ארבע פעמים בכיתי ב-15 השנים האחרונות. שלוש מהן היו בנסיבות פרטיות שלא אפרט אליהן כי לא באתי להוריד. הרביעית הייתה הלא צפויה: הייתי באוטו על איילון צפון, יום חמישי והמצעד השבועי של גלגלצ התנגן. המקום הראשון הישראלי הוכרז: קפה שחור חזק מארחים את נצ'י נצ' - יהיה בסדר.

אינעל דינק העולם

זו לא הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את השיר הזה - שיצא שמונה חודשים קודם לכן בכלל. אבל הפעם, כשנצ' סיים את הוורס שלו עם "שכל המניאקים ימשיכו לדבר, זה לא מעניין אותי מה קורה איתם, מה קורה אצלם. מתעסק בעצמי ובעיקר: תראו שעוד אכבוש את העולם." עלו לי דמעות בעיניים שהפכו לבכי (קצר, בכל זאת בזמן נהיגה) של אושר בזמן הפזמון. זה מבחינתי היה שיאו הזמני של הטיפוס של רביד - אז עוד נצ'י - אבל גם של הסצנה כולה. כשהגעתי הביתה ראיתי שהוא פרסם בחשבון שלו את המשפט הבא:

"מפלצות ההייפ רשאים להירגע. נא לסתום את הפה ולהמשיך ליצור מוזיקה. רצוי טובה".

לא הזלתי דמעות הפעם כשהניקס סיימו את הסדרה השלישית ברצף בניצחון ב-30+ הפרש ועלו לגמר הליגה הראשון מזה 27 שנים, אבל גם כאן יש תחושה של מסע. מועדון שעבר כל כך הרבה טלטלות, כל כך הרבה קשיים בדרך, כל כך הרבה בדיחות על חשבונו - רק כדי להגיע לפיק הזה, אולי הזמני. זו קבוצה שמאמינה - בדיוק כמו בשיר - ביכולת שלה לכבוש את העולם ומצד שני גם יש בה משהו שמשדר את הפוסט ההוא של האחרי. מפלצות ההייפ, תרגעו. נא לסתום את הפה ולהמשיך לשחק כדורסל, רצוי טוב. במילים שלהם: העבודה לא הסתיימה.

שי ביקש ממני שהטור הזה יהיה מקצועי, אבל כאוהד ניקס, כוסאומו אני מתרגש. אז רק לרגע אחד - אחרי 27 שנים הניקס בגמר. אינעל דינק העולם.

מיסטר נייס גאי

מאט בארנס לטעמי הוא הפודקאסטר הטוב ביותר בתחום, לפחות מאז שג'יי ג'יי רדיק החליט לעזוב לאימון. כשהתארח אצל מייק ביבי ואדי האוס לפני תחילת העונה הוא טען שמייק בראון "נחמד מדי" כדי להיות מאמן של קבוצה אלופה, שהוא לא המנהיג שקבוצה כזו צריכה. הוא נתן כדוגמה את הזמן בו בראון אימן את בראיינט ורון ארטסט בלייקרס. זה נראטיב שמלווה את בראון לאורך כל הקריירה שלו: גם בתקופת קליבלנד הוא היה נחשב ל"בובה" של לברון. אבל המקום שבו מאט בארנס טעה בהערכה שלו היה לגבי האופי של שחקני הקבוצה אותה בראון מאמן היום: לניקס אין הדקייסים כמו ארטסט, אין להם שחקן שמנסה כל הזמן לבחון אותך כמו קובי ואין להם שחקן עם שאיפות להיות הגדול מכולם כמו לברון. יש להם את ג'יילן ברונסון שמנפנף כתב בתשובה "אני לא כוכב", יש להם את מיקאל ברידג'ס שהעדיף להיות אופציה שלישית-רביעית בקבוצה מנצחת על פני ההזדמנות להיות אולסטאר וסקורר מוביל בקבוצת תחתית. זו קבוצה עם האופי להצליח, הם רק רוצים שבראון יתעסק בכדורסל.

בראון זכה ללא מעט קרדיט על ההחלטה להוציא את קא"ט החוצה ולתת לו לנהל את המשחק משם, אבל גם בפוזשנים בהם הכדור לא עבר דרך הסנטר ראינו התקפה מרובת מסירות וחיתוכים מצד הניקס, התוצאה הייתה קבוצה מאוזנת שבה כולם נוגעים בכדור ולכולם יש הזדמנויות לקלוע: כל חמשת שחקני החמישיה של הניקס קלעו לפחות 14 נקודות למשחק (לעומת שלושה בלבד בקליבלנד), טאונס, אנונובי וברידג'ס קלעו ב64% טרו שוטינג (יותר מכל שחקן רוטציה בקליבלנד) ואליהם הצטרף לאנדרי שאמט שקלע כמעט 10 נקודות למשחק כשהוא מסיים את הסדרה (!) עם יותר מ-100% טרו שוטינג (107.1% טרו שוטינג למדייקים, שיא ליגה חדש לסדרת פלייאוף).

