מה בסך הכל צריך בן אדם בחיים. בשיאו של הקאמבק, דקה לסוף, ואסילייה מיציץ' נראה קליל פתאום. כמו פעם. חדר באין מפריע, ובאין אדי טבארס שיארוב לו מתחת לטבעת. אצל ואסה של אנאדולו אפס זה היה נגמר בסל, עבירה או סל ועבירה. אבל משום מקום הגיח אלכס לן והדביק לו גג. ואחר כך, איש וויינרייט קיבל מבט פתוח מהפינה שהוא כל כך אוהב. והחטיא. אנטוניו בלייקני זרק שלשה, ונראה כמי שעומד לכתוב פרק נוסף בתורת הקלאץ' שלו, אבל היה פנוי מדי כנראה. והחטיא. "חופשי זה לגמרי לבד", הוא בוודאי מילמל לעצמו בדרך לחדר ההלבשה. כל כך קרוב, כל כך רחוק. המשחק הראשון בין ריאל מדריד להפועל ת"א לא היה שקול במיוחד, ואיכשהו נגמר במתח ובדרמה. המנצחים מתוסכלים מההסתבכות המיותרת שלהם. המפסידים יורדים מהבמה בתחושה שחסר להם רק סנט ליורו, ושאולי-אולי, עם קצת התאמות, זה אפשרי. פלייאוף, כבר הסברנו כאן שלשום, הוא משחק אחר מזה שהכרנו בליגה הסדירה. קיבלנו הוכחות לכך דווקא מאומני הקליעה לשלוש. כן כן, האוזמן, 3>2. בתנאי שקולעים, כן? אם מחטיאים, זה סתם 0<2. ז'לגיריס קובנה, קבוצת השלשות הטובה ביורוליג (39.8%), קנתה עד הדקה ה-24 באיסטנבול סל אחד בלבד מעבר לקשת, דווקא של הסנטר מוזס רייט. סגניתה מבין המשתתפות ברבע הגמר, ריאל (37.9%), פתחה בסערה עם תצוגת תכלית של פאקו קמפאסו. רק שמהרבע השני היא פגעה ב-4 מ-19, ובכלל, כל מי שאינם הרכז הארגנטינאי תרמו יחד 2 מ-19 לאורך הערב כולו. הפועל ת"א, השלישית בדירוג (37.4%), דווקא סיימה אתמול עם אחוז טוב מהרגיל, ואת חלום הקאמבק רכשה באמצעות שלוש שלשות בדקה ורבע. אבל את הזריקות החשובות באמת - כאמור - היא החטיאה. כל הסיפור הזה נשמע לכם מוכר? לא סתם. מלכת השלשות של היורוקאפ בעונה שעברה, ולנסיה, קרסה ל-28.9% בחצי הגמר נגד האדומים. איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים. ממש כמו ה-6 מ-33 שירתה ללא כתובת בהפסד הביתי שלשום לפנאתינייקוס. בדרך לאותו ניצחון בסדרה המיתולוגית אשתקד, שלף דימיטריס איטודיס חתכת שפן ממעמקי הכובע. בפרספקטיבה של שנה זה נשמע קצת מוזר, אז נזכיר: עד אותו שלב, בלייקני היה שווה שלוש דקות בלבד ברבע הגמר מול טורק טלקום אנקרה ואפילו לא נרשם לדרבי בגביע המדינה, אבל בחמשת הערבים המכריעים של העונה האירופית הוא נסק ל-108 נקודות (21.6 בממוצע). והנה, דווקא כשהפועל עלתה כיתה והגיעה לזמן הכסף בבמה הכי בכירה ומרכזית, ועוד בלי ה-MVP ואולי ה-GOAT שלה, היא לא מצאה משהו חדש. היא לא הצליחה להפתיע. גם לא ממש ניסתה. 25 נקודות מבלייקני זה אחלה. ותצוגת 17+20 ריבאונדים מדן אוטורו זה באמת וואו. ו-8+14 אסיסטים מכריס ג'ונס זה יותר מיפה. אבל זו הנורמה. זה מה שהביא את הקבוצה עד הלום. איטודיס לא הביא שום בשורה חדשה. אפילו כשהוציא את ג'ונתן מוטלי מהפריזר, המאמן היווני הציב אותו בעמדת הפאוור פורוורד לצד טאי אודיאסי. הרכב שני הגבוהים, שלא באמת עבד לאורך כל העונה, לא עבד גם אמש. כשהניסוי החל, הפועל פיגרה 29:21. כשהסתיים, כעבור ארבע דקות בלבד, הפער הוכפל ל-42:26. ואחר כך, בשלהי הרבע השלישי, כשהיה עדיין במינוס 16 ונדרש למזער נזקים ולהפיח בקבוצתו תקווה לקראת הישורת האחרונה, איטודיס העמיד הרכב מוזר. כמה מוזר? היה בו מיציץ' אחד, שקלע תשע נקודות באותה נקודת זמן, וארבעה שחקנים שלא חיברו יחד אפילו סל אחד עד אז: אודיאסי, וויינרייט, קולין מלקולם וליוואי רנדולף, שהובא כדי לפתוח סתימות ובמשך יותר מדי זמן שוטט על המגרש ללא מעש (0 מ-1 מהשדה, ריבאונד ואיבוד ביותר מעשר דקות). ריאל, בעזרת הגארדים הקטנים והזריזים שלה, בעיקר קמפאסו ואנדרס פליס, עטה על מיציץ' וגרמה לו להחליק על הפרקט שוב ושוב ולאבד עוד ועוד (שישה איבודי כדור). ובכל זאת, מבין 23 השחקנים שעלו אתמול למגרש במדריד, הוא זה שנשאר עליו הכי הרבה זמן. גם סרג'יו סקאריולו נדרש לאלתר כשאיבד כבר בדקה השלישית את טבארס. באפקט המיידי, פציעתו דווקא סייעה לריאל והכריחה אותה לרוץ ולשטוף את המגרש עם אוסמאן גארובה בעמדת הסנטר. אז ברבע הראשון היא נתנה לקמפאסו לירות כל קליע, ועד למחצית קיבלה 13 נקודות מגבי דק ומטריי ליילס שהפציעו מהספסל, וברבע השלישי השתלטה על הטבעות עם חמישה ריבאונדים בהתקפה בשלוש דקות. רק ברבע הרביעי - כשיריבתה נזכרה לחטוף סוף סוף כדור ראשון, ומריו הזוניה המשיך להזיק עם 0 מ-6 לשלוש - הכל כמעט התהפך. אז איך חוזרים כל כך מהר למגרש והופכים את המציאות? הטכנולוגיה קיימת. אוטורו ואלייז'ה בראיינט פתחו גם את הסדרה הקודמת שלהם, לפני שנה עם אנאדולו אפס, בהפסד דחוק בארבע הפרש - וכעבור יומיים הדהימו את האואקה עם ניצחון. ואיטודיס כבר פתח בהפסד לאולימפיאקוס עם פנרבחצ'ה והגיב עם ניצחון חוץ. צריך רק למצוא את הסנט הזה שחסר; אולי לנסות את מוטלי (גם הוא היה חלק מהקאמבק הנ"ל של איטודיס ופנר) לכמה דקות כסנטר. אולי לנסות רכז אחר, שמתאים יותר במידותיו ובתכונותיו למצ'אפ עם קמפאסו, פליס ותיאו מאלדון, אבל לא רואה שניית פרקט גם כשחלק משותפיו לקו האחורי אינם בשיא. טוב, התפרעתי כנראה. אז פשוט תדאגו להכשיר את בראיינט?

הכלל הראשון של מועדון קרב, ואתם יודעים שהדקותיים האחרונות של גיים 1 נראו בדיוק כך, הוא שלא מדברים על מועדון קרב. הכלל הראשון של סדרות פלייאוף הוא שאמנם מדברים על המשחק שהסתיים, אבל מבינים שהמשחק הבא בסדרה מתחיל מחדש, לאו דווקא עם קשר או זיקה לזה שהיה לפניו. ישנן סדרות טלוויזיה אייקוניות, נניח שובר שורות, שחייבים לראות מהפרק הראשון כדי להבין מי נגד מי. יש סדרות אחרות, נגיד סדרת בית החולים המיתולוגית האוס, אליהן ניתן להצטרף בכל שלב ועונה, ועדיין להתמצא צ'יקצ'ק. לזהות מיהו מנהל ההצגה הבלתי והנרקסיסט. לדעת שבסוף הוא יפצח את התעלומה וינצח. בסדרת פלייאוף בין ריאל מדריד לבין הפועל תל אביב, בינינו, ישנם כמה מועמדים טבעיים לאייש את הנישה של דוקטור האוס. תחשבו לבד מי הליהוק שלכם. א מענטש טראַכט און גאָט לאַכט האדם מתכנן ואלוהים צוחק, כך אומרים באידיש מדוברת. לשני המאמנים של שתי הקבוצות יש שני עוגנים בלעדיהם אין. 2 דקות וקצת אל תוך הארוע, וסקריולו נותר בלי טבארס. שבלעדיו אין. אפשר לעגן את ההצהרה הזאת בלא מעט נתונים. ניתן להסתפק בכך שלטבארס יש את רייטינג הנטו הגבוה במדריד. לא הרבה אחריו והאיש שבלעדיו הקבוצה של איטודיס נקלעה למשבר שכמעט שלח אותו הביתה, אלייז'ה בראיינט, החל לדדות בעצמו. בלעדיו אין. בלעדיהם, נותרת כל קבוצה עם מה שהביא אותה עד הלום, רק פחות טוב. ריאל מדריד והפועל תל אביב יודעות בדיוק מה הן רוצות לעשות כשהן מגיעות למשחק ההתקפה. שתיהן, עובדתית, עושות את זה ברמה הכי גבוהה שיש למפעל הזה להציע. נו, אז המארחת המשיכה לרוץ ולשחק מתוך הפלואו של המשחק, רק אולי קצת פחות טוב. האורחת המשיכה לכדרר במקום ולנסות לנצח באחד על אחד ומעלה, רק פחות טוב. כל עוד התקיים אתמול משחק כדורסל ולא מועדון קרב, לא היה כל ספק מי הקבוצה האיכותית יותר. הפואנטה באמתחתה של ריאל מדריד פאנצ'ים לרוב. כמובן שאוחזת היא באמן פיקנ'רול כמו קמפאסו. מעבר לכך, היא יודעת לייצר קצב משחק מהיר (לאו דווקא בהתקפות מתפרצות). מעבר לכך, היא קבוצת פוסט דומיננטית. כשמוסיפים את אחוזי הקליעה הגבוהים של מרבית שחקניה מחוץ לקשת שלוש הנקודות, נוצרת משוואה שבה יש מעט מאוד מקומות ושחקנים מהם ניתן להמר. עם או בלי טבארס, האיש שמוסיף לכוח האש ההתקפי גם את נוכחות הלואו גאפ ומעל הטבעת שלו, ריאל מדריד הגיעה חיש חש לכל פואנטה שהיא רצתה. היא רצה ושיחקה בטמפו גבוה. היא הלכה פעם אחר פעם אחר פעם אל הפורווארדים שלה פנימה, כדי שאלו ישחקו עם הגב לסל. זה הגיע מהזוניה. זה הגיע מליילס. זה הגיע מגבי דק. אם עוזרים, יש קיקאאוט ושלשה קמפאסו. אם לא עוזרים, הרי שבכל תצורת הגנה של איטודיס, עם או בלי חילופים הגנתיים, עם או בלי קרוס מאץ' הגנתי (כלומר, התחכמות כמו שראינו בתחילת משחק, שבה שחקנים שומרים על שחקני התקפה מעמדות אחרות, נניח וויינרייט על הזוניה ומלקולם על קמפאסו), יש פורווארד יריב שמרגיש בנוח ללכת פנימה מול בלייקני או מיציץ' או ג'ונס או מלקולם או וואטאבר. ואת כל זה עשתה ללא כל הפרעה. את הרבע הראשון, רבע של 27 נקודות, סיימה עם 8 אסיסטים מול 0 איבודים. את המחצית הראשונה, מחצית של 48 נקודות, היא סיימה עם 13 אסיסטים, אף אחד מהם לא של קמפאסו, מול 2 איבודים. הפועל תל אביב, כדי להמחיש את השוני, רשמה 20 דקות ראשונות של 6 אסיסטים טובים מול 8 איבודים רעים. קצת שונה. הרעיונות ושינוי הכיוון כאמור, תכניות ותכנונים זה נחמד, עד שהמשחק מתחיל. האמת? אני יכול לבזבז לכם את הזמן עם כמה התאמות קטנות שהביא איתו איטודיס מהבית, אבל מרביתן התגלו כחסרות חשיבות. מתי סוויץ', איך מגיבים לפוסטאפ, ממי קצת מרמים ולאן מכוונים. כאלו. הקלף המרכזי שנזרק אלי פרקט, אולי בחוסר ברירה, הגיע בדמות הערבוב ההגנתי שהושק כשלוח התוצאות הראה 42-26. כל יד סימנה 2 אצבעות, כמו שסימן קנגוואה מבאר שבע, כלומר הולכים 22 ומראים אזורית. וכן, אח"כ שחקנים עוברים ומתיישרים למאצ'אפים שלהם. ביום קליעה מוזר כמו זה שעבר על ריאל מדריד, שבו היא קולעת כקבוצה 8 שלשות בטוטאל, מהן 6 של קמפאסו ו-2 של ליילס, זה משהו שעבד הרבה מעבר למצופה. ההגנה הזאת הושקה מול ליינאפ מרשים פחות של ריאל, מאחר שעל הפרקט שהה סרחיו יוי. ההגנה הזאת המחישה ביתר שאת את יום הקליעה המוזר שעבר על הזוניה. והעצימה, באופן מוזר עוד יותר, את חוסר האונים המסוים של קמפאסו, שזכר היטב את הבלוק שחטף על הראש ממלקולם בפוזשן הראשון של המשחק, דווקא ביום שבו הוא דופק טריצה אחר טריצה אחר טריצה. והפועל תל אביב שבה וחזרה לאותה הגנת ערבובים גם במחצית השנייה. ההגנה הזאת אפשרה לה לוותר על שירותיהם הרעים של וויינרייט, אדווארדס או מוטלי ולשחק עם הרכב סמולבול שחושש פחות מענייני מאצ'אפ. היא הוציאה את ריאל מדריד מהקצב שלה. היא גרמה לה לרגעים של חוסר בטחון. עם כוכבית אחת. את המחצית הראשונה סיימה הפייבוריטית עם 4 כדורים חוזרים בהתקפה. במחצית השנייה, זאת שבה היא החלה להסס, היא כבר ליקטה עוד 12 כאלו. בעיקר אוקקה. בעיקר מול האזורית. 