תוצאות חיפוש

אין מגיע – התגובה הטבעית של מרבית אוהדי הכדורסל המקומיים למראה הספסול של ים מדר בתחילת המשחק מול גליל עליון הייתה שדי כבר. כלומר, די כבר עם זה. למה הוא עושה לו את זה? ואז עלה מדר ונראה בדיוק כפי שאנחנו מצפים לראות שחקן מתוסכל פינת שבור בואכה שבו"ז. ואז הגיע המשחק ביום שאחרי. ושוב, ים מדר לא פותח בחמישיה. ולא, זה לא הרגיש כמו עונש, כי הרי לא פתח גם לפני, ולא משנה אם יש או אין מיציץ'. כ-3 דקות אל תוך העסק - והוא נכנס. ומשתלט מיידית על הארוע. ומצטיין. והידד, הקבוצה שלו הפעם כן מנצחת קבוצת תחתית.

הפלייאוף כאן, ובענק. אחרי יום וחצי ראשונים בהם נדמה היה שאנחנו בדרך לסיבוב ראשון עמוס בסדרות חד צדדיות, תוך כמה ימים כל הקלפים התערבבו מחדש. רוב המועמדות הבכירות בשני הקונפרנסים הספיקו להסתבך, חלקן באופן משמעותי, מה שאומר שאנחנו לקראת ימים מרתקים במיוחד של משחקי 3 ו-4. סדרות שוויוניות הן עולם מרתק של התאמות טקטיות של מאמנים, קרבות אישיים וניואנסים דקים ביותר שמבחינים בין משחקים ובין קבוצות. תכננתי להתעמק בסדרות המעניינות כרגע, וככל שהשבוע התקדם נהיה קשה לסנן. נשארתי עם שש. נשארו בחוץ OKC מול פיניקס וגם קליבלנד מול טורונטו. אמנם הקנדים ניצחו בקלות הלילה, אבל זה היה במשחק שהקאבס יכולים להרשות לעצמם להרפות בו, הם עדיין נראים בשליטה בסדרה.

הנצחון של בורק הצרפתית על בשיקטש הטורקית במשחק מספר 1 של גמר היורוקאפ אמור לייצר, כמעט באוטומט, פאנצ'ים קלים שהם הכי לא דל"פ שיש. היי, הפועל ירושלים, תראו מי בגמר ובדרך ליורוליג ומי לא (רמז: אתם). היי, בשיקטש, מה חשבתם שיקרה כשהסנטר הפותח שלכם הוא ז'יז'יץ'? העניין הוא שתוך כדי צפייה בחבורה של קואץ' פוטו משמידה כל נסיון של בשיקטש להגיע לאזור החיוג של הטבעת, התובנה היחידה שעלתה לי היא שוואו, כמה שאני אוהב כדורסל. ואיזה כיף לראות רמת ביצוע כמו ההגנה של בורק בגיים וואן.

קודם כל בריאות. יש את הז'אנר של אוהדי הספורט ששמחים לראות שחקן נפצע בקבוצה היריבה (ויש את תת הז'אנר שאפילו מאחל לשחקנים יריבים פציעות מסיימות עונה\קריירה), אני לא מהם. אותי תמיד מבאס לראות ספורטאי נפצע. מצד שני זה לא אומר שהבלייזרס צריכים להרגיש אשמים. כאוהד ניקס בעצמי אני התבאסתי מהפציעה של ג'ייסון טייטום בשנה שעברה, זה לא אומר שחשבתי שהניקס צריכים להוריד הילוך. עם 1-1 בסדרה וחזרה הביתה, הבלייזרס יכולים לראות את עצמם לכל הפחות יריב שקול לספרס, אולי אפילו פייבוריטים. אם כי - ואני מחזיר אתכם לפריוויו של הסדרה - הספרס ניצחו שניים משלושת המפגשים בעונה הרגילה כשכולם נערכו ללא וומבי.

ערב יום העצמאות זוכה אצלי בשנים האחרונות לריטואל די קבוע: מסך טלוויזיה פתוח עם טקסים על מיוט, בשר על האש במרפסת, חברים סביב השולחן ואלכוהול בתצורות שונות. השילוב הזה, מטבעו, מביא איתו מיד אחר כך שינה עמוקה שמתחילה מאוחר בלילה ונגמרת בשעות הצהריים המוקדמות של מחר.

אם הייתם אומרים לי לפני שנה, בטח שלפני שנתיים, שאכתוב פריוויו לסדרת פלייאוף שכזו, הייתי שולח אתכם לבדיקה. לפני כמה חודשים כתבתי על איך דני הפך לחלום ה-2K עליו גדלתי, ומאז החלום הזה רק הלך ותפח. פתאום זה לא רק "לראות ישראלי ב-NBA", זה לראות שחקן שמשנה את הדינמיקה של קבוצה שלמה.

