אפשר לקרוא למאצ'אפ בין קבוצה שמצאה את הקצב שלה ביורוליג ובארץ, ועומדת לפני חצי גמר גביע, לבין אחת משלוש הקבוצות החלשות בליגה? יאללה, נזרום עם זה, קרב קצוות. רעננה נגד מכבי תל אביב (89 - 106) רעננה הגיעה למשחק בחיסרון סייז משמעותי, משהו שקורה לרוב הקבוצות מול מכבי, שמשחקת הרבה עם פורוורדים גדולים בעמדה 3 כמו ריימן, לביא או בריסט. מנגד, רעננה חסרה את לישבסקי וקוק, וכשמסתכלים על הסגל שלה, רק חנוכי ופרימן באמת נחשבים שחקני פנים. "למזלה" של רעננה, בגלל הפציעה של ליף, הורד לא שיחק ב-3. בטוח שזה נתן להם ביטחון שיא שהם יוכלו להתחרות. לא באמת. בכל מקרה, בחצי הראשון ראינו משחק ללא הגנות בכלל. זה לא שאחרי ההפסקה הקבוצות פתאום הרימו את רמת האינטנסיביות לשמיים, אבל מכבי כן מצאה סוג של פתרון לבעיה היחידה שהציגה מולה רעננה, אבל לזה נגיע בהמשך. עודד קטש אוהב פיק אנד רול ספרדי, ופיק אנד רול ספרדי אוהב את עודד קטש. כאילו, לא באמת שאלתי אותו, אבל אני כותב את זה כי תכף ולנטיין וזה מרגיש נכון. אז מכבי כמובן מריצה את אחד התרגילים הכי שכיחים בכדורסל המודרני, והנה רעננה מגינה על זה... איך נאמר? עדיף שלא נאמר. בואו ניזכר לרגע מה זה פיק אנד רול ספרדי: שחקן ההתקפה עם הכדור מקבל חסימה גבוהה (High PNR), ובזמן שהגבוה מתגלגל לסל, מגיע שחקן שלישי וחוסם את השחקן ששומר על הגבוה המתגלגל. יש כמה דרכים לטפל בזה הגנתית, אבל אף אחת מהן היא לא הדרך שבה בחרה רעננה. רעננה בחרה בלבול. בואו נצלול לרגע לביצוע: בפעם הראשונה שמכבי הריצה את הספרדי, רדפורד ורגלנד פשוט איבדו את זה. שניהם רצו בו זמנית לקלארק שהחזיק בכדור, מה שהשאיר את דאוטין לבד לגמרי על קשת השלוש. שלשה חופשית. (0:10) 30 שניות אחרי אותו מהלך, רעננה ניסתה לתקן אבל זה לא עבד. רגלנד ניסה לדחוף את דאוטין כדי למנוע את החסימה המתוכננת, אבל רדפורד הלך מתחת לחסימה, חנוכי איבד/חיפש בבהלה את השחקן שלו, וקלארק? הוא פשוט טייל בלי הפרעה לאזור קו העונשין, עלה לג'אמפ קל וסגר עוד מהלך של הגנה מבולבלת. (1:26) כל המחצית הראשונה התנהלה בשיטת "אין מפריע" מצד שתי הקבוצות. 58-53 לצהובים בסיומה. שתי הקבוצות סיימו עם מעל 60% מהשדה, במחצית משוגעת מבחינת אחוזים. מכבי עם 9/15 מחוץ לקשת ורעננה, לא נשארה חייבת והפציצה עם 8/13. אני לא אגיד ליגה בעונה מסוימת. אתם תגידו. רק ארמוז שלא מדובר בעונת החורף, סתיו או אביב. אבל למי אני בא בעצם בטענות? הראש של מכבי היה ממש, אבל ממש לא במשחק הזה. יש לה את באיירן מינכן על הראש ביום חמישי, ומיד לאחר מכן את חצי גמר הגביע. רעננה, מצדה, כנראה לא באמת חשבה שיש לה על מה לשחק, אז היא פשוט באה משוחררת וזה בדיוק מה שעזר לקלוע באחוזים האלו, וגם לא ממש לשמור בצד השני. אבל רגע לפני שנעבור למחצית השנייה, בואו נשים פוקוס על הנשק היחיד של רעננה. נכון, שוכמן היה נהדר עם 14 נקודות במחצית וגם רדפורד נתן את שלו עם 11, אבל המחצית הזאת הייתה שייכת לאיש אחד: מנהיג, כישרוני, קוסם. היחס בין הרמה שלו לבין הרמה של הקבוצה שבה הוא משחק הוא כנראה היחס הכי לא הגיוני בעולם - ג’ו פאקינג רגלנד. דאבל-דאבל במחצית. דאבל-דאבל במחצית - כן, קראתם נכון, וזה לא מודגש סתם. 15 נקודות ו-10 אסיסטים היו לג'ו ב-20 הדקות הראשונות. והגיוון, אוי הגיוון. זה התחיל במסירות לליי אפ קל במתפרצות, רק תרוץ שוכמן. המשיך בהאלי הופ על הראש של סורקין, תחסום ותתגלגל פרימן, ונגמר בהוצאות כדור לשלשות בכיף שלו רק תסדרו רגליים חנוכי ורדפורד. הוא כמובן לא שכח להוסיף נקודות על הסוכריות שהוא חילק. הנה שלשה, הנה הליכה שמאלה כמו שהוא אוהב וזריקה גבוהה שמנשקת הלוח באלגנטיות מעל הידיים המושטות של סורקין או הורד. אני מעריץ שלך ג'ו. אתה רקדן של כבוד אצלנו בהדיסקו. אני מעריץ שלך ג'ו. צילום: אלן שיבר, באדיבות ליגת ווינר סל במחצית השניה החגיגה נגמרה. כאילו, לרעננה היא נגמרה, כי מכבי פשוט המשיכה בשלה. היא ביצעה התאמה הגנתית מבית היוצר של המאמנים הכי גדולים שאתם יכולים לחשוב עליהם: היא שמה את ג'יימי קלארק, ולאחר מכן את ריימן, על ג'ו רגלנד. היא בסך הכל ביקשה מהם להרים אינטנסיביות, וזהו. זאת