שיתוף:

רגע לפני וואחד חצי גמר גביע, שאנחנו לא נקרא לו הקלאסיקו, מ ע כ ש י ו, הדיסקו רוצה להשיק איתכם את פרויקט "בלי סודות - דו"חות הסקאוטינג נחשפים" החדש שלו. כלומר הישן שלו. אנחנו אוחזים בידינו לא מעט דו"חות סקאוט ישנים, מהימים שבהם עדיין הדפיסו וחילקו לשחקנים חומרים כדי שיכינו אותם לקראת המשחק. כלומר הדפיסו וחילקו לשחקנים דפים שמעניינים לרובם את התחת. אבל מבחינתנו? זה זהב טהור. אפשר ממש לחוש את חדר ההלבשה, לזהות את הניואנסים שמובילים את צוות המאמנים לכתוב דברים מחמיאים יותר ומעליבים עוד יותר לקראת היריבה. אפשר, דרך המילים הכתובות, ממש לשמוע את המילים.

הקליקו על הדו"ח כדי לצפות בו ולדפדף

וכן, זה באנגלית. כי, אתם יודעים. מי שזקוק לתרגום, שיפנה בבקשה לאהרלוס. הוא אוהב לתרגם. הקיצר, אנחנו חוזרים בזמן אל השישה במאי, 2004. יד אליהו הישן, כשהיה ממש ישן, מארח את גמר גביע המדינה בין הפועל ירושלים לבין מכבי תל אביב. ואת כל ההכנה, הפעם, נקבל דרך המשקפיים של הצוות הצהוב. שבאותה עונה מורכב מפיני גרשון, דיוויד בלאט ודן שמיר. כן, זה שמלווה מקרוב את ההכנות של הפועל ירושלים הפעם. אהרלוס, תן לנו בבקשה רקע.

בכדורסל האירופי אין משחק סופרקאפ. כזה שמפגיש את אלופת היורוליג עם מחזיקת היורוקאפ. האמת, חבל. אבל ב-6 במאי 2004 זה קרה, ואפילו בישראל, ואפילו על תואר ישראלי, גם אם לא באופן ישיר ומכוון. חמישה ימים אחרי שמכבי ת"א הניפה את גביע אירופה בפיינל פור הביתי ביד אליהו, עם הניצחון ההיסטורי 74:118 על סקיפר בולוניה, היא חזרה לזירת הרפשה (קחו שנייה) לגמר גביע המדינה. ומולה - מחזיקת היול"ב קאפ הטרייה, הפועל ירושלים, ששלושה שבועות קודם לכן הדהימה את ריאל מדריד 72:83 בשרלרואה וזכתה בתואר היבשתי היחיד שלה עד היום.

רוצים להבין כמה האירוע היה יוצא דופן גם בעיני משתתפיו? בואו ניתן לאנתוני פארקר להסביר. כך אמר לי בראיון שבו הכתיר את הגמר הזה לאחד מעשרת הרגעים הגדולים בקריירה שלו:

אז הם הוכיחו. עונת 2003/04 הייתה העונה הגדולה והמפוארת ביותר בתולדות הכדורסל הישראלי ביי פאר. לפני תחילתה העפילה נבחרת ישראל לרבע גמר היורובאסקט (הישג שאותו לא שיחזרה עד היום), ובמהלכה - מלבד הזכיות של מכבי ת"א והפועל ירושלים בשני הגביעים האירופיים הבכירים - הפועל ת"א העפילה לפיינל פור של היורופליג ועירוני נהריה נעצרה רק ברבע הגמר.

ההייפ מסביב לכל הקבוצות, כפי שניתן להסיק מהמשפט האחרון של פארקר, הפריע קצת למכבי. פיני גרשון הסתלבט על האדומים אחרי הזכייה ואמר ש"פה זה יורוליג, לא יול"ב קאפ או צ'מפיונס קאפ שמוכרים כרטיסים ב-20 דולר”. אז גם נולד ביציעים השיר "הוווו מה זה יול"ב קאפ", והיריבות בין הקהלים התלהטה עוד יותר. זו הייתה ההופעה התשיעית ברציפות של הצהובים בגמר; היחידה שניצחה אותם ברצף הזה - ואפילו פעמיים (שתיהן בהיכל) - הייתה ירושלים.

