אחלה משחקים קיבלנו לפתיחת הגמרים האזוריים. שני משחקים שהלכו להארכות, וזמן טוב לבדוק את הציפיות המוקדמות שהיו לנו.

אין סיכוי

הציפיות שנערמו על הסדרה בין אוקלהומה סיטי לסן אנטוניו ספרס היו פשוט לא הוגנות. עוד לפני שנזרק כדור הביניים הראשון כבר מיהרו (אוקיי, מיהרנו) להכתיר אותה בתור הסדרה המצופה ביותר מאז גמר 2016 שהפגיש את הווריורס של 73 הנצחונות עם קליבלנד. הסדרה ההיא הייתה שחזור של סדרת הגמר מהשנה הקודמת, כלומר בין שתי יריבות פלייאוף מנוסות. ההשוואה של הסדרה הזו - בין הספרס שמונהגים על ידי שחקני שנה שלישית, שניה וראשונה לבין האלופה המכהנת - הייתה פשוט לא הוגנת.

ההיסטוריה לימדה אותנו שמפגשים בין קבוצות פלייאוף מנוסות לבין הסופרסטארים העולים של הליגה - אלו שהם באמת בקצה של הקצה - נוטות להיות אנטי-קליימטיות, מסיבות שונות: המפגש בין לברון ג'יימס לבין הפיסטונס (סגנית האלופה דאז) הלך אמנם לשבעה משחקים, אבל גם הציג כדורסל ברמה נמוכה מאד מצד הצוות המסייע של קליבלנד (זידרונאס איגלאוסקס היה הקלעי השני בטיבו בקבוצה עם 10.9 נקודות למשחק, בערך 16 פחות מלברון). שנה אחר כך אותה קליבלנד פגשה בגמר את השושלת של הספרס והובסו ללא תנאי. אותו גורל גם פגש את שאקיל אוניל כשהוא פגש את יוסטון ב-95 ואת שיקאגו של ג'ורדן עונה אחר כך. סיפור טוב? בטח, אבל סדרת כדורסל מהנה לצפיה? לא ממש.

לכן הציפיות מהסדרה בין הת'אנדר לספרס להיות גם סדרה מותחת וגם כדורסל מהנה לצפיה היו נראות מוגזמות. אבל אז הגיע המשחק הראשון. בוי או בוי איזה משחק ראשון. משחק מותח? צ'ק, פאקינג שתי הארכות. הופעה של הכוכבים? פאקינג וומבי. שיי אמנם סיים באחוזים נמוכים אבל ההתקפה של הת'אנדר עברה כולה דרכו, בדרך ל-12 אסיסטים. צוות מסייע? קיבלנו את האלכס קארוסו גיים שאף אחד לא יזכור רק בזכות דילן-פאקינג-הארפר הפאקינג-רוקי. סיפור? שיי מקבל את גביע ה-MVP ואז צופה בויקטור מוכיח לכולם שנכון למשחק הזה הוא השחקן הטוב בעולם. אה, וקיבלנו גם את הרגע הבגלל לא מופרך הזה שבו שחקן בגובה שני מטר ומטר קולע את השלשה הזו משולחן המזכירות. בהרצליה. ושולח את המשחק להארכה. שניה. אה, והחלק הכי מדהים? לאף אחד ממי שהיה באולם או צפה מהבית לא היה ספק שזה נכנס.

לת'אנדר יש בעיה. יודעים מה? לליגה יש בעיה. קשה לראות איך אוקסי מוצאים פתרון חדש לבעיית וומבי. לספרס יש שלושה הפסדים בפלייאוף הזה, באחד וומבי היה בחוץ בגלל זעזוע מוח, באחר הוא היה בחוץ בגלל הרחקה. המאזן של הספרס במשחקים בהם וומבי שיחק לפחות 25 דקות הוא 8-1, שזה אגב בדיוק המאזן שאוקלהומה מחזיקה בו. מצד שני, קשה שלא להרגיש שאם שיי קצת מצליח לפתור את ההגנה של הספרס טוב יותר - הת'אנדר עכשיו בהובלה בסדרה הזו.

מהצד השני גם הספרס יכולים להרגיש טוב עם עצמם. לא רק בגלל הניצחון, אלא גם כי דיארון פוקס נח. קאסל ודילן הארפר חלקו ב-12 איבודים ו2/13 מחוץ לקשת. מצד שני וומבי העמיס על הרגליים שלו 48 דקות ואנחנו צפויים לראות כאן סדרה לא קצרה. האם המאמץ הזה יחזור להתנקם בו?

