אלייז'ה פינת מרטינס: פרשני הדיסקו מכתירים את נבחרי הסיבוב ביורוליג

המחזור ה-20 ביורוליג ייפתח הערב, ואיתו ייצא לדרך הסיבוב השני של העונה הסדירה הארוכה בתולדות. כן, רק עכשיו. אז מי ה-MVP של מחצית הדרך? ומי מאמן הסיבוב? איזה רוקי שבא מה-NBA השתלב הכי טוב ומהר? ומי עומדת לחולל מהפך במחצית השנייה (לטוב או לרע)? שי האוזמן, אהרל'ה ויסברג, אודי הירש וירון ארבל עונים, מסבירים ומתווכחים, ועוד מעט יגיע גם תורכם להיכנס לתמונה ולדיון.

שחקן הסיבוב הראשון

שי האוזמן: אלייז'ה בראיינט

בדברים האלה אני שמרן בן שמרן. בגדול, מי שמוביל במדד היעילות הוא המועמד המוביל שלי להיות שחקן הסיבוב. אבל לא, לא ניקולה מילוטינוב. ולא, לא סשה וזנקוב. לא מגיע לקבוצה שלהם, עם סיבוב ראשון מתחת לציפיות, לשלוח מועמד לקבל את התואר המכובד. אז תגידו רגע, מי השלישי ברשימה?

אלייז'ה בראיינט הוא שחקן הסיבוב שלי. יכול להיות שהציפיות שלנו מהפועל ת"א, על התקציב העשיר והשחקנים העשירים, אמורות היו להיות גבוהות יותר, אבל אנחנו - אף אחד מאיתנו - לא חשב שהיא תעשה סיבוב פסיכי כזה. והשחקן המוביל שלה הוא בראיינט. לא בטוח שהוא סופרסטאר במובן הקלאסי. לא בטוח שהוא גו-טו-גאי במובן הקלאסי. די בטוח שהוא לא אלפא ברמת הדמות שלוקחת על עצמה קבוצה, מבחינת הווקאליות והיכולת להשפיע על האחרים, כי יש בו משהו שמשדר שהוא בעיקר מרוכז בדברים שהוא עצמו צריך לעשות. 

אבל הוא כן, בוודאות, הדבר הכי טוב שקרה העונה בסגל של דימיטריס איטודיס. הוא לא ירד בשום משחק ממדד יעילות דו-ספרתי. הוא מוביל את הקבוצה שלו בנקודות, ריבאונד הגנה, עבירות שסחט וכמובן מדד. שיתוף הפעולה שלו עם כריס ג'ונס ממשיך מהנקודה שבה פסק כשלבשו צהוב. יכולת האחד-על-אחד שלו רק הולכת ומשתבחת, כחלק בלתי נפרד מעונת השיא בקריירה של האיש שפגשנו לראשונה באילת. עכשיו בואו נראה אותו ואת הקבוצה שלו בסיבוב החשוב יותר.

אהרל'ה ויסברג: קנדריק נאן

אני אקדים ואומר שאני לא מסכים עם עצמי. הפועל ת"א, בעונת הבכורה שלה ביורוליג, היא אחת מ-3-2 הקבוצות שמחזיקות במאזן הכי טוב. ואלייז'ה בראיינט, בעונת הבכורה שלו ככוכב כמעט בלעדי (מצחיק קצת לומר את זה בסגל שיש בו כל כך הרבה כוכבים), הוא ה-MVP. אבל חייבים לגוון.

אז הנה המועמד השני שלי. קנדריק נאן הוא שחקן היסטורי. אחד כזה שבעוד 24 שנים, בחגיגות היובל ליורוליג, ייכלל בכל רשימת עיזים אפשרית. הוא באמת GOAT. האיש שנחת באתונה אחרי 13 שנים שחונות, והפך קבוצה עם מאזן שלילי לאלופה. והחזיר אותה לעוד פיינל פור. והשנה מארח פיינל פור.

