כל מה שצריך לדעת לקראת גמר ה-NBA

הלילה מתחיל גמר ה-NBA. זה יהיה גמר לא הגיוני. בפתיחת העונה אף אחד לא דמיין שסן אנטוניו תגיע למעמד הזה. זו קבוצה שאת העונה שעברה סיימה במקום ה-13 במערב עם 34 נצחונות, שרוב השחקנים הבכירים שלה הם ילדים שמעולם לא ראו פלייאוף. היא קפצה כמה מדרגות בבת אחת כדי לצלוח את המערב הקשוח ולהדיח את האלופה. הנוכחות של הניקס במעמד פחות מפתיעה, מה שמפתיע זו הדרך. ההתחברות, הקסם, המטאמורפוזה שהקבוצה הזאת עברה במהלך הפלייאוף היא חסרת תקדים, בדיוק כמו נתוני הפרשי המשחקים שלה. נציגת המזרח לא הייתה אמורה לתת פייט השנה, אבל הניקס הפכו את עצמם לרלוונטיים לחלוטין עם חודש מהאגדות. זה גמר שנקודת הפתיחה שלו מרתקת, לא צפויה, מצריכה התבוננות מכל זווית אפשרית. זה מה שניסיתי לעשות פה.

קצת היסטוריה רחוקה וקרובה

מזמן לא היה לנו גמר שהוא שחזור של גמר מהעבר. הספרס והניקס נפגשו במעמד הזה לפני 27 שנים, ב-1999. גמר נשכח יחסית, בעונה מקוצרת שהייתה עונת המעבר אחרי הפרישה של מייקל ג'ורדן ולפני ההשתלטות של הלייקרס של שאקובי. אפשר למצוא קווי דמיון לגמר הנוכחי: הכוכב של סן אנטוניו היה שחקן פנים צעיר שהתברר כבשל מוקדם מהצפוי, טים דאנקן שמו. הניקס התחברו באופן לא צפוי במהלך הפלייאוף והגיעו לגמר מהמקום השמיני למרות פציעה של הכוכב הגדול שלהם, פטריק יואינג. בסגל של הניקס היה גם ריק ברונסון, כיום עוזר מאמן בניקס ואבא של ג'יילן. הספרס ניצחו 1:4, בסדרה בה רק פעם אחת קרה שאחת הקבוצות קלעה יותר מ-90 נקודות.

נקפוץ 25 שנה קדימה. ויקטור וומבניאמה הספיק לשחק מול הניקס שש פעמים בקריירה הקצרה שלו, חצי מהמשחקים האלה היו סוג של קלאסיקות ועוד אחד התרחש בגמר הגביע. אחד המשחקים הגדולים של וומבי בעונת הרוקי היה מול הניקס, כאשר הוא קלע 40 נקודות והוסיף 20 ריבאונדים. הספרס ניצחו בהארכה, למרות שבצד השני ג'יילן ברונסון קלע שיא קריירה של 61 נקודות. סן אנטוניו היא קבוצה אחרת מאז, וומבי הוא שחקן אחר מאז, ובכל זאת מעניין לראות איך ברונסון קלע 25 סלי שדה מול הקבוצה אותה יפגוש בגמר:

בעונה שעברה, הליגה ארגנה משחק כריסמס של סן אנטוניו ב-MSG. הניקס ניצחו במשחק צמוד, הרבה בזכות 41 נקודות של מיקל ברידג'ס, אבל המשחק הזה זכור בעיקר בזכות ההצגה של וומבי שכללה 42 נקודות. באמצע העונה השנייה שלו, על הבמה הגדולה ביותר שניתנה לו עד כה, וומבי הצהיר שהוא הגיע. זה היה הרגע בו הקהל הרחב התחיל להבין שקורה פה משהו גדול מאוד מהר מאוד.

