מה עושים עם בעיית הטנקינג ב-NBA?

כולם מדברים פתאום על טנקינג. מה קרה שכולם מדברים פתאום על טנקינג? הרי זו לא תופעה חדשה, ממש לא, היא עתיקה כמו משחק הכדורסל עצמו. מספרים שכבר במשחק של הקבוצה הראשונה שארגן ג'יימס נייסמית', אחד המשתתפים, סמואל הינקי שמו, ניסה להפסיד בכוונה בתקווה שזה יעזור לו לתפוס את המקום הראשון בתור לארוחת הצהריים בקפיטריה. מאז ועד לחודש האחרון זו הייתה התופעה הזו שרוטנים על כך שהיא קיימת וממשיכים הלאה בידיעה שזה לא הולך להשתנות.

מה קרה בחודש האחרון? קרה משהו נהדר: הטנקיסטים התחילו להגזים. לא כל כך מזמן ההסכמה השקטה הייתה שלא משתינים מהמקפצה לפני אפריל, לפני השבועות האחרונים של העונה הרגילה. בשנים האחרונות השתן זלג אל מרץ וצפונה ונוצרה הסכמה שקטה חדשה שאחרי האולסטאר מותר הכל.

השנה הקונצים התחילו עוד לפני האולסטאר, כבר בינואר. הנה יוטה מושיבה את הכוכבים ברבעים אחרונים כדי להפסיד משחקים שהיא מובילה בהם, הנה וושינגטון עולה עם סגל אלמוני לחלוטין כדי לוודא שהיא מפסידה את משחק התחתית מול ברוקלין. לפני יומיים, למשל, אחת הקבוצות עלתה בחמישייה עם שחקנים בשם ג'מאי משאק ולוסון לאברינג, ולרוב המכריע של אוהדי הליגה אין סיכוי לדעת במי מבין משהו כמו שמונה מועמדות אפשריות מדובר (בסדר, אגלה לכם, ממפיס). אלה היו הקשים ששברו את גב הגמל והפכו את הטנקינג לשיחת היום, השבוע והחודש. אפילו בעלי קבוצות הצטרפו לדיון. הנה דעתו הנחרצת של מאט אישביה מפיניקס:

זה נהדר, בין היתר, כי הדיון שנוצר כלל ערעור של האקסיומות עליהן מתבססת ה-NBA, ובמובן מסוים כל הספורט האמריקאי. נראה שלכל אחד יש הצעה איך לשנות את המצב, וחלק מההצעות רדיקליות לחלוטין, מצריכות שינוי יסודי של דברים שהתרגלנו לכך שהם חלק אינטגרלי מהליגה. סביר להניח שההצעות האלה לא יהפכו לחלק מהדיון הממוסד שכבר החל להתרחש, שהשינויים יהיו מינוריים יחסית, אבל עצם הנוכחות שלהן בדיון ציבורי רחב חשובה, נותנת פתח לרענון האופן בו אנו מסתכלים על ליגת הכדורסל הטובה בעולם.

האקסיומות של הספורט האמריקאי

כדי לערער על אקסיומות צריך קודם כל להציב אותן, אז אקדיש את החלק הזה לסקירה קצרה של כמה הנחות מוצא של ה-NBA שהשפיעו על הטנקינג. קודם כל, מה שפחות מובן מאליו במבט מאירופה, הספורט האמריקאי מבוסס על ליגות סגורות, ללא עליות וירידות, המועדונים הקיימים הם מה שיש. זה אומר שבספורט האמריקאי קל יותר לחשוב לטווח הרחוק, אפילו רחוק מאוד, לבנות לשנים קדימה בלי לפחד מלהיות גרועים כרגע. מצד שני, כשאין סנקציה אמיתית על להיות גרוע, לקבוצות החלשות, בין אם הן נמצאות בתהליך בנייה או סתם גרועות, אין על מה לשחק לאורך העונה.