העין נמשכת להתקפה, אבל מה שהניקס עשו בסדרה הזו - ובפלייאוף בכלל - בהגנה מרשים לא פחות. הניקס כפו על כל אחד משלושת הכוכבים של קליבלנד יחס שלילי של אסיסטים ואיבודים. קליבלנד - שצלחה אפילו את ההגנה הקשוחה של דטרויט עם 34% מחוץ לקשת - הוגבלה ל28.9% מחוץ לקשת השלוש לאורך הסדרה. הניקס, אגב, קלעו ב-38.1% מחוץ לקשת ואם מורידים את הפתיחה הבעייתית של המשחק הראשון (2 מ-21) האחוז שלהם עומד על 43.2%.

אבל מה שהרשים במיוחד בסדרה הזו היה ההאסל שלא פסק מהצד של הניקס. במשחק הרביעי, בו קליבלנד נלחמה על חייה, היו 47 ריבאונדים מתחת לסל של ניו יורק ו-46 ריבאונדים בצד של קליבלנד. מתוך ה-46 בצד של קליבלנד הניקס ליקטו 40 (87%), לעומת זאת בצד של הניקס קליבלנד הורידו רק 27 מתוך ה-47 (57.4%). וכשיש לך יריבה שנמצאת בכושר קליעה היסטורי, וגם אתה מפסיד את הקרב של ההאסל - המצב שלך בעייתי.

זה מקום לתת גם ריספקט לתום ת'יבודו, המאמן שהלך כדי שהקבוצה שלו תוכל לרוץ (די מילולית). הרבה ביקורת נשמעה (והשמעתי) על השיטה השבלונית של ת'יבודו בשני צידי המגרש, על אופן ניהול הרוטציות ושחיקת שחקני המפתח, אבל ת'יבס היה זה שהכניס לקבוצה הזו את המשמעת של קרב הפוזשנים והפך את ריבאונד ההתקפה לנשק אמיתי. הוא - יחד עם ג'יילן ברונסון - גם יצק לקבוצה הזו ביטחון שאומר שהמשחק אף פעם לא נגמר.

התוצאה של הביטחון הזה יחד עם השיטה ההתקפית הפך את הניקס בפלייאוף הנוכחי לקבוצה שמזכירה לי בעיקר את הקבוצות של הווריורס ב2016 ו-2017. אלו היו קבוצות שמולן אתה מבין שאין יתרון מובטח. הן נשארות לעמוד ולספוג כל אגרוף של הקבוצה היריבה, ומתי שהם מזהים נקודת חולשה - הם מתנפלים ומסיימים את המשחק. בכל אחד מהמשחקים אפשר לזהות ריצה (או שתיים) של הניקס שפתחו את היתרון שאחריו קליבלנד כבר לא הצליחה להתאושש. ראינו את הריצות האלו גם במשחקי הסגירה מול פילדלפיה ואטלנטה. ההבדל הגדול מהקבוצה ההיסטורית של גולדן סטייט (עם ובלי דוראנט) היא שלניקס אין באמת שחקן שניתן לומר עליו בוודאות שהוא בקנה מידה היסטורי. מה שכן, יש משהו מאד סטף-י בצורה שבה ג'יילן ברונסון מעסיק את ההגנה למרות שבשלושת המשחקים הראשונים של הסדרה הוא קלע רק שתי שלשות מ-17 נסיונות (תודו שלא שמתם לב). אבל על המחסור בסטאר פאוור הניקס חיפו בעומק.

ליגת האלופות

ה-NBA היא ליגה של העתקות. קבוצות רואות מה עובד לאלו שנמצאות בטופ ומנסות להעתיק. באופן טבעי העיניים נמשכות לאלופות. כשהניקס סיימו את בניית השלד של הקבוצה הזו - כשבתוך תשעה חודשים הנחיתו את אנונובי, ברידג'ס וטאונס - המודל שעמד מול עיניהם היה המודל של בוסטון: חבורה של שחקני כנף סוויצ'אביליים, חמישיה שמסוגלת לשחק פייב-אאוט כטבע שני. שנה שעברה הניסוי הצליח: הניקס התגברו על הסלטיקס בחצי הגמר האזורי, אבל אז הגיעה אינדי.

