איך זוכים בשני גביעים? ולמה פנרבחצ'ה שונה ממי שהצליחו?

הפיינל פור מגיע בעוד רגע, ופתאום הוא מרגיש לא חשוב. לא מעניין. לא מרגש. במקום להתכונן לחג (חג השבועות שלנו והחג של הכדורסל שבא מיד אחריו), המחשבות זולגות כל הזמן לרגע האחרון בחייו הקצרים של רז אדם. לזמן שעצר מלכת עבור משפחתו. לחברים שחיכו לו לשווא בגיבוש הקבוצתי, ועוד מעט יצטרכו לחזור בלעדיו למגרש. והנה, שוב קיבלנו תזכורת כמה הכל כאן שברירי, ואיך הכל כאן כואב.

האזינו לאהרל'ה מקריא את הטור

6:20

וכמו ששחקני הפועל גליל עליון, ושותפיו של רז מהקבוצות האחרות, יצטרכו להשאיר את הצרות והדמעות בצד ולשחק, כך גם אנחנו - כולנו - צריכים להמשיך ולעסוק במשחק. זה מוזר, ומרגיש תלוש, אבל אלה החיים. עבור חלקנו זו בריחה, עבור אחרים זו ההתמודדות. בואו ננסה לצלול לאירוע הגדול שייפתח באואקה בתפר שבין שבועות לשבת. 

אז איך לוקחים שני גביעי יורוליג ברציפות? הוויכוח הסוער סביב השאלה "מי השושלת הגדולה בהיסטוריה?" לא יוכרע לעולם. כל אחד יענה מתוך הפוזיציה שלו, או מהדור שבו גדל. תשאלו את אוהדי מכבי ת"א, ולהם אין ספק שלא הייתה ולא תהיה קבוצה כמו זו של שרונאס יאסיקביצ'יוס ואנתוני פארקר (ואם תהיה, היא בוודאי תלבש צהוב). תשאלו את אוהדי אנאדולו אפס, והם יגחכו כשתנסו להשוות מישהו לוואסילייה מיציץ' ולשיין לארקין, שלקחו קבוצה מהאשפתות והרימו אותה לגבהים הכי גבוהים, ועוד אחרי שמגיפת הקורונה גנבה להם גביע.

ומה עם אולימפיאקוס של 2012 ו-2013? לא צריך לדמיין מה היו עונים, כי שאלתי. "כל אחד ייתן לך תשובה אחרת, וברור שאני לא אובייקטיבי, אבל אולימפיאקוס היא השושלת מספר 1", אמר לי ואסיליס ספאנוליס כשנפגשנו לפני כשלוש שנים. "למה? כי אנחנו עשינו את זה עם התקציב הכי נמוך, ובלי שמות גדולים. אף אחד לא הכיר חלק מהשחקנים שהיו לנו. למכבי היה את שאראס, פארקר, ניקולה וויצ'יץ', מייסיאו באסטון, דריק שארפ וטל בורשטיין. לאפס את מיציץ' ולארקין. אני לא מזלזל, כי לא קל לנהל חבורה כזאת של כוכבים. אבל אנחנו היינו כמו דוד מול גוליית".

צילום: Action Images

כך או כך, פנרבחצ'ה הגיעה לאתונה בתור האלופה הגאה, ועכשיו גם היא רוצה להיכנס לוויכוח הזה. ווייד בולדווין ובונזי קולסון חולמים שישאלו אותם אם היו גדולים מאפס, אולימפיאקוס ומכבי, היחידות בעידן היורוליג שזכו בבק-טו-בק. עבור יאסיקביצ'יוס, שהיה הווינר האולטימטיבי באחת הטוענות לכתר כשחקן, לא תהיה חותמת טובה ומוחלטת יותר לגדולתו מאשר להכניסו למיקס גם כמאמן. 

אוהדי פנאתינייקוס, אלה שמיהרו לרכוש כרטיסים לפיינל פור הביתי והחליטו ללכת למשחקים למרות ההדחה ברבע הגמר, יתמכו בפנר. לא שהיוונים הפכו לחובבי טורקיה, ואת בולדווין הם בוודאי לא אוהבים אחרי סל הניצחון והחגיגה המתריסה שבאה אחריו. ובכל זאת... שאראס הוא אגדה גם עבורם, ובכל ביקור שלו באתונה מקבלים אותו במחיאות כפיים ובשירי הלל. ויש עוד משהו. קטן. פעוט: הקבוצה בכותונת הפסים תשחק נגד אולימפיאקוס. עבור אוהד פאו הממוצע, לא צריך יותר מזה כדי לעודד אותה.