בעונה הנוכחית, הקבוצות נפגשו שלוש פעמים. הראשונה הייתה בגמר הגביע, אותו הניקס ניצחו בזכות מהפך ברבע האחרון, במשחק בו וומבי עדיין עלה מהספסל והיה רחוק משיאו לאחר חזרה מפציעה. וומבי נפצע במהלך המשחק השני בין הקבוצות, אבל בלעדיו חבריו לקבוצה הצליחו לבצע מהפך משלהם ברבע האחרון ולהשיג נצחון.

הנתון הבולט במשחק הזה היה שג'וליאן שמפני קלע 11 שלשות. בשלב הזה שמפני עלה בחמישייה במקום שחקנים שנפצעו, הפעם דווין ואסל, אבל אחרי המשחק הזה הוא כבר לא יצא מהחמישייה. כאשר ואסל חזר מיטש ג'ונסון עבר לחמישייה של דיארון פוקס, סטפן קאסל, ואסל, שמפני ו-וומבי. עם ארבעה גארדים סביב וומבי הספרס ביצעו קפיצת מדרגה ויצאו לריצה שעדיין נמשכת. לחמישייה הזאת יש נט רייטינג של 17.6 בעונה הרגילה ו-25.5 בפלייאוף, לכן אם המשחק מול הניקס עזר לג'ונסון להחליט לעבור אליה יש לו חשיבות רבה לאופן בו העונה הזאת התפתחה.

את המשחק השלישי בין הקבוצות הניקס ניצחו בקלילות. זה היה משחק צהריים אליו הספרס הגיעו בעיצומו של מסע חוץ ולאחר 11 נצחונות רצופים, כך שזה היה סוג של משחק הרפיה עבורם. אין טעם לנסות להסיק יותר מדי מהמשחק הזה, כי שתי הקבוצות הרבה יותר טובות כרגע, שתיהן מגיעות לגמר לאחר ששיחקו את הכדורסל הטוב ביותר שלהן כל השנה. אבל המשחק הזה כן חשוב לסעיף הבא, שיעסוק בהכנה הטקטית לגמר, כי הרוטציות שהיו בו הן הכי קרובות לאלו שנראה בגמר.

מי ישמור על וומבי?

החמישייה הנמוכה של הספרס מייצרת דילמות ומיס-מאצ'ים קבועים בשני הצדדים, ומול הניקס זה יבלוט במיוחד. זה מתחיל בשאלה מי ישמור על וומבי. כאשר סן אנטוניו העלתה בחמישייה את האריסון בארנס, מייק בראון הרגיש מספיק בנוח לשים את או ג'י אנונובי על וומבי ואת קארל אנתוני טאונס על בארנס. אבל מול החמישייה הנמוכה של הספרס בראון העדיף שטאונס ישמור על וומבי, כי הרבה יותר קשה למקם אותו על כל אחד אחר. טאונס על וומבי מקל על חלוקת העבודה של שאר השחקנים, ובין היתר זה מאפשר לאנונובי לשמור על אחד מצמד הרכזים.

הבעיה היא שלא בטוח שטאונס מסוגל לשמור על וומבי בעקביות. קודם כל, הוא נוטה מאוד לבצע עבירות וזה מתכון בטוח להסתבכות של קא"ט בעבירות בחלק גדול מהמשחקים. וגם אם הוא יצליח להימנע מעבירות, הוא יתקשה מאוד לבצע את שלל הדרישות ממי ששומר על החייזר. הוא יצטרך גם לצאת אליו גבוה כדי למנוע שלשות חופשיות, גם להיות זריז מספיק כדי להתמודד עם המשחק שלו עם הפנים לסל, גם להסתדר בהגנת הפיק נ' רול ולמנוע מוומבי לברוח לו לטבעת וגם לסגור אותו לריבאונד. זוכרים את משחק הפריצה של וומבי בכריסמס לפני שנה וחצי? כדאי לשים לב בתקציר שאת רוב 42 הנקודות שלו הוא קלע על טאונס:

זאת בדיוק המטרה של ההרכב הנמוך של ג'ונסון: לא לתת ליריבות שרוצות להרחיק את הסנטר שלהן מוומבי פתרון קל. בסיבובים הראשונים יריבות ניסו לשים את הסנטר הכבד שלהן על סטפון קאסל, אבל קאסל והספרס הבהירו שזה כמעט לא ישים יותר. יכול להיות שזה עדיין מה שמייק בראון ינסה, כי לתת לקא"ט לרדוף אחרי ואסל או שמפני זה עוד פחות הגיוני. רגע לפני פתיחת הסדרה קשה לי להעריך מה תהיה חלוקת השמירה של הניקס. אם אני צריך להמר, אז אני מניח שטאונס יפתח על וומבי כמו במשחק האחרון בין הקבוצות, פשוט כי אין שום מקום יותר הגיוני עבורו.

אם וכאשר אנונובי ישמור על וומבי, זה יהיה קרב מעניין מאוד. אנונובי בנוי באופן אידיאלי להתמודד עם החייזר. הוא גדול, פיזי וזריז, הוא עשוי להקשות על כל האלמנטים במשחק של וומבי. השאלה הגדולה היא אם הוא גדול מספיק, אם הוא יכול למנוע את הלובים מעל לראש שלו וריבאונד ההתקפה. אחרי המשחק הראשון בגמר המערב, העבודה האישית והקבוצתית של OKC למנוע מוומבי לחגוג בצבע הייתה נדירה באיכותה, יכול להיות שאף אחד בניקס לא יצליח למנוע מוומבי להרגיש שהוא יצא לחופשי אחרי שעבר את האלופה.

שאר סוגיות המאץ'-אפ

מייק בראון יכול לחלק את משימות ההגנה הנוספות בשלל דרכים, כולן יובילו לאותה בעיה: אין בחמישייה של הספרס מקום נוח להחביא בו את ג'יילן ברונסון. אין איזה דין וויד שפחות מאיים התקפית. ברונסון כנראה ישמור על שמפני, אבל יצטרך לעבוד קשה כאשר שמפני יקבל חסימות ללא כדור ויבוא לחסום לרכזים. כל אפשרות שהיא לא חילוף תוביל לסיכון בזריקה נוחה למומחה השלשות שמצא מחדש את הידית במשחקים האחרונים מול OKC. אם ברונסון ישמור על ואסל תהיה אותה בעיה, ובנוסף ואסל יודע לתקוף שומרים נמוכים בכדרור ולעלות לזריקה מחצי מרחק. במשחק 11 השלשות של שמפני, ניתן לראות שחלק מהשלשות נקלעו לאחר תרגיל חסימה ללא כדור שברונסון ששמר עליו התקשה להתמודד איתו:

הצורך להקל על ברונסון הוא עוד סיבה לכך שיהיה קשה לבראון לתמרן עם המיקום ההגנתי של קא"ט. אני מנסה לדמיין את שניהם שומרים על ואסל ושמפני, או על קאסל ושמפני, וזה יהיה מסובך מאוד עבור ההגנה לנסות לחפות בעקביות על המיס-מאצ'ים, בטח כשבמקביל יש איש ענק שאם עוזבים אותו לרגע יגיע לצבע בלי בעיה. אלה בדיוק הבעיות של-OKC לא היו.

אבל ההרכב הנמוך של הספרס יוצר בעיות גם למיטש ג'ונסון במאץ'-אפ ההגנתי מול הניקס. הנחת המוצא היא שוומבי ינוע בין שמירה על ג'וש הארט לאיזורית של איש אחד שהוא שכלל מול OKC, כדי להיות באופן עקבי בעמדת עזרה. הארט רגיל שסנטרים שומרים עליו ויודע לנצל את זה, אבל וומבי זו ליגה אחרת, הוא זריז מספיק כדי למנוע מהארט זריקות קלות ואין כמעט טעם לנסות להגיע לצבע מולו. דבר מרכזי שג'ונסון והשחקנים שלו הפנימו עם התקדמות גמר המערב זה שעם וומבי אין צורך להמר באגרסיביות כמעט בכלל, אין סיבה לתת לשחקן של היריבה לזרוק שלשות בלי התנגדות או להביא בעקביות דאבל טים אל הכוכב.