כל ההתאמה הטקטית שהציג עודד קטש, שני שומרים טובים שהרימו אינטנסיביות וזה היה מספיק כדי להוריד מחשבות כלשהן של רעננה על משהו פה. 48-36 למכבי בחצי השני ל-17 הפרש קליל בסיום. מה שמכבי תיקח מהמחצית הזאת ומהמשחק בכלל, זה את היכולת הטובה של שני שחקנים שנעלמו מאוד בתקופה האחרונה: דאוטין ולביא. לאחד זה יכול לעזור מאוד כבר ביום חמישי הקרוב, בעוד השני נמצא בסיטואציה בעייתית יותר. אם הנחתם שמי שאני חושב שזה יעזור לו כבר בחמישי הוא דאוטין, טעות נפלה בידיכם. דווקא בפני לביא ניצבת האפשרות לקנות עוד דקות באירופה. הוא שוב הוכיח שהוא מסוגל לספק התקפה בלי לדרוש את הכדור ובמינימום כדרורים. הכל אצלו מגיע מתנועה בלי כדור, ריבאונד התקפה ומתפרצות. בקבוצה שבה ריימן פותח בחמישייה ביורוליג ואין את ליף כדי לדחוף את הורד לעמדה 3, יכול לביא, עם קצת מזל (טוב, עם הרבה מזל), למצוא את עצמו עם דקות משמעותיות כבר מול הגרמנים. הוא סיים עם 23 נקודות ללא החטאה מהשדה, בתוספת 7 ריבאונדים ו-2 אסיסטים. אמנם 4 איבודים הם נתון שקצת יקשה על קטש לסמוך עליו, אבל הם קרו בעיקר בגארבג' טיים, כשמכבי כבר השתעשעה על המגרש. עם הרבה מזל, יכול לקבל דקות משמעויות גם ביורוליג. צילום: אלן שיבר, באדיבות ליגת ווינר סל דאוטין, לעומת זאת, נמצא במצב מוזר. מצד אחד, כשאין ווקר, הוא היה אמור על הנייר לקחת את המושכות גם ביורוליג. אבל פציעה ממושכת, פלוס העלייה של ג'יימי קלארק והכושר הטוב של לונדברג, הושיבו אותו ל-40 דקות על הספסל מול הכוכב האדום עם ביטחון ברצפה. אתמול הוא נראה נרפה מאוד בחצי הראשון, ואף שסיים עם סטטיסטיקה נאה של 11 נקודות ו-7 אסיסטים, נראה שבתוך הריצה הנוכחית של מכבי ביורוליג הוא פשוט לא משתלב. התחושה היא שהרכבת שלו כבר חלפה. אתם כמובן מוזמנים לקטול אותי כשהוא יסיים עם 15 נקודות ומהלך קלאץ' מול באיירן. נאחל בהצלחה למכבי תל אביב באירופה ובהצלחה לרעננה במאבק ההישרדות בליגה, היא בהחלט צריכה את זה. הפועל חולון נגד בני הרצליה (76 - 87) 18:3 אחרי 7 דקות. אם לא קיבלתם פלאשבק למשחק האחרון של פרנקו, כנראה שאתם לא אוהדים או שחקנים של חולון. פתיחת המשחק פשוט הציגה לראווה את הרצליה וחולון של השבועות האחרונים. במקרה של שחקני חולון, אין ראווה אין גאווה ואולי גם אין בושה. חולון, כמו בכל השבועות האחרונים, הראתה פריכות מנטלית מרשימה. הרצליה, עם ההרכב הכי "כבד" שעלה פה אי פעם טחן אותה דק דק, וה נראה בדרך הבטוחה להפוך לגארבג' טיים אחד גדול. הצ'יף ביחד עם די ג'יי ברנס פתחו בקו הקדמי של הרצליה ופשוט ניצלו את יתרון הסייז עד תום. מהלכים אדירים של משחק בין גבוהים והרצליה נראתה נהדר. תחשבו על שני ענקיים מעל 140 קילו עם דימניקה אדירה בין שניהם. כושר גופני תמיד יהיה בעייתי שמדברים על החבר'ה האלה אבל מהלך יפה של אורלנד שבחר ללכת גבוה וכבד מול חולון הפצועה. ככה נראו חמש הדקות הראשונות לפני שברנס הספיק לרדת לנוח: ואז הגיעה שלשה אחת של מקריי. באותו רגע, כשחולון עומדת על 1/12 מחפיר מהשדה, היא נראתה מקרית וחסרת משמעות, הרי לא באמת הגיוני שקבוצה תסיים רבע עם פחות מ-5 נקודות. אבל במבחן הדיעבד, הזריקה הזו גרמה לשני דברים קריטיים: קודם כל, היא פתחה ריצת 11:2 שהחזירה את חולון לחיים עוד לפני הסיום של הרבע. דבר שני, וחשוב לא פחות, היא סוף סוף הכניסה למשחק את ג'ורדן מקריי. מקריי חוטף ממני המון הייט בשבועות האחרונים, ובצדק גמור. הוא הרוויח אותו ביושר. אז נכון, חולון הפסידה, ובשלב מסוים זה שוב נראה בדרך לביזיון מוחלט, אבל 25 הנקודות של מקריי - בעיקר בשלושת הרבעים הראשונים, היו החמצן שהשאיר את חולון בחיים. זה לא הספיק לניצחון, אבל זה בהחלט עדיף מכלום. אה ויש גם את עניין המאמן. ההחתמה של אריאל בית הלחמי היא צעד מתבקש. הוא מאמן סופר ראוי, דמות מוערכת, ומישהו שיכול לעשות סדר בבלגן. אבל, וזה אבל גדול - טיפה קלאס לא תזיק. להוציא את זה החוצה לכתבים תוך כדי משחק זה מהלך שפוגע במינימום הכבוד שמגיע למאמן צעיר שעמד על הקווים וניסה לתמרן בתוך סיטואציה כמעט בלתי אפשרית. בכל מקרה, מקווה שאריאל יעשה שם סדר ובעיקר יעזור באופי