מה שעוד מובן מאליו לאמריקאים ולנו לא זה שהמועדונים לא מפתחים שחקנים בעצמם, אין בספורט האמריקאי מחלקות נוער. מי שאחראית על פיתוח השחקנים זו מערכת החינוך: בתי הספר ולאחר מכן המכללות. השאלה המתבקשת היא איך מתרחש המעבר ממסגרות החינוך למועדונים, והפתרון המרכזי לכך הוא שיטת הדראפט. בשיטה הזאת, כל שנה המועדונים בוחרים את השחקנים הרלוונטיים לפי סדר בחירה שמתבסס על חוקים מסוימים שמשתנים בין ענפים ותקופות. ההשלכה הבסיסית ביותר של שיטת הדראפט הוא שזכות הבחירה לא שייכת לשחקנים אלא למועדונים. שחקן מוכשר שרוצה להיכנס לליגה לא יכול לבחור לאיזו קבוצה להצטרף, הוא מעמיד את עצמו לבחירה בדראפט ומצטרף לקבוצה שבוחרת בו (יש דוגמאות בודדות לשחקנים שהצליחו לכפות את רצונם על הקבוצות, אבל הם היוצאים מן הכלל שמעידים על הכלל).

קובי בראיינט, היוצא מהכלל שלא מעיד על הכלל. תמונת AI

הסיבה המרכזית לכך ששיטת הדראפט נבחרה להיות הדרך המרכזית בה שחקנים מגיעים לליגות האמריקאיות היא רצון ליצור שוויוניות בין המועדונים. אם לשחקנים הייתה בחירה היכן לחתום, סביר להניח שבאופן עקבי הכשרונות המבטיחים ביותר כל שנה היו חותמים בקבוצות של השווקים הגדולים, של הערים הכי אטרקטיביות, העשירות ביותר, המצליחות ביותר. זה היה יוצר אי שוויון עקבי בו הפער בין הקבוצות עם תנאי הפתיחה הטובים לאלו עם תנאי הפתיחה הרעים רק יתרחב כל הזמן.

אבל בליגות השונות לא הסתפקו בכך. שיטת הדראפט נבנתה כך שבכל שנה, לקבוצות החלשות ביותר יש את הסיכוי הגבוה ביותר לבחור במקומות הגבוהים ביותר, וכך לקבל הזדמנות להחתים את השחקנים המוכשרים ביותר ולצמצם פערים באופן מיידי. ההגיון שמאחורי הרעיון הזה הוא שכך תיווצר ליגה דינמית, בה הקבוצות שחלשות כרגע יקבלו את כוכבי העתיד, ותהיה להן הזדמנות להיות רלוונטיות למאבקי הצמרת בעוד כמה שנים, בזמן שקבוצות ההווה ייחלשו ויזדקנו. כך אמור להיווצר מעגל שבו קבוצות לא יישארו באופן קבוע בצמרת או בתחתית, ושתמיד תהיה תקווה לשיפור בעתיד הנראה לעין. זה מאפיין מעורר קנאה של הספורט האמריקאי, במיוחד בהשוואה למודל הליגות באירופה, ברובן מספר מצומצם של קבוצות מתמודדות כל שנה על האליפות בזמן שאוהדי רוב הקבוצות לא יכולים אפילו לפנטז על הצמרת הגבוהה לאורך עשורים שלמים. מארק קיובן, בנסיון שלו להגן על הטנקינג, התייחס בעיקר לתקווה:

הנקודה לגביה קיובן בהחלט צודק היא שאוהדי הקבוצות שמבצעות טנקינג בדרך כלל שמחים על כך ורוצים לראות את הקבוצה שלהם מפסידה בשנה מסוימת כדי להגדיל את הסיכוי להשיג בחירה גבוהה. זה מה שמאפשר להם תקווה לשינוי בעתיד הקרוב, במיוחד בשנים בהם הדראפט נראה מבטיח במיוחד, כמו השנה. 

ההיסטוריה של הטנקינג

השיטה הזו לקביעת סדר הדראפט היא הסיבה לטנקינג. ברגע שמי שמתוגמלות הן הקבוצות החלשות ביותר, יש למועדונים תמריץ להפסיד. ב-NBA התמריץ גדול יותר מאשר בענפים כמו פוטבול ובייסבול, כי בכדורסל המשמעות של כוכב-על אחד היא הגדולה ביותר, זה הענף בו הכי קל לבנות מאפס קבוצה לאליפות סביב שחקן בכיר אחד. אני משער שכאשר השיטה הזאת נהגתה, ההנחה הייתה שרוח הספורט תגבר על השיקולים הפרקטיים. זה בסדר שמנהלים יבצעו מהלכים שמחלישים את הקבוצה בהווה. זה בסדר ואפילו נכון שקבוצות בינוניות יעדיפו ללכת למהלך של בנייה מחדש, יעבירו את השחקנים הבכירים שלהן בהווה תמורת נכסים עתידיים, ובעיקר ינסו לתפוס מקום טוב למטה בתקווה להשיג כוכב עתידי. אבל את המשחקים עצמם הקבוצות תמיד ינסו לנצח, כי זה מה שמקצוענים עושים.