פנאתינייקוס, בטח בעידן שאחרי מתיאס לסור, היא כלום בלי נאן. באנגלית זה נשמע טוב יותר: None without Nunn. קוסטאס סלוקאס מתבגר, טי.ג'יי שורטס לא כל כך מוצא את עצמו, ארגין עתמאן החליט לזרוק את חואנצ'ו הרננגומס ודינוס מיטוגלו מתחת לגלגלים אחרי הדרבי (איכס, מה זה?!), ונשארו נאן וקצת ג'די אוסמאן.

61.2% לשתיים. 38.1% לשלוש. 92.1% מהעונשין. 19.8 נקודות בפחות מ-30 דקות. 2.9 ריבאונדים. 3.6 אסיסטים. וזה עוד כשלנתונים משוקללת הירידה הקבועה שלו במשחקי חוץ. לפעמים צריך פשוט להביט בשחקנים היסטוריים ולהפנים שהם כאלה, כדי לא לפספס את החוויה.

מאמן הסיבוב הראשון

ירון ארבל: פדרו מרטינס

נו, באמת. בלי לעשות פרצופים. כמאמר המצייצר - צאו מהפוזיציה. גם מהפרובנציליות. אנחנו בענייני כדורסל, לא פוליטיקה. זה פדרו מרטינס וזה קל. לכאורה, משעמם לבחור את מי שמוביל את קבוצתו למאזן הכי טוב (יחד עם הפועל ת"א ואולי פנרבחצ'ה) כמאמן הסיבוב, אבל זו ממש לא הסיבה. 

ולנסיה לא שולטת בליגה. יותר מחצי מהמשחקים שלה הוכרעו עד 7 הפרש, והמאזן שלה מול הטופ 10 הוא 4:5. המקום הראשון הזה הוא זמני, ורחוק שבועיים מג'עג'עים מהמקום שבו משחקים פלייאין (לתשומת לב האוסישקינאים). אז למה פדרו? 

כי הסגל הזה לא "שווה" את המאזן הזה. אין בו אף שם נוצץ, והתקציב בטח לא באזורי החיוג של שאר החברות לצמרת. בעונה שעברה היה לפריז את טי.ג'יי שורטס, ולכל היבשת היו ברורים שני דברים - הוא המטרה מספר 1 של הגדולות בסוף העונה, ואחריו שום דבר לא יהיה אותו דבר באזור חיוג לובר. אתם יודעים להגיד מי השורטס של ולנסיה? שבעה שחקנים קולעים בין 8.7 ל-11.4 נקודות. אף אחד לא משחק יותר מ-22.5 דקות. יותר "קבוצה" מזה... קשה למצוא. 

חשוב מכך, גם אם תסירו ממנה את הכתום הייחודי, עדיין בלתי אפשרי שלא לזהות את ולנסיה על המגרש. יש לה את הסגנון שלה, או אם תרצו, טביעת אצבע של מאמן. אחרי חמישה משחקים היו לה רק שני ניצחונות, ואחד מהם היה בקושי מול וילרבאן. מאז היא ניצחה 11 מ-14, כולל שני שחמטים באתונה. 

לשחק מהר זו הדרך להיות הקול-קיד של 2025, אבל לשחק מהר ולנצח זה כבר יותר מסובך. ולנסיה בין ארבע הקבוצות שמשחקות הכי מהר ביורוליג העונה, זה לא מפתיע, אבל האחרות - פריז, מכבי ת"א ובאסקוניה - מדורגות אי שם למטה. עוד סיבה לתת את הקול לקואוץ' מרטינס. 

הסיפור של המועדון בוולנסיה הוא מהמתוקים בכדורסל האירופי וראוי שיסופר בו. בתקופה שבה נשמעים קולות על שינויים טקטונים ואובדן הרומנטיקה לטובת הכסף (פעם נוספת), כיף שיש קבוצה כזו. ממש כיף. סוג של גרין ביי פאקרס של היורוליג. מועדון ביתי, עם מתקן האימונים הכי מרשים באירופה, והחל מהעונה גם אולם חדש, שמומלץ בחום לבקר בו. כן ירבו.