הרופס, עד עכשיו של השחקנים. בהצלחה. הופמן אתה לא מעודכן מה? זה לא אריאל, זה קרוניץ' אהההה אז אותו דבר שכתבתי על אריאל רק על קרוניץ׳. בהצלחה גם לו. ברבע השלישי הייתה בריחה קלה של הרצליה, ואז השופטים עזרו לחולון לחזור ביחד עם כמה מהלכים טובים של קרביץ. אבל לא באמת ראיתי שום דבר, כי התאהבתי. במחצית הראשונה הוא עוד היה טוב, אבל רק ברבע הזה זה באמת נפל לי. אני אלעד הופמן, בן 40, נשוי פלוס 3 ואני מאוהב ב-150 קילו בחולצה כחולה וראסטות. אני מאוהב בדי ג'יי ברנס. הסנטר ההרצלייני, שנראה כאילו הוא סובל תוך כדי שהוא רץ, אבל הוא פשוט מכונת יעילות. הוא פתח את הרבע כי אונוואקו היה עם 3 עבירות. מיד כשהם התחלפו אחד בשני, הצ'יף עשה פאול רביעי וברנס שבוודאות עוד לא הספיק להסדיר נשימה, הוקפץ חזרה פנימה. והוא המשיך בדיוק איפה שהפסיק. מאוהב ב-150 ק"ג. די ג'יי ברנס. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל הרצליה מריצה איתו פיק אנד רולים, ומה שהוא מחסיר במהירות ובגלגול איטי מאוד לסל, הוא מרוויח בזכות חסימה טובה, תנועה חכמה, סבלנות ושליטה. לפחות שלוש פעמים האיש הגדול הזה חסם והיה נראה כאילו הוא נתקע במקום, אבל הוא רק חיכה שהנתיב יתפנה ובאיטיות מופלאה התגלגל לו לאיטו לסל. גם אחרי שמצאו אותו, ובגלל חוסר היכולת שלו להתנתק מהקרקע, הייתי בטוח שהוא יקבל חסימה אבל הסייז שלו מאפשר לו לייצר ספייס מהמגן ולסיים בלייאפ או בפייד-אוואי מקרוב. כמו שאמרתי, התאהבתי. כל כך התאהבתי שהייתי חייב לבקש הסבר מרביץ האם שחקן כזה יכול לחזור לליגה שמעבר לים: אחד הדברים המתעתעים ביותר לגבי ה-NBA כיום זה שנהיה יותר ויותר קשה לשחקני פנים כבדים לשרוד בליגה, ובמקביל השחקן הטוב ב-NBA בעשור הנוכחי הוא ניקולה יוקיץ'. אולי ההסבר הוא שאו שאתה מספיק טוב כדי לבנות סביבך קבוצה או שתתקשה להצדיק את החסרונות שלך. עידן ביג בייבי דיוויס נגמר. די ג'יי ברנס לנצח יהיה אגדת מכללות, והוא גם אחד השחקנים המהנים ביותר לצפייה בכדורסל העולמי כרגע, מאלה שרואים את המשחק קצת אחרת. אבל ב-NBA אין לו מקום. בלי גודל של איזה זאק אידי ובלי קליעה מבחוץ אין דרך לבנות סביבו התקפה בליגה הטובה בעולם, ובהגנה הוא מטרה נייחת. ואולי טוב שכך. ברנס לא צריך לנסות להיות מחליף מעניין בקבוצה חלשה ב-NBA, הוא צריך להיות שחקן שבונים סביבו קבוצה, צריך מקום שבו הוא יהיה יוקיץ'. הלוואי שבכדורסל הישראלי יידעו לצאת מהשבלונות הקבועות ולנסות להבין איך בונים קבוצה סביב התופעה הייחודית הזאת, כזו שתמקסם את היכולות הייחודיות שלו בפוסט ותמזער את החסרונות שלו בהגנה. בינתיים, נהנה מכל רגע שהוא פה. ברבע האחרון, סגנון המשחק המהיר של הרצליה סוף סוף בא לידי ביטוי וחולון התפיידה לה די מהר. היידיגר וסטיוארט התחילו לרוץ ולתקוף מוקדם, ולחולון לא הייתה תשובה. בכלל, בעוד שבמחצית הראשונה חולון בלמה איכשהו את הרצליה (למרות הפתיחה הטובה) על 36 נקודות בלבד, בחצי השני הרצליה כבר חזרה לסקור שהיא רצתה, וקלעה 51. הרצליה נראית מצוין, והכדורסל המהיר והנאה לעין, יש לומר, מוכיח את עצמו גם במבחן התוצאה. מגיע פה קרדיט ליהוא אורלנד על הסגנון הזה. הקבוצה, שפתחה את העונה בצורה קטסטרופלית ממש, מדורגת היום שנייה בליגה בנקודות וממשיכה לקבל תרומה מאחד השחקנים הכי טובים שיש לליגה בארץ הקודש להציע. אם איכשהו אתם לא בטוחים למי התכוונתי, אז הכוונה היא לאלייז'ה סטיוארט. 25 נקודות, אחוזים מעולים, 6 פעמים סחט עבירה, אתלטיות אדירה וחוץ מזה, הבחור פשוט נוטף כריזמה. חומר ליורוליג. חומר ליורוליג, אלייז'ה סטיוארט. