הלקוח תמיד צודק: השיאים. המארב. הרומן. ודרישת הקהל

109 נקודות הן המספר הגבוה ביותר לקבוצה בגמר גביע המדינה ב-41 השנים האחרונות. והפרש של 19 מייצג את המשחק הכי חד-צדדי שנראה במעמד הזה ב-15 שנים. ו-25 הנקודות שקלע רומן סורקין לא נרשמו בפינאלה משחקן ישראלי כבר 13 שנים (גל מקל עם 28 במדי מכבי חיפה, ב-2013). כי אם כבר מכבי ת"א שייטה וטיילה לגמר בלתי נזכר, ללא כל התנגדות מבני הרצליה, לפחות שהמספרים שלה ייכנסו לספר השיאים.

האזינו לאהרל'ה מקריא את הטור4 דק׳

פוטנציאל הנזק העיקרי מצד ההרצליאנים אמור היה, לכאורה, להגיע מהקו הקדמי. וליתר דיוק - מהשילוב בין צ'ינאנו אונואקו לדי.ג'יי ברנס, שעליו הרחבנו והפלגנו אחרי הקאמבק הגדול מול הפועל העמק בחצי הגמר. אבל יהוא אורלנד העריך שמישהו פה מניח לו מארב, ומראש ויתר. ברנס ראה את דקות הפתיחה מהספסל, והנה מה שנגלה לנגד עיניו:

הצהובים ברחו ל-5:12. והובילו 0:5 בריבאונד. וג'יילן הורד הספיק בשלוש הדקות הראשונות לרשום איבוד, אסיסט לדאנק של סורקין, שלשה, סחיטת עבירה מאונואקו, כדור חוזר מהחטאת עונשין של עצמו וסל. בשלוש דקות, כן?

עוד לפני שהסתיים הרבע (ב-0:14 למכבי בביקורים על קו העונשין, ובעוד הרצליה מתעצלת וזורקת לא פחות מ-12 שלשות), הודבקו לאונואקו ולברנס שתי עבירות. זה לא בא לידי ביטוי באופן מיידי על לוח התוצאות; הרואיקה של מקס היידיגר, עם 3 מ-3 לשלוש בשלוש דקות, וכניסת הסקנד יוניט של מחזיקת הגביע במקביל, הורידו ל-22:21. ואז עודד קטש שלף מהספסל את גור לביא, והכל שוב התאזן והסתדר מבחינתו.

ככל שהפער גדל והפיגור העמיק, הבין אורלנד שאין טעם לשמור את אונואקו ושתי עבירותיו על הספסל עד הפסקת המחצית. אין טעם? יותר נכון, אין ברירה. כי כשייכנס, גם אם ייוותרו 20 דקות לסיום, זה יהיה מאוחר מדי. אז הוא הימר, והכניס. אפשר היה לטעות ולחשוב שמכבי תשחק על הצ'יף ותערב אותו בכל מהלך הגנתי, כדי לסחוט ממנו את השלישית. או לפחות לנצל את העובדה שאינו יכול להרשות לעצמו להסתכן במגע שעלול להוביל לפאול.

לא קרה, ולא בגלל שהוא נזהר או נשמר מדי. באיזשהו מקום נראה שהתל אביבים רצו את אונואקו על המגרש. אונואקו כזה שצריך להיות מחושב, ולהיזהר, ולהסס. אונואקו מוחלש. אז סורקין ירה שלשה, ונתן אסיסט להורד בעוד משחק בין גבוהים, וחדר לסל, וירה עוד שלשה, ועוד שלשה. חגיגה.

ואם כבר בשלשות עסקינן, מה תגידו על ג'ימי קלארק? לפני חודש וחצי, כשהגיע עם מכבי ת"א למדריד, עמד האיש על 28.1% עונתיים מהשלוש. ומאז - 19 מ-36 ביורוליג (52.7%), 8 מ-15 בליגת העל (53.3%), עכשיו גם 7 מ-14 בגביע (50%).

בדקות הסיום, בלב ליבו של הגארבג' טיים הממושך, ניסה קטש לסדר סטנדינג אוביישן לשחקניו. הוריד את זה, והחליף את ההוא, כדי שיקבלו תשואות ועידוד מהקהל. איכשהו, השיר שהכי תפס היה שיר שחקן משנות ה-90. "עודד מלך ישראל". שער 11, שבגדול מנע את פיטורי המאמן בגירסת הבטא של 2:27 לפני שלושה חודשים, פצח בקמפיין להארכת חוזהו.

מכבי ת"א רצה, רוקדת, קולעת ומנצחת. למרות הפציעות, למרות הבנייה הקצרה, למרות הבחירות הבינוניות. המבחן לא היה מול הרצליה (עם כל הכבוד לפיינליסטית), אלא נגד הפועל ירושלים והיריבות ביורוליג. האוהדים בצהוב, שמבינים כדורסל לא פחות ממקבלי ההחלטות במועדון, מזהים את פוטנציאל הנזק. הפועל ת"א יכולה להציע לו את כל מה שמגיע לו - את המשכורת השמנה, את הכלים שאיתם יוכל לרוץ לטופ האירופי, את השקט התעשייתי. סתם נו, בלי שקט תעשייתי. ויושבי ההיכל, מצידם, דורשים שלשם שינוי ייעשה הצעד הנכון, ובזמן הנכון.

האמת? צודקים.