ברמה מסוימת זה נכון. לכל אורך שנות הטנקינג, אם יש משהו שלא קרה זה ששחקנים עלו לשחק במטרה להפסיד את המשחק. הכבוד שלהם לא מאפשר להם את זה. מה שכן קרה זה שמועדונים השביתו שחקנים בכירים, נתנו להם מנוחות מרובות, החמירו פציעות מינוריות, שלחו אותם לבצע פרוצדורות רפואיות שהיו יכולות לחכות לקיץ. מה שעוד החל לקרות זה שמאמנים לא שיחקו עם ההרכבים החזקים ביותר שלהם לדקות משמעותיות, נתנו את הבמה לצעירים לא מוכחים, השאירו את הכוכבים על הספסל במאני טיים. אלה היו המצבים שיצרו צרימה מתמשכת, תחושה של פגיעה ברוח הספורט, בטוהר המשחק.

סיפורים על טנקינג קיימים לאורך רוב שנות ה-NBA. בעשורים הראשונים השיטה הייתה שהבחירה הראשונה מוכרעת בהטלת מטבע בין הקבוצה עם המאזן החלש ביותר במזרח ובמערב, עם הזמן נערכו שינויים בשיטה בנסיון לאזן בין הקטנת התמריץ לטנקינג אגרסיבי לרצון לשמור על שוויוניות. בין 1984-1994 נערכו שורה של שינויים, עד שהתקבעה שיטת הלוטורי בה שלוש הבחירות הראשונות מוגרלות בין הקבוצות שלא העפילו לפלייאוף, כאשר ככל שהמיקום נמוך יותר הסיכוי לזכות בהגרלה גבוה יותר.

ניתן לציין שתי התרחשויות שהשפיעו במיוחד על השינויים בשיטה. הראשונה היא טנקינג אגרסיבי מהרגיל לקראת דראפט 1984 המבטיח (זה של מייקל ג'ורדן, האקים אולג'ואן וצ'ארלס בארקלי, בין היתר), השנייה זו הזכייה של אורלנדו בבחירה הראשונה שנתיים ברציפות, ב-1992 ו-1993, שנתיים שבכל אחת מהן היה כוכב מכללות מבטיח במיוחד: שאקיל אוניל וכריס וובר. הזכייה הכפולה של אורלנדו ייצגה את אחד הפחדים הגדולים של דיוויד סטרן באותה תקופה: ששילוב של מזל ויכולת יאפשר לקבוצה אחת להשתלט על הליגה לשנים ארוכות ולא להשאיר סיכוי לאחרות. הפחד הזה ממשיך להשפיע על ראשי הליגה עד היום.  

תמונת AI

לאחר שינויי השיטה באמצע שנות ה-90' המצב נשאר די קבוע למשך כעשרים שנה. הטנקינג היה תופעה מציקה אבל כזו שנותרה בגבול הסביר. עד שב-2013 פילדלפיה מינתה לתפקיד הג'נרל מנג'ר החדש שלה את סם הינקי. למי שתוהה: כן, מדובר בצאצא ישיר של אותו סמואל הינקי שהמצאתי בפסקה הראשונה. הינקי עשה מה שאף אחד לפניו לא העז, ושלח את הסיקסרס לשנים ארוכות רצופות של טנקינג אגרסיבי, שבא לידי ביטוי במושג התהליך המפורסם. פילדלפיה בנתה סגל מגוחך שנה אחרי שנה. זה לא היה נסיון לבנות מחדש סביב סגל צעיר, היה ברור שהרוב הגדול של השחקנים לא יהיה רלוונטי לעתיד המועדון, המטרה היחידה הייתה להפסיד הרבה מאוד משחקים כדי להשיג בחירות דראפט גבוהות ולצאת מהתקופה הזאת עם כוכב-שניים צעירים. את המטרה הבסיסית הוא השיג.