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל עוד נתונים: ● 38-24 להרצליה בצבע, תראו מופתעים ● דרק וולטון ג׳וניור עם 0 אסיסטים. אם אני זוכר חשבון מכיתה ו׳ זה הכי נמוך שאפשר. ● הרצליה עם 7 נצחנות רצופים. זה הרבה וזה מרשים וקרדיט לכל מי שבמערכת שם. לא לישון על הרצליה. הפועל העמק נגד מכבי רמת גן (94 - 83) אחרי הניצחון בגביע על הפועל חולון, העמק הגיעה במצב רוח מצוין במטרה לנצח עוד יריבה בדרך למפגש עם הרצליה הלוהטת בחצי גמר הגביע. רמת גן, מנגד, הגיעה כשהיא עדיין ללא ניקוליס המושהה, ועם רצף סטטיסטי קבוע שליווה אותה בעשרת המשחקים האחרונים: ניצחון, הפסד, ניצחון, הפסד. אחרי שהפסידה בשבוע שעבר למכבי תל אביב אחרי עם רבעים סבירים פלוס, הרצף הזה היה אמור להישבר. ואכן הוא נשבר. לראשונה אחרי עשרה משחקים רמת גן הפסידה פעמיים רצוף. לא נראה לי שמישהו יופתע אבל חשוב להדגיש: הפועל העמק היום היא טופ קבוצות בליגת העל שלנו. אל תגידו לא אמרת שגם בגמר הגביע או בפלייאוף היא תפתיע או תהווה יריבה ראויה לאחת מהתל אביביות או ירושלים. כשרון התקפי גדול להעמק, קיילר אדוארדס. צילום: יוני חיים, באדיבות ליגת ווינר סל ברבע ראשון רמת גן רצתה כדורסל מהיר. הכדורסל המהיר שניסה לכפות על המשחק שמוליק ברנר חזר עליו כמו בומגרג כי הפועל העמק הגיע לתקוף מוקדם ואדוארדס היה מעולה עם 10 נקודת. העמק סיימה את הרבע עם 30 נקודות מול 24 של רמת גן. ברבע השני ההגנה של העמק נזכרה שהיא מובילה את הליגה בספיגה והתחילה לעבוד. היא הורידה את רמת גן ל-12 נקודות בלבד אבל יש משהו מעניין ששמתי לב אליו דווקא בהתקפה. העמק, כשהיא לא משחקת התקפה עומדת, מנסה להגיע כמה שיותר עמוק במשחק המעבר. זה קורה בעיקר כשהיא מייצרת מצב שבו אין שחקן ב-סטרונג סייד או במילים של מתנשאים: Empty Ball Screen (או Empty Pick & Roll, זה לא באמת משנה). זה קרה כבר בהתקפה הראשונה של המשחק, וזה נמשך לאורך כל המחצית הראשונה. תראו את המהלך הראשון: אחרי החטאה של רמת גן, משגב רץ מהר לצד המגרש כשאין לו אף אחד בפינה. זה קורה יחסית גבוה, אבל התוצאה היא מה שחשוב - מכיוון שאין עזרה בצד החזק, ואונגנדה הוא גבוה מהיר, אטקינס לא מתחייב למשגב. הוא מנצל את העובדה שגם קרופורד לא מתחייב אליו, ופשוט חותך את המגרש עד לפאול סל מהיר. (0:33) וככה זה נראה לאורך כל המחצית. לא משנה אם הכדור היה אצל אדוארדס, נויביץ' המעולה או כמובן משגב. העמק ניסתה להגיע מהר לצד עם פינה ריקה, הכל כדי להקשות על עבודת העזרה של רמת גן. וכשהעזרה מהצד החלש כבר הגיעה, הגבוהים של העמק ידעו להוציא את הכדור במהירות החוצה לשלשות פנויות. דוגמה מושלמת לכך ראינו בשלשה של נויביץ׳, שהגיעה ממסירה מדויקת של צ'יילדס. (13:20) המחצית הראשונה הסתיימה עם דומיננטיות של העמק ויתרון 19. ברבע השלישי מלחמה של אדם אריאל ומשחק טוב של סגו מורידים במעט את ההפרש ונכנסנו לרבע האחרון כשהמשחק מתנהל די על מי מנוחות. שלשה של קרופורד הורידה את ההפרש ל-9 בלבד והפיחה תקווה אצל הרמת גנים, העמק בינתיים המשיכה להחטיא שלשות. למען האמת, אלו היו זריקות טובות והם קלעו באחוזים מעולים עד אותו רגע, אבל מתישהו קבוצה צריכה למצוא דרך להשיג נקודות בדרך אחרת. נכון, אין להם איזה שחקן פוסט אפ דומיננטי, אבל מה עם הכנסות כדור בפיק אנד רול (שעבדו בענק במחצית הראשונה)? מה עם איזה חדירה של אדוארדס או הנרי? בסוף, כנראה שאין לי הרבה מושג, כי אדוארדס עם שתי שלשות רצופות די גמר את המשחק והחזיר את השליטה לעמק. מיד לאחר מכן הגיע פסק זמן של ברנר, ובסיומו רמת גן אפילו לא הצליחה להוציא את הכדור מהחוץ וקיבלה עוד שלשה מהנרי. וזאת העמק רבותי. קבוצת הגנה מעולה עם כשרון התקפי טוב. ראיתי אותם השנה הרבה ואני קובע בלי כל צל של ספק שמדובר בקבוצה שמוסרת הכי הרבה אקסטרה פס בליגה. בפעם המי יודע כמה אני מוריד את הכובע בפני אברהמי שאפו. קצת נתונים כי למה לא? ● אדוארס 21 נקודות עם 6/10 לשלוש. ● משגב 9 נקודות ו-8 אסיסטים ורק 2 איבודים. ● העמק עם 21 אסיסטים מול 14 איבודים בלבד. ● 16/32 לשלוש לא לישון על העמק. על שאר המשחקים בקצרה: גליל עליון ניצחה את נתניה 74-79 בקרב תחתית קריטי ונצמדה אליה ואל רעננה בטבלה. זה היה משחק שבו לשני המאמנים היה המון מה להוכיח. לאלי רבי יש משקולות על הגב. שנים של סטיגמת "מאמן נשים" שלא יכול לעשות את המעבר לליגת הגברים. בשבועות האחרונים נתניה שלו נראית טוב יחסית לכלים שעומדים לרשותה, אבל היא לא יכלה לגליל עליון, שאותה מאמן האיש שבנה בעצמו את הקבוצה המוגבלת מהשרון. עידן אבשלום רוצה להוכיח שהוא הרבה מעבר למנהל מקצועי או סוכן. הוא מאמן כדורסל. למרות שהמשחק עצמו היה ברמה נמוכה, הניצחון