שיתוף:

עונת היורוליג תסתיים הערב עם הנפה אדומה או לבנה וזה הזמן שלנו לסכם. בחרנו קטגוריות, חלקן סטנדרטיות, חלקן ממש לא ואנחנו מתכבדים להעניק את הפרסים למצטייני היורוליג 2025/26. בואו איתנו, מתחילים.

קטגוריה: שחקן העונה מגיש הפרס: אהרל'ה ויסברג הזוכה: סשה וזנקוב

"בכל פעם שהגענו לפיינל פור והפסדנו, זה הפך להיות יותר ויותר קשה. הלחץ המנטלי רק הלך והתגבר משנה לשנה, וגם כשאתה מנסה להניח אותו בצד - אתה לא ממש מצליח. גם כשזכינו בגביע, איבדנו יתרון משמעותי בגמר, והיה רגע שבו חשבתי לעצמי: אוי לא, זה שוב קורה לי. אבל אז הכל התפוצץ. אם הייתי יודע שכל כך כיף לזכות, הייתי דואג לעשות את זה מוקדם יותר".

את המונולוג הזה נשא בפניי מילוש תיאודוסיץ', זמן קצר אחרי שהניף את הגביע הראשון (והאחרון) שלו. עבור חובבי היורוליג הקצת יותר ותיקים שבינינו, במשך תקופה ארוכה מדי היה הרכז הסרבי לסמל של לוזריות; אומן כדורסל, שהכל נראה כאילו בא לו בקלות, ואחד שתמיד מגיע לבאר, אבל תמיד חוזר ממנה צמא, על סף התייבשות.

תיאודוסיץ' הוריד את הקוף מהגב בגיל 29, ואיש כבר לא העז להפנות לעברו את מילת ה-L. ומה נגיד על סשה וזנקוב? פעמיים שחקן העונה, ארבע פעמים בחמישיית העונה, שתי זכיות בתואר מלך הסלים, שני דאבלים ואליפות ביוון, ארבע הופעות רצופות בפיינל פור, ו...? האיש בן 30, ועדיין בלי הגביע באמתחתו. והאמת היא שזה לא פייר.

גם העונה וזנקוב היה גדול על הליגה. היו לו תקופות פחות טובות, שנבעו בין היתר ממשבר אישי מחוץ למגרש ומהעובדה שאוואן פורנייה וטיילר דורסי לא כל כך אוהבים למסור, ויש גם את הקושי הטבעי להתניע אחרי עוד אכזבה ועוד אכזבה בחצי הגמר או בגמר, אבל גם את המסע הזה הוא יסיים במקום הראשון בנקודות ובמדד, ובמקום הראשון עם אולימפיאקוס בטבלה, ובסוויפ בפלייאוף, ובניצחון חד-צדדי בחצי הגמר, והגיע הזמן שגם עם מקום ראשון על הפודיום, ותואר MVP בפיינל פור.

אי אפשר בלי נגיעה אישית: עבורנו, חברי קהילת הפנטזי המונה יותר מחצי מיליון מנג'רים, סשה הוא ה-GOAT. הוא לא רק המדדיסט האולטימטיבי, אלא גם אחד שהתמכר כמונו למשחק הזה. יש לו רק בעיה אחת: הוא אף פעם לא בוחר בעצמו לקבוצה שלו, ולכן גם אין לו כל כך סיכוי להצליח. אז זכייה שלו ביורוליג תהיה גם קצת זכייה שלנו. ולכן אנחנו בעד.

קטגוריה: השחקן שהדליק אותי מגיש הפרס: שי האוזמן הזוכה: אז'ולאס טובליס

אחלה קטגוריה, למרות שלא בטוח לגמרי שהבנתי מה בדיוק לחפש. עקרונית, אם מחפשים את השחקנים המדליקים, כלומר כזה שגורם לך (סליחה, לי) לעצור רגע, להסתכל ואולי גם להעביר אחורה כדי לראות שוב, אז החשודים המיידיים הם הצמד של פריז. נדיר היפי הוא אחד שאי אפשר להוריד ממנו את העיניים. אולי מתאים יותר לדבר על ג'סטין רובינסון, כי שנה ראשונה ביורוליג וכו, כי הוא אחד שהגיע מפאקינג טרפאני ומיד השתלט על העסק. ולא רק השתלט, אלא האופן חסר הפחד והבטוח שבו עשה זאת. אופציה חזקה נוספת היא קמרון טיילור, זה שהגיע מוקדם מדי למכבי תל אביב. זה שהפך מעין גרסה מודרנית וענייה לסקוטי פיפן של ולנסיה. השלישיה הזאת, שמגיעה משתי הקבוצות הכי התקפיות ויוצאות הדופן שיש לליגה השניה בטיבה להציע, מייצרת שחקנים שעומדים בכל הדרוש כדי להיבחר.