שי האוזמן: פדרו מרטינס

כן כן, גם אני. בתכלס, אין יותר קל מאשר הבחירה הזאת. פדרו מרטינס הוא הרבה דברים. הוא איש שמח וטוב לב. הוא איש שהחיוך שלו ממלא את החדר, בתנאי שאין אף אחד אחר בחדר. הוא איש מלא אהבה לפרויקט הציוני. ואני אגיד לכם מה הוא לא: הוא לא מאמן יורוליג לג'יט. ובטח שלא מאמן יורוליג מוביל. ובתכלס, הוא גם לא אמור היה לאמן העונה ביורוליג. 

עם כל הכבוד לריצה הנהדרת של ולנסיה בעונה שעברה, הבלייקני'ז של העולם שלחו אותה הביתה בחצי הגמר. אבל פוליטיקה, יו נואו, והיא כאן. ונכון, הסגל של ולנסיה איננו זהה לזה של העונה שעברה. הגיעו כמה שחקנים שעושים הבדל כמו דאריוס תומפסון, אבל עזבו שחקנים משמעותיים לא פחות דוגמת כריס ג'ונס או סמי אוג'ליי. 

ולנסיה של מרטינס היא קבוצה עם רעיון, והרעיון הזה בא לידי ביטוי בכל משחק ומשחק שבו היא נוטלת חלק. בקצב, בריווח, בדיוק ההתקפי וההגנתי כאחד. שליטה מוחלטת בכדורסל שנראה לעיתים חסר שליטה, אבל רק לעין הבלתי מזוינת. שחקנים, כלומר כל הפראדיות, הפוורטואים, הקוסטלואים והארוסטגיים (כשהוא משחק) של העולם. אליהם אפשר להוסיף, למרבה התדהמה, גם את קמרון טיילור הנשכח, שמזהים על הוואן את הסיטואציה ויודעים בדיוק איך להגיב. 

ולנסיה מדורגת במקום ה-17 בכמות הזריקות לשתיים, אבל ממוקמת שנייה בזריקות לשלוש. בדומה לאחותה לסגנון, היא שנייה גם בקטגוריית ריבאונד ההתקפה (אחרי פריז, כן?). היא מוסרת הרבה אסיסטים ומאבדת הרבה כדורים, באופן יחסי, אבל את כל זה צריכים לייחס לקצב. אה, והקצב: היא מקום שני בכמות הפוזשנים למשחק. ולפחות לפי הטבלה המעוותת של הליגה השנייה בטיבה בעולם, היא כרגע במקום הראשון (בתכלס היא שנייה). והכל זה שיטה. והכל זה מחשבה. והרוב זה אימון ורעיון. כלומר, מרטינס. מאמן הסיבוב שלי.

מי הרוקי מה-NBA שהשתלב הכי טוב ומהר?

אהרל'ה ויסברג: טיילן הורטון-טאקר

עם הרחבת היורוליג, ועזיבתם של שחקנים לצד השני של הכדור, לא מעט קבוצות נאלצו לקחת הימורים משווקים רחוקים. מכבי ת"א לקחה את זה לאקסטרים, אבל למעשה, פחות משליש מהקבוצות (הפועל ת"א, מונאקו, מילאנו, וילרבאן, וירטוס בולוניה וז'לגיריס קובנה) הצליחו להרכיב סגל שמורכב כולו משחקנים בעלי ניסיון אירופי.