נשאר בגליל בזכות רז אדם, שגם הוא רקדן של כבוד אצלנו, ואצלי בפרט. 22 נקודות, אבל גם עם 6 איבודים (רז, אין צורך) בכל מקרה, התחתית לוהטת. רקדן של כבוד, רז אדם. צילום: יוני חיים, באדיבות ליגת ווינר סל אתא הפסידה בבית לבאר שבע 86-84, במשחק שיכול להתברר כקריטי במיוחד בסוף העונה. שתי הקבוצות רוצות פלייאין, ובאר שבע יוצאת עם ניצחון חוץ חשוב מול אחת הקבוצות בכושר הכי גרוע בליגה כרגע. אתא אמנם קיבלה בחזרה סוף סוף את דריוס האנה, אבל להזכירכם היא קבוצה ללא סנטר אמיתי, ופשוט לא היה לה סיכוי מול ברנדון אנג'ל, שסיפק 27 נקודות ו-12 ריבאונדים עוצמתיים מאוד. באר שבע ממשיכה להיראות כמו הקבוצה החזקה ביותר במקומות 7-12, וכרגע היא מחזיקה בדיוק במקום הזה, השביעי. אתא, לעומת זאת, נמצאת בבעיה גדולה. הקצב הוא כבר מזמן לא אותו קצב של תחילת העונה. היא אמנם במקום התשיעי כרגע, אבל בעוד שני מחזורים היא כבר יכולה למצוא את עצמה מחוץ לעשירייה הראשונה. זה רחוק מאוד מהיכולת המלהיבה שראינו ממנה בתחילת השנה. אתא עם 23 אסיסטים ו-21 איבודים. קצב מהיר זה לא לכל אחד, גם אם בתחילת השנה זה היה נראה טוב. מכבי ראשון לציון ניצחה באולם המושבה 72-63 ביום שישי. מי היה מאמין שנס ציונה תשחק בשישי? ובכן, כולם. זהו ניצחון עצום לחבורה של גיא קפלן, שעוקפת את נס ציונה בטבלה ונראית פתאום כמו קבוצה שיכולה להילחם על הפלייאין. משפט שנשמע לא הגיוני בעליל לפני המינוי של קפלן. מגיע קרדיט עצום לו ולשחקנים שלו, שידעו לנצח גם ללא ברנס המושהה. נס ציונה, לעומת זאת, נמצאת בצרות צרורות. כסף עצום הושקע בבניית הקבוצה כבר בתחילת השנה, ואיך פותרים פתיחה גרועה? ניחשתם נכון: מפטרים את המאמן. ממנים את המנהל המקצועי למאמן בזמן שהבן שלו בקבוצה, ושופכים, ובכן, עוד כסף. זה נגמר בריב מיותר לחלוטין בסיום בין האוהדים לבין מאיר טפירו, כשאוהדי נס ציונה כבר הוציאו הודעה רשמית שהם לא יגיעו למשחקים הבאים כל עוד טפירו על הקווים. כאמור, מיותר. צרות צרורות, מאיר טפירו. צילום: אלן שיבר, באדיבות ליגת ווינר סל היי את או אתה, אם הגעתם עד לפה חשוב שתזכרו: בין אם אתם מאמן בשם יואב, או מנהל מקצועי שהפך למאמן בשם מאיר או עידן. בין אם גרמתם לשחקן עבר שכותב היום בהדיסקו להתאהב בכם, ובין אם אתם סתם רקדני דיסקו מדופלמים, תזכרו שהכל, אבל הכל, אמת לשעתה.

מעבר להיותו אוהד שרוף של הכוכב האדום בלגרד ("הוא שלח לי הודעה קולית בת שלוש דקות בווטסאפ", העיד לאחרונה צ'ימה מונקה), נובאק ג'וקוביץ' הוא GOAT חביב שמחזיק בלא מעט שיאים. את אחד הנידחים שבהם קבע לפני שמונה חודשים בווימבלדון, במשחק בלתי נזכר מול בן ארצו הסרבי מיומיר קצמנוביץ'. נולה ניצח באחת המערכות 0:6, בפעם ה-51 שלו בטורנירי גראנד סלאם, עקף את אנדרה אגאסי והפך לשיאן ה"בייגלים" על הבמה הזו. נו, עכשיו ליונתן אלון חסרים רק 50 בייגלים כדי להשתוות אליו. 87:98 במשחק ההישרדות בחצי גמר הפלייאוף. 83:86 במשחק המכריע שהביא את הפועל ירושלים לגמר. 84:89 בגמר גביע ווינר. 77:92 בחוץ בליגת העל. 83:93 ברבע גמר גביע המדינה. ועכשיו 91:105 בבית בליגה. 0:6 רצוף לאלון על דימיטריס איטודיס בתוך 256 ימים. גיים, סט אנד מאץ'. כששתי קבוצות ברמה דומה נפגשות כל כך הרבה פעמים בזמן כה קצר, הסיכוי של אחת מהן להכניע את יריבתה בצורה כזו חד-צדדית שואף לאפס. אפשר להרחיב ולספר על האגדה של הסטטיסטיקה ש"חייבת להתיישר". הרי אנחנו מכירים זאת היטב מהיורוליג: זוכרים את רצף הניצחונות של מכבי ת"א שנקטע במינכן? בדיוק בערב שבו נקטע רצף ההפסדים של באיירן? ואת הסטריק השלילי של אנאדולו אפס שנעצר בניצחון כפול במחזור הכפול? כמעט מדי שבוע יש דוגמאות לכך. כי קבוצות מעולות לא מסיימות ב-0:38, וקבוצות גרועות לא מגיעות ל-38:0. ובחזרה למחוזותינו: איכשהו, רק כשירושלים והפועל ת"א נפגשות, זה תמיד נגמר אותו דבר, ללא גליצ'ים במטריקס. מדר ניסה להתיש את הארפר, אבל הפועל ת"א שכחה לשחק כדורסל (צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל) רצינו לספר לכם שהתפאורה הייתה מושלמת, והכל היה מוכן לעוד מפגש ענקים על הפרקט בארנה. חירטוט. 