לקראת משחק 7: האם וומבי מסוגל לעצור את תנועת המטוטלת?

משחק 7. בין אוקלהומה סיטי לסן אנטוניו. שתי הענקיות יסיימו הלילה את הסדרה ביניהן בדרך היחידה שראויה, במשחק אחד על כל הקופה. זה יהיה המשחק ה-12 בין הקבוצות השנה, כך שמדובר ביריבות מושבעות שמכירות אחת את השנייה באופן אינטימי, יודעות אחת על השנייה יותר מכפי שהגיוני לדעת. למרות זאת, קשה מאוד לצפות מה יהיה במשחק 7, גם בגלל שמדובר בקבוצות צעירות שעדיין לומדות להכיר גם את עצמן במצבים האלה, במיוחד סן אנטוניו. לקראת משחק 7 סיכמתי את המגמות המרכזיות עד כה, תוך התמקדות בשני הכוכבים הגדולים, שניהם עומדים במוקד המאפיין הבולט של גמר המערב עד כה: התנודתיות שלו.

קצת מספרים

הסדרה הגנתית, אבל לא ברמה מוגזמת. היעילות ההתקפית של הספרס היא 111.1, של הת'אנדר היא 107.7. באופן מעניין, היעילות ההתקפית של הספרס בהפסדים מעט גבוהה יותר מאשר בנצחונות. ההבדל הגדול הוא בצד השני. היעילות של OKC בנצחונות היא של 124.4, יותר גבוהה מההתקפה הטובה בעונה הרגילה. זה קורה בזכות משחק המסירות המרשים, 71.8 אחוזים מהסלים של האלופה בנצחונות הם מאסיסטים, וזה מוביל לאחוז קליעה משוקלל של 62. אלה נתונים יותר גבוהים מאלה של הניקס מול קליבלנד. כשזה עובד זה מרהיב, כפי שאודי הירש מראה בעמוד שלו:

בהפסדים, לעומת זאת, היעילות של OKC היא של 91.7, הרבה הרבה יותר נמוך מההתקפה החלשה בעונה הרגילה. אחוז הסלים מאסיסטים יורד ל-65.1 ואחוז הקליעה המשוקלל מתרסק ל-46.8. 

זה מעניין, כי זה לא אינטואיטיבי. סן אנטוניו חסרת הנסיון הייתה אמורה להיות הקבוצה התנודתית יותר, והיא גם נראית תנודתית מאוד במהלך המשחקים. אחד ההסברים הוא שהתנודתיות של הספרס באה לידי ביטוי יותר בהגנה מאשר בהתקפה. בימים הטובים שלה היא כל כך חדה ואינטנסיבית בהגנה שהיא לוקחת להתקפת הת'אנדר את כל האופציות הטובות שלה. כאשר הגנת הקו הראשון פלוס העזרה של ויקטור וומבניאמה על שיי גילג'ס אלכסנדר מספיק טובה, שאר השחקנים לא צריכים להביא עזרה מוגזמת והמחסור בשחקנים יוצרים בסגל הבריא של מארק דייגנולט נחשף. זה ממש לא כל הסיפור בצד הזה של המגרש, אבל זה בהחלט חלק חשוב ממנו.

נתוני היעילות הקבוצתיים מפתיעים, כי התחושה היא שהשחקן הכי תנודתי בסדרה הוא וומבי. בנצחונות הוא חייזר בלתי ניתן לעצירה, קולע 34 נקודות ב-51.5 אחוזים מהשדה, 44.4 אחוזים משלוש ו-92.3 אחוזים מהעונשין, בהפסדים הוא יצור אנושי שקולע 22.3 נקודות ב-43.5 אחוזים מהשדה ו-29.4 אחוזים משלוש (אחוזי העונשין נשארים מעולים). לכן מפתיע שהפערים האלה לא משפיעים מבחינה סטטיסטית על התקפת הספרס, וזה כנראה מהמקרים בהם הסטטיסטיקה משקרת. סן אנטוניו היא קבוצה שונה כאשר וומבי חד וכאשר הוא לא חד. הרבה מההבדל בא לידי ביטוי בהגנה, קודם כל בהגנה של וומבי עצמו, אבל גם למשחק ההתקפה יש הרבה יותר תכלית כאשר ניתן להפעיל את האיש הגדול.