12 ריבאונדים בהתקפה לריאל מדריד במחצית השניה, הרבה מהם שלו. צ'ימה אוקקה זה ברמת הכדורסל שאפשר לשרטט. מעבר לכדורסל המשורטט, חזרה הפועל תל אביב למשחק, איכשהו, בזכות שני דברים אחרים. הראשון זה אנטוניו בלייקני. שהדבר היחידי שהפתיע אותנו לגביו במשחק הראשון הוא השלשה הפנויה שאותה הצליח להחטיא, זאת שהייתה מורידה לנקודת אחת בלבד. השני זה האמוציות. הפועל תל אביב הצליחה לגרור את המשחק הזה לכדי מצב שבו ריאל מדריד האיכותית, הנהדרת, הזחוחה, השחצנית, מוצאת עצמה בקרבות מגע. במועדון קרב. כשהיא רוטנת ויוצאת מהאלמנט שלה. היסטורית, ריאל היא בדיוק זאת שתלך לשם כשקשה לה. לפרטים ניתן לפנות לפרטיזן וז'לקו. הפעם, רגע לפני משחק שהלך למחוזות ה-20, הייתה זאת הקבוצה של ג'ונס, וויינרייט, אוטורו ודדאס, בדקות האחרונות, שהצליחה להוציא את סקריולו וכו משלוותם. זה הספיק לתחושה מזויפת של כמעט. מעניין אם אפשר יהיה לגרור את זה לגיים 2, בערב שבת. 3 נקודות לסיום אוטורו – בהיעדרו של התפלץ אשר מתחת לשל של הבירה הספרדית, אבל האמת היא שגם בפוזשנים הממש מועטים שלפני, התייצב לו דן אוטורו וסיפק את המשחק הכי דומיננטי שראינו ממנו, בעונה הכי דומיננטית שלו בקריירה. קחו כמה סלים של BULLY BALL, בהם הוא לוקח קרנפים כמו גארובה ודק ורומס אותם עד לטבעת ולדאנק, תוסיפו אליהם מהלכים של טאץ' כמו זה שאיתו סיים מעל הזוניה ואלכס לן, 17 כדורים חוזרים ומפלצתיים למדי ותקבלו משחק שמוכיח שבעמדה הזאת, בטח כשאין טבארס בסביבה, להפועל תל אביב יתרון אבסולוטי בעמדה מספר 5. מוטלי – אחד מהדברים שעשה אתמול איטודיס שונה נגע להרחבת הרוטציה בכלל ולשילוב של מוטלי בפרט. אני באמת לא יודע מה הייתה התכנית המוקדמת שלו בעניין הזה, אבל המחשבה המוקדמת של חלקנו – קרי לזרוק אותו בעמדת הסנטר כדי להקשות הגנתית על טבארס – השתבשה ביחד עם הברך של האיש בכף ורדה. במקום, קיבלנו את מוטלי בעמדה מספר 4. ומיד, ריאל מדריד הולכת על הרגליים הלא זזות שלו עם חסימת פלייר ושלשה של ליילס. ומיד, בהזדמנות הראשונה, מוטלי המבולבל מעיף שלשה מיותרת לכיוון הכללי של הטבעת. שאת זה אמנם אפשר להסביר בקלות בכך ששחקן ספסל רוצה לקנות דקות וגו ולהוכיח עצמו מיד. יש גם הסבר פשוט אחר ומתאים לא פחות: בהפועל תל אביב, קבוצה שבנויה על החלטה של המכדרר, לרוב לעצמו ובעצמו, נוצרת בעיית אמון. כלומר, כשהכדור אצל אחרים, כמו מוטלי, שתוהים בעינם לבין עצמם מתי יקבלו הזדמנות נוספת לזרוק, אם בכלל, המסקנה שמתקבלת אצל חלקם – וודאי כאלו עם מנטליות של סקוררים – היא להשליך כאפשר. השליך. החטיא. סיים חלקו אחרי כ-4 דקות. די כבר – פייר? נמאס כבר לדבר, לכתוב או להתאכזב מואסה מיציץ'. ששוב, ברמת הנקודות ואפילו האחוזים מהשדה, היה טוב פלאס. 15 נקודות, 4/8 ל-2, 2/3 ל-3 זה יותר מאחלה. היי, אפילו 7 ריבאונדים, שזה כמעט שיא עונתי. הבעיה האחרונה של וסיליה מיציץ' נוגעת לענייני רצון ומוטיבציה. הוא ממש שם. הבעיה היחידה היא שהוא אמנם שם, אבל מזיק לקבוצה כל הזמן. לא זוכר מתי נתקלתי בגארד דומיננטי, ולא משנה כמה כסף הוא מרוויח, שכל נגיעה וכדרור שלו שווים תחושה של אוי ואבוי. של סכנת נפשות. יחס האסיסטים איבודים (2 מול 7) לא מספר את כל הסיפור. יש שחקנים שמשרים שקט על חבריהם לקבוצה. מיציץ', בתצורתו הנוכחית, מייצר את האפקט ההפוך. הוא מחולל הפאניקה המשמעותי ביותר בהפועל תל אביב. וזה עוד לפני שדיברנו על ההגנה. ועדיין, כל מה שצריכים הוא משחק אחד טוב. אחד. כדי לקחת את כל המסקנות מגיים 1 ולהשליך אותן היאורה. כי ככה זה בסדרה. וסיליה מיציץ' מכיר סדרות. איטודיס מכיר סדרות. ביום שישי נקבל עוד הזדמנות לראות אם להיכרות עם סדרות העבר יש משמעות כלשהי בסדרה המסוימת הזאת. עד כאן גיים וואן. שיהיה לנו טוב.

בראיון סיום המשחק, יאיר קרביץ, שהיה הכי טוב על המגרש, נשאל מה כל כך השתנה מאז המלחמה. התשובה שלו הייתה קצרה וקולעת: המאמן. פרדראג קרוניץ', על פי פרסומים זרים (ובעיקר לפי המילים של קרביץ), לא ברח לשום מקום במהלך המלחמה. הוא נשאר בארץ ואימן את מי שהיה כאן. המנצחת מאז חזרת הליגה, קרוניץ' עומד על מאזן 3-0, כשכל ניצחון מרשים וחשוב מקודמו. כולם הושגו באותו סגנון ועם רוטציה קצרה. מתחילת השנה אני כותב כאן, ואמשיך כל עוד היד על המקלדת: אני אוהב לראות טביעת אצבע של מאמן. זה לא חייב להיות בתרגילים מפוארים, העיקר שיהיה סגנון מוגדר מראש ולא שיטת "יהיה בסדר, שחקו היי פיק אנד רול". אצל קרוניץ' אי אפשר לטעות: הוא נותן לשחקנים יד חופשית לרוץ ולהשליך, ומאמין בכל אחד משבעת שחקני הרוטציה שלו עד תום. כשזה הביטחון שהשחקן מקבל, לא פלא שהמחמאות חוזרות למאמן. איזה ניצחון של חולון. בהארכה, עם שבעה שחקנים בלבד, כשבשלב מסוים היו חמישה שחקנים עם ארבע עבירות על המגרש בו-זמנית. ועדיין, הם שמרו, הרביצו ונלחמו. כל מהלך, חיובי או שלילי, גרר תגובה מעודדת מהמאמן. לפעמים זו הצגה ולפעמים זה רגש אמיתי, אבל קרוניץ' נכנס לתוך המגרש כמו אפי בירנבוים בימיו הגדולים כדי להזריק עוד קצת מוטיבציה לשחקניו העייפים. שאפו ענק לו ושאפו לשחקנים של חולון, שמצליחים להחזיק ברוטציה הזאת כבר שלושה משחקים, ולנצח. הסתמסתי עם חבר, מקורב מאוד להדיסקו, שכתב לי כך: "המנצחת הגדולה של המלחמה היא לא איראן, ישראל או אמריקה. המנצחת הגדולה היא הפועל חולון". מטעמי מנחוס, שמו שמור במערכת, אבל שבועיים מאז חזרת הליגה - לא זוהו שקרים. הסגנון המהיר מחמיא לשני הגבוהים של חולון. צילום: אודי ציטיאט, באדיבות ליגת ווינר סל חולון מנצחת בהארכה 103-95, שוב היא דואגת לשחק מהר וזה עבד לה מדהים במשך שלושה רבעים. ברבע האחרון נגמר לה הכוח; היא קלעה בו רק 15 נקודות, ומשחק שבו ירושלים לא ממש הופיעה כמעט נגמר בניצחון אדום. בהארכה, היא חזרה לקצב שלה וקלעה בחמש דקות יותר ממה שהיא קלעה ברבע האחרון ובכך הבטיחה דאבל על הירושלמים. הסגנון המהיר הזה מחמיא לכל שחקני חולון, אפילו לזלמנסון "הכבד" ולסאנוגו הכבד יותר (ובלי מרכאות). גם הם מורשים, ואפילו מעודדים, להשליך שלשות, לרוץ יחד עם הגארדים למתפרצות ובעיקר לשחק חופשי ולא שבלוני. התוצאה? 40 נקודות משותפות, כולל 4 שלשות שמתחלקות בין שני הסנטרים שמשחקים יחד. סגנון, אני אומר לכם. אבל עם כל הכבוד לפריחה המחודשת של זלי ולסנטר הנהדר ממאלי, נראה שקרוניץ' בא בטוב יותר מכולם ליאיר קרביץ. מה יאיר בסך הכל רצה בקריירה שלו? מאמן כמו קרוניץ', שיבין לליבו. כל מה שהוא רוצה זה לשחק מהר, וכשהמאמן גורם לשאר השחקנים להאמין בזה, קרביץ פורח. הוא יכול להטיס מתפרצות ולחדור לסל כבר בתחילת ההתקפה, בידיעה ששאר השחקנים יצטרפו אליו: אם זה למלא את הפינות לשלשה, לחתוך לדיש קל או לקחת את הריבאונד במקרה של החטאה. 38 דקות הוא חרש את הפרקט של הארנה, ובלי קשר לסגנון שכל כך מתאים לו ולסטטיסטיקה המופלאה של 19 נקודות, 10 אסיסטים ו-9 ריבאונדים (שמישהו ימציא שם ריבאונד) - ההגנה שהוא נתן לאורך כל המשחק הייתה פשוט מושלמת. ווינסטון, הארפר וקרינגטון, כל אחד בתורו נאלץ להתמודד מולו, וכל אחד בתורו אכל ממנו הרבה חצץ. ליאיר קרביץ יש כבר טריפל דאבל בקריירה אבל אין לו משחק כזה שלם. הגנה, התקפה, מנהיגות. בראבו. עם הלשון בחוץ, בדרך לטבעת, כמעט טריפל דאבל. יאיר קרביץ במוד מייקל. צילום: אודי ציטיאט, באדיבות ליגת ווינר סל התחלנו בקרוניץ', אז נסיים בו. יש בספורט את הקלישאה הידועה על אפקט המאמן החדש, אבל אולי הגיע הזמן לביטוי חדש: אפקט המאמן שנשאר. מצד שני, כשמתסכלים על ירושלים לא בטוח שזה מחזיק מים. המפסידה לפני שלושה ימים חזרה ירושלים מרעננה עם ניצחון בשנייה האחרונה, ניצחון שרק הדגיש שוב כמה הבעיות שלה עמוקות. התובנה שלי מהמשחק הייתה שירושלים עדיין לא מקבלת את העובדה שהיא קבוצה שונה לגמרי ללא ווילי. התובנה שלי מהיום? היא כבר הפנימה את זה. אומרים שלהכיר בבעיה זה חצי מהפתרון, אבל נראה שירושלים לא רק הכירה בבעיה, אלא נכנעה לה. זה כולל את כל מי שקשור מקצועית לקבוצה הזו; במקום להילחם בשינוי שנכפה עליהם, הם פשוט נראים כמי שהשלימו עם המצב החדש. אי אפשר להתעלם מהאנומליות הסטטיסטיות הלא סבירות שירושלים סיפקה אמש. בראש ובראשונה עומד אנטוני לאמב; אין צורך במילים, קחו מספרים: 26 דקות, 0 נקודות. נמשיך עם חנוכי ופריצקי, שקיבלו 7 ו-6 דקות בהתאמה, תרמו ביחד 3 נקודות וביצעו עבירה אחת כל אחד. גם סקאפינצב, שדווקא בדקות שלו עמד יפה מול הגבוהים של חולון ואפילו סיפק מדד פלוס-מינוס חיובי מאוד של 10+, סיים עם 2 נקודות בלבד ב-16 דקות וזה פשוט לא מספיק. הובר? 19 דקות ו-3 נקודות בלבד, הוא ממשיך להיראות חלש ולא מזכיר רכז בסגל הנבחרת. דקה וחצי לסיום המשחק, ג'ארד הארפר ביצע את העבירה החמישית שלו וזרק אותי ובטח את כל אוהדי ירושלים חודש וחצי אחורה, להפסד האחרון ביורוקאפ. נכון, שם גם ווינסטון יצא וקרינגטון לא הגיע, אבל משהו בעבירה החמישית של הארפר הערב סימן בדיוק לאן המשחק הזה הולך. נמרוד לוי עוד כמעט שדד פה עוד ניצחון, אבל חולון הייתה קרת רוח, כפתה הארכה, וברגע שהיא התחילה לא היה ספק מי תצא פה מנצחת. השיח סביבו בקרב הקהל די ברור, יונתן אלון. צילום: אודי ציטיאט, באדיבות ליגת ווינר סל השיח סביב יונתן אלון בקרב אוהדי ירושלים ברור: הם מרגישים שהוא לא המאמן שצריך להוביל את המועדון. אני לא רואה את מקל ושמיר מבצעים זעזוע כזה בשלב הזה של העונה, אבל פעולות אחרות חייבות לקרות, ומהר. קודם כל, לתפוס את ווילי באוזן ולהחזיר אותו לארץ. מותר גם "לשמן" אותו בכסף כי לכל אחד יש מחיר. אם זה לא הולך, חייבים להביא אלטרנטיבות ללאמב ודימה במהירות. הדיווחים על צוף בן משה אמנם לא מבשרים על שחקן שמשנה עונה, אבל כדי להחליף את הדקות של פריצקי נכון לעכשיו, כל אחד יכול להתאים. להוסיף קליעה לקבוצה שקלעה הערב 10 מ-31 מהשלוש? זה בטח לא יזיק. מכבי הבאים בתור, כדאי מאוד להפועל ירושלים להתעשת. מכבי תל אביב - נתניה 92-102 ברוכים הבאים למשחק החזרה של איפה לונברג. המשחק האחרון של לונברג בליגה היה אי שם ב-17 בינואר, ואני בטוח שקטש שמח שיש לו סוף סוף עוד אופציה בעמדות הגארד. לונדברג שיחק 10 דקות, וחוץ מסל אחד אופייני מחצי מרחק, הוא נראה בעיקר כמי שמסיר חלודה. משחק הרבה יותר קשה מהמצופה עבר על מכבי בהיכל, וכל הקרדיט מגיע לאלי רבי ונתניה. ברבע הראשון הכל היה מוכן למשחק טיפוסי של מכבי מול אחת הקבוצות החלשות בליגה, אבל נתניה פשוט לא ויתרה. היא הציגה כדורסל חיובי ובשלבים מסוימים באמת הצליחה להלחיץ את הצהובים, שחשבו שהם בדרך לטיול ערב קליל. נתניה חזרה יפה מאוד מהפגרה. היא ניצחה את רמת גן ואת ראשון לציון, יריבותיה הישירות לתחתית, והערב היא סיפקה אחלה משחק מול מכבי. קודם כל ולפני כולם, צריך לדבר על ההחתמה של מוריס קמפ, ותיק בליגה שלנו, שעדיין נראה מצוין. יחד איתו הגיעו בפגרת המלחמה גם מקוי ואוליבר, ושלושתם גורמים לנתניה להיראות אחרת לגמרי מאיך שנראתה לפני המלחמה. מוריס קמפ מכיר את הליגה שלנו. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל עם עמית גרשון וקורנליוס על תקן הישראלים הבכירים, יחד עם בניה סרור וטיומקין, נתניה בהחלט יכולה להישאר בליגה. זה כמובן תלוי גם במידת החולשה של היריבות שלה, אבל כשמסתכלים על שאר חברותיה לתחתית, זו ממש לא משימה מטורפת. שלושה רבעים וחצי מצוינים מול מכבי בהיכל צריכים לתת להם הרבה עידוד וביטחון לקראת ישורת הסיום של העונה. ובגזרת סנטוס, מאמן קנטקי הגיע במיוחד כדי לראות אותו, כשהמספרים מדברים על כפול 3 בשכר. סנטוס, הציג: 0 נקודות ב-11 דקות; כנראה שהוא ממש לא רוצה ללכת לשיעורי היסטוריה של המזרח התיכון ולאכול עוף מטוגן בקמפוס. זה כל כך מוזר שבחור בן 24, עם עונה סבירה במכבי תל אביב, כנראה, יקבל ארגזים של כסף מהמכללות למרות שהוא מקצוען כבר 8 שנים. מכבי כבר מתכוננת לירושלים, בזמן שנתניה תמשיך להילחם כדי לא לרדת. כמו שהיא נראתה בהיכל, יש לה סיבות להיות מעודדת.