אבל אני, אני שמרן אני. קבוצה התקפית מעולה וכיפית לצפיה, למרות שקונבנציונלית בהרבה, הגיעה העונה מליטא. וברור שהכל שם מתחיל בקסמים שפרנסיסקו יודע לייצר, אבל השחקן החדש במפעל שהדליק אותי הכי הרבה הוא בערך גם הכי ליטאי שיש. אחרי שסיים את סבב המכללות והקלפדיות של העולם, התייצב לו אז'ולאס טובליס במדי הקבוצה בירוק ומיצב עצמו חיש חש כאחד ה-4'ים הכי טובים שיש ליבשת הישנה להציע. עזבו רגע את ה 12.2 נקודות למשחק, את ה 63% ל-2, את הפאקינג 41% ל-3. תתמקדו, ולו לשם הקטגוריה הזאת, בקלאס. בליטאיות.

למשל בגיים 3 בסדרה מול פנר. 26 נקודות, 3 שלשות, מהלכי הקאמבק ברבע הרביעי ששלח את הסדרה למשחק נוסף. והכל בשליטה. והכל מגוון, החל מהנעילות בצבע ועד הטריצות מבחוץ. והכל בשמאל. כמו קודמו בנישה פאוליוס יאנקונאס. טובליס הוא עוד חוליה בשרשרת הבלתי נגמרת של אימפריית הכדורסל. הוא האוחז הזמני בלפיד. וזה, אותי, מדליק.

קטגוריה: משחק העונה מגיש הפרס: ירון ארבל הזוכה: ולנסיה - פנאתינייקוס, משחק מספר 2 בסדרת רבע גמר הפלייאוף

לא מעט משחקים מעולים היו העונה. אפשר להזכיר את באיירן נגד מכבי בהיכל, או את המפגש בין בסקוניה ובארסה שנגמר 134-124 אחרי 3 הארכות, ולא כזה משנה למי. היה צמוד ונהדר בקובנה כשאלופת אירופה באה לבקר, במשחק שסימן מה הולך להיות העונה עם ז'אלגיריס, והיה דרבי יווני באואק"ה, שהלך עד לשניות האחרונות. בטוח היו עוד, רק שמשחקים כאלו לא נחקקים לאורך זמן, בטח כשהעונה הרגילה ב-2026 היא כבר 38 משחקים. המשחקים שנדבר עליהם גם עוד כמה שנים, הם אלו שמכריעים עונה. שיש בהם דרמה אמיתית, כי הכל על הכף, או בדיעבד כמעט הכל.

הניצחון של פאו במשחק 2 לוקח את התואר העונה. באזר ביטר, סיום מטורף גם בסוף הרביעי וגם בהארכה, הארכה(!), אקסקיושן ברמות הכי גבוהות שיש, סקור גבוה, קצב מטורף, אינטנסיביות. היה שם הכל, אבל היה שם גם סיפור.

פאו, על כל טיפוסיה, וכמארחת הפיינל פור, מגיעה מהפליי-אין, כדי לשלוח הביתה את הסינדרלה של העונה. להודות להם על העונה החמודה עם כל השטיקים החדשים של קצב מהיר ורוטציה סופר עמוקה ושיוויונית, אבל עכשיו מגיע הזמן של הגדולות. עכשיו זה הזמן שמפריד גברים מילדים. תודה על החמידות, באמת הייתם אחלה, אבל פנו את הדרך. אחרי שניצחו כבר את משחק 1, לכוווולם היה ברור שיתרון 2-0, לפני שני משחקים באתונה, באולם שכאמור מארח את הפיינל פור, זה הסוף של הסדרה. זה בת'כלס היה המשחק המכריע, כי אין מצב שוולנסיה לוקחת עכשיו 2 משחקים באואק"ה ואז את משחק 5, נכון? לא מול הכסף של פאו. לא מול העוצמה שלה. לא מול האוהדים שלה. לא מול ההיסטוריה שלה. משחק 2 היה המשחק על הסדרה, כי הוא זה שהיה אמור להכריע את העונה לשתי הקבוצות. הדקות האחרונות לפני ההארכה, ואותן 5 דקות שנגמרו בסל של נייג'ל הייז-דיוויס, נכנסו לשיעורי ההיסטוריה של היורוליג. לפנתאון כמה שנאמר.

