עופר ינאי ניצח. זוכרים שצחקנו?

כשהפועל תל אביב מנצחת דרבי ביורוליג, זה סיפור הרבה יותר גדול מאשר ניתוח מהלכי המשחק עצמם. כשהפועל תל אביב עומדת במשימה הראשונה במעלה שלה, קרי לשמר את מעמדה ביורוליג, בלי טובות מאף אחד, זה הרבה יותר גדול מאשר מהלכי הנצחון. כשהפועל תל אביב נמצאת מרחק שלושה משחקים מפיינל פור יורוליג מצד אחד, בעוד מכבי תל אביב נמצאת שלושה משחקים מהמקום ה-16, זה גדול יותר מאשר הטקטיקה שניצחה לאיטודיס את המשחק. כשהפועל תל אביב מסתכלת על מכבי תל אביב מלמעלה למטה, ורואה יריב אכזר מפעם, שמה שנותר לו כיתרון מולה, פחות או יותר, זה בעיקר ה-פעם, היא מבינה שאתמול קרה משהו הרבה יותר גדול מאשר נצחון יורוליג. 

האזינו להאוזמן מקריא את הטור

9:15

https://www.youtube.com/watch?v=newzUCqO1Vo

לפני כשנה, כאשר נפלה בחלקי ההזדמנות לשדר את המסע של הפועל תל אביב מהיורוקאפ אל הליגה השניה בטיבה בעולם, יצא ממני רגע לאחר סדרת גראנקה איזשהו משפט בסגנון (אל תתפסו אותי במילה. לזכור בדיוק זה גדול עלי) מה שהיה כבר לא יהיה עוד. לא שזאת חוכמה גדולה או חוכמה בכלל, אבל הנה, קם ונהיה הדבר. מכבי תל אביב מסיימת עוד עונה בלי כלום. כלומר עוד עונה של כלום. מאז נס מילאנו, כזכור, יש יותר עונות של כלום מאשר עונות של פלייאוף. על פיינל פור מיותר לדבר. והנה מגיעה לה האויבת השנואה באדום, כשהיא מצד אחד בשפל חסר תקדים במערכת היחסים שלה אל מול הקהל שלה, ומצד שני, כבר בעונתה הראשונה, ממצבת את עצמה כקבוצת שפיץ. ונכון, יש שם חבילות פסיכיות של כסף. מצד שלישי, גם לדובאי. 

עופר ינאי מנצח את מכבי תל אביב בהמון פרמטרים. בכסף, במידת הסקסיות של הסגל, בעמידה ביעדים האירופאים שלה, מזה עונה שנייה ברציפות. הוא מנצח להערכתי את שימון גם במדד היצרים, כי ספק אם יש דמות ספורטיבית מקומית כיום (ולא בטוח שרק מקומית) שיודעת לייצר כל כך הרבה רגשות סביבה. אוקיי, אמנם רובם שליליים, אבל אי אפשר להישאר אליו אדיש. להבדיל מלא מעט אוהדים של היריבות שלו בארץ הקודש. שתיהן. 

מנצח את מכבי בהמון פרמטרים, עופר ינאי. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל

יצא לנו לדבר כאן, לא אחת, על ענייני סט וסטינגס. על חשיבות התזמון בחיים. לעולם לא נדע מה היה עולה בגורל הדרבי הזה לו היה נערך במועד הקודם שנקבע לו, כשהמומנטום היה שונה. כשהפועל תל אביב לא הגיעה, למרות ההבדל הגדול בטבלה, כפייבוריטית הגדולה. לעולם לא נדע מה היה קורה לו היה נשמע עופר ינאי לקולות הרבים מסביבו, מבפנים ומבחוץ, כולל קולות מהתקשורת בכלל ושלי בפרט, שייעצו לו לשלוח את המאמן המצוין שלו הביתה שלו, ולו כדי למקסם את הסיכוי להעיר את הקבוצה שנראתה גמורה מבפנים. עובדתית, לצד המשך החיזורים הכושלים של ינאי אחרי עודד קטש כמאמן שיחליף בעונה הבאה את איטודיס, האחרון נשאר בעבודה שלו. והעיר את הכל.