הירש, עכשיו תורך. תן לנו בפרופורציות. די כבר עם כל החיוביות הזאת.

לנוסטלגיה יש אפקט מתעתע. בזכותה יכולים אוהדי ירושלים להתרפק על היול"ב קאפ בעונת 2004 ולהדחיק את דרך החתחתים עד להנפה. ירושלים של אותה עונה לא הרשימה כל הדרך לגמר, אז התפוצצה מול סגל מיושן ומבוגר של ריאל מדריד. בליגה סבלה הקבוצה של שרון דרוקר מחוסר היציבות של וויל סולומון ומחיכוכים בינו לבין המאמן, בעידן שעוד חשבו פה שרכז וסקורר זה שמן ומים. בליגה ירושלים עפה ברבע הגמר מול בני השרון, אבל בגביע גברה בחצי הגמר על הקבוצה מספר 2 בארץ באותה עונה, הפועל ת"א של ארז אדלשטיין, זאת שגברה על מכבי 25 הפרש בדרבי באוסישקין. ועדיין, זה לא היה כוחות מול מכבי של אותה עונה, עם שאראס, וויצ'יץ' ופארקר, גרשון ובלאט, נס ז'לגיריס וניצחון בגמר היורוליג ב-44 הפרש סולידי. האמירה ההיא של גרשון הצהוב על גביע שמוכרים אליו כרטיסים ב-20 דולר הייתה שחצנית, אבל הבדלי הרמות היו תהומיים, גם בזכות דוח הסקאוטינג היסודי.

אוקיי אוקיי. ועכשיו אל הדוח המלא. כאמור, מהעיניים של מכבי תל אביב. כאמור, באנגלית. קודם כל, למי ששכח, אלו הם הסגלים:

חתכת סחורה, אה? ואולי צריכים להתחיל בכלל בשורה התחתונה. כאמור, חמישה ימים לאחר ההנפה הגדולה יותר, השורה שסוגרת את דוח הסקאוטינג הצהוב היא זאת:

כדי להגיע לשם, מכבי תל אביב מדברת על מפתחות שכולנו מבינים: משחק הריצה שלה אל מול הירידה הבעייתית להגנה של ירושלים; לרכב על ההגנה של דורון שפר וכן, גם של וויל סולומון וכו וגו ודו.

אגב, אחד הדברים שהכי אהבתי בדו"ח הוא ההתייחסות להתקפה של סולומון. מכבי תל אביב של 2003/04 מתייחסת לסולומון כפי שהפועל ירושלים מודל 2025/26 מתייחסת לכל הגארדים של הפועל תל אביב.

אהרלוס, כמי שאחראי בין היתר על תיק פיני גרשון, שעל פי השמועה מכיר את אותו סולומון ואת קודמו הליטאי, קח את זה מכאן.

בכיף. בין שרונאס יאסיקביצ'יוס לסולומון התפתחה יריבות מיוחדת. אולי שאראס, בחושיו החדים, הריח שמולו עומד האיש שיחליף אותו לימים בתפקיד הרכז והמנהיג של מכבי. בינינו, כנראה שלא. אבל הוא בא חד מתמיד למפגשים הישירים מולו, וככל שהתקשורת התלהבה מסולומון - כך הליטאי התחדד והתפקס.

משחק הליגה הראשון בין שתי הקבוצות הסתיים ב-59:91 צהוב ביד אליהו, כשיאסיקביצ'יוס מנפק תצוגה מושלמת של 28 נקודות ללא החטאה ולא פחות מ-8 מ-8 לשלוש. סולומון נתקע על 6 נקודות (2 מ-7). במלחה התהפכו התפקידים: ירושלים ניצחה 76:91, עם 23 של סולומון ו-16 של שאראס. ואז הגיע גמר הגביע.