עד שוולנסיה התעוררה, גרמה לכולנו להבין שהם עשויים מחומר באמת מיוחד, ורשמה בעצמה פרק בהיסטוריה של המפעל. במובן מסויים אותו הפסד באותו משחק 2, הוא זה שאיפשר לכתומים להעפיל בצורה שאף אחד לא ישכח לעולם, לא משנה מה הם יעשו בפיינל פור.

קטגוריה: המאמן הלא מוערך מגיש הפרס: אודי הירש הזוכה: תומאס מאסיוליס

תומאס מאסיוליס רגיל להיות בצל. הוא היה שחקן חמישיה בז'אלגיריס בעונת הזכייה ביורוליג ב-1999, אבל היה אפור ונחבא אל הכלים, מספר 4 שמרביץ ונלחם. קריירת האימון שלו עד העונה כללה קבוצות ונבחרות נוער ומשרת עוזר המאמן הדי נצחי של שרונאס יאסיקביצ'וס, אחד הכדורסלנים הליטאים הגדולים בהיסטוריה ודמות גדולה מהחיים על הקווים. והנה, העונה, בגיל 50, הוא קיבל את המפתחות של ז'אלגיריס, ואלמלא פדרו מרטינז - תואר מאמן העונה היה צריך להיות שלו.

הליטאים, יחד עם ולנסיה, היו הקבוצה המפתיעה ביותר בטופ 8. הם עשו את המקסימום עם תקציב רכש מצומצם, ונראו תמיד מוכנים טקטית לעילא ועילא, הגנתית והתקפית. מאסיוליס תימרן בין האגו של סילבן פרנסיסקו למתינות של וויליאמס גוס, ידע לנווט בין החמישיה החזקה לספסל המאתגר ואפילו גנב משחק למורו ורבו שאראס ברבע הגמר. בעונה שבה כמעט 50 אחוז ממאמני היורוליג פוטרו, כולל מסינה ואוברדוביץ', ההישג מרשים אפילו יותר.

קטגוריה: השחקן שהכי השתפר בלי שאף אחד שם לב

מגיש הפרס: רואי נחום הזוכה: ג'ורדן נוורה

לרגעים מסוימים נדמה היה שהקריירה של ג'ורדן נוורה הולכת לכיוון יציב ומבטיח כשחקן רוטציה לגיטימי ב-NBA. אבל כהרגלה בקודש, הליגה הזאת יודעת לפלוט כשרונות תועים במהירות ובאכזריות. עונת הבכורה של הפורוורד הניגרי-אמריקאי ביורוליג, בשנה שעברה באנדולו אפס - הייתה לא פשוטה בכלל. משהו שם היה נראה עדיין לא מוכן ברמת הבשלות וההתאמה לכדורסל האירופי. הקבוצה הטורקית שנשלטה באופן בלעדי ע"י אלייז'ה בריאנט ולארקין לא היה מקום לשלב ולפתח בסבלנות את הטאלנט שהגיע מהצד השני של האוקיינוס. לראיה, בסדרת הפלייאוף נגד פנאתינייקוס הוא נמחק כמעט לחלוטין, ולא שותף כלל במשחק החמישי והמכריע, אותו אנאדולו הפסידה.

בקיץ הוא חתם על חוזה 1+1 בכוכב האדום, שעשתה קולות של מי שבונה סגל מפלצתי ועמוק במטרה לאיים על הטופ 6. במבחן התוצאה היא לא הייתה מאוד רחוקה מזה, אבל הדרך, אוי הדרך. רכבת הרים של מאמנים, החתמות ופציעות הפכה את העונה של זבזדה לאנדרלמוסיה אחת גדולה שהתפוצצה בימים אלה עם הדחה נוספת בפלייאוף האדריאטית. בתוך הבלאגן הזה שגרם לכם אולי לא לשים לב, נוורה הצליח להיות בעבור הסרבים אי של יציבות בעמדה מספר 3.