התהליך של הינקי הפך לאחת התופעות המדוברות של העשור הקודם. המוכנות שלו למשכן חצי עשור, הציניות המוחלטת בבניית הסגל, העובדה שהבעלים נתנו לזה לקרות כל כך הרבה זמן גם כשאוהדי הסיקסרס התמרמרו יותר ויותר על המצב – כל אלה היו חסרי תקדים ב-NBA. זה הוביל לשינוי במפת אחוזי הלוטורי ב-2019, כך שבזמן שלקבוצות החלשות עדיין יש את הסיכוי הגבוה ביותר להשיג את הבחירות הראשונות, הסיכוי ירד משמעותית ביחס לעבר. זה שינוי שאמור היה לשכנע שלא מספיק מתגמל ללכת לבנייה מחדש של שנים ארוכות. ב-2020 נכנס לליגה גם טורניר הפליי-אין, שמכניס יותר קבוצות למאבקי הפלייאוף. השינוי נכנס בעקבות עונת הקורונה והבועה, ונשמר בתקווה שהוא ישכנע יותר קבוצות לנסות להיאבק על הפלייאוף במקום לוותר על העונה.

כיום ניתן כבר להכריז שהשינויים האלה לא עבדו כפי שבפילדלפיה קיוו. למרות כל הנכסים שהצטברו, התהליך הביא לסיקסרס רק את ג'ואל אמביד שהגוף שלו לא שורד פלייאוף שלם. הינקי התפוטר ב-2016 ולא קיבל תפקיד נוסף בליגה, אבל רוחו עדיין שורה על הליגה. ניתן לומר שהוא ניצח במאבק הרעיוני. כיום יותר ויותר מנהלים ומועדונים מרשים לעצמם להיכנס לתהליך של טנקינג אגרסיבי סטייל הינקי, כולל אוקלהומה סיטי שבנתה כך את הקבוצה שמאיימת להשתלט על הליגה לאורך שנים. הבושה הלכה ונעלמה, גם מהאופן בו נבנים סגלים וגם מהאופן בו נותנים לשחקנים בכירים לנוח כשמתגמל יותר להפסיד. עד שבחודש האחרון המחסור הזה בבושה חצה את הרף הניתן להכלה והטנקינג הפך להיות הבעיה הגדולה שכולם מדברים עליה.

גם טורניר הפליי-אין נכשל. הוא לא ממריץ קבוצות מהמקום ה-11 וה-12 להיאבק על המקום העשירי ועל סיכוי קלוש להשתחל לפלייאוף ולחטוף תבוסות מהמדורגת ראשונה. השנה אפילו קבוצות שהיו בתוך העשירייה, כמו שיקגו והקליפרס, ביצעו בדד-ליין מהלכים שהבהירו שהן מוותרות על העונה. לצד המחסור החריג מהרגיל בבושה, זהו היקף הטנקינג שיוצר את הלך הרוח שמשהו חייב להשתנות. נותר יותר משליש עונה, וכבר בין 10-11 קבוצות איבדו בה עניין (לאף אחד לא ברור מה מילווקי רוצה). רוב הקבוצות האלה מנסות להחליש את עצמן גם כדי לתפוס מקום טוב בהגרלת הלוטורי לקראת דראפט שנחשב למבטיח במיוחד, וגם קבוצות שאין להן בחירה השנה, כמו ניו אורלינס והקליפרס, חושבות על העתיד ולא על ההווה. התוצאה היא שלמשך יותר מחודשיים שמרגישים כמו נצח, בליל משחקים ממוצע קשה למצוא יותר מדי משחקים בין שתי קבוצות שיש להן על מה לשחק. 

התחושה כרגע היא שזה לא יכול להמשיך ככה, משהו חייב להשתנות. אודי הירש מסביר למה זה המבחן הגדול של אדם סילבר:

המושג "בעיית הטרמפיסט" לא קשור לספורט, אבל תקף למשבר הטנקינג ב-NBA. ההסבר פשוט: קבוצה מסוימת באוכלוסיה נהנית משירות מסוים בלי לשאת בעלות עליו, בעוד חלק גדול מהאוכלוסיה נושא בעול התשלום - כולל מימון הטרמפיסטים שהשתמטו מתשלום (או מתרומה אחרת למאמץ המשותף). כל עוד בליגת הכדורסל הטובה בעולם היו מדי עונה טרמפיסט או שניים, שמפסידים בכוונה כדי לשפר מיקום בדראפט, ועדיין קיבלו נתח בהכנסות הליגה, לכולם היה נוח להעלים עין. התקלה בטנקינג העונה הוא ששליש ליגה מנסה להפסיד כדי לשפר עמדות בדראפט המעולה של 26, והמוצר כולו נפגע. לא רק שחלק משמעותי מהמשחקים הפך בלתי ניתן לצפייה - גם התדמית של הליגה, ובעיקר של הקומישינר, אדם סילבר, ספגה מכה קשה. לפתע נזכרים בכל הפודקאסטים בהם נטען שפרט להרחקתו של דונלד סטרלינג מהקליפרס, ליורש של דיוויד סטרן אין הישגים משמעותיים. בתקופתו החמיר לא רק הטנקינג, אלא גם צצו בעיות הימורים, הפציעות הקשות נערמות והלואד מנג'מנט מקרקע את הכוכבים. גם רעיון הפליי אין כתרופה לטנקינג קרס בקול גדול. כדי לסבך את העניינים, הקבוצות, כולל אלו שרוצות להפסיד, משלמות את שכרו של מי שאמור לגרום להם לשנות את דרכן - והבעלים העשירים כקורח כבר לא מתרגשים מקנסות של חצי מיליון דולר. בשורה התחתונה, הטנקינג מסכן את המורשת של מי שנחשב ממש לא מזמן למנהל מוצלח. היכולת להפסיק לתגמל את הטרמפיסטים תגדיר את הקדנציה שלו.

מה אפשר לעשות

אז מה יקרה עכשיו? אחת האפשרויות היא שלא יקרה כלום, שהדיון ידעך, הפלייאוף יתחיל וכולם ישכחו מהחצי השני של העונה הרגילה. אבל נראה שתחושת המיאוס עברה את המסה הקריטית שאחריה לא ניתן להשאיר את המצב ללא תגובה. חיזוק לכך התקבל בימים האחרונים, עם דיווח על שורה של צעדים שהליגה חושבת עליהם במטרה להילחם בטנקינג:

בזמן שעוד לא ידוע אם ומה מהרעיונות שמוצעים בציוץ של שאמס ייצאו לפועל, הם עוזרים להבין את קו המחשבה של הליגה כרגע. קודם כל, חשוב מה אין פה, שזה ערעור של אקסיומות. כל השינויים האלה קשורים להמשך הרצון לאזן בין שוויוניות להקטנת התמריץ להפסדים, אף אחד מהם לא שובר את הכלים. אבל אלה גם לא שינויים זניחים, לא עוד שינוי בפרופורציות האחוזים בלוטורי, יש כאן הבנה שצריך למצוא פתרונות יצירתיים לבעיות מהותיות.

רוב ההצעות כאן הן נסיונות להפוך את הטנקינג האגרסיבי לפחות משתלם, במיוחד בחלק האחרון של העונה. לא אעבור אחת אחת על כל הצעה, חלקן מעלות סימני שאלה מיידיים וסביר שלא יקרו. מבין ההצעות שמנסות להילחם בטנקינג בסוף העונה, מעניינת במיוחד האפשרות להקפיא את סיכויי הלוטורי כך שהם יתבססו על המאזן בשלב מסוים בעונה, למשל בדד-ליין. גרסה מורכבת יותר של הרעיון הזה כוללת את האפשרות שאחרי התאריך הזה נצחונות דווקא יתוגמלו בעלייה באחוזי הסיכוי. ההגיון של הצעה כזאת הוא שבחלק הראשון של העונה לרוב הקבוצות יש תקווה והן נותנות הזדמנות לסגל הקיים, לכן סביר שלא נראה טנקינג אגרסיבי בדצמבר באותה רמה שהוא מתקיים בפברואר ומרץ.

יש ברשימה הזאת גם נסיון לפתור בעיות נקודתיות. המחשבה להגביל הגנות על בחירות שמועברות בטרייד קשורה לכך שיש השנה שתי קבוצות, וושינגטון ויוטה, שהבחירה שלהן מוגנת טופ 8 וזה יוצר תמריץ חזק במיוחד לתפוס את אחד מהמקומות האחרונים ולוודא שהבחירה הזאת לא הולכת לאיבוד. זאת אכן בעיה, אבל גם הגבלה על הגמישות בטריידים בעייתית ותקשה על מהלכים בהם קבוצות מוותרות על בחירות גבוהות. הרעיון שקבוצות לא יוכלו לבחור בטופ 4 בשנה שאחרי שהגיעו לגמר האיזורי קשורה לעונה הנוכחית של אינדיאנה, ולמצב בו קבוצה חזקה מאוד מנצלת פציעה של הכוכב שלה כדי לבצע טנקינג אגרסיבי, להשיג בחירה גבוהה וליצור לעצמה יתרון משמעותי לשנים ארוכות. יש לכך תקדימים מהעבר שבהמשך אתייחס אליהם.

