השבט אמר את דברו: הבוז, היחסים והשאלות המציקות

המחשבה הכי מציקה בחוויית הצפייה בהפועל ת"א ביד אליהו היא מה אם. וואט איף. What if: משחק בית ביורוליג. ממרומי המקום הראשון בטבלה (אמת לשעתה). אחרי ניצחון בדרבי רגל. וכשהקבוצה שניצחה בבלומפילד מגיעה להתארח בהיכל. במצב רגיל ונורמלי, זה היה צריך להתפוצץ. אבל זה לא רגיל ולא נורמלי. ולא שזה חדש, אבל כשהתוצאות פחות זורמות - ומה שהתחיל כהצגות וקונצרטים, והידדרדר לניצחונות דחוקים, הופך לפתע להפסדים - הבעיות מתחילות לצוף ובעיקר לבעבע.

האזינו לאהרל'ה מקריא את הטור

5:44

ההתחלה הייתה מבטיחה. השחקן שקיבל הכי הרבה עידוד מהיציע היה צ'יקו. ולמרות הקרחות ביציעים, נוצרה תחושה שהקהל בא מגויס, בווייב טוב, ובאנרגיה גבוהה. ואסה מיציץ', עם כל הוותק והניסיון, נראה כמי שבא להוכיח משהו - אולי קצת לאקסית שבה החל את קריירת היורוליג שלו, ואולי הרבה למאמן הוותיק שלא ספר אותו בקיץ בנבחרת סרביה. ארבע ההתקפות הראשונות הסתיימו בידיים שלו: בראשונה הוא נחסם בידי ווניין גבריאל, אבל אחריה קלע שלשה, ומסר אסיסט לשלשה של קולין מלקולם, ואז קלע עוד שלשה משלו.

מאז שסווטיסלאב פשיץ' חזר לבאיירן מינכן, היא השתנתה והתחילה לשמור, ולהרביץ, ולהקשות, ולהרביץ, ולשחק הרבה יותר יחד. אה כן, ולהרביץ. לאדומים זה לא ממש הזיז. הם, בתגובה, ירו 3 מ-3 לשלוש בפחות משתי דקות, והגיעו ל-17 נקודות בחמש דקות, ול-24 בשמונה דקות. הבעיה היא שכדורסל משחקים עוד 32 דקות. או לפחות אמורים.

https://www.youtube.com/watch?v=zEq3S8baKHg

ושם הכל התחיל להשתבש. אותם אלה שפתחו ב-3 מ-3, המשיכו עד לסיום עם 2 מ-27. כן כן, אני יודע, 2/27. לזה הבווארים חיכו, ולזה הם ארבו. ברגעי הפתיחה בעלי הפוטנציאל ההרסני, ולדימיר לוצ'יץ' (אני מאוהב מאז ימיו הראשונים בקבוצת הפנטזי שלי, לפני 15 שנה) ואייזיאה מייק דאגו לשמור על קבוצתם במרחק סביר, לוודא שלא תטבע. והפועל שיחקה לידיהם.

את ההרכב המאוזן, עם מלקולם ואיש וויינרייט בשתי עמדות הפורוורד, החליפה חמישייה מאולצת. אפשר ואפילו צריך לערער על ההחלטה הקבועה של דימיטריס איטודיס ללכת על ליינאפ של שני סנטרים; כשדן אוטורו הוא אחד מהם, זה עוד בסדר. אבל כשהשניים הם ג'ונתן מוטלי וטאי אודיאסי? מה זה נותן, בעצם?

עליונות בריבאונד - לא, כי בתשע הדקות של מוטיאסי (שמו של הצמד מוצלח בהרבה מהצמד עצמו) האדומים הפסידו 7:4 בכדורים החוזרים. עליונות הגנתית באזור הצבע - לא ממש, כי באיירן פגעה ב-6 מ-9 לשתיים ברבע השני. הצטופפות פנימה שתשחרר את הגארדים לשלשות - ממש לא, כי הפועל סיימה את הרבע הזה עם 0 מ-7 מחוץ לקשת ומחוץ לרשת.

נשמע מתסכל? תשאלו את הופמן, שצפה במשחק מפריזמה של שחקן אחד מסוים.

גם אתמול, ים מדר היה השחקן הראשון בחמישייה שמוחלף, והוא מרגיש שזו גזירת גורל, ללא קשר לאיכות המשחק שלו. וכשלא הולך, אז לא הולך. הוא היה אמור לחזור לשלוש וחצי הדקות האחרונות של המחצית, אך מכיוון שהמשחק לא נעצר, חיכה כמעט שתי דקות מתוכן עד שנכנס. וכשנכנס סוף סוף? מדר לא נגע בכדור בכלל. שלוש שניות לסיום, מיציץ' מסר לו בלית ברירה, והוא החטיא שלשה קשה. קשה בכלל לתפוס את רמת התסכול של שחקן שבטוח שמגיע לו יותר, ובסופו של דבר מוצא את עצמו לא מעורב, פרט לקבלת הכדור כמוצא אחרון. אני לא מקנא בו.

כל עוד הקבוצה ניצחה ואחזה בסיפרה 1 של כל טבלה אפשרית, הביקורת הושתקה. ובצדק, יש לומר. קצת פרופורציות צריכות להישמר גם בבוקר הזה, שאחרי ה"צניחה" למקום השלישי ביורוליג, ולו בשל העובדה שהפועל ת"א מדורגת שלישית בפאקינג עונת הבכורה שלה ביורוליג. הסיפור הוא אחר. כל עוד הכדורסל של הבידודים והאחד-על-אחד והיעדר היצירתיות והקבוצתיות הניב תוצאות, הכל היה בסדר. ברגע שהוא הפסיק להוכיח את עצמו, רף התסכול נשבר ונופץ.