היתרון של הניקס על הת'אנדר מול האיזורית של איש אחד של וומבי הוא שיש לה הרבה יותר שחקנים שצריך לפחד מהקליעה שלהם, שהיא מסוגלת לנצח ארבעה משחקים בזכות ימי קליעה מצוינים. וומבי ירצה להתמקם בפינה השמאלית, אבל בעצם קרוב לצבע, בראון יוכל לשלוח לפינה הזאת קלע עם שחרור מהיר מאוד שלא יאפשר לוומבי לתת לו מרחק בנחת בידיעה שהוא זריז מספיק כדי לסגור אותו.

השאלה הגדולה הבאה מבחינת הספרס היא מי ישמור על טאונס אם לא וומבי. במשחק האחרון בעונה הרגילה ג'ונסון הפתיע ושם את קאסל על קא"ט כאשר פוקס הוא זה ששמר על ברונסון, והם ביצעו חילופים בפיק נ' רול. זה לא ממש עבד, הניקס מצאו דרכים להפעיל את קא"ט ולנצל את המיס-מאץ' המוגזם בחילוף, ובמצב כזה אולי פשוט ייתנו לקא"ט לנצל את יתרון הגודל שלו על קאסל גם בלי חילוף. קאסל הוא השחקן המועד להסתבכות בעבירות אצל סן אנטוניו, ולשמור על שחקן גדול ממנו משמעותית זה מתכון לביצוע עבירות זולות.

אופציה שנראית לי סבירה יותר היא שקאסל יהיה השומר הראשי של ברונסון, כפי שהיה השומר הראשי של שיי גילג'ס אלכסנדר, ושמפני ינסה לשמור על קא"ט. עם דגש על ינסה. גם במקרה כזה, ובכל מקרה בו וומבי לא שומר עליו, יהיה לקא"ט יתרון גודל משמעותי מאוד. הניקס הוכיחו בסיבובים קודמים יכולת לתקוף באובססיביות כל חסרון הגנתי של היריבה, זה יהיה החסרון ההגנתי העיקרי של הספרס. אם וומבי ממוקם בצד שמאל, טאונס יוכל להוריד את השומר שלו לפוסט בצד השני, להשתחרר לזריקות נוחות בצבע או קרוב אליו ולהכריח את ההגנה להביא עזרה שתשחרר את משחק המסירות שהוא התמקצע בו בפלייאוף הזה. שאלת המפתח בהקשר הזה היא האם קא"ט יידע לנצל את המיס-מאץ' בעקביות כפי שברונסון מנצל מיס-מאצ'ים וחוליות חלשות בהגנה.

השפעת שחקני הספסל

בשני הצדדים, המחליפים יכולים לשנות את התמונה. מיטשל רובינסון, בתקווה שהוא כשיר, הוא האיש הגדול שאמור להקשות על וומבי לחגוג בצבע בהתקפה, ולהכריח אותו לשים לב אליו בהגנה בגלל האיום הקבוע ללוב ובעיקר לריבאונד התקפה. בגמר הגביע הוא חגג על וומבי בריבאונד, היה לו חלק חשוב במהפך ברבע האחרון, וזה לבד הופך אותו לשחקן שיכול להיות מעניין בגמר:

החסרון של מיטשרוב הוא שאין לו בארסנל קליעה מטווחי ביניים ויכולת מסירה, שני גורמים שהפכו את איזיאה הרטנשטיין, שהניקס אולי יתגעגעו אליו בסדרה הזאת, לפקטור התקפי בעל משמעות בגמר המערב. קשה גם להעריך האם מיטשרוב מסוגל להתמודד עם וומבי באיזור קו השלוש, זו סוגיית מפתח ליכולת שלו להפוך לגורם משמעותי בסדרה הזאת.