נתחיל עם מי שהרוויחה את הזכות להיות חברה ביורוליג בעונה הבאה. אין לי מושג אם בורק אכן תגיע, אבל זה כבר סיפור למועד מאוחר יותר. בשבוע שעבר רמזתי לכם על הקראש החדש שיש לי אל מול הדברים שעושה הטריו גאץ', קוקילה ומוקוקה בהגנה. לא רק בהגנה, אבל במיוחד בהגנה. אז אחרי שהטריו הזה הדיח טורקית (או טורקיה) אחת בחצי גמר היורוקאפ, הפעם הוא עשה את זה – בגמר - מול עוד נציגה של ארדואן. הנה, קחו היילייטס. נכון, אתמול זה הלך לה קשה יותר מול בשיקטש. נכון, בניגוד למשחק מספר 1, אתמול השליטה הייתה דווקא בידיים של ברינטון למאר וכו וההתקפה של אלימפייביץ' וגו, במחצית הראשונה. אבל אז הגיע הלוק דאון המוחלט של רבע מספר 3. עזבו רגע את מספר הנקודות שקלעה האורחת ב-10 הדקות האלו (בעצם, למה עזבו? 12). לכו לראות, למקרה שלא הצלחתם כי כדורגל או יורוליג ודו, איך זה קרה. למשל, הפוזשן שבו אנטה ז'יז'יץ' מקבל מעין חסימת וודג' מאוארלו כדי להתמקם בצבע. באמצע הצבע, ליתר דיוק, בדיוק במקום שהוא אוהב. אבל בעוד גאץ' שומר את הכדור ומאיים עליו, מוקוקה שומר מרחק מסירה מאנתוני בראון שליד ומונע כל מחשבה בכיוון, נכנס קוקילה שוב לפרונט על ז'יז'יץ'. ונעל אותו. מילולית. נעל אותו. כל כך נעל אותו עד שהמהלך הזה הסתיים בשריקה ל-3 שניות של הקרואטי הגדול. הקיצר, מאסטרקלאס של בורק. מאסטרקלאס של קואץ' פוטו. עם כלים מוגבלים וציפיות בהתאם, הקבוצה שהפסידה כבר 9 משחקי ליגה העונה בצרפת עושה שח ומט לכל יריבה בה נתקלה ביורוקאפ. עם זהות, עם איפיון, עם גאץ', עם קוקילה ועם מוקוקה. ובשיקטש? קודם כל, אנחנו האחרונים שנזיל דמעה על מה שנגמר עם טורק, בחצ'שהיר ובשיקטש. ובכדורסל, מי שבונה על אנטה ז'יז'יץ' כזה שיוביל אותו הלאה, מסיים אמנם עם מספרים מצוינים (המדד הכי גבוה בשני המשחקים, 9/11 ל-2 בשני מהלך הסדרה, 8 כדורים חוזרים בממוצע למשחק), אבל עם כל הבעיות ההגנתיות שאתם מכירים, שחלקן התנקזו לכדי מדיניות אי ההתערבות במהלך שבו כיבה עליהם מוקוקה את האור. האמת היא שהקו ההגנתי הזה, איתו לקחה בורק את היורוקאפ, מוביל אותנו הישר אל המשחק שפתח את פלייאוף הליגה השניה בטיבה בעולם. כלומר, השניה בטיבה בעולם עד שהמכללות בארצות הברית, נו, אתם יודעים. פנר התייצבה אל הפוסט סיזן שלה כשהיא מרגישה שהדימום שלה פסק. עם כמה נצחונות קטנים ביורוליג, רגע לפני אבדן הביתיות. עם כמה נצחונות קטנים בליגה הטורקית. עם רעיונות וזכרונות לגבי מי היא, מה היא ומה היא רוצה לעשות. ומה שהיא הכי רוצה להיות ולעשות זה לשבש. לשבור. להרוס. להכאיב. מבין 8 הקבוצות שעדיין כאן, יש 2 שההתקפה שלהן בלטה לאורך כל העונה כשיטתית, יציבה – ועובדת. ולנסיה היא אחת. ז'לגיריס היא השניה. הראשונה שובשה לגמרי על ידי פאו, ולזה נגיע מיד. השניה שובשה חלקית על ידי הדברים שפנרבחצ'ה יודעת לעשות כשהיא טובה. וכשהיא טובה, הקבוצה של שאראס, זה אומר שהיריבה שלה רעה. ולא, לא מדובר כאן במאסטרקלאס הגנתי. פנר עדיין לא שם, או שז'לגיריס היא לא הסחורה שאותה אפשר ללוש בכזאת קלות. אבל היו רגעים, בטח ובטח ברבע השני. עזבו רגע את מספר הנקודות שקלעה האורחת ב-10 הדקות האלו (בעצם, למה עזבו? 9). וגם עזבו את החלק הפסיבי שמילא בחלק מהרגעים של הבעיות ההתקפיות של הליטאים אחד גידראיטיס, ממנו עזרו ועזבו. לטורקים יש כמובן לא מעט שחקני הגנה טובים עד מעולים. בחלק הראשון של הרבע השני נהניתי במיוחד מאחד יאנטונן. יש הרבה קבוצות (אהמ, הפועל תל אביב) שיודעות ממי הן עוזרות וממי מרמות. אצל שאראס בכלל, כולל עם הפיני שלו בפרט, זה לא ברמת הלרמות. אם עוזרים לרגע מטובליס, הכוונה היא לא שעוזבים את טובליס. יאנטונן ידע, נהדר, מתי ואיך להראות את עצמו, מבלי להפקיר. ונכון, סטטיסטית אפשר לרשום שם בעיקר צ'ארג' אחד יפהפה שלקח מהכדרור פנימה מברזדייקיס, אבל המשמעות שלו, הנוכחות שלו, הייתה גדולה בהרבה. בסדר, הגנה זה אחלה, אבל את הפער שנוצר ברבע השני חצבה פנר גם דרך דברים שעשתה בצד שאליו נוהגים להתקיף בכלל ובאמצעות הטריצות של ביברוביץ' בפרט. בקטע הזה, אם תרצו, יש מקבץ מלהיטיו אמש. ואני? אני נהנה גם ממידת האולד סקוליות של השלשות. לא מספוט אפ כשהוא עומד בפינה. הנה שלשה ממדורגת. הנה שלשה (אמנם בדרגת קושי גבוהה) אחרי שדווקא הוא מייצר חסימת האמר. הנה שלשה מחסימת עומק מתוחכמת של יאנטונן (מאחר שהוא יודע שהחילוף ההגנתי מתקרב, יאנטונן חוסם את השחקן שלו ולא את זה של ביברוביץ'). הנה שלשה (בדרגת קושי פסיכית) שמגיעה אחרי חסימה שמגיעה מהאנדאוף. הנה משחק שעליו השתלט ביברוביץ' לחלוטין. הלאה. נמשיך בשיבושים. אמרנו כבר שיש שתי קבוצות שההתקפה שלהן בלטה העונה, מבחינתי, מעל כולן. המרכזית היא ולנסיה של פדרו מרטינס. שאם יש משהו שאף אחת באירופה לא יודעת לעצור, כולל מי שתרצו, זה את הפלואו של המונטרו'ס. כלומר, אף אחת באירופה, עד שמגיעים למשחקי הכרעה (אהמ, הפועל תל אביב). עד שמגיעים לדו קרב מול מאמן ומועדון שפחות מתמחים ברעיונות כדורסל. שיותר מתמקדים ויודעים לנצח משחקי כדורסל. משחק מספר 1 הסתיים בנצחון קטן של עתמאן בהפרש, אבל בוואחד נצחון גדול בטקטיקה של פנאתינאיקוס. כאמור, הסיפור הגדול הוא ההתקפה של ולנסיה. שלא אמורה, מול שום קבוצה, ולא משנה באיזה מגרש, לסיים עם SIX SEVEN. סליחה. הדרך הכי קלה להביא את העניין לביטוי מגיע מהאחוזים לשלוש. כשקבוצה של כמעט 12 שלשות למשחק ב 36% מייצרת 6 שלשות ב 18%, משהו פה קרה. מה קרה? החל מהשלשה הראשונה שפראדיה החטיא (מול הייז-דיוויס) והשלשה שקוסטלו כן הצליח לקלוע, כמעט הכל היה כשידיים הגנתיות בסביבה. עם יציאות גבוהות של לסור וכו על הכדור מחד ועם רוטציות וקלוזאווטים נהדרים מאידך. וכן, חלק מההחטאות הן פשוטות החטאות, בלי הסברים גדולים, אבל בשורה התחתונה הצליחה ולנסיה להגיע למעט מדי זריקות "שלה". כן, היו שתי שלשות בטרנזישן. כן, הייתה שלשה אחת שהגיעה מקיק אאוט אחרי שורט רול, אבל לא הרבה מעבר לזה. היא לא רקדה. היא לא שטפה. היא לא שיחקה את הכדורסל שהביא אותה עד הלום. היא נחנקה. זה רק בגלל עניינים שקשורים בכדורסל? בצד השני, יש כאן איזה שחקן קטן בשם שורטס. שאין אי התאמה יותר גדולה בין הדברים שהוא יודע לעשות לבין הדברים שהמאמן הנוכחי שהוא יודע לאמן. או רוצה. ועונת הביכורים של העלם מחוץ לפרויקט איסאלו עד כה היא לא פחות מסיוט אחד מתמשך. אבל משהו טוב מאוד קרה לו ולהם במשחק הפלייאין מול מונאקו. ועכשיו, כשאין סלוקאס לסדרה הזאת, אין מנוס אלא לתת לו לעשות דברים שהובילו את שורטס והקבוצות שלו לתארים בכלל ותארים אירופאיים בפרט. תשאלו את דג'יקיץ'. כן, הוא צריך לכדרר והוא צריך זמן והוא צריך ריווח. להגיד ששורטס היה יוצא דופן מול ולנסיה יהיה לכפות את התאוריה על המציאות. אבל כן היו כמה מהלכים שהם שורטס של פריז. כולל זה שעשה פלוס 2 לקראת הסוף. כולל כמה כאלו, שתוכלו לראות בשרשור הזה. אם עתמאן רוצה עוד פיינל פור צפונה, הדרך לשם תעבור עוברת בשורטס. בסדר, ובנאן. יאללה, למשחק הרביעי והאחרון. ספק אם מישהו ציפה למשהו אחר, אבל אוליפיאקוס עברה דרך מונאקו, בדרך לנצחון חד משמעי של הקבוצה הכי עמוקה שיש מול אחת שפתאום נהייתה טיפה פחות קצרה, עם החזרה של טארפיי ונדוביץ'. לא כוחות. בטח שלא לאורך 40 דקות. אני מנסה לחשוב מה מונאקו יכולה לקחת מהמשחק הזה הלאה. כלומר, ברור שהיא תגיד לעצמה שעוד ערב קליעה כזה לא אמור לחזור. היא לא אמורה לקלוע 4 שלשות. שטראזל לא אמור לעשות 0/7 ולהיראות ככה. זה נכון. מצד שני, זה משחק שהיא לא הייתה מנצחת גם אם חלק מהזריקות הפנויות שלה היו נכנסות. דברים שעבדו לצוות האימון הזמני של המועדון הזמני הזה ושהובילו אותה עד הלום נתקלו בקיר שהוא הדברים שאולימפיאקוס עושה בהתקפה שלה. יש בכלל אופציות לרעיונות אחרים? הרגע הכי מותח במשחק הזה, ואולי נגלה בסוף שבסדרה כולה, הגיע עם הפציעה של וזנקוב במהלך המחצית השניה. לצערה של מונאקו, האיש חזר ברבע הרביעי והספיק לקנח עוד הופעת קרנבל עם 2 טריצות. ואם נלך לשמונת סלי השדה שלו בגיים 1, 6 הגיעו בלי אף כדרור מקדים – ואותם 6 כשוזנקוב מגיע אל הכדור ואל הזריקה כשהוא בתנועה. למשל כאן: כמו לשחקנים הגדולים, יש לוזנקוב מהלך כדורסל שקרוי על שמו (חיתוך/ תנועה ללא כדור). כדי לנצח את המשחק האחרון של העונה, באתונה, אולימפיאקוס תצטרך שיהיה לה את המישהו שיקלע את הזריקה הקשה מתוך הכדרור. זה יכול להיות וזנקוב? עד כאן. שיהיה לנו טוב.