המספרים מראים שגם הכוכב בצד השני תנודתי מאוד בין נצחונות להפסדים. שג"א קולע בנצחונות 29.3 נקודות ב-41.7 אחוזים מהשדה, 40 אחוזים משלוש ולא פחות מ-97.1 אחוזים מהעונשין על 11.7 זריקות, הוא מוסיף 10 אסיסטים על 3 איבודים. בהפסדים הוא צונח ל-19.3 נקודות ב-33.9 אחוזים מהשדה, 15.4 אחוזים משלוש (!) על 4.3 זריקות, 94.7 אחוזי עונשין אבל רק על 6.3 זריקות ו-7.7 אסיסטים על 3.3 איבודים. המספרים בהפסדים הם של חצי מהמשחקים בסדרה, נתון שחשוב להזכיר כשמדובר במספרים חלשים כל כך וב-MVP שנה שנייה ברציפות שכנראה נחשב לשחקן הטוב בעולם ברגע זה. משחק 5 מדגים איך זה נראה כשזה עובד מבחינת שג"א:

https://www.youtube.com/watch?v=rcMv8CSYLMs

התנודתיות של שג"א לא מוחשית כמו זו של וומבי, שממש נראה שחקן אחר כשהוא טוב וכשהוא לא טוב ביחס לעצמו. אחת הסיבות לכך היא שהתנודתיות של שג"א תלויה הרבה יותר בהגנה עליו מאשר זו של וומבי, לפחות מאז המשחק השני בו OKC מצאה דרך טובה לשמור עליו. לא תמיד קל להבין מה הביצה ומה התרנגולת במצבים האלה. האם שג"א מעט איטי יותר ופחות מדויק מהרגיל, ולכן ההגנה מצליחה לגרום לזריקות שלו להיראות קשות יותר במשחקים מסוימים, או שזו ההגנה שמהירה ומדויקת יותר ולכן היא מצליחה. בכל מקרה, אפילו מול הגנה כל כך טובה מותר לצפות משג"א להיות יעיל יותר גם בימים הפחות טובים.

תנועת המטוטלת

המשחק הראשון בסדרה היה קלאסיקה מיידית עם שתי הארכות והשלשה ההיא של וומבי, חלק מהסיפור של הסדרה הוא שזה היה המשחק הצמוד האחרון בה. שאר המשחקים נעו בין נצחונות די קלים לבלו-אאוטים, היה כל כך הרבה גרבג' טיים בסדרה הזאת שיש בה ציר עלילה סביב מייסון פלאמלי וביסמאק ביומבו. מה שעוד יותר בולט זה שמאז המשחק השלישי אנחנו נמצאים בתנועת מטוטלת בה המפסידה במשחק הקודם היא זו שמשתלטת על המשחק הבא.

תנועת המטוטלת היא, קודם כל, עדות לאינטנסיביות של הסדרה. שתי הקבוצות כל כך פיזיות, ההגנות שלהן כל כך טובות, כדי לתפקד מולן ברמה בסיסית צריך הרבה מאוד כוחות פיזיים ומנטאליים. עושה רושם שקשה מאוד לגייס את הכוחות האלה משחק אחרי משחק, ונוצר מבנה בו כל אחת מהקבוצות מתחברת למשחק אחד ומרפה במשחק הבא, ומכיוון שזה קורה לסירוגין נכנסנו לרצף של משחקים חד צדדיים, כל פעם לכיוון אחר.

הנצחונות של הספרס במשחק 4 ו-6 היו חד צדדיים במיוחד, גם בגלל שאוקלהומה סיטי ויתרה עליהם יחסית מהר. זה משהו שראינו אותה עושה גם בסדרות הארוכות של העונה שעברה, מול דנבר ואינדיאנה, מורידה הילוך באופן משמעותי במשחק 6 כדי לשמור כוחות למשחק 7. בסדרות ההן היא השיגה את נצחון החוץ במשחק 4, מול הספרס היא השיגה אותו במשחק 3 לכן הרשתה לעצמה להרפות גם במשחק 4. 

על פניו זה לא אמור להיות כל כך קיצוני, קבוצה לא אמורה לוותר בכזו קלות על שני משחקים בסדרה של הטוב מ-7. לא חסרות דוגמאות לקבוצות שסגרו פיגורים יותר גדולים מאלה שבהם OKC החלה להוריד הילוך ודייגנולט החל להשתמש יותר במחליפים, כולל בסדרה המקבילה במזרח. אבל אולי לשם זה הולך. אולי ברמת האינטנסיביות של סדרות בין שתי קבוצות איכותיות כיום, הדרך ההגיונית להתנהל היא בריכוז מאמצים למשחקים מסוימים והרפיה באחרים. במיוחד בגמר האיזורי בו משחקים כל יומיים אחרי ששתי הקבוצות כבר עברו שתי סדרות. אם OKC תשלוט במשחק 7, כנראה נחמיא לניהול הסדרה שלה, לכך שהשתמשה באנרגיות שלה באופן אידיאלי כדי לשמור על היתרון שהשיגה במשחק 3 למרות הפציעות של שני היוצרים המשניים המרכזיים שלה.