4,642 צופים הם תעודת עניות למוצר. לליגה. לשני המועדונים הגדלים האלה. אצל האחד, המפסיד - לא מדובר במשבר אמון, אלא בשבר שאולי כבר אי אפשר לאחות. אצל השני, המנצח - נוצרה מין אדישות, והתיק מאיים להיסגר מחוסר עניין לציבור. שם אין דם רע, או מחאות, או חרמות. לכן, זה כנראה בר-תיקון. אבל לשלישיית הד"ק (הארפר, דינו וקאש, למי שהחמיץ את הפרקים הקודמים) מגיע יותר. דיברנו על משבר ושבר ביציעים, ברשתות ובלבבות האנשים, ומה עם המגרש וחדר ההלבשה? "ההתקפות שאנחנו עושים, אנחנו לא מגיעים לשום דבר. אנחנו צריכים קודם כל לדעת מה אנחנו רוצים מעצמנו", פירשן ים מדר ברדתו להפסקת המחצית. כל אחד יסיק את מסקנותיו ויבין לבד לאן כוונו החיצים. כדי להמחיש עד כמה הפועל ת"א לא מוצאת את דרכה ואת עצמה, נתמקד דווקא בדבר טוב שעשתה. היא הגיעה לארנה בהיותה ממוקדת מטרה: להתיש את ג'ארד הארפר, לשחק עליו ולשחוק אותו בצד ההגנתי של המגרש. מדר לקח אותו כפרויקט, והוציא אותו לטיול כמעט בכל פוזשן. פחות משבע דקות חלפו, ולרכז הישראלי היו ארבע נקודות, שלושה ריבאונדים ושני אסיסטים. לכוכב האמריקאי - שמונה נקודות, כולל דאנק של היילייטס, אבלללל גם שתי עבירות. וזה היה יכול להיות סימן דרך לערב כולו. אז אלון נאלץ לספסל את הארפר. ואחר כך נטל סיכון, כשהחזיר אותו למגרש במהלך הרבע השני. לא קרה לו כלום, כי הפועל ת"א שכחה והפסיקה לעשות את מה שעבד עבורה כל כך טוב. כשמדר חזר מהמנוחה שלו, הוא כבר לא היה כל כך מעורב במשחק. העבירה השלישית (והאחרונה) לחובתו של נאמבר וואן נשרקה כשעל השעון 48 שניות לתום הרבע השלישי. לרבע הרביעי הוא הגיע חופשי ומאושר וחף מבעיות וצרות, כדי לקלוע 13 נקודות מה-23 שלו במשחק כולו. לוודא שאיש לא יתקרב. אנתוני לאמב סימן את הדרך (צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל) איטודיס מנסה לפלס את דרכו בתוך סבך הסגל הבלתי נגמר שלו, ולאתר פתרונות. לפני תשעה ימים ספג ביקורת על כך שוויתר על הרכבי שני הגבוהים שלו, ומראש רשם רק את דן אוטורו ואיתי שגב בעמדת הסנטר. אתמול הוא הפקיר את עמדת הפאוור פורוורד, ולמרות היעדרו של תומר גינת, לא רשם את איש וויינרייט או קולין מלקולם. רוב הזמן תופקד ג'ונתן מוטלי במשבצת הזו, והיו פה ושם ניסיונות להפשיר את עוז בלייזר שהוצא מהפריזר. צחוק הגורל: הדקות הטובות ביותר של האורחים, שבהן הם עשו קולות של רבע קאמבק, היו דווקא כשגיא פלטין תפס את הסיפרה 4. באופן לא מפתיע, גם זה לא החזיק מעמד לאורך זמן. ולא שעמדה 4 בירושלים היא חגיגה, אבל היא לפחות קיימת. כאן אנחנו חוזרים לסימבוליות: אנתוני לאמב, שהתעורר לחיים (אולי בזכות הדחתו לטובת אייזיאה מובלי בגביע?), ניפק תצוגה הגנתית - וסימן את הדרך לרגעים הכי תכליתיים, יעילים ומהנים של קבוצתו גם בהתקפה, במהלך הרבע השלישי. 3 מ-3 לשלוש הוא ירה בתוך 131 שניות, בדרך ל-7 מ-9 קבוצתי ב-6:09 דקות - מיתרון מינימלי של 42:43 ליתרון שיא של 51:71. ברגע הזה, כשהוא חושב מן הסתם על חלוקת עומסים ושמירה על טריות של כוכביו לקראת רגעי הסיום של המשחק, ביצע אלון את אחת הטעויות הבודדות שלו במשחק: הוא נתקע עם חמישייה לא יעילה, כשרועי הובר ורועי פריצקי מצאו עצמם יחד על הפרקט. הפועל ת"א מיד הענישה ב-0:9, והיה מי שהשלה את עצמו שהנה, הענק מתעורר. ואז, צריך להזכיר למי ששכח, הופיע "שחקן זר שמשחק כישראלי": באזר לסוף הרבע השלישי - קאדין קרינגטון עם שלשה על ראש של שחקן; באזר לסוף ההתקפה הראשונה של הרבע הרביעי - קרינגטון עם סל שהוא כמעט-שלשה על ראש של שחקן. 62:76. הלבנים שוב חזרו ל-79:71, עם כדור ביד, רק כדי שנגלה מחדש את נמיכות סף השבירה שלהם. דווקא פלטין לקח את הזריקה לשלוש ברגע הזה, וידה ידה ידה, שתי דקות מאוחר יותר הורה לוח התוצאות על 71:88. את הקנאק שמעו בכל רחבי הארנה הריקה למחצה. בקטנה, בפעם הבאה יהיה גם נייג'ל הייז-דייויס. רגע, בעצם...

