מגיע לה

אומרים שאין מגיע בכדורסל. שזה בהחלט יכול להיות. אתמול, באולם עם פרקט הזכוכית במינכן, דווקא הכי הגיע שיש. פרטיזן בלגרד, קבוצה שנראתה פינישד לפני דקה ושליש, השלימה נצחון כפול בדאבל וויק. הגיע לה. הפועל תל אביב, שמנצחת פעם אחר פעם אחר פעם ומובילה או הובילה את טבלת הפאקינג יורוליג משך אלוהים יודע כמה זמן, תוך שהיא מקפידה להסריח את כל סוגי הפרקטים לא אחת, עשתה הכל כדי להפסיד. המאמן שלה עשה הכל כדי להפסיד. הכוכבים שלה עשו הכל כדי להפסיד. והצליחו. קונגרטוליישונס. הצליח לה. מגיע לה. 

האזינו להאוזמן מקריא את הטור

10:36

https://www.youtube.com/watch?v=y_-nKc3ORQU&pp=ygUKZXVyb2xlYWd1ZQ%3D%3D

אודי הירש ואני נחלק בינינו את העבודה, בנוהל. הוא יראה ויסביר לכם (גם) מהלכים. אני, הפעם, אחלק את הטור לשני חלקים. בערך. נתחיל מהחלק הראשון. נתחיל מהמחצית הראשונה. נתחיל מענייני קצב. נתחיל מ-BPM.

למצוא את הקצב/ ה BPM של איטודיס

מי שאוהב את ז'אנר הסיפורים מאחורי הקלעים של הלהיטים הגדולים ודאי מכיר את הרפרנס. יושבים טובי המוחות באולפן ההקלטות. האמן. המפיק. כל הכלים שם. הלחן אש. הנגנים פצצה. הכל נכון. אבל השיר לא עובד. ואז, ברגע של גאונות, משחק לו המפיק המוזיקלי עם ה Beats Per Minute. נו, BPM. הופך את זה לקצת יותר איטי. או קצת יותר מהיר. וזהו. עכשיו זה עובד. כי ככה זה צריך להיות. עכשיו הראשים נעים מלמעלה למטה, כי זה פשוט זה. הנה, תראו את ג'יי זי וקניה. 

בואנה, דפקתי כאן שבירה מהטיקטוק. סחטיין עלי. הפועל תל אביב מנצחת, מצליחה ומשחקת אותה, וכל זה כשהיא לעיתים משחקת כדורסל שלא בהכרח מתאים לה. הרי יש לה שחקנים שסוג של נועדו, או לפחות יודעים ויכולים, לשחק כדורסל של קצב מהיר. קולין מלקולם וכריס ג'ונס, לדוגמא, שיחקו בעונה שעברה בפריז ו-ולנסיה, שחרטו על דגלן וכו. וגם מיציץ' הרי יודע. ומדר. וגו. וכשאני אומר קצב מהיר, אני לא מתכוון לכדורסל של אינדיאנה ג'ונס. אני מתכוון לקבוצה שיודעת גם לצאת מכדורסל בקצב של הכתבה ושל חמישה מול חמישה. הטכנולוגיה קיימת.

כשהיא פותחת בחמישיה עם גבוה אחד (אוטורו) פלאס וויינרייט ב-4, כשהיא נאלצת להסתדר בלי מכדרר בכיר אחד (בראיינט המצוין) ובמקומו ים מדר, אין להפועל תל אביב שום ברירה אלא לייצר תסיסה. לייצר לחץ. לייצר קצב. דווקא מול ההרכב הגבוה של היריבה מבלגרד, שפותחת עם שני ביגמנים בדמות אוסטקובסקי ופרננדו. הלחץ הזה בא לידי ביטוי ב-4 חטיפות בכ-4 דקות וחצי. רק קצת פחות מהממוצע העונתי של הפועל תל אביב בקטגוריה הזאת (6 חטיפות למשחק). 

כשהוא ב-4 צריך להתסיס. איש ווינרייט. צילום: הפועל IBI תל אביב

אבל לא רק הגנה. קיבלנו משחק הרבה יותר נקי. אמנם מיציץ', גיבור אחד הפרקים הבאים שלנו, כפה והגזים בהתחלה, אבל עדיין נראו סימני קצב. כמו למשל כאן. סייד פיק נ' רול אמפטי במעבר. מעט כדרורים. 8 שניות ושלום שלום. רצים. מדייקים. 