נטרול הדדי

תנועת המטוטלת בסדרה הזאת קיצונית במיוחד גם בגלל ששתי הקבוצות למדו להקשות מאוד על הלחם והחמאה של היריבה. סן אנטוניו הגיעה לסדרה כשהיא בוסרית מכדי שיהיו לה לחם וחמאה ברורים, דרך עקבית בה היא משיגה נקודות קלות גם מול יריבות חזקות. במשחק הראשון היא מצאה את הדרך הזאת: השליטה בצבע של וומבניאמה, בעזרת ריבאונד התקפה, לובים ותפיסת עמדה על שחקנים נמוכים. החל ממשחק 2 דייגנולט זרק לפח את התוכניות המוקדמות ועבר להתמקד במניעת הנקודות של וומבי בצבע. 

זה עובד. אחרי שבמשחק הראשון וומבי קלע 12 סלים מתחת לסל, בחמשת המשחקים הבאים הוא קלע בממוצע ארבעה סלים כאלה. התנודתיות ביכולת שלו קשורה גם לכך שכדי להשתלט על משחקים בהתקפה מאז המשחק הראשון הוא צריך לקלוע מבחוץ ולתקוף שומרים טובים וגבוהים עם הפנים לסל, ואת זה הוא עוד לא עושה בהצלחה בעקביות. מה יקרה ל-NBA כאשר הוא ילמד כן לעשות את זה בעקביות? זאת כבר בעיה של העתיד, נדחיק אותה בינתיים. משחק 6 הוא דוגמא טובה לאיך נראה משחק דומיננטי של וומבי בסדרה הזאת מאז המשחק הראשון:

https://www.youtube.com/watch?v=PUdM7o80k-k

הלחם והחמאה של OKC אלו הבידודים של שג"א, ובמיוחד הזריקות מחצי מרחק. סן אנטוניו הגיעה מוכנה להתמודדות עם המהלך הקטלני הזה. עם שורה של שומרים איכותיים שלא קונים את ההטעיות שלו ויודעים להפריע להרבה מהזריקות, עם העזרה של וומבי שחלק מהזמן נמצא בסוג של איזורית משלו כדי להישאר בעמדת עזרה טובה, ועם עזרה ברמות משתנות מהשחקנים שמסביב. גם זה עובד. הזריקות של שג"א מחצי מרחק נראות קשות מהרגיל ונכנסות באחוזים נמוכים מהרגיל (מ-54.9 בעונה הרגילה ל-38.3 בסדרה), ובזכות הנוכחות של וומבי הוא כמעט לא מגיע לצבע וקולע באחוזים נמוכים ביחס לעצמו כשהוא מגיע.

השאלה היא לא רק אם קבוצה מצליחה לנטרל את המהלך המרכזי של היריבה שלה, השאלה היא גם מה המחיר. בסיבוב הקודם הלייקרס שלחו דאבל-טים אגרסיבי אל שג"א. זה כמובן נטרל אותו כסקורר, אבל פתח את כל שאר משחק ההתקפה של הת'אנדר, קבוצה שלמדה למקסם יתרונות מספריים שנוצרים עקב ההתמקדות ההגנתית בשג"א. המאבק המעניין באמת בסדרה הוא מתי ההגנה של הספרס מצליחה להקשות על שג"א בלי לשלם מחיר מוגזם מסביב ומתי לא. בתקציר כל המהלכים של שג"א במשחק 6, המשחק החלש שלו בסדרה, ניתן לראות כמה קשה עבורו כל זריקה ואיך ההגנה לא צריכה להגזים בעזרה עליו רוב הזמן:

בצד השני, המעבר של OKC להרכבים גבוהים רוב הזמן, ולשימוש באיזיאה הרטנשטיין כשומר המרכזי של וומבי, לא גבה מחיר משמעותי. ההרכב הגבוה עוזר להקשות גם על הכלי ההתקפי המרכזי השני של הספרס, על יכולת החדירה של הגארדים. סטפון קאסל מגיע כמה פעמים במשחק לטבעת, אבל בתמונה הגדולה הגארדים לא משתלטים על משחקים בעקביות כפי שעשו בעונה הרגילה. סן אנטוניו כן מגיעה לכמות יפה של מבטים טובים משלוש, גם בגלל ההתכווצות והכבדות היחסית של ההרכבים הגבוהים של OKC, אבל לא מענישה מספיק כדי לגרום לדייגנולט לשנות משהו. מחיר אפשרי נוסף היה שהנוכחות של הרטנשטיין בהתקפה תקל על וומבי לאטום את הצבע בהגנה, אבל הרטנשטיין קולע מספיק פלואטרים ותורם מספיק לשטף ההתקפי כדי שגם זו לא תהיה בעיה קשה מדי.