בכלל, היתרון של דיינגולט יהיה העומק שיש לת'אנדר. גם מבחינת טריות הרגליים ככל שהסדרה תתארך, גם מבחינת היכולת לנסות להקשות על הספרס בדרכים מגוונות אבל בעיקר מבחינת היכולת למצוא את החלק המתאים בכל ערב. סביר להניח שקארוסו לא ימשיך לקלוע 30 נקודות בכל ערב, אבל מה אם אג'איי מיטשל יתן משחק דומה למה שקיבלנו ממנו בסיבוב השני? אולי ארון וויגינס יתפוס ערב של חמש שלשות ואם בכלל רוצים לקחת תסריט קיצוני - אולי צ'ט הולמגרן ייזכר שפעם דיברו על המצ'אפ בינו לבין וומבי בתור יריבות שאמורה ללוות את הליגה עוד כמה שנים טובות. הולמגרן קיבל את כמות הדקות השניה בגובהה בת'אנדר אבל לא הצליח להראות כמו פקטור התקפי (8 נקודות ב-7 זריקות שדה בלבד) ובטח שלא להתמודד עם וומבי בהגנה. הת'אנדר צריכים תרומה כלשהי ממנו או מאייזיה הארטנשטיין (רק 11 דקות) כדי להקטין את כמות הפוזשנים העודפים שיש לספרס בזכות ריבאונד ההתקפה (הספרס היו +6 בריבאונד התקפה ו7- באיבודים).

התצוגה של וומבי ראויה לפסקה משל עצמה: זה לא רק המספרים (41 נקודות, 24 ריבאונדים, 66.7% טרו שוטינג, 3 אסיסטים, 3 חסימות) אלא העובדה שאוקלהומה סיטי נראתה באמת חסרת אונים מול היכולת שלו למצוא פתרון לכל מה שזרקו עליו. אם בעונה שעברה ביקרנו את הבחירה שלו לקחת יותר מדי זריקות ארוכות, הפעם היה ברור שהוא לא מוכן להתפשר. הסיבוב שלו בפוסט על אלכס קארוסו בהארכה השניה, בסיומו קיבל את הכדור להאלי-הופ, זרק לימים שבהם שאקיל אוניל השליט טרור ברחבות הליגה. רק שהוא קלע ב12/13 מהעונשין. גם היכולת לנסות ולהזיז אותו פיזית הולכת ונשחקת. והוא עוד לא בן 23. שיהיה בהצלחה לכולם.

מוקדם מאד להתנבא בנוגע לסדרה הזו. גם אם מוציאים מהמשוואה אירועים שקשה לצפות דוגמת פציעה של שחקן מוביל או שוומבי שוב יאבד את קור הרוח שלו ויקרקף את קארוסו הת'אנדר הראו שאי אפשר להמר נגדם. שנה ושבועיים לפני המשחק של וומבי ניקולה יוקיץ' הגיע לאוקלהומה סיטי למשחק הראשון בסדרת חצי גמר המערב הוא סיים את המשחק עם 42 נקודות ו-22 ריבאונדים ודנבר לקחו מאוקסי את הביתיות. איך זה נגמר, כולם יודעים. מצד שני כל שלושת השחקנים האחרים שעשו משחק של 40 ו-20 בגמר אזורי (קארים, מוזס מאלון ובארקלי) עלו לגמר. שלושתם גם הפסידו, אבל וומבי כבר הראה שמה שאנחנו מכירים לא רלוונטי לגביו.

בדיוק כמו שציפינו

הציפיות מהמשחק הראשון בסדרת הגמר האזורי בין הניקס לקליבלנד התחלקו לשתי אפשרויות מרכזיות: האפשרות הראשונה היא שהניקס - שעברו תשעה ימים מהמשחק האחרון שלהם - יגיעו חלודים ולא מספיק מרוכזים בזמן שקליבלנד יגיעו חמים ועם המומנטום של המשחק השביעי והניצחון בסדרה על דטרויט. האפשרות השניה: קליבלנד - אחרי 14 משחקים מול 10 של הניקס - יפלו מהרגליים. בעיקר ג'יימס הארדן (ששיחק 50% יותר דקות בפלייאוף הזה מג'יילן ברונסון), מה שיביא לבלואו אאוט של הניקס. ניו יורק וקליבלנד הסתכלו על שתי האפשרויות ובחרו בשתיהן.