אני ממש זוכר את החוויה הזו כילד. אסטודיאנטס מדריד הקטנה והאלמונית, בעונתה הראשונה אי פעם בגביע אירופה לאלופות, הדהימה את מכבי ת"א על חודה של נקודה והעפילה לפיינל פור ב-1992. באחד העיתונים צוטט פרשן ספרדי שהסביר משהו ברוח הזו: "האופנוענים הסטודנטים באו לסדרה, ופשוט היו מהירים, רעננים וצמאים מדי עבור הסוסיתא העתיקה והעייפה". האם זה מה שעומד לקרות גם כעת, 34 שנים אחרי, בהיפוך תפקידים בין שני מועדונים אחרים מאותן ערים? אולי כן, אולי לא. אני יודע, תפקידי לתת לכם כאן סימני קריאה ולספק מענה לשאלות, אבל באמת שאין לי מושג. לכאורה, ברור מי הפייבוריטית ומה "אמור" לקרות. ברור גם שריאל מדריד לא בדיוק קיבלה את היריבה שרצתה בסדרה הזו. הלא לאורך כמעט כל העונה, היא הסתכלה למעלה כדי למצוא את הפועל ת"א בטבלה. אם ממש נרצה לתרגם ללשון ההווה את המשל על המועדון החדש שחותך על הכביש את הווטרנים הכבדים, לא בטוח שנדבר בהכרח רק על הסדרה הזו. כך יצאו המצ'אפים: אותו תיאור יתאים אחד לאחד גם להעפלה היסטורית של ולנסיה על חשבון פנאתינייקוס, או להדחת האלופה פנרבחצ'ה בידי ז'לגיריס קובנה. בקיצור, עזבו אתכם מכדורסל וממצ'אפים ומטקטיקות ומהתאמות. לפחות חלקית. בואו נקליל בעובדות הלא חשובות. לקראת פתיחת הפלייאוף, ומכיוון שעיתונאים - ובפרט עיתונאים ישראלים, ובפרט בפרט עיתונאי ספורט ישראלים - תמיד מחפשים את החיובי (מה, לא?), יצאנו לשאוב סיבות לאופטימיות שיחיו את חלום הפיינל פור ההיסטורי של הפועל ת"א. כי בלי האמונה... סליחה, זה של קבוצה אחרת. אבל הבנתם את המסר. רבותיי, ההיסטוריה - מקומה בהיסטוריה ההיסטוריה של ריאל אינה משתמעת לשתי פנים. זהו לא רק המועדון המעוטר ביותר בתולדות הכדורסל האירופי (11 גביעים, כולל בימי פיב"א), ולא רק זה שהופיע בהכי הרבה גמרים (21), אלא גם זה שהגיע למספר הפיינל פורים הגבוה ביותר (30, כמו צסק"א מוסקבה). הבלאנקוס אמנם הפסידו בשש סדרות של הטוב מחמישה - אבל באף אחת מהן לא החזיקו ביתרון הביתיות. בעיה. יתרה מכך: ארבעה משחקני הסגל הנוכחי הניפו את גביע אירופה במדי מדריד ב-2023. מהזכייה שלפניה, ב-2018, נותרו שלושה שרידים. שניים מהם, פקונדו קמפאסו וסרחיו יוי, היו חלק גם מהתואר היבשתי אי אז ב-2015. כלומר, אם לקחת ברזלים זה מקצוע - אז לסרג'יו סקאריולו יש כמה מועמדים לתפקיד ההנדימן של השנה. אבל אולי אפשר, קצת בכוח, למצוא צד שני למטבע הזה. יוי כבר בן 38. נשאיר אותו בצד. קמפאסו ואדי טבארס בני 35 ו-34, ואת הגיל שלהם מרגישים על הרגליים. גבי דק, בדומה אליהם, הלך העונה לאחור. מריו הזוניה (אל תדאגו, אותו אנחנו שומרים לסוף) לא השתלט על הקבוצה כפי שהיה מצופה ממנו אחרי עזיבת דז'נאן מוסא. ושחקן העתיד שבחבורה, תיאו מאלדון? מכורי הפנטזי כבר יודעים לספר לכם שלקחת אותו זה לוטו. קיצר את הרוטציה, איטודיס. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל השאלה היא איך תתמודד הגווארדיה הוותיקה עם העומס שמביאה איתה סדרת פלייאוף. את סופ"ש גביע המלך בספרד היא סיימה על הגחון, ונכנעה בגמר למהירות הסילונית של באסקוניה. גם בסופרקופה בקיץ היא הגיעה לגמר, ונתקעה בו מול ולנסיה. האם להפועל ת"א יהיה יתרון בתחום הזה? בואו לא נגזים. הרי לרשותו של סקאריולו יש עוד כמה שמות שלא הזכרנו, מאנדרס פליס ואלברטו אבלדה, דרך צ'ומה אוקקה וטריי ליילס ועד אוסמאן גארובה ואלכס לן. דימיטריס איטודיס קיצר לאחרונה את הרוטציה לשמונה שחקנים במשחקים החשובים, פלוס קצת פירורים, ובסדרה ארוכה (או לפחות כזו שהוא רוצה להאריך) הוא יצטרך לסמוך על יותר אנשים ממה שהתרגל. למשל, על ג'ונתן מוטלי. הסנטר (סנטר! לא פאוור פורוורד) נמחק לחלוטין, והפעם האחרונה שבה קיבל נתח דקות דו-ספרתי ביורוליג אירעה לפני יותר מחודש. מול באסקוניה הוא שותף לשמונה דקות, נגד פאו הגיח לפחות משלוש, ובשלושת מחזורי הסיום לא ראה פרקט בכלל. למעשה, הוא לא באמת שיחק מאז... המפגש הקודם עם ריאל. זה לא מקרי, כנראה. במצ'אפ הספציפי הזה, ובפרט כשטבארס על המגרש, יש למוטלי יתרון מסוים על פני אוטורו וטאי אודיאסי - והוא היחיד שמסוגל למשוך את הענק הכף-ורדי החוצה בעזרת קליעות לשלוש ומחצי מרחק. האם מאמנו ישלוף אותו כשפן במהלך הסדרה? יש לו מועמדים לתפקיד ההנדימן, סקאריולו קללת המקום הראשון, גירסת הבית ריאל היא הקבוצה הביתית ביותר ביורוליג, עם 18 ניצחונות ב-19 משחקים במוביסטאר ארנה. למעשה, היא הקבוצה הביתית ביותר במפעל בשבע השנים האחרונות (מאז ה-0:15 של פנרבחצ'ה ב-2019). מה זה שווה בפלייאוף? לא בטוח שהרבה. אותה פנר אמנם עלתה לפיינל פור לפני שבע שנים, לא לפני שפתחה את הסדרה שלה מול ז'לגיריס (נשמע מוכר?) עם ניצחון ב-33 הפרש והפסד ביתי מפתיע כעבור יומיים. אבל לא צריך ללכת רחוק. תסתכלו מה קרה לפני שנה: פנאתינייקוס, שהגיעה לסדרות עם המאזן הטוב ביותר באולמה לאורך כל העונה, הייתה היחידה שאיבדה את יתרון הביתיות בצמד המשחקים הראשון, כשהפסידה לאנאדולו אפס באואקה במשחק מספר 2. וזה עוד ביום שבו אלייז'ה בראיינט פגע ב-1 מ-9 מהשדה בשורות המנצחים (לאוטורו היו 11 נקודות). הלאה. לפני שנתיים החזיקו שתי קבוצות במאזן הביתי המרשים מכולן. האחת היא ברצלונה, שהפסידה לאולימפיאקוס כבר במשחק הראשון בסדרה, ואחר כך נכנעה לה - בבית - במשחק החמישי והמכריע; השנייה היא פנרבחצ'ה, שבסופו של דבר עלתה לפיינל פור בזכות ניצחון חוץ במונאקו במשחק מספר 5. לא סיימנו. הקבוצה הביתית ביותר ביורוליג ב-2023 הייתה מכבי ת"א. לסדרה מול מונאקו היא הגיעה מהמקום החמישי, אבל הצליחה לגנוב את הביתיות במפגש הראשון ביניהן. לא עזר. עם שובה ליד אליהו במשחק השלישי, גם היא הפסידה, ולבסוף הודחה 3:2. בקיצור, מה שקורה בעונה הסדירה נשאר בעונה הסדירה. האם מוטלי ידע למשוך את הענק הזה החוצה? סוויפ של 0:5? לא הגזמתם קצת? ריאל מוליכה 0:2 על הפועל במפגשים הישירים ביניהן העונה. בבוטבגראד היא ניצחה בנקודה, למרות טעות איומה של הזוניה (רגע, כבר) שהשליך כדור משום מקום, הגיע לשום מקום וכמעט עלה לקבוצתו בהפסד של שום מקום. במדריד היא חגגה והביסה, עד שהאדומים קיזזו את הפער בגארבג' טיים וקצת המתיקו את הגלולה המרה. כדי לנצח בשבוע הקרוב בסוויפ, הספרדים יצטרכו להשלים 0:5 עונתי, וזה נראה בלתי סביר בין שתי קבוצות ברמה די דומה. אז להפועל, לפי הסטטיסטיקה, יש מה למכור. אם זה יהיה שווה ניצחון אחד או יותר, אם זה יקרה השבוע או רק בשבוע הבא, מי יודע. אבל אנחנו מחכים. ועכשיו גם קצת מוכנים. ה-MVP של בני האנוש, אלייז'ה בראיינט. צילום: הפועל IBI תל אביב הצניחה של אלייז'ה, הכישוף של הזוניה ומי שכדאי לו להיות מוכן, או לפחות מוכן יותר ממה שהיה עד עכשיו, הוא ה-MVP של בני האנוש שאינם עונים לשם סשה וזנקוב. זהו בראיינט, כמובן. עונת השיא של כוכב הפועל ת"א לא באה לידי ביטוי נגד ריאל מדריד. שימו לב לזה: יריבות ששמרו אותו בשני המפגשים מתחת ל-15 נקודות: מונאקו וריאל. יריבות שנגדן לא הגיע פעמיים לשלושה אסיסטים: ריאל. יריבות שהצליחו לכפות עליו שלושה איבודים ומעלה בשני מקרים: וילרבאן וריאל. יריבות שעצרו אותו פעמיים מתחת למדד 15: אולימפיאקוס וריאל. אז הגיע הזמן, אלייז'ה. ואם עוד לא השתכנעתם, קבלו את הכישוף על הזוניה - ותתחילו להאמין.

כל מי שעוקב אחרי NBA בקביעות יודע שהעונה האמיתית מתחילה בפלייאוף. זו קלישאה, אבל היא נכונה לגמרי, ועוד יותר העונה, כששליש ליגה כמעט ניסתה להפסיד. לפי איש המספרים המדופלם של דה רינגר, קירק גולדסברי, זה גם ההסבר לירידה הדרמטית במספר הנקודות בממוצע למשחק של כל קבוצה, מ-115.6 בעונה הרגילה ל-106.8 בפלייאוף, נכון לערב המשחקים הקודם. אין משחקים קלים, אין יריבות חלשות, כולם מנסים לנצח. טריוויאלי, אבל משהו שחשוב להזכיר. הגם שידענו זאת מראש, הפעם חשנו זאת על בשרנו, כמי שמלווים את התכשיט שלנו, דני אבדיה, בסדרת הבכורה ההיסטורית שלו בפלייאוף. לכן, גם אם מפתה להתמקד במה שלא עבד, צריך לזכור: אבדיה אמנם לא שיחזר את הצגת 41 הנקודות שלו בפליי-אין נגד פיניקס, או את 30 הנקודות המרהיבות ממשחק הבכורה בסדרה מול הספרס, אבל השלים חמישה משחקים מול אחת הקבוצות הטובות ב-NBA ומול כוכב כדורסל היסטורי עם ממוצע של 22.2 נקודות, 6 ריבאונדים ו-4.6 אסיסטים. פחות מהעונה הרגילה, כן, כי הפעם לא היו יריבות חלשות או משחקים קלים. אבל בהתחשב ביריבה, ובמה שעושים בפלייאוף מי שהקדימו אותו במירוץ לתואר השחקן המשתפר של העונה, אלכסנדר ווקר ודורן, סופר מרשים. דני עשה את המקסימום, שהוא הרבה יותר ממה שהערכנו בתחילת העונה. ואחרי שחזינו, וחווינו, את הספרס במשך חמישה משחקים, צריך לומר שגם פערי הרמות הרבה יותר גדולים ממה שהערכנו בתחילתה. לכאורה, שתי קבוצות דומות: משחקות כדורסל של 5 בחוץ, עם ריווח, דגש על חדירות לצבע והוצאת כדור, יחד עם הגנה אגרסיבית, רק בדרגות שונות של בשלות והתפתחות. בפועל, הספרס ניצחו במחצית השניה של משחק 4 ובראשונה של משחק 5 80:118 במצטבר. כלי הנשק ההתקפיים שלהם לא נגמרים: שלישיית הגארדים, דיארון פוקס, סטפון קאסל ודילן הארפר תוקפים בתורות, כל אחד עם היתרונות הספציפיים שלו. שמפני וואסל משלימים עם קליעה שפורטלנד יכולה רק לחלום עליה. אה, כן - ישנו הומבניאמה ההוא, שמשנה או חוסם כל זריקה, נועל את הצבע ומכריח קבוצת קליעה רעה כפורטלנד לזרוק 47 פעם משלוש, ולקלוע 11. והתרומה ההתקפית שלו היא רק בונוס. מהספסל עולים קורנט וקלדון ג'ונסון האדירים. ומיץ' ג'ונסון החכם, שעשה התאמה יפה והתחיל התקפות בתנועה של זום (חסימה מדורגת שמסתיימת בהנדאוף) כדי לנצל את ההגנה הנסוגה של דונובן קלינגן על סטפון קאסל, ולאפשר לגארדים האחרים קליעה נוחה. בכלל, בסדרה התברר עד כמה ההתקפה של הספרס מגוונת וחכמה יותר מזו של הטרייל בלייזרס, ועד כמה קאסל שומר אדיר, בעבודה שעשה על אבדיה. בקיצור - לא כוחות. במהלך הסדרה עלו גם טענות על היכולת, או ליתר דיוק חוסר היכולת, של טיאגו ספליטר לעשות התאמות. גם כאן, כמו במקרה של אבדיה, אין מקום לאכזבה. הברזילאי עשה את המקסימום עם הקלפים הלא מרשימים שלו: זרק על ומבניאמה שומרים נמוכים יותר ופחות - במשחק החמישי התחלפו עליו קמארה, הולידיי, וויליאמס וסיסוקו. וצריך לומר שאחרי התפוצצות 35 הנקודות במשחק הפתיחה, הבלייזרס עשו על הנפיל הצרפתי האדיר עבודה לא רעה. גם ההגנה הנסוגה של קלינגן על קאסל הייתה רעיון טוב, שהספרס, כאמור, מצאו לו לבסוף פיתרון. וכן, ההתקפה של פורטלנד מוגבלת - היא לא עושה הרבה יותר מניסיון לייצר יתרון עם פיק אנד רול ואז ניסיון לייצר מאחד על אחד ולמסור החוצה. לפעמים זה נראה רע מאוד מול ההגנה הנסוגה של הספרס, שאיפשרו לבלייזרס להפציץ מבחוץ כאוות נפשם. היו החלטות תמוהות, כמו ההפגזות של מאטיס תייבול מחוץ לקשת מיד כשנכנס למשחק, או כמה זריקות לא לעניין של ג'רו הולידיי. ייתכן שעוד קצת תחכום התקפי וספר תרגילים יותר מגוון היה מייצר משהו אסתטי יותר, אבל תהיו בטוחים - התוצאה לא הייתה משתנה. כבר אמרנו: לא כוחות. צריך גם לומר שההעפלה של הבלייזרס לפלייאוף הייתה מוקדמת ולא צפויה, בדיוק כמו הנסיקה של אבדיה. זו קבוצה קצת מגובבת, עם שילוב של צעירים שעוד לא שם וותיקים לקראת סיום הדרך. הנקודה הבעייתית היא שבסיום העונה, לא בטוח שהבלייזרס אמורים להיות אופטימיים לגבי העתיד: רוברט וויליאמס, שחקן שכבר הוספד עקב ריבוי פציעות, היה הרבה יותר טוב מקלינגן הצעיר, שקלע ב-20 אחוז משלוש ולא מספק אופציה אמיתית בצבע, פרט לריבאונד התקפה. שיידון שארפ היה אמור להיות כוכב העתיד של המועדון, אבל ההגנה שלו הייתה כל כך רעה וקבלת ההחלטות שלו בהתקפה כל כך מזעזעת שבמשחק החמישי בילה על הפרקט 6 דקות בלבד. סקוט הנדרסון הראה ניצוצות אחרי עונה שבמרביתה היה פצוע, אבל ספק אם יצדיק את הבחירה השלישית בדראפט של וומבי. יאנג האנסן, שלא דרך על הפרקט, נראה כמו בזבוז של הבחירה ה-15. כשמוסיפים לזה את מעמדו המעורער של ספליטר ושמועות שהבעלים החדש בכלל רוצה להעביר את הבלייזרס לעיר אחרת, העתיד נראה מעונן חלקית. את אבדיה כל זה לא צריך לעניין. למרות כל המגבלות, הבלייזרס נתנו לו במה וגם שיטת משחק שאיפשרה לו לפרוח. נקודת הפתיחה בעונה הבאה תהיה נקודת הסיום של הנוכחית, גם עם דמיאן לילארד בריא לצדו. אם למדנו עליו משהו בקריירת ה-NBA שלו, זה שהוא אף פעם לא נח, מחפש כל חרך כדי לחדור לסל, בלי פחד. אפשר להיות משוכנעים שכך יהיה גם בהמשך, עם כל מאמן, סגל או בעלים. אין בטחונות שהוא ישחזר את האול סטאר או יהיה בפלייאוף גם בעונה הבאה. בדבר אחד אפשר להיות בטוחים: בכל ערב, בכל משחק, אבדיה ייתן הכל כדי שזה יקרה.