אחת מהטענות המשמעותיות שהועלו כאן בעניין קואץ' איטודיס, בטורים חוזרים, הייתה שהעונה אמנם מתקדמת אבל הפועל תל אביב לא, כמעט בשום פרמטר. ספציפית, שאי אפשר להצביע ולו על שחקן אחד שנראה כיום טוב יותר מאשר בנובמבר 2025. והנה, זה כבר לא נכון. בחסות שינויי הרוטציה, כולל המחיקה המוחלטת של מוטלי, קיבל איטודיס טאי אודיאסי חדש ומשודרג לגמרי. כולל משחקים יוצאים מן הכלל מול פאו ומול מכבי. כולל שחקן שנותן אפקט פיזי משמעותי בשני צידי המגרש. שמספק פתרון הגנתי טוב בהרבה מאשר כל החלופות האחרות. שמרגע שחזר לעניינים, סיים בהתקפה עם 6/7 ל-2 מול פאו, 4/5 מול אולימפיאקוס ו-6/8 בדרבי. זה טוב? לא. זה מעולה. זה שדרוג. וכאשר שחקנים מציגים יכולות משופרות במעלה העונה, הקרדיט מגיע למאמן. כמו, בדיוק, במצבים ההפוכים.  

אודיאסי חדש ומשודרג. צילום: הפועל IBI תל אביב

אתמול, לראשונה מזה תקופה, ראינו שינוי בחמישיה האדומה. היי, הנה בלייקני במקום מלקולם. לא מובן מאליו. והנה, גם בלי מלקולם, משך 6 דקות וחצי מהג'אמפבול, הפועל תל אביב חנקה את מה שהיה פעם התקפת הריקודים של מכבי והותירה אותה על 9 נקודות. ראינו המשך הגישה ההגנתית הספציפית שמביאה שחקנים לאובר הלפ כשצריך, כלומר לעזוב לא מעט שחקנים לנפשם כשצריך. שחקן – שחקן, טיפול – טיפול. הכי מיקרו שיש. הנה, אפילו אלייז'ה בראיינט הכין בעצמו ניתוח ספציפי, נקודתי ומרשים לקראת המשחק. ממליץ בחום לראות את זה.

https://www.youtube.com/watch?v=sZZUch-APTU

ובצד השני של העיר, בצד שהולך הביתה שלו כבר בסופ"ש הקרוב, מכבי תל אביב מסיימת משחק 4 מתוך ה-5 האחרונים שלה, שבו היא נראית רע. דרבי, בסקוניה, פריז ודובאי. בכולן היא הייתה נחותה מהיריבה שלה, בלא מעט. את אחד מהם היא הצליחה לגנוב. 

אז אוקיי. כמובן שיש כאן את תובנת המומנטום. כשהדברים דפקו, הקבוצה של קטש הייתה הכי אובר אצ'יברית שיש. היא שיחקה מעל לפוטנציאל היחסי שלה וניצחה קבוצות כדורסל מוכשרות ועמוקות ממנה. ועכשיו כבר לא. איך שרה פעם ריטה? זה לא עובד, זה לא עובד יותר. בסיומו של הגל העצום שעליו היא רכבה, כשהדברים מתכנסים בחזרה אל המציאות העגומה, ולא משנה הסיבה, נשארים עם ריימנים שמשחקים כמו ריימנים. עם ווקרים שמחליטים כמו ווקרים. עם בלאטים ששומרים כמו בלאטים. 

מכבי תל אביב הזאת לא שווה מקום בפלייאין. אם יש צדק ספורטיבי, אז טוב שהיא לא שם. לא מגיע למועדון כמועדון. הוא לא עשה שום דבר שאמור לזכות אותו בפרס הזה. לא מגיע לקבוצה כקבוצה. בסוף, כשהדברים כבר היו תלויים בהם, הם חזרו ללא מעט מההרגלים הרעים שלהם, שאותם הצליחו להעלים משך שבועות. 

ברשותכם, אני רוצה להפנות בעניין הזה שוב לטור הנהדר שכתב אתמול הופמן.

והאמת? גם לציוץ העוקב של רואי נחום שלנו.

