תוצאות חיפוש

בוסטון פתחה את העונה עם שלושה הפסדים ואחרי 12 משחקים עמדה על מאזן שלילי של 7:5, זה התאים לתחזיות המוקדמות ועזר לתייג את הסלטיקס כקבוצה לא מעניינת ולא רלוונטית השנה. לכן לקח יותר זמן מהרגיל להבין שמשהו השתנה. קצת אחרי נקודת האמצע של העונה, בוסטון היא קבוצת צמרת לכל דבר. היא מדורגת שנייה במזרח ושישית כללית, עם הנט רייטינג השני הכי גבוה בליגה אחרי OKC. היא מאוד מעניינת ומאוד רלוונטית, עם סיכוי אמיתי לקחת את המזרח השנה.

מודה שדי התלבטתי איך לסדר את הטור הזה, בהמשך לשלושת משחקי סוף השבוע בליגה הראשונה בטיבה בישראל. נלך LIFO, יענו נתחיל במשחק של חולון? נלך FIFO ועם נתניה? ובכן, בחסות הטרחה שהנחילה חולוניה לקרית אתא, נפתרה לי הבעיה. לא זה ולא זה. נתחיל בירושלים.

אומרים שאין מגיע בכדורסל. שזה בהחלט יכול להיות. אתמול, באולם עם פרקט הזכוכית במינכן, דווקא הכי הגיע שיש. פרטיזן בלגרד, קבוצה שנראתה פינישד לפני דקה ושליש, השלימה נצחון כפול בדאבל וויק. הגיע לה. הפועל תל אביב, שמנצחת פעם אחר פעם אחר פעם ומובילה או הובילה את טבלת הפאקינג יורוליג משך אלוהים יודע כמה זמן, תוך שהיא מקפידה להסריח את כל סוגי הפרקטים לא אחת, עשתה הכל כדי להפסיד. המאמן שלה עשה הכל כדי להפסיד. הכוכבים שלה עשו הכל כדי להפסיד. והצליחו. קונגרטוליישונס. הצליח לה. מגיע לה.

כל מי ששיחק בשלב מסוים כדורסל, בכל רמה, או סתם צפה בפסק זמן ששודר בטלוויזיה, נחשף למאמן שדרש משחקניו: "שחקו באחריות!". ההוראה הזאת בדרך כלל הסגירה לחץ של האיש על הקווים, לא ממש לוותה בהנחיות קוהרנטיות והובילה בעיקר לשחקנים מפוחדים ומסורסים. בפעמים אחרות, ה"אחריות" לוותה בהנחיות של ממש, ואפילו בשבירה ובנייה מחדש של שחקנים, להלן שיטת ז'ליקו אוברדוביץ' לגידול רכזים. האסכולה הזאת עדיין קיימת, ראו פנרבחצ'ה ושאראס, אלופי אירופה בשיעמום ובכדורסל.

כשהרבע האחרון אתמול הגיע כמעט לכדי לסיום, אחרי כל עיכוב, תקלה ובדיקה אפשריים, עמדנו אחד ליד השני ביציע העיתונאים, מי מאנשי הדיסקו, ודיברנו על סלוקאס. שכבר לא יכול לזוז יותר. שכבר לא מנצח יותר סוויצ'ים הגנתיים. שאם יקבל את המבט האחרון, ידפוק את השלשה הזאת וינצח עוד משחק בשרשרת סלי הנצחון הבלתי נגמרת בקריירה שלו. ואהרלוס ידע את זה. וירון ארבל ידע את זה. וגם סלוקאס ידע את זה. וגם קטש, שהציב עליו את אושיי בריסט הקשוח.

מכבי ת"א עלתה אתמול ל-0:4 במשחקי הבית ביורוליג. כלומר, בית אמיתי - כזה שיש בו קהל, והוא בישראל. ניצחון אחד היה מול וילרבאן באהלן-אהלן, ושלושה אחרים מול קבוצות ששייכות ממש לליגה הזו. שלושתם הושגו בדרך הקשה והצמודה, לא לפני שאותן יריבות החטיאו 6 שלשות בשניות הסיום, בהתקפה האחרונה, וכל אחת מהן הייתה יכולה להשוות את התוצאה או לחולל מהפך; לכפות הארכה או להפוך את הניצחון להפסד, ואת החגיגה לשברון לב.

