יומני היקר: אני פרנססקו מרטינלי

יומני היקר, הלילה כמעט לא ישנתי. לא כי פחדתי. כי ידעתי. ידעתי שזה היום שבו כל מה שעשיתי בחיים מתכנס לרגע אחד. גיל 17, בכורה בבוגרים, ליגת האלופות של פיב"א, והתחושה הברורה שהעולם עומד לגלות מי אני. קמתי מוקדם, קשרתי את השרוכים לאט, פעמיים, כמו תמיד. אכלתי בדיוק את אותו הדבר שאני אוכל לפני משחקים חשובים מאז גיל 12. לא נגעתי בטלפון. היום צריך להיות נקי.

כשנכנסנו לאולם וראיתי את הסמל של הפועל חולון, הרגשתי דקירה בבטן. ככה זה אמור להרגיש, אמרתי לעצמי. משחקים כאלה לא אמורים להיות נוחים. הם אמורים לבדוק אותך. ידעתי שאני מוכן. הרי כל החיים התאמנתי לרגע הזה. אימונים לבד בערבים. זריקות אחרי שכולם הלכו. הדמיון שבו אני עולה לבוגרים, שקט באולם, והכדור הראשון נכנס.

בחדר ההלבשה המאמן, אלכס לאטיני, דיבר אליי בשקט, כאילו אנחנו לבד.

“פרנססקו, זה הרגע שלך. תשחק חכם. אל תנסה להיות גיבור, תהיה נכון.”

חייכתי. מבפנים כבר הייתי גיבור.

ואז הגיע עוזר המאמן, דריל מידלטון. הוא לא חייך.

“אני שיחקתי בישראל,” הוא אמר, “שם לא מחכים לילדים. הם ינסו לשבור אותך. אם אתה נשאר עומד, אתה מנצח.”

אמרתי לעצמי: אני לא רק נשאר עומד. אני בא לנצח את כולם.

עליתי לפרקט עם תחושה שאני נכנס לקרב. כל נגיעה בכדור הרגישה היסטורית. הקהל היה רעש אחד גדול. ואז, כמעט בלי ששמתי לב, המציאות התחילה להתפרק. שחקן אחד מהקבוצה שלנו עוד נלחם ויצא בחמש עבירות, כמו שלימדו אותנו. כל השאר פשוט החליטו שהמסע נגמר. אחד אחד הם קמו, ירדו, ונעלמו. ואני נשארתי. לא כי הייתי אמיץ. כי ככה זה אמור להיות.

קלעתי חמש נקודות. כל הנקודות של הקבוצה. לא כי זה הרבה, אלא כי זה כל מה שהיה. כל סל היה מאבק. כל מבט לשעון היה הבנה שאני לבד מול העולם. חמישה שחקנים, שלושה שופטים, אולם שלם, ואני. לוח התוצאות הראה 38-5, אבל בפנים ידעתי שאני מנצח. אני עומד. הם לא.

כשהשופטים הודיעו על הפסד טכני, לא הזזתי שריר. זה לא היה הפסד. זה היה מבחן אופי. אני לא יצאתי. לא עשיתי עבירה. לא נשברתי. עמדתי בדיוק כמו שדמיינתי בכל אותן לילות של אימונים לבד. יש שיגידו שזה היה משחק מביך. אני יודע שזה היה המשחק של חיי. כי בפעם הראשונה הבנתי: לא צריך לנצח על הלוח כדי לדעת שניצחת את הרגע.