בואו נדמיין רגע עולם בו לא הייתה מחצית שנייה במשחק 4 בין פורטלנד לסן אנטוניו. נגיד, התחילה בדיוק מלחמת עולם שלישית, או מגפה עולמית חדשה, והמשחק הופסק. איזה כיף, אה. מגיע לפורטלנד שנעצור לרגע לחגוג את המחצית הראשונה כאילו לא הייתה השנייה. הרבע השני במשחק הזה היה הרבע הטוב ביותר של הבלייזרס בסדרה, והוא מספר משהו על מה הקבוצה הזאת מסוגלת להיות, ואולי עוד תהיה עם תוספת של נסיון ושחקנים נכונים בשנים הבאות. הנה תקציר נרחב של הרבע הזה בשני חלקים, הכיף מתחיל בערך ארבע דקות לתוך הסרטון הראשון: לרבע אחד, דני אבדיה חזר לרקוד על הפרקט. הכדורסל האופורטוניסטי שלו, בו הוא מזהה חור קטן בהגנה ושועט לעברו, מאוד מבוסס על מומנטום. פעם-פעמיים שזה מצליח, ופתאום לכמה דקות הוא בספרה אחרת, חושב מהר יותר מכל מי שמולו, מקבל החלטות מדהימות בשברירי שנייה. וכשהוא ככה, זה מרים את כל הקבוצה. לפעמים כל מה ששחקן משנה צריך זה להרגיש שיש בעל בית, שיש על מי לסמוך. כך, לרבע אחד השלשות של פורטלנד נכנסו. אפילו דונובן "סדרת שכר לימוד" קלינגן קלע אחת. לרבע אחד, ג'רמי גרנט הפך לשחקן השישי שהוא אמור היה להיות. לא רק כזה שתלוי בזריקות משלוש, אלא כזה שלוקח שומרים שונים, כולל ויקטור וומבניאמה, לטבעת. גרנט הוא שחקן שלא מזמן היו לו ארבע עונות רצופות סביב ה-20 נקודות למשחק, שיודע לקלוע בצבע ולסחוט עבירות, שכשמתחשק לו הוא גם שומר נהדר. יש יקום מקביל בו יש לו קריירה הרבה יותר משמעותית, בו הוא הארון גורדון של מישהי, אולי של דנבר עצמה אותה הוא עזב אחרי עונה טובה. ביקום הנוכחי הוא מרוויח הרבה מאוד כסף בקבוצה בינונית ומצליח לספק בדיוק רבע אחד מוצלח בסדרת פלייאוף עבורה. לרבע אחד, הרוטציות של פורטלנד היו מושלמות. אוקיי, כמעט מושלמות, גם שיידון שארפ שיחק ברבע הזה. אבל כל השאר לא פספסו. החילופים היו מדויקים ואגרסיביים, כאלה שתוקעים את התרגיל של הספרס. ויותר מהכל, זו העזרה בצבע שלרגע נדמה היה שמצליחה להקשות ברצינות על ההתקפה של מיטש ג'ונסון. עזרה מול המסירות ללוב והנסיון הכללי להפעיל את הגבוהים. לוק קורנט סיים את המחצית הראשונה עם 0 מ-6 מהשדה, כי כל המצבים שבמשחקים קודמים הסתיימו בדאנק פגשו עזרה אגרסיבית ומתוזמנת היטב. אם וומבי לא היה צץ במשחק הזה ברגע האחרון, יש מצב שלטיאגו ספליטר הייתה תוכנית הגנתית מנצחת שהייתה מחזיקה משחק שלם. לרבע אחד, ג'רו הולידיי על וומבי היה דבר אמיתי שעובד. נדמה לי שזה קרה במקרה, בעקבות פעם-פעמיים שג'רו קיבל את וומבי בחילוף והסתדר טוב מהצפוי, אז ספליטר זרם עם זה והפך אותו לשומר הראשי של החייזר הצרפתי. לפעמים שחקנים נמוכים מצליחים להפריע לגבוהים יותר מאחרים, להוציא אותם משיווי משקל במובן המילולי עם הלחץ הנמוך שהם מפעילים על הענקים. זכור קארוסו על יוקיץ' משנה שעברה, אבל זה עובד עוד יותר טוב עם הגבוהים הדקיקים. יש לי זכרון עמום של כריס פול מנטרל את קווין דורנט בשיאו ברבע מכריע בסדרה כלשהי בעשור שעבר. ברבע השני אתמול, גם וומבי לא הצליח להתמודד עם היתוש שהוצמד לו. המחצית השנייה בשביל שאנדרדוג מובהק ינצח, הוא צריך תוכנית משחק מושלמת ורמת ביצוע עילאית כדי להיכנס לראש של הפייבוריט. פורטלנד נכנסה לראש של סן אנטוניו, ובירידה למחצית טבעי היה שקבוצה צעירה כל כך רק תחמיר את המצב בחדר ההלבשה ותחזור רעועה למחצית השנייה. לא סן אנטוניו הזאת. האופן בו החבורה של מיטש עלתה למחצית השנייה היא עדות לאופי המיוחד של הקבוצה הגדולה בהתהוות הזאת. היא עלתה למחצית השנייה עם פתרונות מקצועיים, ובעיקר עם דחף לתקן ולדרוס. כדאי להתעכב על ההתקפה הראשונה של סן אנטוניו במחצית השנייה: וואסל יוצא מחסימה של וומבי כהטעיה שמעסיקה את ההגנה, ואז מתחיל המהלך האמיתי. קאסל מנצל את העמידה הנמוכה מאוד של קלינגן מולו כדי להגיע עד לקו העונשין בלי התנגדות, וומבי מושך אליו את קלינגן ובמקביל סוג של נועל את הולידיי מאחוריו, מה שמאפשר לקאסל לתת לו את מסירת הלוב לדאנק. תסתכלו על זה שוב. זה לוב מאוד חריג. יש שני מצבים שמסירת לוב הגיונית בהם: או שהשחקן המסיים נמצא בתנועה ללא כדור לטבעת ומגיע עם תנופה, או שהוא כבר ממוקם בעמדה ויש לו קצת שטח. זה לא המצב פה. קאסל מתחיל את המסירה לכיוון הטבעת כשוומבי נמצא במצב עמידה על האותיות, במהלך המסירה הוא מבצע שני צעדים מהירים עם הולידיי על הגב ומטביע. לעזרה אין סיכוי להגיע במצב כזה, כי בזמן המסירה וומבי לא היה ליד הטבעת ולא בתנועה לטבעת, זה יותר מהר ויותר גבוה ממשהו שהגנה יכולה להגיב אליו. זה ההבדל בין וומבי לקורנט. זה נראה קל. אני לא בטוח אם יש עוד שחקן שמסוגל לבצע את זה בכזו קלילות. הפעולה של וומבי דורשת שילוב של גודל, זריזות, קריאת משחק ומהירות תגובה ברמה הגבוהה ביותר. הוא פיתח הבנה עיוורת עם קאסל, שהיה הראשון לזהות את האפשרות למסור לוומבי ללוב, או פשוט למסור כדור קשתי לכיוון הטבעת, כמעט מכל מצב ובכל עמדה בה הוא נמצא קרוב לסל. זה הפתרון הקבוע של הספרס כשמנסים לשמור על וומבי עם שחקן נמוך ולהחביא את הסנטר שאמור להגיע לעזרה על קאסל, או פשוט משחקים בהרכב נמוך. במשחק הזה, מהלך הפתיחה של המחצית השנייה היה מסר ברור של הספרס: נגמר האירוע בו ג'רו הולידיי יכול לשמור על וומבי. עכשיו נראה את התקציר המלא של וומבי. למה כדאי לשים לב מבחינה התקפית? למה שאין בכלל במחצית השנייה בתקציר הזה. מהרגע שמחליפים צדדים, לא רואים את וומבי מכדרר, זורק מבחוץ או נוגע בכדור מחוץ לצבע. בעצם, כל נגיעה שלו בכדור היא דאנק: היתרון היחיד של סן אנטוניו בדקות ובמשחקים בהם קורנט משחק במקום וומבי הוא שמשחק ההתקפה הופך לפשוט יותר, מבוסס על גארדים יוצרים, רים-ראנר שחוסם להם וקלעים מסביב. היכולות המגוונות של וומבי יכולות לסבך את משחק ההתקפה, במיוחד כשהוא עסוק בעצמו ובנסיון למצוא מחדש את הקליעה כמו במחצית הראשונה אתמול. הסוויץ' שהוא עשה במחצית היה קשור להחלטה להפסיק להיות עסוק בעצמו ולהתחיל להביא לידי ביטוי בעקביות את היתרון ההתקפי הכי גדול שלו כרגע: השילוב בין גודל וזריזות שהופך אותו למסיים הכי טוב ליד הטבעת בכל הליגה. אחרי שבמחצית הראשונה הוא ניסה להתמודד עם הגנה של שחקן נמוך באופן בו סקוררים עושים זאת בדרך כלל: לתפוס עליו עמדה בהיי פוסט ולנסות לקחת אותו לסל או לזרוק מעליו, במחצית השנייה הוא ויתר על האגו של הסקורר המגוון והסתפק בלהיות הרים-ראנר הטוב בעולם. אה, והייתה גם ההגנה של וומבניאמה. המחצית השנייה שלו הייתה מאסטר פיס הגנתי יוצא דופן אפילו בסטנדרטים שלו. לא היה פוזשן שהוא לא השפיע עליו, רגע בו הוא לא היה בשיא הריכוז, מגיע בדיוק ברגע הנכון כדי להפריע גם לזריקה וגם למסירה ולהישאר בעמדה לריבאונד. דני אבדיה הוא קורבן הפלייאוף הראשון של התופעה הזאת. בתור כוכב של יריבה של הספרס שמתבסס על היכולת להגיע לטבעת, לא יהיה מופרך לטעון שבמחצית השנייה הזאת הוא נתקל בדרגת הקושי הגבוהה ביותר אי פעם בפלייאוף, נתקל במשהו שעוד לא היה כמוהו. לכן הסל הזה, במחצית בה דני כמעט לא הצליח להגיע לטבעת, היה מרשים במיוחד, נצחון אחד קטן בדרגת הקושי הגבוהה ביותר שיש: אני לא מתכוון לנסות לנתח את יצירת המופת הזאת של וומבניאמה. במקום, אני מציע לכל חובב כדורסל ללכת לראות שוב את המחצית השנייה, לשים בצד את הזווית הפרובינציאלית ופשוט להתפעל. המחצית הזאת עוזרת להעלות את התהייה אם וומבי הוא כבר עכשיו השחקן הטוב בעולם, מי שדורש את ההתאמות הכי משמעותיות כדי להתמודד עם האתגר שהוא מציב. כמובן, זאת רק סדרה ראשונה נגד קבוצה בינונית, יהיה מעניין לבחון איך קבוצות טובות יותר, כולל כאלה שהכוכבים שלהן מתבססים יותר על קליעה מבחוץ, יתמודדו עם האתגר. אנצל את ההזדמנות לפנייה נרגשת לדנבר למצוא דרך להפוך את הסדרה מול מינסוטה. עם כל הסימפטיה לזאבים, בלי אנתוני אדוארדס ודונטה דיווינצ'נזו אין להם טעם להופיע לסדרה מול הספרס. וומבי לא היה לבד במחצית השנייה הזאת. הנוכחות ההגנתית שלו אפשרה לחבורת שחקני החוץ האינטנסיביים להיות אגרסיביים מתמיד בהגנה, לתקוף כדרור וזוויות מסירה בידיעה שיש חיפוי במידת הצורך. וכשדיארון פוקס התעורר בהתקפה זה כבר הפך מסתם לא הוגן ל-"רגע, בואו נסדר כוחות מחדש, זה חסר טעם ככה". כולם קלעו את הזריקות שלהם מכל הטווחים, אף אחד לא עשה טעות. זאת הייתה הצהרת כוונות של קבוצה שלגמרי מסוגלת לזכות באליפות השנה. זה לא אמור להיות ככה, קבוצות צעירות כל כך אמורות לשלם שכר לימוד בדרך, אבל עם האיכות, האופי והעומק של הקבוצה הזאת מתחילות להיגמר היריבות שנותנות תחושה שיוכלו להתמודד עם סן אנטוניו בריאה. כמה מילים על דני לסיום סביר להניח שהסדרה תיגמר במשחק הבא, ולא בטוח שייצא לי לכתוב באריכות על דני אבדיה כי כל כך הרבה דברים אחרים קורים בסיבוב הזה, אז אנצל את ההזדמנות לכמה מילים ממבט על. אחרי חצי עונה של אולסטאר, פציעה וקושי לחזור ממנה, הגיע החלק הכי מרשים בעונה הכי מרשימה של כדורסלן ישראלי עד היום. זה קרה ברצף של ארבעה משחקי מפתח: שני משחקי העונה הרגילה מול הקליפרס, משחק הפליי-אין מול פיניקס ומשחק הפלייאוף הראשון שלו מול הספרס. כל אחד מהמשחקים האלה היה הגדול ביותר בקריירה של אבדיה עד לאותו הרגע. ובארבעת המשחקים האלה הוא שיחק כמו שחקן טופ 10 לכל דבר. הירידה בשני המשחקים הבאים, וחוסר היכולת שלו להשאיר את פורטלנד עם הראש מעל למים במחצית השנייה אתמול, היו תזכורת לכך שדני עדיין לא שחקן טופ 10 אמיתי ב-NBA. לא מבחינת גיוון היכולות שלו, לא מבחינת העקביות ולא מבחינת הנסיון. אבל כמו שלא ניתן היה לדמיין את העונה הזאת לפני שהיא התחילה, לא ניתן היה לדמיין גם את ארבעת המשחקים האלה לפני שהם קרו. אפילו לאחר עונה כשחקן מוביל של קבוצה לגיטימית, היכולת להיות כל כך טוב ברצף של משחקים כל כך חשובים לא הייתה אמורה להיות ברפרטואר שלו עדיין. אחרי שהאבק ישקע מעט, זה מה שצריך לזכור מהעונה הזאת שלו/ בשנה הבאה תהיה לו קבוצה טובה יותר. מעצם החזרה של דמיאן לילארד, שגם בגיל מתקדם ואחרי קרע באכילס יהיה כלי התקפי הרבה יותר משמעותי מכל מה שהיה ליד דני השנה. וגם בזכות השיפור הטבעי של השחקנים הצעירים בסגל והאפשרות להתחזק בקיץ (אישית, אני בעד להביא שחקן בכיר וותיק נוסף רק בתנאי שלא נוגעים בבחירות של מילווקי. הבחירות של מילווקי זה נכס חשוב מדי, בהן טמון הסיכוי של הבלייזרס לבנות משהו גדול בעתיד הקרוב). הנסיון שהוא צובר כרגע בדרגת הקושי הגבוהה ביותר שיש, תעזור לשחקן שמשתפר בכל קיץ לדעת במה הוא צריך להשתפר הקיץ.

