המפלט והגעגוע: שלושה סיפורים על אובדן, אהבה וכדורסל
מערכת הדיסקו
הקישור הועתקעבורנו כאן בקהילת הדיסקו, כדורסל הוא אף פעם לא רק כדור כתום שקופץ על פרקט - הוא קשר דם, שפה משותפת, מפלט לנפש ועולם שלם של זיכרונות.
מאז השבעה באוקטובר, המשחק שכולנו כל כך אוהבים קיבל גם משמעות חדשה: הוא הפך לדרך להרגיש את מי שכבר לא איתנו, לנצור את האור שלהם ולהנציח. בפרויקט מיוחד זה, אנו מביאים שלושה סיפורים שונים וכואבים של אחים, אוהדים וחברים, שמוכיחים איך גם מתוך התהום והגעגוע העמוק - הכדורסל נשאר החוט המקשר, המרפא והזיכרון החי שלהם על המגרש ומחוצה לו.
עידו שלו כותב על אחיו, רועי שלו, ששם קץ לחייו כשנתיים לאחר האסון
כדורסל, יש אנשים שזה סתם ספורט בשבילם, יש אנשים שזה סתם עוד כדור, ויש אנשים שאומרים שזה סתם אנשים רצים אחרי הכדור, בשבילנו הכדורסל היה הכל, בשבילנו הכדור הכתום הזה היה עולם שלם. בשביל הכדור הזה נסענו בכל הארץ, בשביל הכדור הזה קמנו בשעות לא שעות, בשביל הכדור הזה ויתרנו על חברים וחוויות.
רועי התחיל לשחק בכיתה ד' בכפר יונה וכבר אז היה נחשב לכוכב של הקבוצה, ככל שהתבגר הוא נהיה יותר טוב וקבוצות אחרות התעניינו בו. אני, בתור אחיו הקטן שמעריץ את האח הגדול, הולך אחריו לחוג הזה שנקרא כדורסל וגם מתגלה כלא רע בכלל. אני ואבא שלי נסענו אחריו לכל משחק ולמדתי ממנו המון. היו לא מעט קבוצות שרצו אותו אבל הוא כל כך אהב את החברים שלו שהוא לא היה יכול לעזוב אותם, הם שיחקו ביחד מהילדות ועד סוף גיל נוער.
יש בינינו פער של 7 שנים, כשהתבגרתי הוא התחיל להבין שיש מצב שאני אהיה יותר טוב ממנו, אחיו הקטן. בהתחלה הוא היה מתעצבן כשהוא היה שומע את זה. ואז הוכחתי לו על המגרש, היינו מבלים שעות במגרש משחקים 1 על 1 ועושים תחרויות של קליעות. כמו שני ילדים קטנים רצים אחרי כדור במשך שעות. עד שיום אחד הוא הבין והוא הודה שאני יותר ממנו. ואז היוצרות התהפכו, הוא היה מגיע לכל משחק שלי ביחד עם אבא. נוסעים בכל הארץ. אחרי משחקים הוא היה נותן לי טיפים מה לשפר ומה לשמר.
במשפחה שלנו אנחנו אוהדים את מכבי תל אביב, היה לנו מנוי במשך שנים והיינו עושים הקרנות של היורוליג אצלנו. בזכייה האחרונה ביורוליג עשינו על האש ואירחנו את כל השכונה, ובסיום אני ורועי קפצנו לבריכה ורצנו עם תחתונים ברחוב.
רועי העריץ את סטף קרי, כי גם רועי בתור שחקן היה נחשב קלעי, אז באוטומט הוא העריץ את סטף.
בחצי גמר האולימפיאדה ב-2024 היה משחק של ארצות הברית נגד סרביה, לאורך כל המשחק סרביה הובילה על ארצות הברית, והיחיד שהשאיר את אותם בתמונה היה סטף. הוא סיים את הערב עם 36 נקודות כולל שלשות מטורפות ברבע האחרון וכמעט לבד עשה מהפך וניצח את המשחק. לא אשכח איך רועי רץ בבית כמו משוגע אחרי כל סל שלו.
