גילה רינה דיצה וחדווה. והובר. ובלייזר

אני אוהב לכתוב כדורסל ברמת הפירוק והמיקרו. הטור הזה יהיה קצת אחר. גם על רקע אירועים משמחים שבדרך. גם אחרי שאמנם רק שמעתי (כי לא יצא לי להיות) על הארוע יוצא הדופן ויוצא מן הכלל טוב של ציון 3 אתמול, מול 2000 אנשים מחייכים שבאו לראות ולשמוע ולצחוק על הקבוצה שלהם. הפועל ירושלים ניצחה אתמול והעפילה לחצי הגמר שאמור להיות מול הפועל תל אביב. הפועל תל אביב ניצחה ונמנעה מהדחה מול ראשון לציון. המכנה המשותף המרכזי בין שתי הסדרות הללו הוא שבשתיהן יש קבוצה אחת שהיא הרבה יותר טובה מהשניה. המכנה המשותף המרכזי של משחק מספר 2 הוא ששתיהן, הטובות יותר, לא רק שיחקו כדורסל. אתמול, הן גם הרגישו. ונהנו.

האזינו להאוזמן מקריא את הטור

5:47

אפשר לנסות לחפש את הטריגרים ששיחררו החוצה את האמוציות. בהפועל תל אביב, הכי קל לבוא ולהצביע על הישראלים. על הים מדריות הזאת, שאי אפשר היה לטעות בה – החל מהפוזשן הראשון של המשחק בבית מכבי. עם נפנופי הידיים. עם ההילוך החמישי. על אבא תומר גינת שחזר הביתה והשכיב את הילדים לישון. על עוז בלייזר, שנמצא מזה זמן בפאזה דיברתלומיאוית. או אולי זה בכלל האתגר, כי השיגרה משעממת. בהפועל ירושלים, יכול בכלל להיות שהטריגר מגיע מדברים חיצוניים. שהקהל ניעור ונדלק מהדיבורים סביב על ההחתמה של אוברדוביץ' השני ועל הנסיון למצוא את הדרך לקנות מקום בליגה השניה בטיבה. או אולי זה האוהד במיל' איתן בורג שקפץ על הקווים יותר ממה שחלק מהשחקנים שכן משחקים קפץ על הפרקט, במשחקים קודמים. 

אולי זה גם קשור לאכסניות. במצב הנוכחי של שתי הקבוצות, מסיבות שונות, התוגה היא זאת שמשלה בכיפה בארנה/ביד אליהו הישן. יותר מדי כיסאות פנויים. פחות מדי אוהדים שמחים. פתאום, באולמות הקטנים יותר בגן נר ובראשון לציון, זה חזר להיות צפוף, לחוץ ורועש. ושמח. עצוב לחשוב שנכון לעכשיו, מועדונים מספר 2 ו-3 בכדורסל הישראלי שווים אולמות קטנים בלבד, אבל לפחות עד שיוכח אחרת – זאת המציאות.

פאזה דיברתלומיאוית, עוז בלייזר. צילום: אלן שיבר, באדיבות ליגת ווינר סל

אין ספק שאיטודיס וצוותו ישבו על המדוכה, ניתחו ובדקו מה השתבש במשחק מספר 1. והיו שינויים בחמישיה ובדברים קטנים. פחות חשוב. כשהיא רחוקה 40 דקות מפדיחה רבתי, הפועל תל אביב התייצבה אל גיים 2 עם גישה אחרת. בגדול, זה הרבה יותר הסיפור מאשר ההצבה הצפויה של וויינרייט על גארד כתום כזה או אחר. היא הרימה קצב. היא הרימה דופק. היא עשתה מה שצריך כדי להבהיל את המכדררים שמנגד. וזהו, בגדול. משם, הדרך אל האושר מתקצרת. 4 חטיפות של וסיליה מיציץ', בגרסה הכי מחויכת שראינו ממנו בארץ הקודש, הובילו לשלל דאנקים ושלל תגובות מחויכות של החברים שליד, על המגרש והספסל. 4 חטיפות שכולן גילה רינה דיצה וחדווה. 4 חטיפות שאין להן שום משמעות מקצועית הלאה. שלא ניתן לקחת מהן דבר קדימה, למעט המעורבות הרגשית והלכידות שהו יצרו. ולו רק ברגעים ההם. 