שאר המחליפים של הניקס הם גארדים עם קליעה, במיוחד לנדרי שאמט שלהט בגמר המזרח. האפשרות המעניינת שהם יוצרים היא ההרכב שהוביל למהפך במשחק הראשון מול קליבלנד, הרכב בו שאמט משחק במקום הארט והניקס משחקים עם חמישה קלעי חוץ איכותיים מאוד. אם הארט יתקשה לבוא לידי ביטוי במשחקים מסוימים, אלה יהיו ההרכבים שינסו למתוח את קצה גבול היכולת של וומבי להישאר קרוב לצבע בלי לשלם מחיר משמעותי. אם השחקנים של הניקס ימשיכו לקלוע כפי שקלעו עד כה בפלייאוף, הם עשויים להצליח בכך.

מבחינה טקטית, המחליפים של הספרס שמייצרים את השינוי המשמעותי ביותר הם הפורוורדים. קלדון ג'ונסון ומי מבין האריסון בארנס וקרטר בראיינט שישחק הופכים את החמישייה של סן אנטוניו לשגרתית יותר. הם ייתנו אופציה נוחה יחסית לטאונס בהגנה, יקלו על הניקס להשתמש בהרכבי שני גבוהים. בצד השני הם יוכלו בעצמם לשים גוף משמעותי יותר על טאונס, ואם המיס-מאץ' של החמישייה הראשונה מול קא"ט יהיה מוגזם אחד מהם עשוי להיות הפתרון של מיטש ג'ונסון למאני טיים.

דילן הרפר פחות מעניין מבחינה טקטית, הוא לא משנה את המבנה של צמד הרכזים, אבל אם הוא ימשיך לשבור את תקרת הזכוכית סביב כל מה שהגיוני לצפות מרוקי בפלייאוף זה יהיה יתרון גדול לספרס. כאשר הרפר וקאסל משחקים ביחד צריך לשים עליהם שומרים פיזיים במיוחד. מיקל ברידג'ס, למשל, ששומר נהדר על גארדים זריזים, עשוי להתקשות להתמודד עם הפיזיות של השניים האלה. סביר להניח שגם הרפר ישמור לא מעט על ברונסון, ועשוי להרוויח כך דקות ברגעים משמעותיים.

לוק קורנט מגיע לגמר אחרי סדרה קשה מאוד, בה רוב הזמן OKC ניצחה את הדקות בהן הוא שיחק. הכי קשה היה לו מול חמישיית קלעי חוץ, ואני מופתע שמארק דייגנולט קצת זנח את זה עם התקדמות הסדרה וסקרן לראות אם מייק בראון כן ינסה לגשת כך לדקות המנוחה של וומבי. מה שכן, קורנט נראה יותר טוב במשחקים האחרונים והפך לאחד מגיבורי הרבע האחרון של משחק 7 בזכות הבלוק ההוא, מה שאמור לעזור לבטחון שלו לקראת הגמר.

סוגיות מפתח

השאלות הטקטיות תמיד מסקרנות לקראת סדרה חדשה בין יריבות שעוד לא ממש מכירות אחת את השנייה בגרסאות הנוכחיות שלהן, אבל הגורמים שיכריעו את הסדרה רחבים הרבה יותר. סימנתי כמה סוגיות מפתח שעוד לא עלו בניתוח הזה ויכולות להיות מכריעות:

1. האם ברונסון יצליח היכן ששג"א נכשל?

אחד היתרונות הגדולים של סן אנטוניו בסדרה הזאת הוא שכוכב היריבה משיג את הנקודות שלו באופן די דומה לכוכב היריבה הקודמת, אותו היא הצליחה פחות או יותר לנטרל. ועם כל הכבוד העצום שיש לג'יילן ברונסון על הפלייאוף העצום שלו, שג"א הגיע לגמר המערב עם תווית השחקן הטוב בעולם. הוא אמנם קלע 25.9 נקודות מול הספרס, אבל ב-40.9 אחוזים מהשדה ו-28.6 אחוזים משלוש, ורק בשני משחקים קלע ביותר מ-40 אחוזים. ומה שלא פחות חשוב, ככל שהתקדמה הסדרה הגנת הספרס למדה להתמודד איתו בלי להביא יותר מדי עזרה מסביב, בעיקר עם השומר שלו ו-וומבי. למשחק 7 שג"א דווקא הופיע בגדול עם 35 נקודות, אבל דווקא תקציר המשחק הזה מדגים את דרגת הקושי הפסיכית שהוא היה צריך להגיע אליה:

שג"א גבוה מברונסון בכ-10 ס"מ, מוטת הגפיים שלו ארוכה משמעותית והוא מנתר גבוה יותר, ועדיין בקושי הצליח לייצר את הזריקות האלה מול היד המושטת של וומבי. לטבעת הוא כמעט לא הצליח להגיע, כמו בכל הסדרה. האם ברונסון יהיה מסוגל לייצר נקודות בעקביות וביעילות מול הגנה שבסדרה הקודמת הלכה והתמקצעה בהתמודדות בדיוק מול הזריקות שהוא אוהב לקחת מחצי מרחק?

היתרון ההתקפי הגדול של הניקס על הגרסה של OKC ששיחקה בגמר המערב הוא שיש הרבה יותר אופציות התקפיות וריווח מסביב לכוכב שלה. אבל הנקודות של ברונסון הן הלחם והחמאה של התקפת הניקס, והיכולת שלו לזרוע פאניקה בהגנה היריבה היא הבסיס להרבה מההצלחה של השחקנים שסביבו. הוא הוכיח לאורך הקריירה שהוא מסוגל להיענות לאתגרים יותר ויותר גדולים, כאלה שאף אחד לא חשב ששחקן בממדים שלו מסוגל. בגמר הוא יפגוש את הבוס האחרון של האתגרים ההגנתיים, משהו שהוא לא נתקל בו מעולם בסדרה. הוא כל כך טוב, עקבי וקשוח שניתן לדמיין אותו בתור האחד שמוצא פתרון לבוס האחרון, אבל זה הולך להיות מאוד מאוד קשה.

2. כמה כוח נשאר לספרס?

שתי הקבוצות חרגו מגבולות ההגיון כדי להגיע לגמר הזה, התחברו באורח מופלא כדי לשחק בחודש האחרון ברמה שאף אחד לא ידע שהן מסוגלות לה, כולל הן עצמן. אם אחת מהן לא תעמוד בסטנדרטים שהציבה בסיבובים הקודמים, זה יכול להפוך את הגמר הזה לפחות תחרותי. הסיפור של סן אנטוניו קשור ליכולת לעמוד במעמסה הפיזית והמנטלית של ארבע סדרות פלייאוף בשלב התפתחותי כל כך מוקדם. הספרס מסרבים לשלם שכר לימוד, מתאוששים כל פעם שנראה שיריבה מצליחה להקשות עליהם, מתעלים ברגעים הכי חשובים. האם הם מסוגלים להמשיך בכך?

זו הנקודה בה צריך להזכיר שהספרס עבדו הרבה יותר קשה מהניקס כדי להגיע לכאן. הגמר אמנם יותר מרווח מסדרות קודמות, כולל הפסקה של ארבעה ימים לפני המשחק הראשון, אבל האפקט המצטבר הוא בעל משמעות גדולה. החבורה הצעירה של מיטש ג'ונסון הייתה צריכה להתמודד עם זעזוע המוח של וומבי בסיבוב הראשון, עם ההרחקה שלו וההסתבכות היחסית מול מינסוטה בסיבוב השני, עם האינטנסיביות של סדרה של שבעה משחקים מול OKC, סדרה בה היו בפיגור חלק גדול מהזמן. האם יהיו לה כוחות לעוד סדרה ארוכה? לחזור מפיגור נוסף? להתמודד עם יריבה רעננה ומנוסה יותר?