דרך הריצה, אבל גם דרך ניצול מצבים כמו פוסטאפ וויינרייט, הפועל תל אביב הגיעה לפואנטות מהירות וטובות. זה הוביל לרבע של 11/14 ל-2. זה הוביל לנקודות קלות של אוטורו. זה הוביל לכדורסל שהגיוני לה. ואם רצים ומשחקים קולח, פתאום נכנס לפעולה הפרמטר שהכי כואב לאיטודי'ס לאחרונה – הקליעה מבחוץ. אחרי משחקים חוזרים שבהם משמידים טבעות, פתאום הפועל תל אביב פוגעת. ביצה? תרנגולת? למי איכפת? אפילו כשעברה להרכב שני הגבוהים שלה, מהלך הרבע השני, הפועל תל אביב נתנה 10 דקות של 6/8 ל-3 (כשבזמן הזה היא 4/8 ל-2, כן?). רצים. מדייקים. דופקים שלשות. כמו שזה אמור להיות. כמו שזה אמור להיראות.

ולא שהכל היה מושלם במחצית הזאת, למרות שהסתיימה במה שנראה היה כמו נוקאוווט בדמות 56-35, כי גם כאן נראה היה טיפה מוזר שמדר משחק כאוף גארד, במובן זה שאם הוא רוצה לכדרר, הוא צריך לקחת בעצמו ריבאונד הגנה ולצאת בעצמו קדימה. כי גם וכבר כאן, אפשר היה לתהות על ענייני Accountability.

מצא את האחראי/ מי כאן Accountable?

מי שרואה ועוקב אחר ספורט אמריקאי חשוף תדיר למילים שאנשים אומרים שם, בטח נאג' כמו ג'ו מזולה מבוסטון, כולל השימוש החוזר במושג האחריות. לא בפוליטיקה ישראלית. בספורט בארצות הברית. תתרכזו. הרעיון הוא שאנשים אחראים למעשים ולפעולות שלהם. זה עליהם. 

רגע. עצירה מתודית. כדורסל איננו דמוקרטיה. יש חשובים פחות וחשובים יותר. יש שחקנים שמותר להם ואחרים שלא. שזה סבבה. כשזה עובד. או לחילופין, כשהמאמן אומר לעצמו שעכשיו זה לא עובד, אבל בסוף, במשחק החשוב באמת, בפוזשן החשוב באמת, זה דווקא יצליח לו. ולי. 

ג'ו מזולה. מדבר על אחריות. (תמונת AI)

כדקה אל תוך הרבע השלישי של המשחק, בעוד הכדור אצל פיין היריב, יוצאים אליו בחמת זעם אוטורו את מדר, על החצי, כדי לגרום לו לאבד כדור. מיד אחרי - שלשה נהדרת של מיציץ', שמקבל את הכדור אחרי חסימה (חסימת פלייר, למי שזה חשוב לו), ממסירה של אותו מדר. במקום לכדרר ולקחת זריקה קשה בנוהל, הפעם זה קצבי ומדויק. ואלו הן הדקות הכי טובות של הפועל תל אביב אתמול, במהלכן הגיעה עד פלוס 27. ולמה אני מספר לכם את כל זה?

כי קצת אחרי, בהמשך לאיבוד כדור של מדר, הוא גם עוזר יותר מדי בהגנה על הכדור ועוזב את האיש שלו פיין, שדופק שלשה שמורידה ל 20. ועל הטעות ההגנתית הזאת, מדר נענש ויורד לנוח קצת אחרי 4 דקות של משחק ברבע מספר 3. שזה סופר לג'יט, כן? כן. 

עשה טעות וירד לנוח. לג'יט. ים מדר. צילום: הפועל IBI תל אביב

מה שפחות לג'יט הוא שבעוד כמה רגעים יחל מופע החרבנא. זוכרים את ה BPM והקצב? הפועל תל אביב של מיציץ', ג'ונס ובלייקני חוזרת במהלך הרבע הזה לדברים הרעים שאליהן היא הרגילה עצמה. לכדורסל של כדרורים. לכדורסל של לא שומרים. לכדורסל של זריקות מהברך. לכדורסל של בעיות ריווח. אה, וגם לליינאפים שלא מתאימים יותר. ואם נלך פליי ביי פליי, אז ההפרש כאן יורד על מקבלי ההחלטות אשר על הפרקט ואשר מחוצה לו. 

וכלום. אין שום Accountability. טעויות של עזרה הגנתית. טעויות של ויתור הגנתי. זריקות בדרגת קושי של למה. וכלום. כמו במערכון של הגשש, למרות שהרכזים בכלל ומיציץ' בפרט דורכים לקבוצה שלהם על הענבים, המשרוקית של המאמן אפילו לא מוציאה מנגינה של מארש. 

וכן, ההפרש הולך ויורד, כמו שמראים יפה וברור בציוץ שכאן:

וכלום. גם אחרי שהיא מכניסה את היריבה לבעיית עבירות מוקדמת, הפועל תל אביב עסוקה בעצמה ובזריקות דאווין. גם כשהיא מקבלת מתנות וניסים בדמות הפציעה של מרינקוביץ', העבירות של פיין והשריקות מהשמיים שהעניק לה החבר השופט פרוגה, היא עדיין שיחקה את הכדורסל הרע והלא חכם שהצליח לה לפני. 