בסוף הרבה מתנקז לוומבי, אבל לא הכל

אז מה יהיה במשחק 7? לפי תנועת המטוטלת, אמור להיות תורה של OKC לשלוט בעניינים, וזו לחלוטין אפשרות סבירה, אולי הכי סבירה. אבל הגורם הדומיננטי ביותר בסדרה הוא ויקטור וומבניאמה, והתחושה היא שזה תלוי קודם כל בו, גם כי כאשר הוא טוב הוא סוחף אחריו את כל הקבוצה. עוד לא קיבלנו עדות לכך שהוא מסוגל לייצר שני משחקים גדולים ברצף בסדרה האינטנסיבית הזאת, ומאז המשחק הראשון לא היה לו משחק טוב בחוץ.

אבל הכל חדש כשמדובר בוומבי. האלמנט הפסיכולוגי הוא החלק המסתורי, זה שלא ניתן להסביר ולא לחזות. מה גורם לשחקן להיות כל כך חד ומדויק יום אחד, וכל כך לא מרוכז יומיים לאחר מכן? מה הדבר הזה ששחקנים גדולים לומדים על עצמם עם השנים שמאפשר להם להיות קרובים לשיא כמעט כל הזמן? המשחקים החלשים של וומבי בסדרה הזאת הבהירו שגם חייזרים משלמים שכר לימוד, השאלה הגדולה לקראת משחק 7 היא האם החייזר המסוים הזה סיים את התשלומים או שנשאר לו עוד אחד. בין היתר, זה גם משחק 7 ראשון של וומבי. מצד אחד זה הכי הרבה לחץ שהוא אי פעם פגש, מצד שני זה האתגר הכי גדול, והוא הראה יכולה להיענות לאתגרים ברמה שבודדים בגילו ועם הנסיון שלו מסוגלים.

אז יש תסריט אחד בו תנועת המטוטלת תימשך, ותסריט אחר בו וומבניאמה ישתלט על המשחק. אלה התסריטים החד צדדיים, ולכן גם הפחות מעניינים. שני התסריטים הנוספים מאפשרים לפנטז על משחק צמוד. אחד איכותי, שיזכיר את המשחק הראשון, בו שתי הקבוצות טובות ומדויקות ושני הכוכבים מתעלים ברגע האמת. השני הוא התסריט הריאלי לחלוטין בו שתי הקבוצות כבר נופלות מהרגליים, יתקשו לעמוד בלחץ ויהיה משחק 7 במיטב המסורת של משחקים של סקור נמוך שיכולים להיות מוכרעים בכמה מהלכים בודדים, או בשאלה מי האחרונה שנשארת לעמוד קצת יותר על הרגליים בדקות האחרונות.

התסריטים האלה מעניינים לא רק בגלל שהם מאפשרים משחקים צמודים, אלא גם בגלל שהם נותנים פתח לשחקנים שמסביב לכוכבים להפוך לשחקני מפתח, להיות אלה שמכריעים את הסדרה. יש כל כך הרבה שחקני משנה מעניינים פה, וזה יכול להיות הרגע של כל אחד מהם. זו גם הנקודה בה הדיווח מהלילה, שג'יילן וויליאמס לא ישחק במשחק 7, הופך למשמעותי:

במשחק צמוד, לג'יי-דאב בריא היה סיכוי גבוה להיות זה שעושה את ההבדל, השחקן שמסוגל ליצור משהו גם כשמשחק ההתקפה תקוע. אבל יש ל-OKC אופציות אחרות, שחלקן עזרו לה להשתלט על משחק 5. אולי זה יהיה עוד רגע גדול של ג'ארד מקיין, אולי עוד הצגה של אלכס קארוסו (כרגע השחקן השני בחשיבותו בקבוצה), אולי צ'ט הולמגרן ימשיך לקלוע מעל שחקנים נמוכים כפי שעשה במשחק 5, אולי אחד ממומחי ההגנה יתפוס יום קליעה חריג.

אצל סן אנטוניו האופציות עוד יותר מעניינות. דיארון פוקס לא בשיא הכשירות ועוד לא היה לו משחק גדול באמת בסדרה הזאת, הצמד סטפון קאסל ודילן הרפר הראה יכולת להתעלות ולהכריע משחקים ביחד, יום קליעה טוב של דווין ואסל וג'וליאן שמפני יכול לעשות את ההבדל במשחק של סקור נמוך, קלדון ג'ונסון עוד לא התפוצץ ונראה שהולך ומתקרב לכך. בסגלים הנוכחיים, ללא ג'יי-דאב ואג'יי מיטשל, לספרס יש יותר שחקנים שיכולים להתעלות ביום נתון ולעשות את ההבדל במשחק בו הרוב מתקשים. יש תסריט שבו זה הפקטור הכי חשוב במשחק 7.