צפו במפגש, בו התכוננו כותבי הדיסקו למשחק מספר 4 בסדרה בין פורטלנד לסן אנטוניו. עם שי האוזמן, אלעד הופמן, אסף רביץ, רואי נחום ואור עמית, יחד עם צופים שעלו לשידור.

אני לא זוכר מתי קבוצה ישראלית שיחקה בליגה "בק-טו-בק". הפועל תל אביב, בחסות הפגרה שנכפתה עלינו והעובדה שהיא בעיצומו של רבע גמר היורוליג, נאלצה לכתת רגליה מהאולם בכפר בלום הישר להיכל רמז בקריית אתא - משל הייתה גילה אלמגור בציטוט אגדי. הפועל ת"א הגיעה למשחק הזה אחרי הפסד מפתיע וקארמתי לגליל עליון. אם איכשהו פספסתם, האוזמן מסביר גם על זה וגם על מדר ואיטודיס בטור של שישי, אז אם עוד לא קראתם - עדיין לא מאוחר. התוצאה באתא הייתה שונה: הפועל ניצחה בסוף ונראתה בסך הכל בסדר, אבל בואו נסביר על המטרות של הפועל תל אביב בצמד המשחקים הזה, ובאתא בפרט. קודם כל, לסמן וי. היה דיבור שהם בכלל לא חוזרים לארץ וכל הבולשיט הזה אבל שוב, גשו לטור של האוזמן. הם פה, לפחות חלקם, וכדורסל צריך להישחק, אפילו פעמיים בפחות מ-24 שעות. אוקיי, אבל מה הכוונה ב"לסמן וי"? אני מעריך שמדובר בלצאת בלי פציעות ולנצח קבוצות שלא נראה שיש להן תיאוריה לנצח קבוצות כדורסל נורמליות. איכשהו הפועל הפסידה לגליל, ולא נראה לי שזה הזיז לה יותר מדי - האמת, זה באמת לא אמור להזיז לה. על הדרך אף אחד לא נפצע, אז המטרות הושגו. סוג של. אז מטרות קבוצתיות הן מובנות אז נשארו מטרות אינדיבידואליות. לא בטוח שכולן נכתבו על איזה לוח מאמנים בישיבת צוות של איטודיס אבל הן קורות באופן טבעי בסיטואציה שנוצרה. שני משחקי אימון בפועל לפני הסדרה הכי חשובה העונה. את המטרות אפשר לחלק לשתיים - אלה שאיטודיס חפץ בעיקרם וזה שלא. נתחיל בזה שלא. את מוטלי, באופן כללי, איטודיס מחק מהרוטציה ביורוליג. הוא סיפק זוג משחקים דומה וסולידי עם 16 נקודות בכל משחק. הוא הוסיף 10 ריבאונדים נגד גליל ועוד 6 מול אתא, וכשהסתכלתי על המשחקים האחרונים שלו ביורוליג, גיליתי שהמשחק האחרון שבו שיחק דקות משמעותיות היה נגד ריאל, והוא אפילו היה שם טוב. 20 דקות ו-13 נקודות גרמו לי לחשוב שאולי בחלק האחורי של הראש שלו, איטודיס מבין שלמוטלי יש מקום מול הגבוהים של ריאל. אני מזכיר שמוטלי, בשנתיים הקודמות שבהן שיחק ביורוליג, החזיק בממוצעים של דאבל-פיגרס. מדובר בשחקן אדיר שנדחק לקצה הרוטציה בגלל התעלות של שני גבוהים אחרים. 30 הדקות האלה כפול 2 שמוטלי שיחק היו לגמרי מכוונות, מתוך מחשבה שהוא יקבל דקות משמעותיות מול ריאל. העובדה שבאותם משחקים איתי שגב שיחק 7 דקות בלבד בכל אחד, רק מחזקת את התחושה שלי לגבי הכוונות של איטודיס. יכול להיות ההבדל בין פיינל פור לסתם עונה יפה. צילום: מאור אלקסלסי, באדיבות ליגת ווינר ל עכשיו לגבי אלה שאיטודיס מאוד חפץ בעיקרם - בלייקני ומיציץ׳. מיציץ' הגיע לישראל לצמד המשחקים הזה, כאילו איטודיס אמר לו: "קח משחקים קלילים כדי להחזיר ביטחון, כי אני לא באמת סומך על ים מדר ועל יפתח זיו ואני צריך רכז". בפועל, זה לא באמת שינה כלום, כי מיציץ' שהיה מזעזע מול גליל עם 2 נקודות בלבד ב-19 דקות ואפילו לא עלה לפרקט נגד אתא בגלל מחלה. אז במטרה לתת למיציץ' שני משחקים כדי להיכנס לקצב, הכישלון היה קולוסאלי: לא רק שהוא לא היה טוב והביטחון המיוחל לא הגיע, הוא אפילו לא הצליח להשלים שני משחקים. בלייקני יכול להיות ההבדל בין פיינל פור לעונה שהיא רק יפה. במפגש הראשון בין הפועל לריאל, שהיה צמוד והסתיים בהפסד בנקודה בלבד לספרדים, בלייקני היה השחקן הכי טוב של הפועל. לעומת זאת, במשחק שנערך לפני חודש, שהיה בשליטה ללא עוררין של ריאל, בלייקני נראה פחות טוב וקלע 3 נקודות בלבד. כל זה מסביר לגמרי למה הפועל בחרה להביא את בלייקני לצמד המשחקים בליגה. איטודיס לא החזיר לישראל את ג'ונס או בריאנט, אז הגארד היוצר הבכיר ביותר שנשאר הוא אנטוניו. בדיוק בגלל זה, בדגש על המשחק נגד אתא, הייתה תחושה שרוצים שיזרוק כמה שיותר. הוא אמנם לא זרק מספרים לא הגיוניים, אבל עדיין אם נגד גליל הוא לא זרק בכלל ל-2, נגד אתא הוא כבר לקח 7 זריקות בתוך הקשת. הוא סיים עם 5/11 מהשדה וכרגיל רוב המשחק שלו התבסס על בידודים אבל כבר כתבתי פה בעבר ואסביר שוב: אפשר להמשיך להסתמך על הבידודים של בלייקני, אבל אפשר גם להכניס אליהם תנועה ולאו דווקא במסירה וצעקה של "אופן". ראו לדוגמה את המהלך הבא: בלייקני מתחיל את ההתקפה ומוסר למדר. הוא גולש לפינה ומחכה בסבלנות שמדר יבצע פיק אנד רול מדומה עם אודיאסי, שימשיך אחרי החסימה לסקרין אווי לכיוון בלייקני באזור המרפק. בלייקני יוצא על החסימה לכיוון טופ אוף דה קי, ומשם האפשרויות שלו רבות: הוא יכול להמשיך ב-קרל (Curl) לכיוון הסל, יכול לעצור אם התזמון לא מספיק טוב ולהתארגן לבידוד של אחד על אחד, או יכול, כמו בסרטון, לעלות לאחד הג'אמפים הכי יפים באירופה. (41:50) הפועל יוצאת עם ניצחון מקריית אתא, בלי פצועים, ועם הידיעה שמוטלי ממש לא ויתר על עצמו. ברור לכולם שצריך את בלייקני בשיאו כדי להיות תחרותיים בסדרה מול ריאל, אבל השאלה הגדולה נותרת סביב מיציץ' - עדיין "נוכח נפקד". יש לו הזדמנות בסדרה הזאת להחזיר לעצמו את ההילה שאפיינה אותו כל כך לפני הסיבוב באמריקה. איטודיס עוד מאמין בו, יש מצב שהוא היחיד. קצת על מצבה העגום של קריית אתא: הקבוצה לא ניצחה משחק מאז תחילת שנת 2026, והיא נמצאת על רצף נורא של 11 הפסדים רצופים. עכשיו מחכים לה שלושה משחקי חוץ רצופים - מול העמק, הרצליה ומכבי תל אביב - לפני שהיא תתחיל את סדרת המשחקים הקריטית מול קבוצות התחתית. מעניין יהיה לראות אם אחרי ההפסד ה-14 ברציפות, בנטוב היושב-ראש ימצא את הדרך לדבר עם בנטוב המאמן. אחלה משחק קיבלנו! כיף, כן ירבו. ניצחון אדיר לחולוניה במשחק שהציג תחרותיות ומקצועיות. דרך נהדרת להיכנס לשבת. אחרי שבוע ראשון של חזרת הליגה, שבו הרגיש כאילו אנחנו עדיין בליגת קיץ או בגביע ווינר, סוף סוף זכינו לראות שתי קבוצות איכותיות שהמלחמה והרצון שלהם לנצח, לא מנעו מהם לספק כדורסל טוב ותחרותי. דווקא חולון, עם רוטציה קצרה מאוד, הצליחה לייצר את הריצה המכרעת במאני טיים. למרות העייפות המצטברת, השחקנים בצהוב סגול גילו אופי והשאירו את הניצחון בבית. אם הליגה הייתה מסתיימת היום, שתי הקבוצות יפגשו ברבע הגמר ויספקו סדרה צמודה ודרמטית. מתאים לי. לא בטוח שאברהמי יסכים, אבל מתאים לי. העמק פתחה ב-8:0 מרשים. אנחנו אמנם יודעים שאברהמי הוא מאמן הגנה טוב, והעמק מובילה את הליגה בספיגה (סופגת הכי מעט פר התקפה), אבל צריך לתת קרדיט גם לצד ההתקפי שלה. שלושת הסלים הגיעו בזכות ריווח נכון. העמק וראיתי אותה הרבה השנה, משחקת עם ריווח מצוין, כשהשחקנים עומדים או נעים לעמדות שמקשות על הגנת חולון לבצע עזרה. זה התחיל עם חדירה של משגב: (00:11) המשיך בחדירה עם פאול סל של אדוארס: (00:48) ונחתם בשלשה של נציה, שהגיעה אחרי תנועה ומסירה יפה של אונגנדה שמתחה את ההגנה של חולון. הנה בפעם השלישית קרביץ כבר עוזר ומתחייב יותר מידי לאונגנדה שמוצא את נציה בפינה: (01:44) קרוניץ' לקח פסק זמן מיידי, דקה ועשר שניות בלבד מהג'אמפ-בול. הנה תראו את הרצף הסלים בתחילת המשחק ותראו את הריווח של העמק וחוסר העזרה של חולון. חולון חזרה מפסק הזמן אחרת ומיד הלכה לגרין ג'וניור. תרגיל יפה שהסתיים בסקרין אוואי לגארד שעוד הספיק לחתום בחולון לפני המלחמה, הוא סידר רגליים וקלע שלשה יפה. חולון יצאה לריצה של 14-6 בהובלת סאנוגו שהיה אדיר ברבע הראשון, והמשחק זז לכיוון שלה, משחק מהיר עם ריצות ויותר פוזשנים. 26-23 בסיום 10 דקות, לא בדיוק מה שאברהמי רצה, לגמרי מה שקרוניץ' חיפש. הרבע השני המשיך עם השליטה של חולון, בעיקר בזכות הגברת קצב המשחק והפצצות אינטנסיביות מחוץ לקשת. בעוד העמק הייתה מושלמת עם 3/3, חולון הגדילה לעשות וזרקה 5/12 מהטווח. היא זרקה שוב ושוב, אבל לא הסתפקה בזריקה אחת, השליטה שלה בריבאונד לאורך כל המשחק עזרה לה להשיג עוד ועוד הזדמנויות. השיא הגיע בהתקפה שהסתיימה עם שלשה של סאנוגו. המהלך הזה היה סיפור הרבע ואולי המשחק: זה התחיל בריבאונד התקפה של קרביץ, אחרי החטאת שלשה של טיילור, נמשך בהחטאת שלשה של זלמנסון, אבל סאנוגו היה במקום כדי לקטוף עוד ריבאונד התקפה. ואז מהלך הפוך שבו סאנוגו שהיה חופשי 3 מטר מהסל, דילג באיטיות החוצה, סידר רגליים וקבע 45-34. זה היה משחק של ריצות והעמק קבוצה קשוחה ובעיקר עם רוטציה הרבה יותר רחבה מחולניה. ריצת 11-4 בהובלת קמרון הנרי ובמחצית 4 הפרש בלבד לחולון. הרבע השלישי, ובכלל המחצית השנייה, העלו שאלה אחת גדולה: האם חולון יכולה להמשיך לשחק עם רוטציה כל כך קצרה? 7 שחקנים בלבד, כולל 40 דקות של טיילור. אגב, טיילור רשם עד כה שני משחקים בארץ הקודש, ובשניהם שיחק 40 דקות מתישות. גם ברבע הזה הנדנדה נמשכה. חולון פתחה טוב, אבל העמק חיכתה בסבלנות לרגע שבו זלמנסון וסאנוגו נכנסו לבעיית עבירות (4 לכל אחד) ופתחה מבערים. מנקו והנרי הובילו אותה לרבע טוב שהסתיים ביתרון של נקודה לעמק. 1:49 דקות לסיום הרבע, קרוניץ' הכניס את השחקן ה-8 ברוטציה, מייקי אליאסזדה, רק כדי להוריד אותו לספסל כעבור דקה וחצי. זהו, נחיה או נמות עם ה-7 שיש לנו. קרוניץ' לא לקח שבויים הפעם. צילום: אלן שיבר, באדיבות ליגת ווינר סל ברבע האחרון והמכריע, קרוניץ' לא לקח שבויים. זלי וסאנוגו עלו יחד על המגרש, וזה השתלם מיד כשזלי מסר אסיסט לסנטר האמריקאי שסיים עם 2 נקודות. האגינס העלה את חולון ליתרון 4, אבל אז הגיעה התאמה הגנתית טובה של העמק: אין יותר חילופים זולים - ברוקס וגולדנברג נשארים