ואיטודיס? אמש, אפשר להגיד שלא היה אותו. אולי זה הלם ואולי לא, אבל את חוסר הפוקוס אפשר למצוא דווקא דרך דברים שלא מתאימים לו. יותר מפעם או פעמיים, כשהוא הולך לחילופי הגנה התקפה, האיש שנשאר בהגנה הוא ואסה מיציץ'. מה?!  ופתאום בלייקני, דווקא הוא, יורד לנוח כשצמוד ונותרו עוד קצת יותר מארבע דקות וחצי לסיום הזמן החוקי. 

כלומר, רוצה להגיד שני דברים על המאמן המעוטר, המוצלח והמצליח (ואני כותב את זה באפס ציניות): 1. שיטת הסרת האחריות שלו מהכוכבים שלו עלתה לו במשחק הזה. אולי זה יצליח בסוף ויביא לו פיינל פור צפונה, אבל אתמול זה עלה לו במשחק. 2. גם בסטנדרטים שלו, גם בניהול המשחק שאפיין עד כה את הקבוצה הזאת והובילה אותה עד הלום, הוא הרגיש די הלום.

ואסה

זמן לדבר על ואסה. זמן לקרוא להופמן כדי שיעשה סדר. 

https://video.wixstatic.com/video/aba3db_3e2738ed22ce47adb88fc564d62caf4d/1080p/mp4/file.mp4

תודה הופמן. כל מילה. אני רק רוצה להוסיף כאן כמה עניינים קטנים. קודם כל, ואת זה הירש ואני נוהגים להגיד לא אחת, מפתיע (אבל לא באמת) לגלות שהאוטומטיות שבה אנחנו מייחסים אינטליגנציה לשחקנים סרביים, כדוגמא שהיא פוליטיקטלי קורקט, היא בעיקר אוטומטית. הכדורסל הזחוח והלא חכם של מיציץ' אתמול הוא כזה שהיה גורם לנו לתת שלל דימויי ג'יליג, לו היה מדבר אנגלית במבטא אחר. 

כחלק ממסעותיו עם עצמו, איבד מיציץ' מהלך המשחק את האמון של אלו שלצידו. כך, למשל, מסירה טובה שלו לאוטורו, 3 דקות לסיום, לא הסתיימה בנקודות קלות בעיקר כי אוטורו בשלב הזה כבר לא ציפה או האמין. וההחלטות בכלל ואיבוד הכדור של מיציץ' כדקה לסיום ההארכה? זה כבר בשלב חוסר האונים שלו עצמו. זה כבר בשלב שבו פשוט קשה לו כשמקשים עליו.

3 נקודות לסיום

1. קלאת'ס – בשולי המשחק, מהפרספקטיבה שלנו, כמה מילים על ניק קלאת'ס, עוד אייקון יורוליג מזדקן. אבל וואוו, ניק קלאת'ס. 8 אסיסטים שכל אחד מהם געגוע והתפעלות. אינטיליגנציה ומחויבות שחבל על הזמן. ויהיה כל כך חבל כשניאלץ להיפרד מהכדורסלן הזה. וברמת היורוליג ואירופה, מהכדורסל הזה.

   
   

2. לאקיץ' פינת פלטין – אריאן לאקיץ', במושגים של הכדורסל הסרבי, הוא כמעט נובאדי. אחרי שנים של נדודים במרחבים האדריאטיים, הגיע לפרטיזן כדי להרביץ באימונים ולמחוא כפיים. עד אתמול, מדד היעילות המצטבר שלו, ב-10 משחקים בהם שיחק בליגה השניה בטיבה, נעצר על 17. אתמול, אחרי ששבר כל שיא קריירה אפשרי, הוא הוסיף עוד 24. במשחק אחד. מול הפועל תל אביב. בדקות ששיחק, הקבוצה שלו ניצחה ב-19 הפרש. על זינוקים. על מוטיבציה. על 2 שלשות שנכנסו. בצוק העיתים, טוב שיש שחקן כזה, גם עם כשרון בינוני, אבל כזה ייתן גוף וגליצ'י'ם. אם רק היה להפועל תל אביב אחד כזה, אה?

   
   

3. ועכשיו להירגע – ההפסד הזה כואב לאנשים באדום ומגיע, אבל הוא כולה הפסד. של קבוצה שעל פי הטבלה הנוכחית עדיין מובילה את המפעל הזה. שזה פסיכי. שעכשיו צריכה להירגע ולהפיק לקחים. כי היא עד כדי כך טובה. כי היא עד כדי כך צריכה לתקן כמה דברים, כדי להמשיך להראות כמה שהיא טובה.

שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. כולם כולם כולם. עד האחרון. שיהיה לנו טוב.