בעיני, אם מסננים את המבקרים הלא ענייניים, ויש כאלו לא מעט שהם יותר אוהדים של ארוע או מאמן או שחקן או דעה או ווליום, מאשר מסתכלים על הדברים כמות שהם, הסיפור כאן לא נוגע לענייני ישראלים – זרים. הסיפור בהחלט נוגע בסנטימנט. דמיטריס איטודיס, זה שאני שלחתי הביתה, הוא מאמן מעוטר ומצוין. לא אוהבים את הכדורסל שלו? זכותכם. זכותנו. אי אפשר להשיג את מה שהוא השיג בכדורסל מבלי לדעת משהו. 

עודד קטש הוא איש כדורסל מדהים. מאמן כדורסל מוכשר בהחלט. ההבדל בין מאמן כדורסל מוכשר וטוב לבין מאמן כדורסל מצוין, לעניות דעתי, נוגע לשורה התחתונה. כדי להיות מאמן שפיץ באירופה, אתה צריך להציג, שוב – בעיני, רזומה טוב באירופה. אובר אצ'יבר? זה נחמד. מוציא הרבה מקבוצה ששווה מעט? אחלה. בשורה התחתונה, 6 (?) עונות לתוך הארוע, והוא עוד לא עשה שום דבר שהוא אבסולוטי. כן, היה קרוב מול מונאקו ומול פאו. העניין הוא שבכדורסל יש מנצחת ויש לא. וקטש, עם המון סיבות אמיתיות ומוצדקות לחלוטין, עוד לא הגיע לשלב שבו הוא מאמן שמנצח באירופה. כן, תקציב נמוך. כן, מלחמה זה חרא. כן, איך הבולדווין הזה נפצע איך. לא, הוא עוד לא עשה משהו ששם את הסטאמפה של מאמן מהשורה הראשונה. מה יקרה כשיקבל את התנאים הנכונים? יש לי הערכה, אבל היא ספקולטיבית לגמרי. בעובדות של החיים, הוא לא שם. בלא עובדות של החיים, יש את הסנטימנט. בשורה התחתונה, איטודיס משחק אותה – ולו במפעל המסוים והחשוב הזה – בפעם המי יודע כמה. ועודד קטש, עם כל הכבוד ליכולת לסיים 12 במקום 17, לא.

איטודיס משחק אותה, והוא לא. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל

3 נקודות לסיום 

1. הסגל – אחרי שכתבנו את זה, לא פחות ממדהים לראות את ההבדלים בסגל. לאיטודיס יש את רנדולף, שחקן חמישיה קל בצהוב, שמשחק שאריות. שלא לדבר על מוטלי שלא. שלא לדבר על מדר. שלא לדבר. וואו, איזה עושר יש להפועל תל אביב בסגל הזה. בכסף ובכמות. עכשיו תארו לעצמכם שהיה לה גם 4.

   
   

2. ג'ונס והמאסה– 23 דקות. 13 נקודות שכוללות 11 זריקות מהשדה. 11 אסיסטים. 1 איבוד. תספרו בבקשה כמה החלטות זה יוצא פר דקה בהתקפה. פר שנייה בהתקפה. אין דומיננטיות כזאת, ולא משנה איזה פראייר שומר עליו בצהוב. אה, ועוד נקודה אחת לעניין הזה, שלא מדברים עליה מספיק. הפיזיות של ג'ונס ושל בראיינט, זאת שדרכה הם מפלסים לעצמם, באיטיות, יתרונות של אחד על אחד מול מרבית השומרים, היא כזאת שעושה הבדל בלא מעט משחקים.

   
   

3. ועכשיו מה, מה עכשיו? מכבי תל אביב תנסה וכנראה תצליח לסיים את העונה במאזן 50%. הפועל תל אביב תנסה לסגור לעצמה סוג של יתרון ביתיות. ולא משנה מי היריבה שתפגוש, ולא משנה כמה קהל יהיה אם בכלל, היא תהיה מועמדת ריאלית לחלוטין, ואולי גם פייבוריטית, להגשים את הבטחת הפיינל פור של עופר ינאי, זאת שעליה כולנו צחקנו.

עד כאן להפעם. שיהיה לנו טוב.