מנצלת את הפציעה לטנקינג אגרסיבי, אינדיאנה. תמונת AI

מחשבות תיאורטיות על שינויים רדיקליים

בזמן שהשינויים, אם יקרו, כנראה יהיו מהסוג שהוצע בציוץ של שאמס, בדיון על הטנקינג עלו גם הצעות הרבה יותר מרחיקות לכת. זו הזדמנות טובה לדיון תיאורטי על שינויים רחבים יותר שאולי בעתיד יישקלו יותר ברצינות. הדרך הטובה ביותר לגשת לדיון הזה היא לעבור על האקסיומות של ה-NBA והספורט האמריקאי מההתחלה ולהבין מה אפשר לשנות ומה לא.

אקסיומה שבוודאי לא תשתנה היא המודל האמריקאי בו הכשרת הספורטאים מתרחשת במסגרות החינוך ובמועדונים יש רק קבוצות בוגרים. אין שום תשתית לשינוי כזה. גם מודל הליגות הסגורות שלא כוללות ליגות משנה, עליות וירידות לא ישתנה. בדיונים מקוונים בארץ עלתה מדי פעם המחשבה שהפתרון לטנקינג הוא להכניס ל-NBA אפשרות של ירידת ליגה, אבל למיטב ידיעתי זה מעולם לא הוצע ברצינות ע"י איש תקשורת אמריקאי. אם יהיה רצון, ניתן לחשוב על ליגת הפיתוח כתשתית אפשרית לליגת משנה אמיתית. אבל לא יהיה רצון. נקסט. 

אקסיומה שכן יש כאלה שמערערים עליה היא של שיטת הדראפט. בעבר עלה בסוג של רצינות רעיון להחליף את הדראפט בגרסה מסוימת של שוק חופשי עם מגבלה על הסכומים שרוקיז יכולים להרוויח. ניתן לארגן את זה כך שלקבוצות החלשות תהיה אפשרות להציע חוזים גבוהים יותר וכך כן יהיה להן יתרון. אבל במבנה הזה הבחירה עוברת לשחקנים הצעירים, מה שמגדיל מאוד את הסכנה לחוסר שוויון קבוע. ויקטור וומבניאמה, למשל, היה יכול להחליט שהוא מוכן לוותר על כסף בחוזה הראשון שלו כדי לחתום בקבוצה הטובה בליגה, או במועדון כמו הלייקרס שגם ככה משיג בסוף את רוב השמות הגדולים. לכן אני מתקשה לראות תסריט בו אפשרות כזאת נשקלת ברצינות.

נשארנו עם אקסיומה אחת שהאפשרות לערער עליה מעניינת יותר. זו האקסיומה ששיטת הדראפט צריכה להיות מוטה כלפי הקבוצות החלשות ביותר באותה שנה. כזכור, שיטת הדראפט תורמת לשוויוניות בשתי דרכים, בכך שהקבוצות בוחרות בשחקנים ולא להיפך ובכך שלקבוצות החלשות יש יותר סיכוי לבחור גבוה. אבל אולי החלק הראשון מספיק? אולי לא חייבים שכל שנה הקבוצות החלשות יהיו אלה שמקבלות את הבחירות הגבוהות? אולי החסרון בתמריץ להפסיד גדול יותר מהיתרון?

ההצעה המעניינת ביותר שאני מכיר שמערערת את האקסיומה הזאת, ובעצם מבטלת את התמריץ להפסיד, נקראת הגלגל, והגה אותה באמצע העשור הקודם מייק זארן מהצוות הניהולי של בוסטון. להצעה הזו יש כמה גרסאות, כאשר הרעיון הבסיסי הוא שסדר בחירות הדראפט ייקבע 30 שנה קדימה (בהתאם לכמות הקבוצות בליגה) ללא קשר למאזן הקבוצות. לאורך שלושים השנים כל קבוצה תבחר פעם אחת בכל מקום בדראפט, כך שברצף של חמש שנים לכל קבוצה תהיה בחירה אחת במקומות 1-6, אחת במקומות 7-12 וכן הלאה. כל קבוצה תדע באיזה מקום היא בוחרת ב-30 השנים הקרובות. 