הוא קיבל משבצת קבועה בחמישייה ונתח דקות מכובד (27.1 למשחק), והחזיר עם קפיצה משמעותית במספרים ל- 16.9 נקודות ו-4.4 ריבאונדים למשחק ביעילות גבוהה, תוך הצגת ארסנל התקפי משמעותי. היכולת שלו לייצר לעצמו מכדרור, להגיע לטבעת, להיות איום אמיתי לקליעה ולחיתוכים ולסייע בהובלת הכדור בהתקפה העומדת - הפכה אותו לנכס הכי חשוב של הכוכב בשלבים המכריעים של העונה.

נוורה הופך להיות אחד מהשמות המעניינים של הקיץ, כזה שהקפיץ את המנייה שלו משמעותית והפך להיות מטרה אטרקטיבית במיוחד לכל קונטדרית בליגה. שאפו.

קטגוריה: שחקן האין הגנה מגיש הפרס: שי האוזמן הזוכה: דאוויס ברטאנס

הרבה דברים אפשר להגיד על דאוויס ברטאנס ועל 9 אצבעותיו. הוא קלע מפחיד. הוא סקורר מפחיד. אין אף אחד בעולם שמפחד מהיכולת שלו למסור. האמת? עת הוחתם בעבור חופן מיליונים בפרויקט הכסף הגדול של דובאי, ציפו ממנו שהחבילה ההתקפית שבאה איתו תהיה שווה יותר מ-8 נקודות למשחק, באחוזים חלשים להפליא. האמת? אף אחד לא ציפה ממנו לשמור. מהבחינה הזאת, אין ספק שברטאנס עמד בציפיות.

מי שחזר לאירופה עם רקורד מרשים כאחד שההגנה שלו נראית בעיקר כך, הוכיח העונה שהוא מגיע גם לתחנה הנוכחית עם אותה רמת אינטנסיביות, הבנה והגנה. נכון, מבט בסטטיסטיקות הגנתיות מתקדמות מלמד שיש לא מעט גרועים ממנו. כאשר בודקים רייטינג הגנתי, אפילו בדובאי עצמה, רואים שהלטבי החביב נמצא במקום טוב מאוד יחסית לסטופרים אימתניים כמו פטרושב וגו. זה נכון. יש גרועים ממנו, אבל אין גרועים כמוהו. דאוויס ברטאנס הוא המטרה האולטימטיבית לכל שחקן התקפה שנקרה בדרכו. הוא אחד משחקני ההגנה הגרועים בעולם. ולמרות התחרות הקשה, הוא הוכיח שוב שכל מה שצריכים זה לא לשים גוף, שלא יהיה איכפת לך, לא להתאמץ וכן לשים זין. ברכות לזוכה המאושר.

קטגוריה: הוא לא כזה טוב, אבל הוא משלנו מגיש הפרס: אלעד הופמן הזוכה: וויל ריימן

שונאיו יגידו שהוא בכלל לא משלנו, ואפילו יוסיפו שזה לא עניין של "לא כזה טוב" – הוא פשוט לא טוב וזהו. אבל גם אם אתם שונאיו הגדולים ביותר, או כאלה שמאמינים שרק צבר הוא ישראלי אמיתי, המינימום שאתם צריכים לעשות זה לתת כבוד לפאקינג וויל ריימן.

12 דקות ו-3 נקודות למשחק, נכון, זה לא משהו לרוץ לספר עליו בבית. אבל כשהוא משחק בכל המשחקים ופותח ב-17 מתוכם, זו הצלחה כבירה. לא תמצאו אצלי המלצה על הכדורסל שלו, אבל דבר אחד בטוח: את ריימן לא אני ולא המבקרים שלו מעניינים. הוא מגיע כל ערב, בין אם זה מול נתניה ובין אם מול ריאל מדריד, ומשאיר הכל על המגרש. לרוב מדובר בשיניים ובשאר איברי גוף של שחקני היריבה, אבל זה לא משנה. הוא בעיקר מצליח שלא להפריע, וזה כבר יותר ממה שרוב השחקנים מצליחים לעשות.

וויל ריימן - הוא לא כזה טוב, אולי לא טוב בכלל, אבל הוא משלנו.

קטגוריה: היית ענק, זמן לפרוש מגיש הפרס: אהרל'ה ויסברג הזוכה: מייק ג'יימס

בין 81 שחקני היורוליג שיסיימו את העונה עם מדד דו-ספרתי, יש רק אחד (ננדו דה קולו שבמקום ה-37) שמבוגר יותר ממייק ג'יימס. וג'יימס עצמו לא מדורג בשוליים או בשיפולים, אלא במקום הפאקינג חמישי. בגיל 35, מעל ז'אן מונטרו, נדיר היפי, פיונדו קאבנגלה, מוזס רייט, דן אוטורו, ווייד בולדווין, ג'יילן הורד ומקינלי רייט שכולנו כל כך היללנו, ושכולם כל כך צעירים ממנו.