אבל איך, איך עושים את זה? האם יש מתכון מנצח? הרי הכדורסל השתנה לחלוטין בין הזכיות של מכבי ת"א ב-2004 ו-2005 לאלו של אנאדולו ב-2021 ו-2022. ואת ההבדל בינן לבין אולימפיאקוס ב-2012 ו-2013 הסביר כאן ספאנוליס (וקצת הוריד מהתהילה הגדולה של עצמו ושל יורגוס פרינטזיס, אבל נניח לו).

המשכיות? לא בדיוק. וויל בולדווין

בכל זאת, מצאנו מרכיב אחד שבפנר לא יאהבו לשמוע עליו. בניצחון הראשון של אפס בגמר היא קלעה 86 נקודות, ומי שאחראים ל-74 מהן היו שם עבורה גם בניצחון השני. למעשה, סרטאץ' שאנלי (12) הוא היחיד שעזב בין שתי הזכיות, בעוד קרונו סימון (0 ב-2021) לא שיחק בגמר 2022 בגלל פציעה.

הלאה. אולימפיאקוס קלעה 62 נקודות בניצחון הדרמטי על צסק"א שהוכרע בגויאבה המפורסמת של פרינטזיס, ו-56 מהן חזרו כדי לנצח את ריאל מדריד כעבור שנה. המעטים שהחמיצו היו לא חשובים במיוחד: ואנגליס מנדזאריס (3), מרקו קשל (3), ג'ואי דורסי (0) ולאזוס פפאדופולוס (0).

ההמשכיות המרשימה הזו פגשה גם את מכבי של פיני גרשון. נכון, דייויד בלו, שקלע 20 נקודות בגמר מול סקיפר בולוניה ביד אליהו, עזב (ואחר כך חזר לעוד שלוש קדנציות, שלושה פיינל פורים וגביע אחד) - ועדיין נשארו בסגל 92 מתוך ה-118 בין שני הגמרים. היעדרם של ברונו שונדוב (4 נקודות בגמר 2004), אבי בן שימול (2) ודיון תומאס (היחיד שלא קלע) לא מאוד הורגש בניצחון על באסקוניה ב-2005.

הוא בבית, הנקודות שלו יחסרו לפנרבחצ'ה, נייג'ל הייז דייויס

ואיפה כל זה שם את פנרבחצ'ה הנוכחית? במקום לא כל כך טוב. היא אמנם תתייצב לפיינל פור הזה עם לא מעט שחקנים שחגגו איתה לפני שנה - בולדווין, קולסון, דבון הול (שתואר ה-MVP נשדד ממנו אשתקד), ניקולו מלי, קם בירץ' וטאריק ביברוביץ', בעוד ז'ילסון באנגו נשאר ונפצע - אבל ההבדל נעוץ במי שיחסרו. 

הטורקים יסתדרו בלי אריק מקולום (3 בגמר הקודם) ודיישון פייר (0), רק שבניגוד לבק-טו-בקיות הקודמות, הם יעלו לשחק ללא שני השחקנים שקלעו את רוב הנקודות שלהם אשתקד מול מונאקו: לנייג'ל הייז-דייויס היו 23 ולמרקו גודוריץ' 19. בסך הכל - 42 מתוך 81 של הקבוצה כולה.

נשמע רע, ולא מבטיח, והנה כוכבית: לפנר ה"חדשה" יש את טיילן הורטון-טאקר, מהבודדים שהגיעו העונה ליורוליג בלי ניסיון אירופי והתבררו כבינגו; ואת ננדו דה קולו, שהגיע לראשונה לאיסטנבול כאלוף מכהן ב-2019 ולא הצליח להביא לה גביע. עכשיו, רגע לפני הפרישה, הוא רוצה להחזיר את החוב. וואלק, יש מצב. והאמת שגם מגיע לו.

עם ננדו או בלעדיו, ביום ראשון ב-20:00 האוזמן ואני מחכים לכם למפגש פופ-אפ לקראת גמר היורוליג (שייפתח ב-21:00). נדבר, נדסקס, נצחק, תשאלו, נענה. כמו שאנחנו אוהבים. ונשכח לרגע מכל הצרות. לחצו כאן להרשמה. חג שמח עד כמה שניתן, ותנחומים למשפחת אדם היקרה.