בוז רועם וצורם מהיציעים אחרי החילוף שלו, ים מדר. צילום: יהודה הליקמן, ספורטס רבי

הקהל הוא האחרון שאפשר להאשים בדברים הלא טובים שמתרחשים סביב המועדון. סביב כל מועדון. הלקוח (מילה שאוהדים סולדים ממנה, ולא טועים) תמיד צודק. אבל הדיבייט המרכזי מדבר על אלה שמחרימים את הפועל ולא באים. אתמול נשמעו הקולות מאלה שכן באים, ומתוקף כך בוודאי שאין בהם אנטגוניזם כלפי הקבוצה. וכשהשיר הפופולרי ביותר בפסקי הזמן - אפילו יותר מקבלת הפנים העתמאנית לרון חולדאי - היה שיר השחקן של תומר גינת, היה ברור שמשהו קורה.

הכל קרס ברגע אחד. 6:26 דקות לסיום הרבע השלישי, בפיגור 47:41, ביצע איטודיס חילוף שגרתי והכניס את כריס ג'ונס במקומו של ים מדר. לכאורה, מהלך מתבקש, לאור העובדה ששחקניו סיימו שבעה פוזשנים עם סל בודד (ואולי פחות מתבקש, לאור העובדה שארבע מההתקפות האלה הסתיימו בהחטאה או איבוד של מיציץ', ולא של מדר). הבוז הרועם והצורם שנשמע מהיציעים היה מובהק וקולני וחד-משמעי. המאמן, שנודע בתנועותיו התיאטרליות על הקווים, הגיב מיד במין "מה הם רוצים ממני? מה עשיתי?", אבל הוא ידע. ידע היטב.

כעבור פחות משלוש דקות, שלף היווני מהנפטלין את גינת, לקול תשואות הקהל. האם המחאה השפיעה עליו? האם מספר 41 היה נכנס אלמלא התגובה הלוחמנית, או שזה היה מתוכנן מראש בשל הצלחתו המפוקפקת של הצמד מוטיאסי? לעולם לא נדע, כי גם אם עשה זאת כדי לרצות את ההמונים, הוא לא יודה בכך.

רמז לביסוס החשדות ניתן למצוא בצעד שביצע איטודיס כשעל השעון 7:01 לתום המשחק: בפיגור 67:52, כשהפועל ת"א לא מצליחה לקנות סל ונראית כמי שלמעשה כבר נשברה, הוא הכניס את מדר. ליד גינת. ושיחק עם שני הישראלים שלו.

האם הוא האמין שדווקא ההרכב הזה יחזיר אותו לעניינים? האם קיווה שהשניים הללו יביאו לקבוצה וייבים מעוררים, בעזרת ההתעוררות מהיציעים? או שאולי בכלל רצה להוכיח, אחת ולתמיד, למה דרישת הקהל היא רומנטית ויפה, אבל לא ממש מתכתבת עם המציאות המקצועית? הרי בואו נודה באמת. גינת ומדר לא שיחקו טוב, ונראו די חסרי ביטחון. וכאן נכנסת כמובן שאלת הביצה והתרנגולת שהביאה אותם למצב הזה. בקיצור, לעולם לא נדע וכו'.

אז אפשר לומר שהפועל ת"א במשבר? בואו נשאל אחד שמבין באמת.

מאוד מפתה לומר שהפועל ת"א במשבר. המהפך מול פרטיזן בלגרד, ההארכה מול הפועל ב"ש, התבוסה הביתית לבאיירן, שריקות הבוז מהקהל, הקרחות ביציעים, חולדאי, דיבורים על זעזוע במקרה של הפסד במוצ"ש. כיף! אבל למה הלחץ הזה טוב, בעצם? אוקלהומה סיטי ת'אנדר, אלופת ה-NBA, הפסידה בשלושה מארבעת המשחקים האחרונים שלה, שניים מהם בבית. קורה. זו עונה ארוכה, גם כאן. הפרנצ'ייז פלייר אלייז'ה בראיינט פצוע; אנטוניו בלייקני תחת עננת ההימורים; וכושר הוא עניין דינמי שלא תמיד אפשר לשלוט בו. גם שחקנים - ומאמנים - הם רק בני אדם. הדחה מהגביע? ממילא המטרה המרכזית היא עונה נוספת ביורוליג, והישראלים בקושי משחקים באירופה, כך שהתסריט בהחלט סביר. זו הייתה יכולה להיות התגובה הקולקטיבית - והחכמה - של הפועל כמועדון. במקום זאת, איטודיס משדר פאניקה. אולי הבעלים ייתן קצת שקט כל כך נחוץ? הצחקתם את עופר ינאי. כשמכורים לדרמה, קשה להיגמל. 

אודירש צודק, ואולי בעצם כל הטור הזה מיותר. צייצן אלמוני, נקרא לו בשם הבדוי עופר, היה מפרשן את המשחק במילותיו החדות, הקצרות, העוקצניות והמדויקות. בערך כך: "הפסד ב-15 הפרש לקבוצה מתחתית היורוליג זה קשוח. אבל הישראלים שיחקו 27 דקות, אז האוהדים בטח שמחים לאללה".