תוצאות חיפוש

מודה, אני פריבילג. בשנתיים של המלחמה הספקתי להיות בשני פיינל פורים, במשחק מספר 5 בפלייאוף היורוליג, בחצי גמר וברבע גמר יורוקאפ. אבל משהו היה חסר. ידעתי לנקוב במה שחסר (ולא בגלל שחזיתי מקרוב בניצחון אחד בלבד לקבוצה ישראלית), ולא העזתי להגיד. כאילו, בואו. למי בכלל היה פרצוף להתלונן על כדורסל כשהיו חטופים חיים בעזה, וכשהילד ישן בכל לילה בממ"ד בגלל הפחד מאזעקות, וכשחיילים נהרגו ונפצעו, וכשמאות אלפי ישראלים נעקרו מבתיהם? אבל בסוף, אנחנו בעצמנו ילדים. ילדים של החיים. ילדים של המשחק.

ב טור  שסיקר את משחקי יום ראשון בליגת העל, לא באמת היה לי מה לכתוב על המשחק שבו מכבי תל אביב טיילה מול מכבי ראשון המסכנה. אז בחרתי להתמקד בשני סיפורים שמתפתחים לנו מול העיניים. מה נגיד בסוף העונה על שני גיבורי הסיפורים האלה? עוד מוקדם לדעת. כשאני חושב על זה, מה נגיד עליהם אחרי המשחק הבא רחוק מלהיות באנקר. את נושאי המקרו: קהל, מעמדו של קטש, דני פדרמן וכמובן החזרה המרגשת לישראל, אשאיר לשאר הרקדנים אצלנו ב הדיסקו . אני פה להתמקד, או יותר נכון - להמשיך להתמקד, על לוני ווקר ורומן סורקין.

במשך 798 ימים חיכו אוהדי מכבי ת"א לרגע הזה. מה שנתפס עד לפני שנתיים וחודשיים כחלק משגרת החיים - יום חמישי (או שלישי/רביעי במחזורים כפולים) ביד אליהו - הפך לזיכרון רחוק וכואב. סמל לנורמליות שאבדה. הערב הם חוזרים. קבוצתם מדורגת במקום ה-19 והלפני אחרון ביורוליג, ופוגשת את היחידה שנמצאת מתחתיה, וילרבאן, אבל ההתרגשות גדולה. היכל מנורה יתמלא. ובערב הזה, איך שהמשחק לא ייגמר ואיך שהעונה לא תסתיים, ייכתב פרק חדש בהיסטוריה שמחבר בין הכדורסל לחיים עצמם. פרק ג', למעשה. והנה לפניכם באדיבות אורן דניאלי שני הפרקים הקודמים, שבהם חזרו הצהובים הביתה אחרי הפסקה שנכפתה עליהם במלחמה.

משחק ראשון לעונה ביד אליהו. וואו, איזו התרגשות. בשנה רגילה, כשיש הפסקה מאפריל/מאי, ועד לחזרת המשחקים באוקטובר, זאת התרגשות מטורפת. אבל בנסיבות הקיימות, שזה משחק יורוליג ביתי ראשון אחרי שנתיים וחודשיים, זו משהו שעוד לא חוויתי. התרגשות שיא. כזאת שעושה לך צמרמורות ועור ברווז. אני לא בטוח מה המילה שהיא ההפך מ"ריקנות", אבל מה שהמילה הזאת לא תהיה, זה מה שאני וכל מי שיגיע ליד אליהו ביום חמישי מרגיש.

הדרך המובילה אל היכל הטוטו בחולון הייתה מעט שונה הפעם. מהרמקולים בשדרה בקע הפלייליסט של שירי אוהדי הפועל ירושלים, שבאופן אינטואיטיבי עשה לי חשק למאפים של איזה שייח' (בלי פרסומות סמויות!). האולם הסגול למראה הואר בנורות אדומות, ולפי הפרומואים אני מוכן להישבע שגם נתלו בחוץ דגלים בצבע הזה. אבל בדיוק התחיל לרדת גשם, וגם היה חשוך בחוץ, אז לא הסתכלתי ומיהרתי פנימה.

יש רגעים שבהם ברור שההתפתחות של שחקן כבר לא נמדדת רק במספרים. העונה, דני אבדיה הגיע לשלב שבו צורת המשחק שלו מספרת את הסיפור לא פחות מהסטטיסטיקה. משהו בזהות שלו על המגרש התחדד. הוא כבר לא מגיב למה שהמשחק נותן - הוא יוצר אותו. אפשר לראות מה עובד לו בצורה מטורפת, איפה הוא עדיין צריך להשתפר ואילו אלמנטים נוספים במשחק שלו יכולים לקחת אותו לשלב הבא ולהפוך אותו לשחקן שלם באמת. במשחקים האחרונים הוא מכתיב את הקצב, לוקח החלטות חכמות, וברגעים מסוימים אפשר גם להבחין איפה עוד יש מקום לגדול.