יסכימו כולם (חוץ מאלה שבוחרים לטעות) שאחד המאמנים שאצלם קשה יותר לנחות ביבשת הישנה הוא שרונאס יאסיקביצ'יוס. תשאלו את ברנדון בוסטון וארמנדו בייקוט, והם יסבירו לכם. אבל טיילן הורטון-טאקר שונה ואחר. והוא אחד האחראים לפריחתה של אלופת היורוליג ולהתאוששותה מפתיחת עונה מדכאת של 3:1 ו-5:3, כולל תבוסות מחפירות ב-24 הפרש בבית לדובאי וב-26 במדריד, לקבוצה שניצחה ב-9 מ-10 משחקיה האחרונים ונצמדה לפסגה.

הורטון-טאקר קלע 20 נקודות כבר בהופעת הבכורה שלו, אבל סבל מתנודות קיצוניות והגיוניות לסטטוסו. בחמשת המחזורים האחרונים הוא הפך לבאנקר: אמנם פגע רק ב-1 מ-10 לשלוש, אבל מספר הזריקות שלו לשתיים קפץ מ-6 ל-10.2 בערב (עם 68% פנטסטיים), הוא סחט בזכות החדירות האלה 5.1 עבירות והגיע לקו העונשין 5.8 פעמים, וממוצע הנקודות שלו זינק מ-11.6 ל-19.4.

כשכל זה קורה, פתאום טאריק ביברוביץ' מקבל מבטים פנויים והופך לשחקן של 15 נקודות בערב, בונזי קולסון יורה ב-70% מעבר לקשת, להגנות קשה יותר להתמקד בווייד בולדווין (ה-MVP של המחזור האחרון), והכל הופך להיות פשוט וקל. כעת, עם שובו המרגש של ננדו דה קולו והגעתו של שחקן מטרה פוטנציאלי בצבע כמו כריס סילבה, האלופה נראית כמעט בלתי פגיעה.

אודי הירש: טריי ליילס

טריי ליילס היה שחקן NBA ממש בסדר. לא יותר, לא פחות. 7.6 נקודות למשחק, 4.3 ריבאונדים, סטרץ' פור שזורק יותר משלוש מאשר לשתיים, כפי שנהוג כיום בליגה. אם נסיר לרגע את הציפיות הלא הוגנות שהיו ממנו כבחירה ה-12 בדראפט, אירוע מופרך שנבע בעיקר מכך ששיחק בקנטאקי הסופר-מוכשרת עם קרל אנתוני טאונס ודווין בוקר, לא הייתה סיבה שייפלט מהליגה כבר בגיל 30. 

רק שב-NBA היום יש מקום בעיקר לוותיקים עם חוזי עתק, ולשחקנים צעירים עם חוזי רוקיז. אז ליילס נפלט לריאל, וקשה היה לצפות ממנו להרבה, כי מה כבר סטרץ' פור יכול לעשות חוץ מלזרוק כמה שלשות?

מתברר שאפשר ללמד כלב זקן טריקים חדשים. ליילס מתאים את עצמו לכדורסל הממושמע והמתודי של סרג'יו סקאריולו, משחק עם הגב לסל, מתמצא בצבע, וזורק בערך פי שתיים משתיים מאשר לשלוש. יש גם ערבים חלשים, כי סופרסטאר הוא לא, אבל הוא העמיד 29 נקודות בקלאסיקו מול ברצלונה, ממוצע של 13.7 נקודות ו-4.9 ריבאונדים ושורה תחתונה שהיא אפילו יותר מבסדר. וזה ממש לא מעט לעונה ראשונה במקום עם קהל, קצב, חוקים ומאמנים שונים לגמרי. 

איזו קבוצה תחולל מהפך בסיבוב השני?

אודי הירש: ברצלונה

המגמה הבולטת בחצי העונה ביורוליג, חוץ מהסנסציה במקום הראשון (הכוונה לוולנסיה, כן?), היא התרסקותם וירידתם מהבמה של אגדות האימון ז'ליקו אוברדוביץ' ואטורה מסינה. למרות המחאה הלא נגמרת של אוהדי פרטיזן בלגרד (למילאנו יש אוהדים?), שניהם פשוט לא הצליחו להשפיע על קבוצות שהן ברובן אמריקאיות, כפי שהצליחו להוביל בעבר קבוצות עם אוריינטציה אירופית.