הצעת הגלגל היא כנראה ההצעה המהפכנית ביותר שנידונה ברצינות ברחבי הליגה, גרסאות שונות שלה הוצגו לאנשי הליגה ומנהלי הקבוצות. הדיון העכשווי על בעיית הטנקינג העלה מחדש את הרעיון הזה, כאשר קווין אוקונור מיאהו פירט בהרחבה הצעה שמעט מסבכת את המודל הבסיסי וכוללת הגרלה, אבל הרעיון הבסיסי של רנדומליות וניתוק התלות במאזני הקבוצות נשמר. בעוד שאין אינדיקציה לכך שיש כרגע מומנטום לשינוי רדיקלי כל כך, אני מוכן להמר שאם יהיה שינוי רדיקלי בשיטת הדראפט הוא יתבסס על הרעיון הזה.

לא אכנס כאן לשלל ההשלכות של הצעת הגלגל, אציין שהשפעה מרכזית תהיה על השימוש בבחירות דראפט עתידיות בטריידים (לכן ההצעה בכל מקרה לא תוכל לצאת לפועל לפני שהתחייבויות עתידיות מסתיימות, שזה אומר כשבע שנים אחרי שמחליטים עליה). לא אפרט גם על ביקורות על ההצעה, למשל האפשרות שפרוספקטים בכירים יתזמנו את כניסתם לליגה לשנה בה קבוצה שהם מעוניינים בה בוחרת ראשונה. אני מאמין שכל הסוגיות פתירות, ושהשאלה אם הצעה כזאת יכולה להתקבל יום אחד תלויה בשאלה האם אנחנו מסוגלים להפסיק לפחד מפגיעה אפשרית בשוויוניות. אז אנסה לשכנע שזה לא צריך להיות עד כדי כך מפחיד.

כיוון אחד של החשש קשור לנמושות הליגה שלא יצליחו לצאת מהמצב שלהן. הטיעון הנגדי הטוב ביותר הוא שאנחנו רואים יותר ויותר מקרים בהם הטנקינג הופך להיות התמכרות, של מועדונים שמנסים עוד שנה ועוד שנה ועוד שנה להשיג את השחקן האחד שישנה את גורלם. בזמן הזה השחקנים המוכשרים שהן בחרו לאורך השנים האלה לא לוקחים חלק בקבוצה תחרותית, לא לומדים איך לנצח משחקים ורבים מהם פשוט לא משתפרים ככה. הטנקינג הופך גם לתירוץ מוצלח של מנהלים גרועים. בשיטת הגלגל לא יהיו תירוצים. עדיין יהיה מקום לתהליכי בנייה מחדש, כולל לטריידים על שחקני הווה תמורת צעירים ובחירות עתידיות, אבל לא תהיה סיבה לא לנסות לבנות קבוצה מנצחת. פיניקס היא דוגמא טובה לקבוצה שפירקה בקיץ את החבילה, ובמקום להתרסק מצאה את הדרך שלה לקבוצה לגיטימית עם מאמן מרענן וסגל מחויב.

תמונת AI

לפיניקס אין תמריץ להפסיד כי היא העבירה את כל הבחירות שלה שנים ארוכות קדימה, אז היא מנצחת (מה גם שאת דעתו של מאט אישביה על טנקינג ראינו מקודם). זה לא יעבוד לכולן (גם לניו אורלינס אין תמריץ להפסיד וזה לא עוזר לה), אבל יהיו קבוצות שיגלו שיש כל מיני דרכים לנצח משחקים ב-NBA, לא בהכרח עם הכוכבים הכי גדולים.

הכיוון השני של החשש מגיע מהצד השני, מהפחד שקבוצה גדולה תשיג פרוספקט גדול, תשתלט על הליגה לשנים ארוכות, תייאש את כל השאר ותעלים את התחרותיות. איך הליגה הייתה מתמודדת, למשל, עם מצב בו בדראפט של ויקטור וומבניאמה היה תורה של אוקלהומה סיטי לבחור ראשונה? התשובה היא שהסיכוי שכזה דבר יקרה קלוש, ושגם בשיטה הנוכחית זה יכול לקרות בזכות בחירות שקבוצות עדיין חייבות ל-OKC. תקדימי העבר יכולים לעזור לשכנע שהאפשרות הזאת לא כל כך מפחידה.