הרבה רעיונות טובים ראינו מטיאגו ספליטר בתוכנית המשחק מול הספרס במשחק הראשון בסדרה. הביצוע, מצד שני, היה מעורב. מה עבד, מה לא ומה אפשר לעשות בהמשך? יאללה, בואו נדבר.

מה שיפה בדני אבדיה זה שהוא כופה עליך להיות פרובינציאלי. גם אם אתה מתנגד לא רוצה חלק מהעדר, המשחק שלו מכניע אותך בלי קרב. עולה למשחק הפלייאוף הראשון בחייו, מחזיק את פורטלנד כמעט לבד עם 30 נקודות ו-10 ריבאונדים, היחיד בקבוצה חוץ מרוברט וויליאמס שקולע בלמעלה מ-50 אחוז מהשדה (12 מ-21 מהשדה) ומנהל דו קרב עם ויקטור ומבניאמה. כמו טום קרוז בסרט הנהדר "קצה המחר", הוא חוזר שוב ושוב לשדה הקרב להיאבק בחייזרים, כשהוא היחיד בכל הצבא שמתמיד ומוצא נקודות תורפה בפולשים מהעולם האחר. ואולי הרפרנס הנכון הוא בכלל לסדרת ילדים - מפלצות נגד חייזרים. המפלצת, מפלצת הכדורסל, היא אבדיה. אבדיה ניצח את כל מי שהתייצב מולו חוץ מאחד, שהוא על אנושי. חייזר.

שחקנים עייפים, בלאגן כללי, כדורסל שלפעמים הוא סיוט לצפייה ויציעים ריקים - הליגה חזרה, ואיתה הצרות הישנות כפול הבעייתיות של ליגה שנקטעה בשיאה. מול העיניים שלי רצו ביום ראשון משהו כמו 15 אלף שחקנים חדשים, בלי הגזמה, בין היתר ראיתי גם איזה 170-175 איבודים, וזה רק אלו שהיו נראים הגיוניים. בקיצור, ראיתי את גביע ווינר. זו חזרה קשה, אבל בנסיבות האלו היא מובנת מאליה. אני בטוח שזה ישתפר, ועל הדרך אולי נגלה כמה זרים מעניינים ואולי אפילו ישראלים עם פוטנציאל. כדורסל ממש, יהיה לי קשה להכניס פה אבל לא נורא, איך אומרים אצלנו? אבא אוהב, נהוראי, אבא אוהב.

דני אבדיה יפתח הלילה יחד עם פורטלנד את סדרת הפלייאוף מול סן אנטוניו. אור עמית נתן בפריוויו , גם רביץ הכין אתכם לכל הסדרות ועכשיו הירש והופמן קבעו שיחת וידאו כדי לדון בכל השאלות הבוערות. כמה גדול האירוע הזה במבט היסטורי ישראלי? מה באמת הסיכוי של פורטלנד לעשות משהו בסדרה הזו? איך עוצרים את וומבי וגם הימור: כמה דני יקלע בסדרה הזו?

נתחיל במסע לוגי קצר: ליגת העל חזרה. אנחנו אוהבים את ליגת העל. סליחה, לא מתיימר לדבר בשמו של אף אחד: אני  אוהב את ליגת העל; אנחנו אוהבים כדורסל. כן, הפעם אני מדבר בשם כולכם. מכאן נובע שאנחנו אמורים לשמוח בואכה להתרגש מהחזרה של משחקי ליגת העל בכדורסל. בעודי שרוע, משתדל שלא ללכת לאיבוד בחריצים של הספה כמו שלט, תוך כדי צפייה בשני משחקי החזרה אשר בירושלים ובנתניה, תהיתי מה אני מרגיש כלפי הדמויות שמתרוצצות מולי. פייר? אין לי קלישאות לזרוק בכל מקרה. לא הרגשתי דבר.

כשאנחנו מונים את המשחקים הכי גדולים באירופה, אפשר ללכת בקלות למשחקי דרבי ביוון או סרביה או טורקיה. יש שיטענו (שלא בצדק) שקיימת אופציה גם בספרד. איך שלא תסובבו את זה, אחד המשחקים הכי גדולים והכי כיפיים שהיבשת הישנה יודעת לייצר מגיע מליטא. ז'לגיריס קובנה בצד אחד. ריטאס וילנה בצד השני. קהלים עצומים, צבעוניים ועוצמתיים. ספציפית, העונה, גם שתי קבוצות מצוינות. ז'לגיריס חוגגת ברגעים אלו את הבטחת המקום בפלייאוף היורוליג ומתכוננת לסדרה מול פנר. ריטאס וילנה עדיין מתאוששת מהעפלה היסטורית, ממש לפני רגע, לפיינל פור ה-BCL שם תפגוש את טנריפה. ביום ראשון הקרוב הן משחקות אחת מול השניה. אנחנו, הדיסקו, נשדר לכם את המשחק המלא, כשעל המיקרופונים ניר קפלן ואנוכי. המשחק ישודר אצלנו באתר ויהיה פתוח לכולם.