אין ספק שיונתן אלון וצוותו הכינו דברים משל עצמם, וזה הפך קשה פחות בהיעדרו של אדוארדס. אז נכון שהגנתית הדברים הלכו דומה למדי, כולל מהלכי הפוסטאפ החוזרים שאכלו הירושלמים מהפורווארדים המזדמנים של אברהמי. אבל התקפית, חרף ההיעדרות של קשיוס ווינסטון, שאמנם שיחק אבל האמת שלא, היו שם דקות שוטפות וכיפיות. עם תסיסה, עם פאנצ'ים, עם הארפר. עם הובר. אני, באופן אישי, פחות מתרשם מ-4 הטריצות שדפק הגארד שבלי ששמנו לב שינה את הסטטוס מהילד לשחקן המנוסה. אני, באופן אישי, מתרשם יותר מהתזמונים. מהשלשות שחנקו מומנטום אפשרי שהמארחת ניסתה לבנות. מהקטלניות, שגורמת לכך שעל כל טעות בעזרה מגיע עונש, בזמן ובמזומן. 

התזמונית, חניקת המומנטום, קטלני. רועי הובר. צילום: מאור אלקסלסי, באדיבות ליגת ווינר סל

אם נתעלם לרגע מהרצונות והחלומות של העמק ושל מכבי ראשון לציון, שני משחקי האתמול היו מלאים בשמחה. הם הרגישו כמו משחקי פלייאוף. ניצחו בהן שתי קבוצות שנהנו לשחק כדורסל. ולא, במקרה של הפועל תל אביב והפועל ירושלים, המשפט האחרון שכתבתי רחוק מלהיות מובן מאליו.

שתי נקודות לסיום:

1. העמק – לאורך כל העונה הזאת תהיתי איך מתיישב התקציב הגדול מאוד של העמק עם סוללת השחקנים הלא מרשימה שברשותה. לאורך כל העונה הזאת תהיתי איך החבורה הסבירה הזאת מייצרת עונה יוצאת מן הכלל. מחמאות גדולות לשרון אברהמי. אפשר לדבר ולכתוב על הנזקים שנגרמו לקבוצה שלו בעידן הסגל של אחרי אירן, אבל זה מיותר. בשורה התחתונה, הוא לקח מועדון עם שאיפות ושם אותו במקום שתואם אותן. וכשהוא מביט אלי העונה הבאה, מעניין אם קפיצת מדרגה יכולה לעבור במקום שבו נמצא נויוביץ'.

   
   

2. ראשון לציון –  כמובן שהסיפור הגדול של מכבי ראשון לציון עובר דרך קואץ' קפלן. יש משהו במאמן הזה. שאי אפשר היה להתבלבל ביכולות שלו כבר מאותה ריצת פלייאוף מופלאה של גלבוע גליל, בה שימש לכאורה כעוזר המאמן, שהסתיימה במשחק מספר 3 של סדרת הגמר מול מכבי תל אביב. אני הפעם רוצה כמה מילים על אמין סטיבנס. אחד המשפטים האהובים עלי בכדורסל שלנו שייך לקואץ' אפי בירנבוים. שדיבר פעם על שחקנים חדשים שמגיעים לליגה וצריכים להכיר את האגדות המקומיות. הכוונה הייתה לשחקנים פחות מוכרים בחוץ, שאולי גם לא נראים כמו שחקנים. אני לא יודע עוד כמה משחקים ישחק כאן אמין סטיבנס. אני בוודאות יודע שהפרופיל שלו לא מרשים והכדורסל שהוא משחק נראה לעיתים ביזארי. אני גם יודע וכולם יודעים, או לפחות צריכים לדעת, שמדובר באגדה של הכדורסל הישראלי.

   
   

עד כאן להפעם. שיהיה לנו טוב. שיהיה לנו שמח.