יום רביעי, 19 באפריל, 2023. שעות הערב המוקדמות ואני על הרכבת בדרכי לפיס ארנה למשחק מספר 3 מול אא"ק אתונה באותה סדרת רבע הגמר הזכורה לשמצה בליגת האלופות של פיבא. אחרי פוגרום אנטשמי, אנטי-ישראלי, בחסות פיב"א (לכאורה) שבדיעבד הכין אותנו לעוד הרבה אירועים ברחבי היבשת בשנים הבאות, מי בכלל העז חלם שהערב הזה ישבור שיאי מועדון בכל כך הרבה אופנים – הפרש נקודות למשחק אירופי, כמות קהל בארנה, עלייה לפיינל פור ראשון מאז הצטרפנו למפעל ב2018. אבל זה קרה, ומאותו רגע רק השמיים היו הגבול שלנו.

במשך 796 ימים חיכינו לרגע הזה. ישראל שוב מארחת כדורסל בינלאומי, והמפגש הצפוי הערב בין הפועל ירושלים להמבורג במסגרת היורוקאפ הוא אחד הסמלים לחזרה לחיים נורמליים אחרי שנתיים קשות של מלחמה. אז נכון, המשחק הזה ייערך בחולון; ונכון, מכבי ת"א והפועל ת"א יארחו בשבוע הבא בירושלים - אבל אנחנו מקבלים באהבה ובהבנה את האילוצים הרגעיים, ומחכים כבר לשריקת הפתיחה עם צרור שאלות שיזכירו לנו את הסיטואציות הללו שבעבר הלא רחוק נראו מובנות מאליהן.

נתחיל מהסוף. מכבי ראשון הובסה במשחק שלא הפתיע אף אחד ודרוקר סיים את תפקידו כמאמן הקבוצה. פייר, אני מופתע. ולמה בעצם זה מפתיע? פתיחת עונה מזעזעת עם ניצחון אחד מול שבעה הפסדים הייתה אמורה להוביל לשינוי, אבל בעיני הבעיה העיקרית נמצאת בסגל השחקנים. נכון, דרוקר אחראי על המערכת כולה, אבל סירה שנראית טובעת כבר בתחילת העונה קשה מאוד להציל, ובטח שלא באמצעות ויתור על מאמן בעל ניסיון עשיר בליגה. לפחות נכון לכתיבת שורות אלו טרם מונה מאמן חדש, ואף על פי כן אני מתקשה להאמין שיובא מישהו ראוי יותר.

אם נתקצר את המשחק שנערך באולם רמז שבקריית אתא, בין הקבוצה עם ההתקפה מספר 2 בליגה לבין ההגנה הכי טובה בליגה, אגיד כך: ירושלים ניצחה, ואז אמרה "בואו אתא, תחזרו למשחק", ואז ניצחה שוב, ואז הפסידה לגמרי, ואז ניצחה - לא לפני שהספיקה גם לסבך את הניצחון הזה. אבל ניצחה.

כל הקבוצות האומללות ב-NBA דומות זו לזו. אך כל הקבוצות המצליחות – מצליחות הן כל אחת על פי דרכה. טוב, זה לא ממש מדויק, לכל אחת מהקבוצות האומללות יש את המאפיינים הייחודיים שלה (אגיד בהזדמנות זו שלדעתי גם טולסטוי לא דייק במשפט המקורי, גם לאושר פנים רבות), אבל הנראטיבים די חוזרים על עצמם. שוב מכת פציעות, שוב כוכב שלא מתמודד עם ההצלחה ומפרק את הקבוצה, שוב חבורה מזדקנת שמשחקת בלי חשק, שוב מכת פציעות, שוב אוסף כוכבים שלא מוצאים דרך לשחק ביחד, שוב סופרסטארים צעירים שדורכים במקום ולא מבינים איך מנצחים משחקים, שוב מכת פציעות. אותי זה משעמם. הקסם שקורה כשזה עובד, כשקבוצה מתחברת והופכת ליותר מסך חלקיה, הרבה יותר מעניין מהבינוניות של קבוצות שמנסות להצליח וכושלות.

את טור סיכום הפועל תל אביב וילבראן סיימנו כאן עם שאלת ים מדר . כלומר, תהינו איך בדיוק ישתלב בסגל היורוליג של הקבוצה שיושבת בבטחה במקום הראשון בליגה השניה בטיבה. ובכן, בסיום משחק החזרה של ים מדר אל המגרשים שלנו, התשובה היא שאין לנו שמץ של מושג. ולא בטוח שלמישהו אחר, כולל מדר, כולל איטודיס, יש מחשבה ברורה על איך זה אמור לעבוד. מה שאנחנו כן יכולים להגיד לכם זה שעם מדר על הפרקט, לפחות נכון לאתמול, הרבה יותר כיף היה לראות את ולכתוב על הקבוצה האדומה של תל אביב.