האמת היא ששקלנו לרגע, במערכת הדיסקו, להגיד לכם שפאק איט - ופשוט להעלות מחדש את הטורים שכתבנו אחרי נצחון מספר 1, 2 או 3 של הפועל ירושלים על הפועל תל אביב. אבל כידוע, אצלנו מכבדים אתכם, ולכן אוטוטו ניכנס לניתוחים והסברים. ובסוף נחזור לתובנה אליה הגענו בסיום נצחון מספר 3: נכון לעכשיו, כל עוד לא יקרו דברים משמעותיים במי מהקבוצות, הפועל תל אביב שייכת להפועל ירושלים. היא לא מסוגלת עליה. היא לא יכולה איתה. בראש בראש בין שתיהן, אין לה מה לחפש. יש כמה רגעים אתמול שהגדירו את ההבדל בין שתי הקבוצות. וכן, גם בין שני המאמנים. ליתר דיוק, בין מידת האמון של יונתן אלון בשחקניו ולהיפך. ובין דימיטריס איטודיס לבין שחקניו ולהיפך. ג'ארד הארפר ספג עבירה שניה כבר במהלך הרבע הראשון. ובזמן הזה, נראה שהאורחת מתל אביב שולטת במתרחש. קואץ' אלון יכול היה לספסל ארוכות, יכול היה לחפש מקומות של חילופי התקפה - הגנה. יכול ויכול. אבל הוא הלך עם האיש שלו. והימר על האיש שלו. הדקות של הארפר על הפרקט בבירתנו הקדושה, מהלך הרבע השני, סימנו את המהפך במשחק. גם כי הנוכחות שלו בהתקפה. גם כי הפועל תל אביב הפסיקה לשחק כדורסל. במקום הדברים שעבדו לה יפה עד לשלב הזה, היא עצרה הכל וחיפשה רק את הארפר. הנה בידוד של בראיינט עליו. והנה עוד אחד. והנה עוד נסיון. וכלום. לא שריקה, לא נקודות ולא כדורסל. אנתוני לאמב הוא אכזבה, ואני עדין. הוא לא טוב. והוא אמור היה להיות ממש טוב. וכן, התבשרנו לפני המשחק שהסיבה לכך שהוא התלבש נעוצה במצבם הרפואי של מובלי ו/או טריפל ג'יי. וכשנכנס לראשונה במחצית הראשונה, זה נראה היה בדיוק כמו שחששו אוהדי ירושלים. לאמב מבולבל, לאמב אבוד, לאבד מפריע. לאמב גם לא מחזיק מעמד מול מוטלי. לאמב גם יאבד במשחק הזה 4 מ-6 האיבודים של הקבוצה כולה. מצד שני, זה לא שיש חלופה אמינה אחרת בעמדה מספר 4, למרות השלשה שנמרוד לוי כן הבקיע. אז יונתן אלון הולך עם הלאמב בתחילת רבע מספר 3, ומקבל ממנו 3 שלשות ב-3 דקות. ומקבל אחלה עמדה מספר 4 עם פתרונות שונים מאשר זה שאיתו פתח בחמישיה. וכולם עבדו. 3 שלשות ב-3 דקות, אנתוני לאמב. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל אין מוצא מסתכן שוב בחזרה על עצמי, אבל גם כשהיא סופגת 4528923 נקודות בהגנה וגם כשהיא קולעת 51 נקודות במחצית השניה, הבעיה הכי גדולה של הפועל תל אביב היא בהתקפה. בהתקפה בכלל ומול ההגנה של ירושלים בפרט. כי ירושלים היא זאת שפיצחה את הקוד, עוד בשלהי העונה שעברה. מול התקפת הכדרורים הבלתי פוסקים של קואץ' איטודיס, צריכים לחנוק. כלומר, להביא עזרות גבוהות על הכדור, קודם כל מהגארדים. ולכן לא משנה אם בערבובי העלאק אזורית בהתחלה או בהגנה היותר קונבציונאלית בהמשך, קו הגארדים של ירושלים שומר מעל לקו המסירה. ולא מפחד מחיתוכים ללא כדור של הפועל תל אביב, כי אין כאלה. ולא מפחד מהנעת כדור מהירה של האדומה מתל אביב, כי זה כמעט ולא קורה. ואיטודיס, נאמן לדברים שכבר ראינו במשחקים האחרונים, באמת ניסה לעשות קצת אחרת. כלומר כן לכפות איזשהי הנעת כדור לצד החלש, בין היתר באמצעות חסימות פלייר (כלומר חסימה לכיוון הרחוק מהכדור). משם קיבל קצת נקודות בלייקני, למשל. בנוסף, הוא פתח עם הרכב הסקוררים שלו, קרי בלייקני ובראיינט ב 2-3. ויש להניח שאם היה לו ישראלי זמין שעליו הוא סומך, היה פותח גם עם ג'ונס ב-1. בכל מקרה, ההנחה היא שההגנה תתקשה לרמות כשיש בלייקני ובראיינט באזור. וזה עבד ממש לא רע בחלק הראשון של המשחק, כשהפועל תל אביב גם פוגעת וגם או במיוחד נעזרת בתזזיתיות ותשוקה של ים מדר כדי להבקיע באחוזים גבוהים. העניין הוא שזה לא באמת פתרון וזה לא באמת יכול לעבוד מול ירושלים הזאת, בהיעדר מחשבה עמוקה ועגולה יותר. בסוף, הפועל תל אביב חוזרת לדברים שהיא מכירה ושאינם עובדים יותר. בסוף, אוטורו לא נדרש להארד דייב (כלומר חיתוך עמוק, עד לטבעת) אחרי חסימה, אלא מוצא עצמו מתקשקש באזורים שלא נוחים לו. גם מול הגנת הסייד פיק נ' רול של ירושלים. גם בכלל. בסוף, מדר, בראיינט, ג'ונס, בלייקני הם שחקני דריבל, כל עוד לא נדרש מהם אחרת + מתן מענה מהקווים שעליו הם סומכים. ואז, אם למשל תיזכרו בדוגמא של מדר דופק שלשת פינה אחרי הבאזר, השילוב בין הנעת הכדור הלקויה לבין המוכנות ההגנתית של ירושלים מייצרת אין מוצא. אין לאן ללכת. אין איך לנצח. הדיוק הכי קל בעולם לייצר תאוריות על ההתקפה המנצחת כשקבוצה אחת