יש תקדימים לקבוצות צעירות מאוד שמגיעות לגמר, אבל לזכות באליפות היה גדול עליהן. האליפות של הספרס ב-99' היא לא דוגמא טובה, כי דאנקן אמנם היה צעיר אך הוא היה מוקף בסגל וותיק ובשל. וומבניאמה, לעומת זאת, הוא הוותיק מבין שלושת הגדולים העתידיים של הספרס. הוא המנהיג, זה שסוחף את האחרים, והתשוקה שלו לנצחון מזכירה את הגדולים ביותר. ההתרגשות שלו בסוף משחק 7 חיממה את לב האוהדים כלפיו, הזכירה לנו שהוא אנושי:

אולי אנושי מדי? התרגשות קיצונית בשלב שהוא לא הסופי יכולה להפוך למשהו שקשה לחזור ממנו, עלולה להפוך את ההמשך לאנטי קליימקס, להקשות על מציאת הכוחות ברגעים שצריך. אחת הסכנות של סן אנטוניו לקראת הגמר זו התחושה שהסדרה מול OKC הייתה הגמר האמיתי ושאם היא צלחה אותה היא תסתדר מול הניקס. בינתיים וומבי עמד בכל מבחן מנטאלי שהוצב מולו, והוא לא נתן סיבה לחשוב שהוא לא יעמוד במבחן האחרון. אבל לפעמים הכוחות פשוט נגמרים, בלי הודעה מראש, בטח אצל שחקנים צעירים מאוד.

3. האם הקסם של הניקס יתפוגג?

מיק בראון והשחקנים שלו גילו על עצמם משהו בחודש האחרון, עברו משהו שנראה בלתי הפיך. אבל האם הוא באמת כזה, והאם כולו כזה? מעבר לסגנון, לתיאום, ליכולת של כל שחקן להתמקם בדיוק בתפקיד הנכון לו, שחקני הניקס קולעים בתקופה הזאת באחוזים לא הגיוניים. זה מסוג הדברים שאמורים להתיישר בסופו של דבר. לנדרי שאמט, למשל, כנראה לא יקלע שוב 11 מ-12 משלוש כמו בגמר המזרח:

הגמר, עם הלחץ העצום שבא איתו, יכול להיות המקום בו האחוזים מתחילים להתיישר. לא צריך הרבה כדי לפגום בהרמוניה, במיוחד כזו שנוצרה כמעט בן רגע. הרי לפני חודש וחצי טאונס וברידג'ס עוד נחשבו לשחקנים עם סימני שאלה סביב האופי שלהם והיכולת להופיע לפלייאוף, משחק לא טוב על הבמה הגדולה ביותר יכול להחזיר אותם אחורה. המשחק הראשון חשוב בהקשר הזה. הניקס שוב יבואו לאחר מנוחה ארוכה מאוד, ומול קליבלנד זה בא לידי ביטוי בחלודה רוב המשחק.

הספרס, לעומת קליבלנד, לא יתנו מתנות שיאפשרו לניקס לחזור במשחקים חלודים או סתם פחות טובים. וומבי יאטום את הצבע, השחקנים סביבו יקשו על הזריקות מבחוץ, לא תהיה חוליה חלשה מאוד בהגנה שניתן לנצל, הירידה להגנה תהיה הרבה יותר טובה מזו של הקאבס ותמנע נקודות קלות במתפרצות. אחרי שלמדו להתמודד עם מכונת כפיית האיבודים מ-OKC, ניתן לשער שהספרס גם לא יאבדו יותר מדי כדורים מול הניקס. כדי לקלוע בעקביות מול היריבה הזאת, אין ברירה אלא להמשיך את הזון.

זה אפשרי, לא רק בגלל שלפעמים פשוט נכנסים לזון ולא יוצאים ממנו. זה אפשרי גם בגלל שהיכולת לקלוע זריקות קשות באחוזים גבוהים מאפיינת את הניו יורקרים. האמירה של קני אטקינסון, שהוא בטח מתחרט עליה, שקליבלנד ניצחה בקרב האנליטי מול הניקס, שהיא הגיעה לזריקות איכותיות יותר, זו גם מחמאה ליכולת של השחקנים של מייק בראון לקלוע זריקות שעל הנייר נראות קשות. ברונסון עושה מזה קריירה, טאונס ואנונובי קולעים בלי בעיה שלשות עם יד על הפנים, ובסדרה הזאת ישמרו עליהם שחקנים נמוכים שהם יוכלו פשוט לעלות לזריקות שלהם מולם.