דני אבדיה עומד נמצא בפוקוס כמו שאף ספורטאי ישראלי לא עמד בו. ספורטיבית הוא נותן את עונת חייו. אני משחק 2K וכמובן שיוצא לי תמיד לשחק עם דני. אני זוכר שבעבר הייתי מנסה להרכיב אותו כשחקן משלים, הייתי מריץ כמה עונות עד שהוא הופך לשחקן לגיטימי ואם הייתי ממש מגזים הוא גם היה הופך לאולסטאר בפוטנציה. העונה הנוכחית שלו עולה על כל משחק 2K. דני נותן עונה של סופרסטאר ועם זה באה גם כל האש.

אם יש משהו אחד שלמדנו על אבדיה בשש השנים האחרונות, זה שהמושג תקרת זכוכית פשוט לא קיים במילון שלו. בעונת 2026 כשהמספרים זורחים על המסך, השיאים הגדולים נשברים ושחקנים מפחדים לפגוש בו כמעט כל לילה, קל לשכוח שהדרך שלו לא הייתה טבעית. היום הוא מפלצת של 26.2 נקודות למשחק, פוינט פורוורד שמנהל את ההצגה בפורטלנד ומשפיע על כל מהלך על הפרקט, אבל המטאור הזה הגיע מרקע שבו הכל היה צר מדי עבורו. בוושינגטון הוא היה "פרויקט" - ילד עם איי קיו כדורסל בשמיים, לכוד במשבצת שלא התאימה לו, מקום שבו כישרון לבדו לא הספיק ונאלצת להיות כינור שני, שלישי ולפעמים אלוהים יודע אולי גם חמישי.

יש יתרונות בלהיות הפועל ירושלים של העונות האחרונות. בעיקר בגזרת תשומת הלב הציבורית. היא קטנה יחסית. הפועל תל אביב של עופר ינאי שואבת את רוב החמצן בחדר הקטן למדי שהוא הכדורסל הישראלי, מכבי תל אביב לוקחת לעצמה את מה שנשאר, בעוד הקבוצה של אדלסון קצת נשכחת, גם בזכות שקט תעשייתי הנגזר מאופיים הנחבא אל הכלים של ראשיה, מהבעלים ועד המאמן, וגם עקב גלות למסגרות שידור נידחות יחסית ביורוקאפ - אפליקציית ישראל היום אשתקד, צ'רלטון (שמושכת אליה בעיקר אוהדי כדורגל) העונה. כשלא נמצאים בתודעה, הפסד הוא לא אסון ומשברים חולפים חיש קל. כמה נוח, כמה קל.

צקצקנים (כמונו) ימשיכו לצקצק, מבקרים ימשיכו לבקר והייטרים, אם נשאל את הבוס, ימשיכו להייטר. הפועל תל אביב של העת האחרונה היא אי של יציבות. היא משחקת רע. היא מנצחת. זה הכל. כתבנו את זה אחרי וילרבאן או נתניה או וואטאבר. היא משחקת הרבה מתחת לפוטנציאל שלה. היא הולכת ופוחתת בכל המדדים שלה. הרבה שחקנים שלה משחקים מתחת ליכולות הרגילות שלהם (או אולי אלו הן היכולות הרגילות שלהם?) והיא מנצחת. היא מנצחת. היא מקום ראשון בליגת העל. היא מקום ראשון ביורוליג. היא מנצחת ככה או ככה או ככה או ככה.

כל עוד מכבי ת"א משחקת ללא לוני ווקר, היא שונה ממה שרצתה להיות. ממה שתוכננה להיות. ממה שאמורה להיות. ממה שעוד תהיה. היא פחות ורסטילית, היא לא יכולה להישען על הנקודות שיבואו מהגארדים, והיא מנסה (בדרך כלל בהצלחה לא מבוטלת, יש לומר) להבליט את היתרון שיש לה מסוללת הפאוור פורוורדים שבנתה בדמותם של רומן סורקין, ג'יילן הורד, טי.ג'יי ליף ומרסיו סנטוס.

נתחיל מהסוף, ריטאס וילנה ניצחה את הפועל חולון 78-58. זו לא באמת התוצאה של המשחק, אלא התוצאה של שלושת הרבעים הראשונים בלבד, הרבע האחרון ממילא היה מיותר. הייתה שם איזושהי תוצאת סיום, אבל היא לא רלוונטית לטור הזה, ובטח שלא להמשך העונה של חולון, אז נשחרר ממנה לחלוטין.