הכדורסל היה כל עולמנו, עכשיו הוא הדרך שלי לתקשר עם רועי. בכל זריקה, בכל שלשה, בכל דריכה על הפרקט ובכל משחק של מכבי, הוא איתנו.
על פניו, רועי שלו ז"ל הוא מניצולי מסיבת הנובה ב 7.10. במהלך מתקפת החמאס הרצחנית ובמהלך רצף ארועים טראגי ומחריד, נרצחו בדם קר בת זוגו מפל אדם ז"ל וחברתו הקרובה הילי סולומון ז"ל כשהן צמודות אליו, והוא עצמו נורה בגבו וניצל בדרך נס. בשנים שלאחר מכן הפך רועי פעיל משמעותי בקרב קהילת שורדי הנובה, ובין היתר היה מהמקימים והמובילים של קבוצה הכדורסל שייצגה את הקהילה. רועי אמנם ניצל, אך נפשו לא ידעה מאז מנוח. כשבוע לאחר הטבח שמה אמו, רפאלה ז"ל, קץ לחייה. ב 11.10.25, שנתיים וארבעה ימים לאחר האסון, שם קץ לחייו כשהוא בן 30.
אופיר שי כותב על אחיו, ירון (נוני) שי, שנפל בקרב על הגנת קיבץ כרם שלום
נוני באמת אהב ספורט, באמת אהב כדורסל, פוטבול וכדורגל. אני לעומתו, לא באמת אוהב את הספורט עד הסוף. זאת אומרת, הייתי נותן המון כדי פשוט להיות שם ברגעים מסוימים - בגמר הNBA, לראות את המונדיאל מקרוב או פחות או יותר כל שיא ספורטיבי אחר. כי הסיפור שמאחד רעיונות, צבעים, היסטוריות וזהויות כבר מדבר אליי מאוד. ואיזה כיף זה כשיש אח קטן שחכם הרבה יותר ממך שיודע להסביר לי למה השופט הולך למוניטור בפעם החמישית בכמה דקות האחרונות ובכך להצדיק או להנמיך את העצבים שלי, והוא אותו אח שמכיר כל רפרנס שטותי על שחקן NBA איזוטרי אבל גם מבין את החיבור שלי שמגיע מזווית מעט אחרת.
אני לא זוכר מתי צפיתי עם נוני בפעם הראשונה במשחק כדורסל, אבל יש לי זיכרונות קלאסיים מהנעורים שמזכירים לי בדיוק מי היה אחי. כשהייתי בכיתה ט' שמתי שעון מעורר בלילה כדי לראות את תחרות ההטבעות השנתית, אני נשבע שאני אפילו לא זוכר מי השתתף בה. שמתי שני שעונים מעוררים כדי לוודא שאני קם, ובעודי יושב מול הטלוויזיה אני שומע צעדים שאני מזהה מתקרבים אליי. נוני היה אז בכיתה ד, ואני אמרתי לו ללכת לישון. הוא שיקר לי ואמר שהוא לא מצליח להירדם, ואני שהייתי קרוע תמידית בגללו בין הרצון לפרגן לו לבין להיות אח בוגר ואחראי "האמנתי" לו ונתתי לו להישאר איתי לראות. באיזשהו שלב הוא אמר לי "אני רעב". לי יש שתי ידיים שמאליות, אבל מהר מאוד אילתרתי בורקס מבצק עלים וגבינות שמצאתי. הרגשתי כמו שף בינלאומי ולקבל אישור מאח שלי שטעים לו זה הדובדבן שבקצפת. את השחקנים שלא זיהיתי, נוני כבר השלים לי תוך כדי. ואלה הרגעים שגרמו לאהוב את הכדורסל עוד יותר.