המאמן המצליח במפעל כרגע, פדרו מרטינס - לא חובב ישראל אבל כן אחלה בלאמן כדורסל - ויתר על שליטה על כל פוזשן ונותן לקבוצה שלו לרוץ בכל הזדמנות, עם שני תרגילים וחצי. אז זהו, לא נראה עוד מאמנים אירופאים קלאסיים שמנסים לשלוט בכל פוזשן?

שרונאס יאסיקביצ'וס מוכיח שאפשר לשלוט ולהצליח, עם יכולת יוצאת דופן להגעיל כל משחק שבו פנרבחצ'ה נוטלת חלק. אבל יש מאמנים שיודעים לעשות זאת אסתטי יותר. לכן, אני מקווה ומאמין שברצלונה תהיה הקבוצה המשתפרת של הסיבוב השני. צ'אבי פסקואל צעיר יותר מאוברדוביץ' ומסינה, וכבר הוביל בעבר להצלחות קבוצות עמוסות בזרים. 

אחרי שנים בגלות בסנט פטרסבורג, הוא חזר למועדון שאותו הוביל לזכייה ביורוליג, ובינתיים לא מצליח להוביל לשיפור דרמטי - כולל שני הפסדים רצופים למונאקו ולפנרבחצ'ה. אבל בליגה ברצלונה ניצחה בחוץ את ריאל מדריד, ובארסה נראית טיפה, רק טיפה, יותר כמו קבוצה. ומעל הכל - אנחנו בעיקר חייבים להאמין שלמאמנים טובים עוד יש משמעות בענף הזה. אין לנו על מי להישען, אלא על צ'אביינו שבשמיים.

ירון ארבל: וירטוס בולוניה

צ'יקן שיט מוב, כי לא מתחייב על "המהפך הכי גדול בסיבוב השני", אבל יש משהו בווירטוס בולוניה שלא מיצה את עצמו עד הסוף, ויכול להביא אותה לפלייאוף. לכאורה, היא הכי מצ'עממת שיש. מהשנייה הראשונה ועד האחרונה של הסיבוב היא הייתה סביב, מה האמריקאים מכנים, 500. מאזן ממוצע. בסוף סיימה את הסיבוב במקום ה-11 עם מאזן 10:9. מייצג. 

מצד אחד בולוניה היא קבוצה שהפסידה בחוץ בדו-ספרתי ל... פריז, באסקוניה ובאיירן מינכן (?!?), ומצד שני הייתה שניות מלנצח בחוץ את פנרבחצ'ה והכוכב האדום בלגרד. מצד אחד היא כל כך תלויה בקרסן אדוארדס שליט''א, ומצד שני ברוב המשחקים הוא לא היה הקלע המוביל. מצד אחד היא מאבדת כדורים בלי סוף, ומצד שני מייצרת הרבה נקודות מחטיפות, למרות קצב משחק ממוצע. לכאורה, קבוצה עם ניגודים שאמורה להמשיך להסתובב סביב ה-500 עד סוף העונה. 

אלא ששלושה עוגנים יש בכל זאת: היא הפסידה בבית רק פעמיים - לאולימפיאקוס בשניות האחרונות ובחמש הפרש להפועל ת''א אחרי שהובילה 35 דקות, וביום הכי נורא של אדוארדס העונה (2 נקודות); הגנה סבירה לחלוטין עם לא מעט אתלטיות, פיזיות ואורך בהרכבים מסויים (והגירסה האירופית לאלכס קארוסו); קליעה מהטובות ביותר במפעל (רק ז'לגיריס קולעת יותר טוב, אבל זורקת הרבה פחות). 

אם וירטוס תמשיך לשמור על הבית, ותימנע מהפסדים לא מחוייבים, היא עשויה למצוא את עצמה מארחת משחק פלייאין. ובבולוניה, כאמור, היא תמיד במשחק.