4. איך ישפיעו הפציעות?

השאלה שתמיד מרחפת מעל כל סדרה. אין הרבה מה להגיד על הפציעות שעוד יכולות לקרות ויכולות להיות הגורם המכריע אחרי כל הדיבורים וההכנות, מעבר לכך שהקבוצה שעבדה קשה יותר אמורה להיות פגיעה יותר לכך. המוקד שלי כרגע הוא בפציעות הקיימות. השאלה הגדולה בהקשר זה היא אם מיטשרוב יהיה כשיר לשחק בסדרה, לאחר שעבר ניתוח בעקבות שבר בזרת. הדיווחים הם שהוא מתכוון לשחק והוא לקח חלק באימון אתמול:

השאלה היא אם ואיך דבר כזה ישפיע על התפקוד של שחקן שרוב העבודה שלו היא לקחת חלק בקרבות פיזיים. אפילו מגבלה קטנה יכולה להקשות על שחקן שמראש סט היכולות שלו מוגבל להיות אפקטיבי. אין בסגל של הניקס תחליף רציני למה שמיטשרוב מביא, בלעדיו יהיה קשה לבראון להשתמש בהרכבים גבוהים ודקות המנוחה וההסתבכות בעבירות של קא"ט יהפכו למורכבות במיוחד. לשלוף את אריאל האקפורטי לדקות משמעותיות בגמר מול וומבי זה לא משהו שכדאי להגיע אליו.

אצל סן אנטוניו אין כרגע שחקן פצוע, אבל יש שחקן משמעותי שלא ברור עד כמה הוא כשיר. דיארון פוקס החמיץ את פתיחת הסדרה מול OKC, וכשחזר נראה רחוק משיאו. עם התקדמות הסדרה הוא נראה יותר טוב, אבל הוא סיים אותה בלי אף משחק דומיננטי באמת. אם ארבעת ימי המנוחה יאפשרו לו להגיע לגמר קרוב לשיא, זה יהיה בונוס גדול עבור הספרס. פוקס הוא השחקן המנוסה ביותר ברוטציה הקצרה של ג'ונסון (שלא כוללת את האריסון בארנס) והוא גם הסקורר המלוטש ביותר, זה שיידע לנצל בצורה הטובה ביותר כל טעות בהגנת הפיק נ' רול, ועם כל השיפור של קא"ט בתחום הניקס עדיין לא חסינים מטעויות שם.

5. איך ישפיע ה-MSG?

זה לא סתם גמר, זה גמר שחלקו ייערך במכה של הכדורסל. ניו יורק בטירוף לקראת הגמר. הקבוצה שלה לא סתם הגיעה לגמר, היא הגיעה כשהיא לוהטת, סוחפת. משחקי הבית של הניקס הולכים להיות רועשים אפילו יותר מהרגיל במעמדים האלה. ה-MSG הוא אולם מלחיץ, כזה שמבחין בין מי שקורסים מול אתגרים למי שרק מחכים להם. זה יכול להשפיע בכל מיני כיוונים, לאו דווקא לטובת הקבוצה הביתית. אי שם בתחילת הכתבה נזכרנו ברגע בו וומבי הודיע לעולם שהוא כאן, במשחק כריסמס ב-MSG. הוא נראה אחד שמתאים לו להשלים את ההשתלטות על ה-NBA בזכייה באליפות דווקא באולם הזה.

---

תזכורת: אם עוד לא מילאתם את סקר המנויים הגדול של הדיסקו, אתם מוזמנים לעשות את כאן. אנחנו נשמח לכל פידבק.