נוני גדל, העמיק בNBA, ואפילו בנה קריירה קצרה בחטיבה כשחקן בעצמו. הוא כמובן כבר שם שעונים מעוררים בלי לעדכן אותי כדי לראות משחקי ליגה בNBA והגיע לגיל בר מצווה. ממש כמה שבועות אחרי, הפועל חנכה את הדרייב אין. נוני ביקש וקיבל מדוד שלו מנוי נוצץ לבית החדש. לי בדיוק הסתיים מלווה לילה, ועם הכסף שחסכתי קניתי לעצמי מנוי גם כן. זו הייתה חוויה אדירה לשני אחים. הנסיעות הראשונות והקבועות שלנו הפכו להיות לדרייב אין. מהר מאוד הבנו שיציע 2 הוא הבית שלנו לשנים הקרובות. באחד המשחקים הראשונים התמקמנו יחסית קרוב לעמדת השידור, ואפילו זכינו לתמונה היסטורית עם מתן נאור, בעונות מאוחרות יותר ירדנו קרוב יותר לפרקט.
לאט לאט הדרייב אין פשוט הפך להיות חלק מהחיים שלנו. לא משהו שצריך לקבוע או לדבר עליו יותר מדי, יש משחק אז נוסעים. אני נוהג, נוני לידי, ובסוף הערב חוזרים ביחד הביתה. בדרך כלל ביחד, בדרך כלל עם עוד חברים ומשפחה, לפעמים בבית, לפעמים בחוץ, לפעמים שמחים, הרבה פעמים עצבניים, בדרך כלל מאוד. תמיד מנתחים בדרך חזרה משהו שקרה במשחק, כשבפועל רוב הניתוח היה של נוני ואחי הגדול ליאור ואני במקרה הטוב שאלתי שאלות.
כל כך הרבה עברנו שם. שבתות של הצגה כפולה כי יש כדורגל ואז כדורסל ועד דרבי 38 הגדול. היו שנים שהיו באים יותר אנשים, היו כאלה שפחות - אבל תמיד נוני שם בסבלנות תוך כדי עצבים של משחק לפרש לי סוגיה שדרוש להתפלפל בה בכדורסל.
שלוש שנים אחרי השבעה באוקטובר, אני עדיין לא מבין כלום בכדורסל, ואני עדיין לא מבין איך ילד שהיה אמור להיות היום בן 25 לא פה כדי להסביר לי.
סמ"ר ירון "נוני" שי, אוהב הפועל תל אביב מושבע ולוחם בסיירת הנח"ל, נפל ב 7.10 בקרב על הגנת קיבוץ כרם שלום. ירון, יחד עם סמ"פ הפלחה"ן ולוחם נוסף, יצאו בג'יפ סיור לקיבוץ כרם שלום כדי להגן עליו מפני עשרות רבות של מחבלים שתכננו לפרוץ לקיבוץ. שלושתם נלחמו בגבורה רבה והצליחו לעכב את המחבלים מספיק זמן כדי לאפשר לכוחות בקיבוץ ובמוצב להתארגן לקרב. בחילופי האש עם המחבלים נהרג ירון, כשהוא בן 21, ושני חבריו נפצעו, בינוני וקשה. ירון הגן בגבורה ובמסירות נפש על מאות אזרחים ובזכותו נמנע טבח נוסף בקיבוץ כרם שלום וניצלו חייהם של חיילים וחיילות במוצב הסמוך.
נדב הס ואמיתי ולטמן כותבים על קבוצת הכדורסל שהוקמה לזכר השישה: הירש גולדברג פולין, אורי דנינו, אלמוג סרוסי, כרמל גת, עדן ירושלמי ואלכס לובנוב
מה אם היו אומרים לכם שישנה קבוצת כדורסל בעולם שמשחקת לכבוד שישה חטופים שנרצחו במנהרה? כמעט בכל מדינה על הגלובוס, זה נשמע כמו תסריט בדיוני מסרט אימה. לא בישראל.
זה הסיפור, האמיתי לגמרי, של הפועל השישה ירושלים. לא סתם עוד קבוצת כדורסל. פרויקט חברתי שמשלב בין הספורט לבין הנצחה חיה, יום יום, שבוע שבוע, מחזור ליגה אחרי מחזור ליגה, לאורך כל השנה. לא רק ב-7 באוקטובר. ביום ההוא איבדנו אנשים נפלאים והחלל מהיום הזה מלווה אותנו, ואת המדינה כולה. גם העיר ירושלים איבדה חיילים ואזרחים רבים ב-7 באוקטובר, ובמלחמה שהחלה אותו יום ארור.