למעשה הניקס - טוב, מייק בראון - לקחו משהו מכל אחת מארבע האלופות האחרונות: את בוסטון (24) הזכרנו, גם את דנבר (23) עם ניהול המשחק מהפוסט של טאונס ואת ההתקפה מרובת הנעת הכדור של גולדן סטייט (22). אוקסי הדגישו את חשיבות העומק והורסטיליות, את היכולת לשחק באותה רמת אינטנסיביות לאורך משחק שלם, וגם החזירה את הפוקוס לצד הנוצץ פחות של המגרש. במשחקים האחרונים מול קליבלנד הניקס שיחקו על האינטנסיביות הזו כשהם משתמשים בנשק המשמעותי ביותר של אינדיאנה, זו שהדיחה אותם שנה שעברה: דחיפת הכדור קדימה.

אחרי שבשני המשחקים הראשונים שתי הקבוצות מיעטו לרוץ, הניקס הפכו את זה למטרה בשני משחקי החוץ. אחרי ריבאונד, אחרי סל, לא משנה. שחקני הכנף - בעיקר הארט וברידג'ס - חיפשו את המסירה קדימה כשהם מנצלים את העייפות - וביננו גם את העצלנות - של (חלק) משחקני הקאבס. התוצאה: הניקס ניצחו 50-13 את קליבלנד בנקודות בהתקפות מתפרצות בשני המשחקים האלו, ובהנתן שההתקפה העומדת של הקאבס גם לא הייתה משהו לכתוב עליו הביתה, זה פער גדול מדי מכדי לגשר עליו.

אין דרך להתעלם מזה: הניקס בפוסט-סיזן הזה הם קבוצה היסטורית, לא פחות. הדומיננטיות שלהם נמצאת לגמרי יחד עם הקבוצות הגדולות בהיסטוריה. ב-14 המשחקים הראשונים הם רשמו את ההפרש הגבוה ביותר בהיסטוריית הפלייאוף, בערך 35 נקודות מעל מקום שני (גולדן סטייט של 2017) וכמעט 100 נקודות מעל הלייקרס ההיסטורית של 2001.

הרבה אנשים תולים את זה בחולשת המזרח, אבל ברגע ששלוש קבוצות - שאף אחד לא התייחס אליהן כ'חלשות' לפני שהגיעו לסדרה - נראות ככה מול אותה היריבה יכול להיות שיש גבול לצירופי המקרים.

ובאותה נשימה צריך להודות: הניקס עדיין לא פגשו יריבה בסדר הגודל של הספרס או אוקלהומה סיטי. שום דבר בריצה ההיסטורית הזו לא מבטיח את תוצאת הגמר ומצד שני - ממש כמו שהיה עם אינדיאנה בשנה שעברה - אף תוצאה בגמר לא יכולה לקחת מהקסם של המסע של הניקס, מודל פלייאוף 2026

ככל שהם גדולים יותר…

נכון לכתיבת שורות אלו, אחרי המשחק החמישי בסדרה בין הת'אנדר לספרס, ויקטור וומבנאימה שיחק 369 דקות בחודש מאי, בערך 33.5 דקות בממוצע לערב, זה נתון שגבוה בערך ב-10% מכל חודש אחר השנה (שיחק למעלה מ-30 דקות בממוצע רק בחודש אוקטובר) ונראה שהעומס המצטבר של הפלייאוף מתחיל להראות את הסימנים שלו. אחרי המשחק הראשון המדהים שלו (41 נקודות בלמעלה מ-48 דקות) נראה היה שלא חזר לעצמו עד המשחק הרביעי. אחרי המשחק הרביעי (33 נקודות) רשם בפעם הראשונה בפלייאוף הזה נתון +\- שלילי במשחק מלא (היה שלילי גם במשחק זעזוע המוח מול פורטלנד ובמשחק בו הורחק נגד מינסוטה). נכון לעכשיו, בקמפיין הפלייאוף הראשון שלו, וומבי עדיין לא נתן שני משחקי 'סופרסטאר' רצופים. אולי זו העייפות ואולי - בסדרה הזו - זו ההגנה של הת'אנדר שמתאימה את עצמה ממשחק למשחק.

צריך לומר שזה טבעי: כולנו זוכרים - או לפחות מכירים - את סיפור ארבעת האיירבולים הרצופים של קובי בראיינט בסוף המשחק מול יוטה. אחרי המשחק הראשון בין הספרס לת'אנדר כתבתי שלרוב המפגש בין הכוכב העולה לאלופה (או ליריבה סופר-דומיננטית ומנוסה) הוא לרוב מאכזב מהסיבה הזו בדיוק: הקבוצות הגדולות יודעות להעלות הילוך באינטנסיביות ובפיזיות ברגעי המפתח, וזה לרוב הילוך שעדיין לא קיים עבור מי שלא היה שם. זה בסדר, עוד כמה שנים אנחנו כנראה נדבר על זה במונחים של הוומבי רולס.