למען האמת, לא מגיע לג'יימס להיפרד כך (ספוילר: הוא גם לא מתכוון להיפרד). מונאקו הקריסה את עצמה במהלך העונה, ואסור לשפוט את הכוכב והמנהיג שלה על הדרך שבה נהג. במשחק אחד הוא רצה לשבות, ובערב אחר דחף את חברו לקבוצה אלי אוקובו ליד הספסל, ולפלייאוף מול אולימפיאקוס הגיע בטיסה לבדו אחרי ששניים משותפיו הלכו מכות. ולפני, אחרי ותוך כדי הכל, תמיד יש לו מה להגיד, והוא גם תמיד דואג להגיד את זה ולעצבן את כולם בטוויטר.

בקיצור, הוא נראה כמו טיפוס די בלתי. ומותר לשמוח לאידו על כך שמעולם לא זכה בגביע. למרות שמקצועית, אמאמא של ההגיע לו. ועכשיו, על פי כל הסימנים והדיווחים, הוא יוצא להרפתקה חדשה. כאילו לברצלונה לא הספיקה העונה המתסכלת עם בית האבות שפתחה בפאלאו בלאוגראנה, את תהליך העלק-הצערה שלה אמור להוביל ג'יימס בעונה הבאה.

ואני אומר: למה? בשביל מה? אתה מסוגל להפוך לרול פלייר, שישים את הקבוצה לפני עצמו, ויסכים לחיות עם כוכבים אחרים שיבואו לפניו? וגם אם כן, אתה באמת חושב שהמועדון שחתום על כל כך הרבה כישלונות בשנים האחרונות הוא זה שיביא אותך אל הבאר? עדיף כבר שהיית חובר לווזנקוב ולניקולה מילוטינוב, או לחברך הטוב ווייד בולדווין ולשרונאס יאסיקביצ'יוס, וקופץ על עגלה מנצחת כדי להגיע לראשונה למדרגה מספר 1 בפודיום. בבארסה אנחנו נראה אותך הולך לאחור, ולא מוליך את המועדון קדימה. הייתה לך שנה שלמה לשמוע מניקולה מירוטיץ' כמה זה יכול להיות מדכא. חבל עליך.

קטגוריה: החלטת העונה מגיש הפרס: ירון ארבל הזוכה: צירופה של דובאי ליורוליג

ההחלטה שהכי השפיעה על היורוליג בסופו של דבר התקבלה עוד לפני העונה ומחוץ למגרש, אבל רק לפני קצת פחות משנה הפכה לרשמית – צירופה של דובאי ליורוליג. הם אומנם התחילו בשקט, ולא הגיעו לפליי-אין, אבל צירופה ליורוליג משנה את כללי המשחק, ואם לא יהיו הפתעות, ישפיע על איך הליגה השניה בטיבה בעולם תראה בעתיד המאד קרוב. טוב או לא, שכל אחד יחליט בעצמו, אבל מי שלא רגיל שמשנים לו את המציאות, לא ממש יתחבר לקונספט.

דאן קמניאשביץ', האיש שמאחורי הפרוייקט, הביט בעופר ינאי בקיץ הקודם והגיב בצורה הכי אמיתית שאפשר. "אם אנחנו היינו עושים את מה שהפועל ת''א עשו, כולם היו יוצאים נגד זה" היו המילים פחות או יותר. כלומר, אם דובאי היו שופכים כסף ומחתימים את כל השחקנים הכי טובים בשוק, או במילים עממיות יותר "שוברים את השוק", כל אירופה היתה מתלוננת על חוסר ההגינות. הוא לא טעה, כמובן. אם דובאי פתחו לאט לאט, המהלכים של ינאי, נתנו להם את האור הירוק ללחוץ על הגז. אם יצא לכם לעקוב אחרי המהלכים של דובאי לקראת העונה הבאה, זה בדיוק לאן שזה הולך. השמות הכי גדולים יעברו למפרץ הפרסי. גם את המאמן שתחת חוזה עם פאקינ' ברצלונה הם עומדים לקחת.