הקבוצה שלנו רוצה לספר את הסיפור של האנשים שאינם איתנו עוד ולהנציח אותם דרך סם החיים שלנו, הכדור הכתום. כדורסל, בשבילנו ובשביל הרבה אנשים בישראל, בטח קוראי אתר הדיסקו, הוא התרופה הטובה ביותר והדבר היחיד שמרגיע ומסדר את הנפש מול הקשיים והמשוכות שהחיים מערימים עלינו. וה-7 באוקטובר הוא חתיכת קושי, חתיכת מצוקה, חתיכת צלקת.
המשפחה של אחד מאיתנו, נדב הס, מיודדת זו שנים ארוכות עם משפחתו של הירש גולדברג פולין. אימו של נדב למדה באוניברסיטה בארצות הברית עם ג'ון, אביו של הירש. בהמשך הם עלו לישראל. הירש, כידוע, היה אוהד שרוף של הפועל ירושלים. היינו ביחד כשהתפרסמה הבשורה האיומה על רצח ששת החטופים במנהרה. אחרי ההלם הראשוני, היה לנו ברור: אם אף אחד למעלה לא קם ועושה משהו - אנחנו נעשה בעצמנו.
שנינו עכברי כדורסל, שחקנים פעילים, בוגרי מחלקת הנוער של הפועל ירושלים. הסיפור של ששת החטופים היה אגרוף חזק בלב. הוא נחרט שם לצד הקריאות החוזרות של אוהדי הפועל ירושלים במשחקיה במהלך המלחמה: להחזיר את כולם הביתה. ולא כולם חזרו, כפי שקהילת הכדורסל יודעת וזוכרת.
הפועל השישה ירושלים מנסה להיות תרופה למי שזקוקים למפלט, ולו ל-40 דקות, מהכאב הזה. היא תרופה שחלק מתופעות הלוואי שלה היא אחדות, ריפוי, תקומה וניצחון. ניצחון יום יומי על רעשי הרקע, על הכאב, ועל הקול הפנימי שקורא להרים ידיים ולהפסיק לנסות.
הקמנו קבוצה בליגה א' לזכר ששת "היפים": הירש גולדברג פולין ואורי דנינו הירושלמים, וגם אלמוג סרוסי, כרמל גת, עדן ירושלמי ואלכס לובנוב. הקבוצה מנציחה את השישה בכל אימון ובכל משחק. מה זה אומר "בכל אימון", תשאלו? באחד האימונים התאמן איתנו אור גת, אחיה של כרמל ז"ל. שומר מטורף, אגב, שעשה לנו צרות (טובות) ונפל על כל כדור.
ערכיהם של השישה הם הלב של הקבוצה. במקביל, אנחנו שואפים לקדם את הכדורסל בירושלים. אנחנו משתפים פעולה עם מחלקת הנוער של המועדון, נותנים במה לבוגרי המחלקה וגם לשחקנים בקבוצות הנוער, שהם חלק אינטגרלי מסגל הקבוצה. לפני כל משחק שלנו העונה ייערך טקס לזכר נופל מהעיר שלנו, ירושלים. וכן, אנחנו גם רוצים לנצח.
החלום שלנו הוא להתקדם, לראות את הפועל השישה ירושלים מעפילה לליגות גבוהות יותר, ולהמשיך להנציח כמה שיותר נופלים במהלך הדרך, בדרך של אהבה, אור ושלום. הדרך של הכדורסל. הדרך של השישה.
לתרומה להפועל השישה ירושלים לחצו כאן
הקראת הטקסטים: לאה גורליק ריגר
דברו איתנו
יש לכם הערות או הארות על הטור?
בואו לפגוש אותנו ולהגיב ברשתות החברתיות.
אנחנו זמינים בכל הפלטפורמות. חפשו הדיסקו