לזכות קליבלנד ייאמר שהם פתחו את המשחק עם הגנה אגרסיבית למדי, אבל זו לא הסיבה שהניקס קלעו רק שתי שלשות מ-19 נסיונות במחצית הראשונה (כולל אחת של ג'ורדן קלארקסון, לראשונה זה כמעט חודשיים). הניקס מיעטו ללכת אל קא"ט בהיי-פוסט ומתי שהם כן הלכו אליו - אוון מובלי הצליח להפריע לו מספיק כדי שטאונס לא יהיה פקטור. למובלי יש את האורך להפריע לזריקה ולמסירה של טאונס מבחוץ, וגם רגליים זריזות מספיק כדי להשאר עם טאונס בחדירה ואפילו כדי לסכל את משחק הבין-שניים של טאונס וברונסון. אחרי רבע ראשון שבו גם קליבלנד לא פגעו (2/12 מחוץ לקשת) ברבע השני הזריקות, כולל של שחקני הספסל, התחילו להכנס.

אטקינסון הפקיד שומרים גדולים על ג'יילן ברונסון - דין וייד ובשלב מסוים גם ג'ארט אלן - מה שהוציא את העוקץ מתרגיל הפלקס והחסימה בין ברונסון לאנונובי. ג'יימס הארדן היה השומר העיקרי על אנונובי (במשחק חלש יחסית בחזרה מהפציעה) וקליבלנד הצליחו לבצע את החילוף בחסימה הזו באופן שהשאיר את ברונסון בנקודות שפחות נוחות לו. רבע שלישי טוב של דונובן מיטשל, שמשך אליו את ההגנה של הניקס, הביא את קליבלנד אל הרבע האחרון ביתרון 18 וארבע דקות לתוך הרבע היתרון של קליבלנד כבר עמד על 22 נקודות, כשהם נראים בדרך לקחת את המשחק הראשון.

ואז נכנס לפעולה התרחיש השני. מייק בראון זרק לפח את כל ההתקפה היפה שהפכה את הניקס לפייבוריטית מהמזרח, שם את הכדור בידיים של ברונסון ואמר לו 'לך תעבוד'. פעם אחר פעם ברונסון הלך לפיק אנד רול עם אנונובי. בהתחלה הוא קיבל את החילוף על הארדן ותקף את הרגליים שלו בדרך לסל. פעמים אחרות אטקינסון הורה לשלוח שני שחקנים לכדור, מה שהשאיר את או.ג'י לתקוף שחקן שנמצא בעמדת נחיתות ולהגיע לקו (8 פעמים זרק רק בהארכה). פעמים אחרות הרוטציה של קליבלנד השאירה את הפינות לא מכוסות מספיק. טאונס היה באותן דקות על המגרש, אבל התפקיד ההתקפי שלו התרכז בלוודא שהשומר שלו - מובלי או אלן - לא מתעלם ממנו ובא לעזור. 21 נקודות ו-3 אסיסטים היו לברונסון ב-40 הדקות הראשונות. ב-13 הדקות בהן הניקס הפכו את המשחק הוא הוסיף עוד 17 נקודות ו-3 אסיסטים. הניקס סיימו את המשחק עם 10 שלשות, שש מתוכן היו ב-13 הדקות האלו.

כל קבוצה יכולה לקחת מכאן איזה מסר שהיא רוצה: קליבלנד יכולה להיות מרוצה מהדרך שבה הצליחה לנטרל את מי שנראתה כמו ההתקפה הטובה בפלייאוף במשך רוב הערב אבל גם לחשוש מהאופן שבו המשחק הסתיים. הניקס יכולים לשמוח מהניצחון והאופי שהוכיחו, כמו גם מהעובדה שנראה היה שההתמודדות שלהם עם כיסויי הפיק אנד רול הצליחה מעל המצופה, אבל הם גם חייבים להבין איך לגרום להתקפה שלהם לעבוד בצורה חלקה יותר ואיך מפעילים יותר את קא"ט.

בסופו של דבר, סביר להניח שהניקס לא ילכו שוב לקצת יותר ממחצית בהם הם קולעים רק שתי שלשות מ-21 נסיונות, עם ביצוע ממוצע - אפילו לא ה-40% שהם קולעים בפלייאוף, סתם ממוצע - המשחק הזה נראה הרבה יותר שקול גם לפני הרבע הרביעי. קליבלנד תקווה לתצוגות טובות יותר מהארדן (1/8 מהשלוש, 6 איבודים, גם בזכות עבודה נהדרת של מיקאל ברידג'ס) ומובלי (6/16 מהשדה) בזמן שהניקס יקוו שהחלודה שהצטברה ירדה בשלושת הרבעים הראשונים האלו ושטאונס יחזור להיות הגרסה שקיבלנו בשבעת המשחקים הקודמים. גם כאן נראה שיכולה להתפתח סדרה מצוינת.