רק שזו לא "הבעיה" האמיתית. לפני יומיים פורסם באירופה לראשונה מה שהיה ידוע למספיק אנשי תעשיה כבר כמה חודשים. מידע שהיה אמור להופיע בסוף "פרוייקט 550", כחלק מפסקת סיכום של "מה הלאה" ונשאר בחוץ כי יש גבול כמה אפשר לייאש ציבור שלם.

המידע מספר שדובאי היא רק הסנונית הראשונה, ומי שמכיר קצת את הדינמיקה במפרץ הפרסי לא מופתע בכלל. מרגע שלדובאי יש קבוצת כדורסל, אבו דאבי הבאים בתור, וזה לא יגמר גם שם. דוחה, ריאד, בחריין... במוקדם או מאוחר, גם שם נראה קבוצות כדורסל עם תקציבי ענק שמנסות להשתלב ביורוליג, ומרגע שיש כבר תקדים בדמות דובאי, כבר יהיה יותר קשה לסרב לשאר. התקציבים יהיו בסדרי גודל שגם לגדולות ביותר באירופה יהיה קשה להתמודד איתם. כרגע יש רק קבוצה אחת כזו. תדמיינו איך זה יראה כשיהיו עוד 3-4. השוק, שכזכור מהפרוייקט לא קיים, כרגע נשבר. כשיצטרפו שאר החברות מהמפרץ הוא יתרסק. לרסיסים. הקבוצות האירופאיות, ישארו עם עוד הרבה פחות אופציות מעכשיו. איך יראה הפיינל פור של היורוליג ב-2030? יש מצב שלא רק שהוא לא יתקיים באירופה, הוא גם יהיה בלי קבוצות אירופאיות.

קטגוריה: הפתיע אותי לטובה מגיש הפרס: אודי הירש הזוכה: דסטין סליבה

עד לפני כמה שנים היינו מבטאים את צמד המילים "שחקן יורוליג" בחרדת קודש. כשסילבן פרנסיסקו שיחק בפריסטרי, דיון לגבי התאמתו של שחקן כה פרוע למפעל כה יוקרתי התנהל אפילו לגביו. אבל עזבו את הצרפתי, שהפך לאחד הכוכבים הגדולים במפעל. קחו את פאקינג דסטין סליבה, סליחה על הביטוי: בוגר אוניברסיטת שיפנסבורג בפנסילבניה מליגת המכללות השנייה, שהתחיל את הקריירה המקצוענית בליגה נמוכה בצרפת, התקדם לבראונשוויג הלא סקסית, ואז מורסיה, ואז בשיקטש - ואז, במעבר חד, לז'לגיריס.

דמיינו את התגובות הזועמות בואכה לועגות בארץ אם מכבי תל אביב הייתה מחתימה אמריקאי אלמוני עם קווצת שיער שיבה. אז סליבה גם נתן גיבוי הולם לחלוטין לאזוליס טובליס, גם שמר (הלו, זה מלך החטיפות של היורוקאפ אשתקד!), גם קלע ב-40.8% משלוש. גם אם ההגדרה הרבה יותר רחבה מהעבר, מדובר בשחקן יורוליג לגיטימי ומעלה. מי ראה את זה בא.

קטגוריה: ה-WTF/שיטשואו של העונה

מגיש הפרס: שי האוזמן הזוכה: פרטיזן בלגרד

טוב, זה קל. עם כל הכבוד להתרסקות ולפדיחות שמונאקו של העונה ידעה לייצר, אין רגע מתאים יותר מאשר אלו שהגיעו לאחר הפיטורין של ז'לקו אוברדוביץ' מפרטיזן בלגרד. בכדורסל ובחיים עצמם, הקבוצה דווקא הצליחה בסוף להתאושש ולהיעמד על רגליה. לפרטים, תשאלו את הכוכב האדום בלגרד אחרי שאכלו סוויפון ממש עכשיו בחצי גמר הליגה האדריאטית.

ועדיין, הרגעים העצומים האלו לפני תוך כדי ואחרי המשחק מול באיירן מינכן, עוד לפני מינויו של המחליף פנארויה, בהם הקהל המסור שביציע אומר, שואג ומקלל את הנבלות על הפרקט, שמבחינתו תקעו לגדול מכולם את הסכין המשוננת בגב, הם רגעים של WTF. הם הרגעים שעדיין מבדילים את הכדורסל שלנו מההשפעות האמריקאיות הסינטטיות. נכון, זה היה רגע של שיטשואו. נכון, זה היה אולי הרגע הכי מקסים בעונת המשחקים 2025/26.