סיבה מרכזית לכך היא שהרוב הגדול של הבחירות הגבוהות מאוד, כולל הבחירות הראשונות, לא מבטיחות סופרסטאר בכיר. בין 2005-2019 הבחירות הראשונות בדראפט היו אוסף של באסטים, הימורים כושלים ושחקנים שפציעות מנעו מהם למצות את הפוטנציאל שלהם. בשנים האחרונות נבחרו ראשונים כמה שחקנים מבטיחים יותר, אבל עוד נצטרך לראות אם הם מסוגלים להתמיד. מאז 2019 הייתה רק עונה אחת בה ה-MVP היה שחקן שנבחר בטופ 10 בדראפט. ככל שהבחירה גבוהה יותר הסיכוי להשיג שחקן טוב גדל, אבל שחקנים שממש משנים גורלות של מועדונים ניתן למצוא גם בבחירה ה-11, למשל. 

במילניום הנוכחי היו שני מקרים של קבוצות גדולות שזכו בבחירה השנייה בדראפט: דטרויט ב-2003 וגולדן סטייט ב-2020. הן בחרו שניים מהבאסטים הגדולים בתולדות הדראפט: דרקו מיליצ'יץ' וג'יימס וייסמן, מה שמוכיח שגם כשקבוצה גדולה מקבלת בחירה גבוהה זה ממש לא מבטיח שהיא תשיג שחקן איכותי. שתיהן, אגב, זכו באליפות תוך שנתיים. זוכרים את אורלנדו שזכתה פעמיים ברציפות בבחירה הראשונה בשנות ה-90'? היא השתמשה בפעם השנייה לטרייד בו היא צרפה לשאקיל אוניל את פני הארדווי. הצמד נראה נהדר לכמה שנים והגיע לגמר, אבל אז פני החל להיפצע ושאקיל עבר ללייקרס. אז אורלנדו ממש לא השתלטה על הליגה גם כשהברק היכה פעמיים. 

דרקו מיליצ'יץ', זוכרים?

הדוגמא המרתיעה ביותר היא סן אנטוניו שניצלה פציעה של דיוויד רובינסון לעונת טנקינג בה היא בחרה בטים דאנקן. ניתן לטעון שהספרס הפכו לקבוצה הטובה ב-NBA ב-20 השנים הבאות. אבל הם ממש לא השתלטו על הליגה, אלא זכו בחמש אליפויות בלי אף ריפיט. רק אליפות אחת הושגה עם הסגל המקורי, לאחר מכן הם נעזרו בהברקות דראפט, בבניית סגל חכמה ובמאמן היסטורי כדי לבנות את הקבוצות הגדולות הבאות. באופן כללי, במילניום הנוכחי הקונספט של השתלטות על הליגה חלף מהעולם, וזה רק הולך ונהיה קשה יותר. אם OKC הייתה משיגה את וומבי, או תשיג את אחד משלושת הגדולים הנוכחיים, היא עדיין תצטרך לקוות שכל השחקנים הבכירים יהיו בריאים ותוך כמה שנים תגיע למצב בו היא לא יכולה לשלם לכל הכוכבים וצריכה למצוא פשרות יצירתיות. הסיכוי שמישהי תשתלט על הליגה בסגנון שיקגו של הניינטיז קלוש. ובעצם, הניינטיז עם שיקגו זו לא התקופה שכולם מתגעגעים אליה? 

כאמור, אני לא חושב שבעתיד הקרוב נראה שינויים רדיקליים ב-NBA, כאלה שיערערו אקסיומות. כל החלק האחרון של הכתבה הוא ניסוי מחשבתי, תרגיל בדמיון של עתידים אפשריים כדי שכל אחד ינסה להבין מה לדעתו הכרחי במצב הקיים ומה בר שינוי. אבל אולי אם יותר ויותר אנשים יפסיקו לפחד משינויים רדיקליים, וקבוצות ימשיכו לבצע טנקינג חסר בושה, יהיה יותר סיכוי לשינוי משמעותי במחזור הדיונים הבא. בינתיים, נחכה לראות אילו שינויים קטנים יותר יקרו ועד כמה הם ישפיעו.