עם הגבוהים, ומפה העמק שוב נראתה כמו הקבוצה שתנצח כאן. האיכות, העומק ושלישיית הגארדים שאמורים לסגור את המשחק בשבילה - משגב, אדוארדס והנרי אותתו שהניצחון בדרך חזרה לעמק. כמו נהג ישראלי גנרי שמאותת כל הדרך בכביש הסרגל למרות שאין שם פניות והוא לא מתכונן לעקיפה, גם כאן, האיתות היה רק איתות. ההפרש כבר צמח ל-6 נקודות, 4 דקות לסיום עם סל של משגב, ופה חולון יצאה לריצת 14-2 מופלאה. ההגנה עבדה נהדר וייצרה 3 איבודי כדור בדיוק אצל אלה שהיו אמורים לסגור את המשחק בשביל העמק: משגב, אדוארדס והנרי איבדו כדור אחד כל אחד בתוך 2 הדקות האחרונות. בכלל, 4 נקודות בלבד ברבע המכריע משלשות הקלוז'רים שלך זה פשוט לא מספיק טוב. כל הריווח האדיר של העמק מהדקה הראשונה במשחק נעלם כלא היה, כאשר גם זלמנסון וגם סאנוגו ביצעו הדג' אגרסיבי וטוב, וגם הספיקו לחזור לשחקן שלהם. העמק, עם זריקות קשות תחת לחץ של זמן, התפרקה בסוף. ניצחון עצום לחולוניה וכיף של משחק קיבלנו פה - כן יירבו. מצטיינים: כל שחקני חולון ששיחקו הרבה יותר דקות ממה שהם צריכים. מצטיין במיוחד: סאנוגו - 20 נקודות, 14 ריבאונד, 8 עבירות שסחט. שלשה אחת גדולה. נעדר בעפולה: ניק אונגנדה עם נקודה בודדת עם ריבואנד בודד ב-19 דקות. לא נעים. מכבי רעננה - הפועל ירושלים 95:93 תסתכלו רגע על המהלך המנצח של קשיוס ווינסטון על גוני יזרעאלי. הוא מתחיל בפרצוף לחוץ והרמת ידיים, ותוך כדי שווינסטון עובר את שוכמן, הפרצוף עובר להסכמה, כאילו גוני מבין שהוא הולך להפסיד. מיד איך שהכדור נכנס, הוא עובר למוד מלחמה ומסמן צעדים לשופטים באקט אחרון של לחימה על המשחק. לפני המשחק, גוני היה חותם על משחק מכובד שבו רעננה שומרת על תחרותיות, מתרגלת את השחקנים החדשים ומחפשת ניצחונות ב"ליגה שלה". במקום זה, הוא קיבל רעננה לוחמת שלא מוותרת, ששיבשה לחלוטין את המשחק של ירושלים והפסידה על הבאזר. אגב, היו שם צעדים. מעברו השני של המגרש, ליטרלי מעברו השני, ישבו ביציע הקרוב לספסל של ירושלים גל מקל ודן שמיר. הם אמורים כבר לתכנן את העונה הבאה, אבל אין ספק שהראש עדיין בעונה הזאת. לראות את מקל מתרגש מסל הניצחון על רעננה זה קצת מוזר; איך שהכדור נכנס, הוא הסתובב לכיוונו של שמיר ונתן לו "כיף" על ניצחון גדול. אני מעריך שזה כיף של אנחת רווחה, מזל שלא הפסדנו. את המשחק הזה אני מחלק לשניים: שלושת הרבעים הראשונים והרבע המכריע. בשלושת הרבעים הראשונים ראינו משחק מהיר עם המון איבודים, 14 לרעננה ו-15 לירושלים – בעוד שהרבע האחרון היה הרבה יותר אחראי, עם איבוד בודד בלבד לכל קבוצה. הקצב נרגע, וזה היה הרבע היחיד שבו לא נקלעו 45 נקודות ומעלה. אם בשלושת הרבעים הראשונים ראינו את רעננה נלחמת ומגיעה עד הבאר אבל לא שותה, ברבע האחרון היא כבר ממש הרגישה את הלחות על הלשון. שוכמן עוד יכול היה לעשות את זה רשמי, אבל הוא החטיא; את ווינסטון זה לא עניין, והוא קבר את הפלואטר בקור רוח נהדר. איזה קור רוח של ווינסטון. צילום: ספי מגריזו, באדיבות ליגת ווינר סל אז את המשחק הזה ירושלים ניצחה, וצריך לחלק מחמאות לגוני יזרעאלי על משחק שני טוב שלו על הקווים ברעננה. אבל חייבים לצאת מפה עם תובנות על ירושלים - אתם יודעים מה, עזבו תובנות, קחו תובנה אחת. ירושלים בעידן של חזרת הליגה היא לא אותה קבוצה. טוב, זה ברור, אבל העניין הוא שאני לא בטוח שהיא בעצמה מבינה את זה. נכון עכשיו אין ווילי ואין מובלי, אבל יש סקפינצב וסמית'. למובלי ממש אין מחליף, אז ירושלים צריכה להתפלל שחנוכי או לוי יקלעו טוב מבחוץ. אבל לגבי ווילי? ווילי זה סיפור אחר לגמרי. המחליף של ווילי על הנייר הוא סקפינצב. אין צורך להכביר במילים על ההבדלים הרבים בין שני השחקנים האלו, אבל בואו נדבר על הנקודה המרכזית: ווילי הוא שחקן מוביילי, שיריץ גם שלושה פיק אנד רול בהתקפה. גם אם הוא לא יקבל את הכדור לסיומת - בין אם זו מסירה ישירה מהחסימה ובין אם בנעילה בצבע, הוא לא יוותר לרגע על המהלך. הוא ירוץ שוב לחסום או ילחם על ריבאונד התקפה. סקפינצב, לעומת זאת, הרבה פחות מוביילי. הוא יעשה נקודות רק אם יצליח לנעול שחקן ויצליחו למסור לו, או מריבאונד התקפה כשהוא כבר קרוב לסל. בגלל חוסר הגמישות שלו, גם כשהוא מקבל את הכדור קרוב לסל, קשה לו מאוד לסיים מבלי שמזיזים אותו משיווי משקל. הסיכוי לקבל ממנו סל בהתגלגלות פנימה שואף לאפס. סמית' הרבה יותר דומה לווילי ברמת המוביליות שלו, אבל אחרי חילוף הוא לא שחקן שנועל קרוב לסל, ו-ווילי לוקח ריבאונד התקפה בכמות כפולה משל סמית'. בלי קשר, כבר שני משחקים שאלון בוחר לפתוח עם דימה, ובליגה שלנו - אם לקבוצה השנייה אין סנטר גבוה ופיזי אלא כל מיני פורוורדים שהוסבו לעמדת הסנטר - סקאפינצב בבעיה גדולה. בגלל זה אני עדיין חושב שהפועל ירושלים לא שינתה את המחשבה שלה, והיא ממשיכה לשחק את אותו המשחק - כאילו יש לה את אותו גבוה אדיר שיטאטא את ההחטאות של הגארדים, יתגלגל עמוק לצבע ויחסל את האפשרות של היריבה להביא עזרה על קרינגטון, הארפר או קשיוס. אוהדי ירושלים חושבים שהקבוצה שלהם היא קבוצת תחתית בלי הארפר, ולא בטוח שהם טועים. אבל קחו בחשבון שזה לא פחות נכון לגבי ווילי, שהיה "באנקר" של נקודות וריבאונדים, ובעיקר היה מושך את האש ששלושת הגארדים שלה צריכים כדי לייצר את מה שהם אוהבים לייצר. מאחל לירושלים לשנות גישה ומהר כי חולון ומכבי תל אביב מחכות כבר בשבוע הבא. מילה טובה מגיעה לגוני ורעננה. רדפורד ורגלנד הם גארדים פנטסטיים ויוצרים בחסד; 30 נקודות ו-16 אסיסטים משותפים היו לצמד הגארדים מהשרון. אחרי הניצחון בשבוע שעבר פלוס המשחק הטוב היום, רעננה נראית טוב לקראת המאבקים על הישארות בליגה. עדיין חסר סנטר שייתן דקות מנוחה לפרימן, אבל בינתיים וורקמן וצ'טמן נותנים עבודה.

מה הקטע הכי מוזר בלאהוד קבוצה קטנה אתם שואלים? אז קודם כל אתם חצופים, גליל עליון לא קבוצה קטנה. דבר שני בואו נניח לצורך הטור הזה שקבוצה קטנה זה קבוצה שהיא לא על כביש ירושלים תל אביב. יפה, עכשיו מה הייתה השאלה? אה, מה הקטע הכי מוזר בלאהוד וכו', שאלה יפה. הקטע הכי מוזר הוא שאתה יוצא ממשחק דרמטי להחריד, לחץ הדם שלך 6000 על 2000 מעלות בצל, ואז אתה יוצא לעולם הגדול, וכלום. עולם כמנהגו. צרצרים. כל הטוויטר מה אמר טראמפ לביבי או ההיפך. תגידו, אתם שפויים? גליל ניצחה הרגע את הקבוצה הכי יקרה בתולדות היורוליג או משהו כזה, ומה שמעניין אתכם זו מלחמת העולם השלישית כן או לא? בחייאת ראבקום, אני מדבר איתכם על סנסציה בסדר גודל תנ"כי. מלחמות יש פה כל הזמן. קצת פרופורציות, אנשים. אבל בסדר, העם רוצה לדבר על המלחמה, נדבר על המלחמה. אני קשוב לרחשי לב הציבור אני, אל תראו אותי ככה. אוהדי קבוצה קטנה? אל תהיו חצופים. צילום: מאור אלקסלסי, באדיבות ליגת ווינר סל מה שהכי מרגש בניצחון הזה, זה לא הסנסציה עצמה. בואו, מאז שעלתה לליגת העל, גליל הספיקה לנצח את כל קבוצות ליגת העל. תבדקו אותי. לא, זה לא זה. כלומר זה מרגש, אבל לא הכי מרגש. בשביל להבין מה הכי מרגש בניצחון הזה, צריך לחזור שנתיים וחצי אחורה, אל השבעה באוקטובר. אתם יודעים, מלחמה, פינוי, כל הכיף הזה, ואז התחילה אנומליה מוזרה. מצד אחד, פיקוד העורף מאשר לימודים בכפר בלום, אבל מנגד מנהלת הליגה טוענת שמסוכן מדי לשחק שם כדורסל. זכור לטוב המשחק מול נס ציונה שגרם להם לחזור מזועזעים מהעובדה שאשכרה יש טנקים באזור מלחמה, ואנשים על מדים! ונשק!! מדים!!! הייתם מאמינים? נו מילא. אחלה נסצי, העיר שהוציאה מתוכה את הקרנף ואת מכון ויצמן. (או שזה ברחובות? לא זוכר. תבדקו אם זה קריטי לכם). כן, ילד בן 7 מכפר בלום יכול ללכת לבית ספר, במקום שבו לשחקני כדורסל מקצוענים מסוכן מדי לשהות. אוקיי. אנומליה, כאמור. משם, התחילה מחלוקת עמוקה בין גורמים שונים בגליל עליון. בהכללה, הקהל דרש להתעקש לשחק בבית. הרי בסופו של דבר, קבוצת ספורט היא הרבה יותר מרק ספורט, היא מייצגת את הקהילה. בטח בגליל. אמירה כזו מעבירה מסר מאד ברור. זה הבית ואנחנו לא זזים ממנו. גם אם תהיינה לזה השלכות מבחינת הפוליטיקה הפנימית למול קבוצות ליגת העל האחרות. מנגד, ההנהלה החליטה אחרת, ואחרי נדודים בין לא פחות מחמישה אולמות שונים, הקבוצה שיחקה באנרבוקס חדרה, שאיך לומר בעדינות, בבית הקברות שצמוד אליו הייתה אווירה יותר שמחה ותוססת מאשר ברוב המשחקים. לונג שטורי סורט, פאסט פורוורד ליום חמישי האחרון. שוב אותו סיפור, המנהלת אומרת שכפר בלום מסוכן מדי, פיקוד העורף אומר שהכל סבבה, המנהלת אומרת תשחקו בחדרה, טראמפ אומר שהוא יחרג'ע את האיראנים כי הם אחלה פרטנרים, קיצר - עולם כמנהגו. סגירת מעגל. צילום: מאור אלקסלסי, באדיבות ליגת ווינר סל אבל אז הופיע הטוויסט בעלילה. ההנהלה של גליל אמרה חלאס, עד כאן. אם פיקוד העורף מאשר, אז המשחק יהיה בכפר בלום או לא יהיה בכלל. תנו לי להגיד לכם שבקבוצת הווצאפ של האוהדים נרשמה תמיכה כזו בהנהלה, שלא נראתה מאז האליפות ב93. הפועל תל אביב (ושאפו ענק על זה, אגב), אמרה אוקיי, יש צדק בדבר, יאללה, אנחנו באים להפגין סולידריות. נשחק על גדות החצבאני. זהו, הרגע הזה היה באמת השיא של האירוע. שנתיים וחצי של פינוי ונדודים שמגיעות לרגע אחד מזוקק שבו הכל פועל כמו שצריך. אגב, רוצים פרט טריוויה מעניין? המשחק הראשון של גליל בעונת 23 היה אמור להיות ב8.10 מול אחת, הפועל תל אביב. אפשר לומר שבמידה מסוימת סגרנו פה מעגל. כן, אני יודע שאחר כך היה גם משחק, הבנתי שחר עמיר עשה איזה מהלך יפה בסוף או משהו, לא? אחלה שחר עמיר. מזכיר לי אותי כשהייתי בגילו.

