אבא תהיה גבר: יומן מסע של 24 שעות, 3 אוהדים וניצחון היסטורי

יש שיאמרו שלהיות אוהד ספורט זו מחלה. האמת? הם צודקים. לא פעם מצב הרוח שלנו, האוהדים, נקבע לפי השאלה הפשוטה: האם כדור כתום עבר דרך טבעת או לא. מילימטר אחד מפריד לא פעם בין אושר וחיוך שלא יורד מהפנים במשך שבוע, לבין יומיים שאי אפשר לדבר איתי כי אני עצבני. אז למה להידבק במחלה הזאת? ועוד להדביק אחרים?

קשה להסביר את זה במילים. אני רק אגיד שלא פעם, ברגעי אושר עילאיים באולם, עברה לי בראש המחשבה: "איך אנשים שלא אוהבים כדורסל חווים אושר בכלל?!" תוסיפו לזה שאצלנו זו חוויה משפחתית, זמן בילוי נטו עם הילדים והאחיינים ונושא השיחה המרכזי בבית – ואולי תתחילו להבין.

לכן, כשאבישי (16.5) שלח לי ביום שני בצהריים הודעה: "אבא תהיה גבר" – הוא ידע בדיוק על איזה כפתורים ללחוץ. האתגר: לטוס לוורוצלב, לראות את הפועל ולחזור תוך 24 שעות. אבא בדק, אבא החליט שחיים רק פעם אחת, ויצאנו לדרך.

יומן מסע: ורוצלב אקספרס

יום רביעי – יוצאים לדרך

• 07:30 - הנהג החדש: יצאנו מהבית לנתב"ג. המפתחות בידיים של אבישי, שעבר טסט לפני שבוע בדיוק. זריקה למים עמוקים על ההתחלה.

• 09:40 - טרמינל 1: קפה אחרון של בוקר בארץ. הלו"ז צפוף ("על הקשקש"), אבל מצב הרוח בשמיים.

• 11:30 - המראה: אחרי בוקר מותח ועיכוב קל ביציאה, הגלגלים מתנתקים מהמסלול. אנחנו בדרך.

• ברוכים הבאים לפולין: יופי וכאב

• 13:47 נחיתה בקרקוב: ההימור הצליח בגדול. היינו הטיסה הלא-אירופאית היחידה, מה שסידר לנו מסלול VIP ריק לגמרי בביקורת הדרכונים. יצאנו תוך דקות.

• קבלת פנים קפואה: יצאנו החוצה למינוס 2 מעלות ורוח שחודרת לעצמות. הייתי כבר באיסלנד, אבל קור כזה? בחיים לא הרגשתי.

• על הכביש: נסיעה של 280 ק"מ לוורוצלב על כביש מהיר (140 קמ"ש שנוצלו היטב). מסביב הכל צבוע בלבן מהפנט, יופי שאי אפשר לתאר.

• נקודה למחשבה: בתוך כל הלבן היפה הזה, אי אפשר היה להתחמק מהמחשבות. זו פעם ראשונה שלי בפולין, והשיחה באוטו גלשה באופן טבעי גם לשם – לאותו קור מקפיא ובלתי נסבל שהיה מנת חלקם של היהודים כאן בשואה. זה צובט בלב, וזה עבר לנו בראש חזק במהלך הדרך. להיות ישראלי על האדמה הזאת, בדרך למשחק של קבוצה מירושלים, מקבל פתאום משמעות אחרת.

המשחק: 3 מול כל העולם

הגענו לאולם בוורוצלב ב-17:52. היינו בדיוק שלושה אוהדים ביציע, אבל פראיירים אנחנו לא. שרנו, צעקנו והרעשנו כאילו אנחנו מינימום ב"ארנה" בירושלים. היה שם איזה מאבטח פולני "נודניק" שניסה כל הזמן להושיב אותנו. בחייאת, איך אפשר לראות כדורסל בישיבה?! זה נגד הטבע של המשחק. לא נתנו לו להרוס לנו את האווירה.

ההצגה (115-72 להפועל!)

על הפרקט זה היה קונצרט. שבירת שיאי מועדון, ניצחון עשירי ברציפות והפרש דמיוני. בסיום לא שחררנו את השחקנים בלי הטקס המלא: שרנו את "המורי הזקן" (כן, יש מכבי בראשון...), הזכרנו את רן גוילי וכמובן ה"יאללה הפועל" המסורתי שהרעיד את האולם הריק. יצאנו באופוריה.

הדרך הביתה

* 21:30 - רוורס: שריקת סיום ומיד לאוטו, חזרה באותו כביש לקרקוב.

* 01:30 - קרקוב: החזרת רכב בשדה התעופה. העייפות מתחילה לדבר, אבל החיוך מהניצחון מחמם.

* 05:30 - המראה לישראל: נפרדים מפולין הקפואה וחוזרים לחום של הבית.

* 11:00 - בבוקר: נחיתה בנתב"ג.

רגע של פרופורציות: פולין VS יד אליהו

ביום ראשון הקרוב (21:00) מכבי מארחת את הפועל ביד אליהו. הפועל פתחה את המכירה למנויים שלה ביום שלישי ב-11:00, וב-11:05 הכל כבר היה sold-out (נחטפו למעלה מ-1,000 כרטיסים). מי שהספיק קנה ב-80 ש"ח, ומי שלא – מנסה להשיג ממקורות אחרים.

בדיוק בגלל זה שומרים על חברים מכביסטים עם מנוי ומבקשים מהם לקנות כרטיסים... אבל אז מתברר האבסורד: מכבי מוכרים למנויים שלהם כרטיס ב-250 ש"ח ליציע למעלה! באולם למטה זה מגיע ל-400-500 ש"ח. מה זה המחירים האלה?! תעשו חשבון פשוט: המסע כולו לפולין עלה לנו 700 ש"ח לאדם (טיסה + רכב + כניסה למשחק). למה נראה למישהו הגיוני לקחת 250-500 ש"ח למשחק ליגה רגיל?

אז עד פולין נסענו בשמחה, אבל ליד אליהו כנראה שלא נגיע. לפחות עד שמישהו שם למעלה יתאפס על עצמו.

סיכום:

24 שעות, 0 שעות שינה, 3 אוהדים בטירוף, ניצחון אחד ענק ובעיקר – חוויה של אבא ובן שלנצח תישאר איתנו. אבא יצא גבר, והפועל יצאה ענקית.

יאללה הפועל! ❤️