הסדרה עוד לא נגמרה, ויש מצב שעד תחילת השבוע אני אתבדה, אבל בשורה התחתונה, בשביל להצליח להפוך את הסדרה הזו - הספרס חייבים את וומבי סופרסטאר פעמיים ברציפות. אנחנו עדיין לא ראינו אותו מביא את זה בפלייאוף הזה, ולהביא את ההילוך הנוסף הזה דווקא בשני משחקים מכריעים מול האלופה המכהנת? זה משהו שבאמת קשה לי להאמין שנראה. מצד שני אפשר לומר את זה על רוב הדברים שוומבי עושה.

בצד השני, למרות שאני מודה שהסגנון של אוקלהומה סיטי הוא לא כוס הספרייט זירו (מי שותה תה בסוף מאי?) חייבים להעריך את הקבוצה הזו שפשוט מסרבת לדעוך. העובדה שהת'אנדר ניצחו את הספרס בזכות העומק במשחק שבו הם חסרו שני שחקנים מתוך ה6-7 הראשונים היא מדהימה. זה גם מספק אולי אינדיקציה לגבי החששות שהועלו לגבי היכולת של הקבוצה הזו לשמר את הכישרון שלה לטווח הארוך. אולי הם יצטרכו לוותר על הארטנשטיין אבל יש להם את ג'יילין וויליאמס בגיבוי. לו דורט מסיים חוזה בשנה הבאה, אבל יש את קייסון וואלאס. ואולי בעצם אפשר להשאיר את כולם ולוותר על אייזיה ג'ו וארון וויגינס שמקבלים פחות מ-8 דקות לערב בסדרה הזו אבל יכולים להיות השחקן השביעי-שמיני של 80% מקבוצות הליגה וירוויחו יחד יותר מ-20 מיליון דולר בשנה הבאה?

הרוטציה הזו מאפשרת לדיינגולט לשמור על רגליים טריות מול וומבי המתעייף והקו האחורי הפגוע של הספרס. היא מאפשרת לו לאתר את היד החמה בכל משחק - לרוב זו היד של אלכס קארוסו - ובעיקר היא מאפשרת לו מגוון סגנונות משחק. עד עכשיו הספסל של הת'אנדר קלע יותר מכפול נקודות מהספסל של הספרס, מה שעוזר להם להתמודד עם הקשיים שסן אנטוניו מערימים על שיי, בעוד שמיטש ג'ונסון לא מצליח למצוא תוכנית גיבוי לימים שבהם וומבי, פוקס וקאסל לא במיטבם.

מריחים את הסוף

ביום רביעי הבא סדרת הגמר כבר יוצאת לדרך, מה שמסמל את רגעי השיא של העונה. שניה לפני, כמו בכל שנה בחמש השנים האחרונות, התכנסנו חבורה של משוגעים לדבר כדי להביא לכם את ספר סיכום העונה.

חוץ ממני, תמצאו בנבחרת הכותבים שמות שאתם מכירים ואוהבים: ערן סורוקה, אורן לוי, רועי ויינברג, יונתן קריא, איציק גרינוולד-מבטח (הדורבן), שגיא רפאל, מיכל קארו, שחר צ'קוטאי, רם סולומון וגם את איש הדיסקו, אודי הירש.

הספר הזה סוגר לכם את כל הפינות ומסכם את הסיפורים הכי גדולים של העונה: הקבוצות הגדולות לצד ההפתעות המרעננות, הכוכבים הוותיקים מול הדור הבא, וכמובן – פרק מיוחד שמוקדש לעונה הענקית של דני אבדיה בפורטלנד, יחד עם שאר הישראלים שהצטרפו אליו השנה בליגה.

שימו לב: הספר לא יגיע לחנויות ויימכר אך ורק דרך האתר. במיוחד לקוראי הדיסקו, סידרנו קוד קופון בלעדי – hadisco18 – שיעניק לכם 18% הנחה על כל החנות! הקופון בתוקף עד יום ראשון בחצות, אז אל תיתקעו בלי הספר כשיגיע הבאזר.

לרכישה המוקדמת לחצו כאן

לשאלות, תהיות ומחשבות, אתם מוזמנים לתפוס אותי תחת insignifistats בפייסבוק או בטוויטר (X).