קולעת 17 שלשות ב-50%. זה די טוב בכדורסל, על פי הנטען. כלומר, קחו כל תובנה שיוצאת מכאן בפרופורציה, כי אם הזריקות לא נכנסות, אנחנו מנהלים כאן שיח טיפה שונה. בכל מקרה, ירושלים של אתמול הייתה כל כך, אבל כל כך מדויקת בהתקפה שלה. זה נראה קל כשיש לך, כמעט בכל רגע נתון, שניים מתוך שלישיית הארפר-קרינגטון-ווינסטון, והפעם עם גיבוי של הובר שסיפק 13 דקות של אומץ. של שחקן. זה נראה קל שיש לך בעל בית כמו הארפר. שאל מול הטעויות החוזרות של הפועל תל אביב בהגנה, מצא בכל פעם את האיש הפנוי. פעם מעזרה מוטעית מהצד החזק. פעם מעזרה מוגזמת מהצד החלש. פעם ככה ופעם אחרת. ובסה"כ 7 אסיסטים על 0 איבודים. שליטה מלאה במתרחש. קרנבל. הצגה. הסנופי של הדיסקו. ויש גם את הדיוקים הקטנים. בכדורסל יש חיתוך קטן, אלמנט קטן שנקרא סטמפיד. כן, שעטה. כמו בפמפלונה. יציאה מוקדמת של השחקן אל תוך קשת שלוש הנקודות, רגע לפני שהכדור נמסר לו. כלומר, לא מחכים למסירה ואז קאץ' נ' דרייב, אלא מתחילים את התנועה שניה לפני. כשאתם רואים את קרינגטון או את לאמב וכו מריצים את העניין פעם אחר פעם, יתכן שזה לא מקרי. זה פשוט נראה טוב. ממש טוב. אה, אם מחפשים הסבר מקיף לענייני הסטמפיד, קחו בבקשה את הסרטון הנאה הזה. הקיצר, יופי של עבודה של ירושלים. תגידו, זאת אותה קבוצה שמרדימה את כולנו לאחרונה ביורוקאפ? לא לא אם הם עוד היו צריכים ראיות לכך שהקבוצה שלהם בצרות, בהנחה שיש עדיין מאסה של אוהדי הפועל תל אביב שבכלל לוקחת ללב, הגיע ראיון סיום המשחק של איטודיס והבהיר שספק אם האיש מבין את הבעיה. כי איטודיס, מול המיקרופון של נועה פופלינגר, דיבר על חוסר הרצון בהגנה. ואמנם לא נקב בשמות האשמים לשיטתו, אבל כן הצביע על גיא פלטין ככזה שעשה הכל ולפיכך יקבל העלאה במעמד ו/או בדקות. ובכן, גיא פלטין אתמול נכנס כחלק מהרכב הפאק איט של איטודיס, במהלך הרבע השלישי, בעמדה מספר 4. עכשיו, נכון שבסגל שלו אתמול היה רק 4 אחד ושמו בישראל עוז בלייזר, אבל פלטין שם איננו הפתרון. ונכון, ההגנה של הפועל תל אביב התרסקה אתמול, אבל הבעיה היא לא רק ענייני מוטיבציה. היא נוגעת לא מעט באמון. ובאימון. שחקנים שלא יודעים מה הפתרון לאקשן הראשון. שהולכים לאיבוד באקשן השני. וכן, גם מוותרים לעצמם. אחלה אחלה פלטין, שמזמן היה ראוי לקבל הזדמנות להשתטח על הפרקט במשחקים שבהם הוא יכול להעיר או לברדק את העסק, אבל לחשוב שהפתרון הוא רק כאלו שמתלחמים זה להתעלם מכך שכרגע יש קבוצה סופר מוכשרת שאיננה ממצה או אפילו מתקרבת למצות את הפוטנציאל שלה. וזה על המאמן שלה. כולל הזריקה הרעה שלקח פלטין, כחלק מדברים שמותרים בקבוצה הזאת מאז שהולחמה לה יחדיו, בשיא המומנטום שהוא עזר לייצר. לא הפתרון, גיא אחלה פלטין. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל 3 נקודות לסיום וואו, זוס - כמה דברים כבר אמרנו על יובל זוסמן לאורך הקריירה שלו. שהוא לא רוצה. שהוא לא מוכן. שהוא לא יכול. שהוא משהו כזה. שהוא משהו אחר. שהוא משהו משהו. אין דברים כאלה כמו המשחק של זוס אתמול מול הפועל תל אביב. הגנתית, כולל 3 החטיפות שלו, כולל במצבים בהם מצא עצמו מול כל מיני מוטלי'ס, זה היה הכי הנפלדי שיש. התקפית, הוא היה שם כדי למסור 4 אסיסטים (בלי איבודים). הוא היה שם כדי להרים שלשות גדולות וחשובות. הוא היה כדי לייצר לייאפ שקיפל סופית כל מחשבת קאמבק תל אביבי. וואו, זוס. ועכשיו מה, מה עכשיו? מעניין מאוד שבמועדון אימפולסיבי פינת קפריזי כמו הפועל תל אביב, בגזרת המאמן המתרסק ניכרת דממה שאיננה דקה. מצד אחד, סחטיין על בעלים או הנהלה שנמצאים שם כדי לגבות את המאמן שלהם. מצד שני, ברור לכולם שהדבר מסייע לכל מיני תאוריות קונספירציה לצאת אל חלל האוויר. הפועל תל אביב זועקת לשינוי משמעותי וקרוב. מעניין איך, מתי ומה הוא יהיה. משחק של אליפות? ובסוף, אחרי המריבות של האדומות, יש צהובה אחת שמחייכת מאוזן לאוזן. כשהיא קרובה במיוחד למקום הראשון, יכול להיות שיתרון הביתיות של מכבי תל אביב יגיע אליה בזכות המשחק שראינו אמש. ואם כך תגיע לפלייאוף, יכול להיות שצריכים לסמן את ה 8.2.26 כיום משמעותי ביכולת שלה לקחת אליפות. שיהיה לנו טוב.