בקיץ 2005, כשהליטאי האגדי עזב ל-NBA, הובא סולומון למכבי במקומו - ולימים סיפר גרשון שזה היה בניגוד לדעתו. רמז לכך אפשר למצוא בדו"ח הסקאוטינג לקראת גמר הגביע, שעליו אתה דיברת ממש עכשיו. ומה נכתב שם על האמריקאי, מעבר לעניינים מקצועיים כאלה ואחרים?

העכברים מבינינו, אלו שזוכרים תרגילים, ודאי יתמוגגו לראות איך הצוות של מכבי תל אביב דורש להתאים את ההגנה האזורית שלה, או הכמעט אזורית שלה בדמות הגנות 22 או 25 שלה, לתרגיל ירושלמי שהוא שכפול של תרגילים שהיא בעצמה מריצה (כי כאמור, כולם הרי מעתיקים מכולם, כולל החברים הטובים גרשון ודרוקר. או ההיפך).

מכבי תל אביב רוצה ללכת לחילופים או מתחת לחסימות, בגלל הנטיות ההתקפיות של סולומון (ולא רק), רוצה למנוע נעילות של אווג'ובי, קוז'יקרו וגו עמוק בפנים, ורוצה ורוצה ורוצה. ודי זה קרה, לא?

באופן מוזר משהו, גמר הגביע הישראלי היה קשה יותר עבור מכבי ת"א מאשר גמר היורוליג. כן, גם הפעם היא פתחה בבליץ וברחה ל-13:26 ול-20:31. אבל לירושלים היה את וויל סולומון. כפי שהצהובים הגדירו זאת בדו"ח הסקאוטינג שלהם לקראת הגמר: "Very good 3'S shooting team". הכוכב הירושלמי ירה שלוש שלשות מהירות, ואיזן ל-31:31, אבל זו הייתה רק אתנחתא קלה בטיול. לא יותר.

כי היה עוד דבר שזיהו במכבי אצל היריבה: "Very fragile psychologically. Very good when things go their way but can be broken mentally and fall apart". בהפסקת המחצית הורה לוח התוצאות על 37:44 בלבד, אבל מיד לאחריה קלעה אלופת היורוליג 25 נקודות בחמש דקות וברחה ל-20 הפרש. בתום הרבע השלישי זה כבר היה 61:81, וברחבי היכל נוקיה הכריזו על גארבג' טיים.

האמת היא שקשה לבוא בטענות לירושלים על התצוגה שלה במשחק הזה. עמדה מולה מכונה באמת משומנת, והנתונים יכולים להעיד על כך בצורה מושלמת: מכבי ת"א החטיאה 20 זריקות מהשדה לאורך הערב כולו - היא פגעה ב-61% לשתיים (22/36) וב-66% לשלוש (12/18), וגם לשלוח אותה לקו העונשין לא בדיוק השתלם, כי משם היא דייקה ב-96%. כלומר, 28 מ-29. ומי היה חתום על ההחטאה היחידה? דווקא דריק שארפ.

עזוב שטויות. נסכם בפשטות: הגמר היה חד צדדי. מכבי דרסה ב-23 הפרש. כמה קל זה היה? שלושת הכוכבים שהזכרנו קודם, שאראס, פארקר וניקולה, קלעו 30. לא כל אחד, ביחד.

תמיד רציתי לסיים טקסט במילים "ואלו היו הקלעים". אז הנה, ואלו היו הקלעים:

למכבי ת"א: טל בורשטיין 22, דייויד בלות'נטל 19, דריק שארפ 17, מייסיאו באסטון 16, שרונאס יאסיקביצ'יוס 11, ניקולה וויצ'יץ' 10, אנתוני פארקר 9, גור שלף 2, דיון תומאס 2.

להפועל ירושלים: וויל סולומון 24, טאנג'י אווג'ובי 18, קלי מקארתי 14, ארז כץ 9, משה מזרחי 8, עידו קוז'יקרו 6, דורון שפר 6.