מצחיק איך פרופורציות משתנות. אני חושב שאם היו אומרים לאוהדי הבלייזרס שאחרי המשחק השלישי מול הספרס הסדרה תעמוד על מצב של 2-1 לסן אנטוניו אחרי שלושה משחקים צמודים, הם היו אולי לא מאושרים מזה, אבל כן אומרים שזה תרחיש טוב. המצב כרגע הוא שהבלייזרס יכולים להרגיש בעיקר תחושת פספוס. וכמו שאנחנו יודעים לפרגן לדני על הפעמים בהם הוא סוחב את הקבוצה לניצחון צריך לומר שההפסד הפעם - גם אם לא באשמתו, לכל הפחות באחריותו. הספרס המשיכו עם תוכנית המשחק שלהם על דני, המשיכו לנווט אותו שמאלה כמה שהצליחו, והמשיכו עם שחקני כנף נמוכים יותר ואגרסיביים עליו. דני ראה היום יותר שמירות כפולות אחרי הפיק אנד רול, וההגנה של הספרס שוב תיעדפה לחסום את הצבע ולתת לאחרים לנסות ולנצח אותם בקליעה מבחוץ. את ההפרש שלה במחצית הראשונה פורטלנד בנתה דווקא עם ההרכב של ג'רו הולידיי (במשחק טוב, גם אם לא חף מהחלטות רעות) והמחליפים. זה היה משחק שלישי שבו אנחנו רואים עלייה בקצב המשחק. הספרס, עם קאסל, הארפר ופוקס, הצליחו לתקוף עוד לפני שההגנה של פורטלנד התארגנה, מה שהביא לא פעם לזריקות פנויות מחוץ לקשת (והם דייקו ב-48.5% מהזריקות מחוץ לקשת הלילה) או לאפשרות לתקוף את הטבעת בהתקפת המעבר. הרבע האחרון, בו הספרס השתלטו לגמרי על המשחק, זה כבר היה מופע דואו של שני הגארדים הצעירים של הספרס. קאסל והארפר קלעו בו 21 נקודות - כמו פורטלנד כולה - כשהם מנצלים את המהירות העודפת על שחקני הבלייזרס. מדד +/- הוא מדד בעייתי באופן כללי, אבל מספיק לראות את ה8- של דונובן קלינגן ברבע הזה (בפחות משלוש דקות) כדי לקבל תמונה די משקפת. למעט התרת הרסן שנהנו ממנה הגארדים, ומעט יותר אגרסיביות בהתמודדות עם דני, קשה לשים את האצבע על התאמות מיוחדות שעשה מיטש ג'ונסון לפני המשחק הלילה. מהצד השני אי אפשר לשים את האצבע על התאמות כאלו שעשה ספליטר. קפצה לעין העובדה שלמרות ששלושת היוצרים המרכזיים של הקבוצה היו דני, סקוט והולידיי - לא ראינו מהלכים בהם שניים מהם מעורבים בפיק אנד רול, לדוגמה (כן ראינו כמה פעמים של דרייב אנד קיק בין שניים מהם, אבל זה לא נובע מתוך הכנה מיוחדת). את השורה התחתונה בוודאי שמעתם כבר בשידור: הרוב המכריע של הנצחונות בסדרה שנמצאת במצב של 1-1 הולך עם מי שמנצחת את המשחק השלישי. אין כאן איזו מיסטיקה, פשוט מתמטיקה: אחרי המשחק השלישי יש עוד שני משחקי בית לכל קבוצה, מה שמעלה את הסיכוי לסגור אותה. הבלייזרס בהחלט יכולים לראות את המשחק הזה בתור הזדמנות מפוספסת, וכך גם דני ברמה האישית. דני המשיך להיות אגרסיבי בכניסה לטבעת גם אחרי פתיחה לא טובה, אבל משחק הביניים שבלט כל כך במשחק הראשון נעלם. נכון, אין וומבי, אבל הספרס מצאו דרכים להקשות על ההגעה (והסיומת) בטבעת גם בלעדיו. עכשיו העיניים על יום ראשון בערב, הסטטוס של וומבי עדיין לא ידוע כמובן, אבל גם בלעדיו - כמו שגילינו הלילה - זה לא הולך להיות משחק קל. הבלייזרס יקוו לקבל את דני של המשחק הראשון ואת הולידיי וסקוט של המשחקים הבאים ולפחות לחזור לסן אנטוניו כשהם בשוויון.

מה נותר לומר חוץ מאיזה באסה. באמת. חמש שנים חיכו לרגע הזה בפורטלנד, והלילה זה סוף סוף קרה. המודה סנטר התמלא עד אפס מקום, וכל אדם בקהל הורגש. סן אנטוניו הגיעה ללא השחקן הכי חשוב שלה על הפרקט. הייתה כאן הזדמנות פז להפוך את הסדרה ולגנוב ניצחון. איזה באסה שיתרונות קשה לשמור, בטח מול קבוצה צעירה, אתלטית ומוכשרת כמו סן אנטוניו. ברמה האישית, זהו המשחק הראשון של פלייאוף הNBA שאני צופה בו מהספה שלי בבית ולא דרך מסך הטלפון. הייתה התרגשות באוויר גם מכיווני. פורטלנד פתחה מצוין. כבר בהתחלה היא קיבלה את ג'רו הולידיי במלוא הדרו. שיטת המשחק בה נלקחות זריקות מקשת השלוש עבדה יחסית יפה, והקצב הוכתב על ידי הקבוצה הביתית. את אבדיה ראינו מתקשה כבר מהפתיחה. הזריקות הרגילות שהוא לוקח היו קצרות מדי, והאגרסיביות שכל כך מאפיינת אותו לא ממש השתלמה. אבדיה חווה קושי אמיתי היום, וראו את זה היטב בשפת הגוף שלו. כלום לא נכנס והכל הלך קשה, וזה קורה בזמן שדווקא האיום הכי משמעותי של היריבה בצבע יושב על ספסל הפצועים. על הנייר, הכל היה צריך להיות קל יותר עבורו, אבל בשביל לשמור על אופטימיות בואו נסתכל גם על נקודות האור מהמשחק. אלי רוב הקשר המיוחד עם רוב וויליאמס נותר בעינו עוד מההתמודדות הקודמת, עם כמעט אותו תרגיל ואותה סיומת יעילה. הצמד של רוב ואבדיה ידע לנצל כבר בהתחלה את חוסר הגובה בצבע של הספרס ולהשתמש בכך לטובתם. כשאני מדברת על חוסר גובה אני לא מחשיבה את קורנט, שפשוט נמצא שם לבד רוב הפעמים ועושה פעולות חיוביות. אבל הוא לא יכול לבד, בטח שלא מול וויליאמס. במהלך הראשון קורנט התמקד בלעזור על החדירה של אבדיה, עזרה שהשאירה לוויליאמס את הדרך הפתוחה והנקייה לחיתוך ללא כדור והגעה לטבעת באופן נקי לגמרי וללא הפרעה. במהלך השני קורנט ישב על הספסל והספרס היו בהרכב נמוך למדי. המצב הזה אפשר לאבדיה למצוא את וויליאמס גם בין שלושה שחקנים בגופייה שחורה. הכל נמצא בדברים הקטנים גם כשלא עובד, והבוקר זה בהחלט לא עבד, כן הייתה תחושה של רצון ולחימה מאבדיה. ניתן היה לראות שהוא לא נותן למצב שבו הוא נמצא באופן אישי לתסכל אותו. כפי שהוא ציין בכל מסיבת עיתונאים בפלייאוף, הוא קודם כל רוצה לנצח ורק אחר כך מתייחס לסטטיסטיקה האישית. במהלך הבא ניתן היה לראות איך תנועה טובה שלו לסל על קלדון ג'ונסון, שממשיכה לסיבוב ימינה וזריקה יחסית נוחה, נגמרת בהחטאה. אבל איכשהו הריבאונד מתגלגל אליו בין חבורת שחקנים בגופיות שחורות, שאחרי שהכדור כבר בידיים שלו עוד תוקפים ומנסים לקחת. אבדיה לא מוותר, ובהדיפה קלה בסגנון שחקן כדורעף שולח את הכדור לעבר הולידיי. הולידיי מוסר הצידה לגראנט לשלשה חשובה מהפינה שהמשיכה את המומנטום ההתחלתי של הבלייזרס. קו העונשין והאסיסטים אבדיה סיים את הלילה עם 19 נקודות, מתוכן 12 הגיעו מקו העונשין. במתמטיקה פשוטה, שבע נקודות בלבד הגיעו מהשדה. מדובר בשלשה אחת שנכנסה מתוך ארבעה ניסיונות ועוד שני סלי שדה מתוך חמישה עשר ניסיונות. אין כאן חדש. אבדיה נשלח לקו העונשין המון פעמים במהלך המשחק, וככה זה למעשה כל העונה. אין בזה שום דבר רע. כשכלום לא נכנס, האגרסיביות שלו עוזרת לו להביא נקודות גם בדרכים נוספות. לא רק קו העונשין עזר לו היום לתרום לקבוצתו, אלא גם תשעה אסיסטים שחילק. הנתון הזה הפך אותו לשחקן עם הכי הרבה אסיסטים בשתי הקבוצות הלילה. זה לא הפתיע, וגם לא אותנו. הלילה המודה סנטר היווה יתרון משמעותי עבור הבלייזרס. כך זה היה נראה לפחות מתחילת המשחק ועד סוף הרבע השלישי, השלב שבו התחילה סן אנטוניו להעביר את פורטלנד תרגיל בהתעוררות. התרגיל התחיל דווקא ממקום לא צפוי. סן אנטוניו שלפה קלף בדמותו של דילן הארפר שסיים את המשחק עם שיא קריירה של 27 נקודות, והפך לרוקי השני אחרי קובי בראיינט שקולע מעל עשרים נקודות מהספסל במשחק פלייאוף. הארפר הוביל ריצת 16-3 עבור הספרס, ריצה שהורידה את היתרון הדו ספרתי ליתרון של שתי נקודות בלבד. דיארון פוקס הפך את התוצאה בסוף הרבע עם זריקת קפיצה תוך כדי סיבוב. הבלייזרס המשיכו להתקשות גם ברבע הרביעי מול הכלים ההגנתיים המרשימים של הספרס, מה שעזר לאורחת לסיים את התרגיל ולהפוך את התוצאה מפיגור ליתרון מבחינתם. לא פשוט להיות אבדיה זהו המשחק השני ברצף שבו אנחנו רואים את הקושי שחווה אבדיה. מדובר בקושי לסיים כמו שהוא רגיל, להגיע לסל, ולהיות אגרסיבי בצורה המוכרת שלו. סן אנטוניו עברה שיעור אחרי משחק מספר אחד, ולמדה את דני אבדיה על כל יתרונותיו ועל כל חסרונותיו. זהו משחק שני ברציפות שהיא מגיעה מוכנה ומזומנה לכל תרחיש שהוא מכין לה. אני אתחבר למה שידידי רואי נחום כתב בטורו האחרון, שקשה מאוד לדקור את הבעיה בה נמצא כרגע אבדיה, והאם הוא בכלל בבעיה. הלילה אבדיה כמעט ולא הורגש גם בכמעט ארבעים דקות על הפרקט, לפחות לדעתי. לא היה כאן היעדר אסרטיביות מוגזם, ולא אופי משחק שונה או סגנון שונה. פשוט קשה מאוד להוביל קבוצה על הגב כל הזמן, לשחק למעלה משלושים דקות בלילה, לקלוע מעל עשרים וחמש נקודות, ולא להתעייף מעט. הלילה, את החלל ההתקפי של אבדיה אף אחד לא הצליח למלא. החשיבה קדימה הסדרה לא גמורה. יש עוד משחק ביתי לבלייזרס שיכול להשוות את הסדרה ולהחזיר אותה לשני משחקים בטקסס. ספליטר חייב לחשוב על כלים נוספים להתמודדות, גם הגנתית וגם התקפית. הספרס היא קבוצה צעירה ומלאת מרץ. היא רצה, שומרת, וקולעת שלשות גם ביציאה ממהלך זוגי וגם בהתקפות מעבר. יש להם המון כלים שלאורך כל העונה פורטלנד התקשתה להתמודד מולם. הגנת מעבר טובה יכולה לתת לבלייזרס מרווח נשימה והתמודדות נכונה יותר מול הספרס בהגנה. נדרשות מהם הרבה יותר כניסות לסל ופחות זריקות לשלוש. הציפייה שאבדיה יתעשת על עצמו במהרה התפוגגה הלילה. למרות יומיים של מנוחה בין משחק מספר שתיים למשחק מספר שלוש, אבדיה לא הצליח לשחזר את היכולת הטובה מהפלייאין וממשחק מספר אחד. שוב, הסדרה לא גמורה ויש עוד זמן. אבל פתרונות יצטרכו להגיע, וכמה שיותר מהר.