ירושלים ממשיכה להיות עוצמתית. ללמוד על עצמה. לבסס את עצמה.

אין יותר מרמה מאשר לייצר מסקנות סטטיסטיות אחרי שני משחקים בלבד, אבל בורגוס התייצבה למשחק מספר 3 בעונת היורוקאפ, נגד הפועל ירושלים, כשהיא מובילה את המפעל בקטגוריית ריבאונד ההתקפה, עם 17 כאלו למשחק. רגע לפני הפוזשן האחרון של המשחק, כשלוח התוצאות הגדול מראה 83-81 אדום, היו לה 5 כאלו. ואז החטאה דומבויה וריבאונד התקפה דיאס. והחטאה סטיוארד וריבאונד התקפה טאבואדה. ואז החטאה דיאס וריבאונד התקפה דיאס. ואז מסירה ואיבוד דיאס, ושבת שלום.

האזינו להאוזמן מקריא את הטור7 דק׳1x

ונכון, אחת מהזריקות הללו יכולה הייתה להיכנס. ונכון, הפועל ירושלים יכולה הייתה להפסיד את המשחק הזה. וגם נכון להגיד שירושלים עשתה אתמול עוד צעד אחד קדימה, ולא רק בתוצאה ובמאזן. כדרכה של כל קבוצה חדשה, היא הגדילה לעצמה אתמול את בנק הנתונים. כדרכה של קבוצה חדשה ועוצמתית, היא ביססה לעצמה ואל מול האחרות כמה דברים בהם היא איכותית כבר עכשיו. כן, עוד לפני ההארפר.

לתת ללופטון

הנחת יסוד ראשונה היא שאם רק נותנים את הכדור ללופטון, הכל יהיה בסדר. למרות שזה נראה פשוט, הארסנל הקבוצתי של ירושלים בעניין הזה די מקיף ומגוון החסימות די רחב. יש בול סקרין  (שזה פיקנ'רול) גם אחרי ראם סקרין (שזאת חסימה מעכבת לפני הפיקנ'רול) ויש דאון סקרין (חסימת עומק) ויש WEDGE סקרין ויש BRUSH סקרין ויש אפילו את החסימה שאני קורא לה הצ'ורה סקרין, שבה לופטון מקבל מעין חסימה מדורגת הפוכה, מלמעלה למטה, כמו שקואץ' קצורין שרטט פעם בצהוב לאיש הגדול שהקהל האדום קצת פחות אוהב. 

הפועל ירושלים מנסה למצוא את שביל הזהב בכל הנוגע לשימוש שלה בלופטון. כשאנחנו באים למצוא ביטוי סטטיסטי להישענות הזאת, נהוג ללכת לרובריקה שנקראת USG%, יענו אחוז השימוש ההתקפי של שחקן X בקבוצה Y.   נכון לעכשיו, לופטון ממוקם 5 ביורוקאפ בנתון הזה, כשירושלים שלו הולכת אליו בדיוק בשליש מההתקפות.

וכאן יש עבודה לא קטנה. מצד אחד, הוא האיש. כשהוא במקום הנכון, הדבר הנכון הוא להעיף אליו את הכדור בזמן המדויק, כלומר הנכון. משהו, למשל, ששייק מילטון פיספס אתמול. מצד שני, חייבים למצוא דרך כלשהי לתת לאחרים לידו לגדול, בטח ובטח במשחק שאותו הוא מסיים בלי אסיסטים בכלל. כשזה קורה, יש יוצרים טובים לידו, כמו מילטון, שמרגישים לעיתים בצורך להכריח לעצמם ואת עצמם. הנוכחות של לופטון בהתקפה כל כך משמעותית, שהוא יכול להשפיע על מהלכים מבלי לגעת בכדור. לפרטים, ניתן ללכת למהלך המנצח, שהסתיים בשלשה מהפינה של אותו שייק מילטון. כי עצם היציאה הגבוהה של לופטון, שלוקח איתו כמעט עד לקו מחצית המגרש את דומבויה, מאפשר יתרון מספרי ירושלמי, ומסירה מנצחת של ג'יילן סמית'.

אם תרצו, יש שם הגנה

בניגוד למספר משחקים קודמים, ירושלים לא הציגה אתמול רבע הגנתי אחד שבו היא מפרקת את כל מה שיש לקבוצה השניה להציע, תוך שהיא משאירה אותה על מספר נקודות חד ספרתי. זה, לא היה. מה שכן היה, במיוחד בהרכבים מסוימים, במיוחד עם סטופרים ספציפיים, היא יכולת לבוא ולהשבית. לשים שם את סמית' או קייקוק או זוסמן ולפעמים גם מילטון. אפשר לצאת גבוה על הכדור ואפשר ללכת על חילופים הגנתיים ואפשר לחפות ואפשר לעצור. את כל אלו, להבדיל, אי אפשר לעשות כשלורנזו בראון משחק או כשמילטיץ' בעמדת הסנטר. הבחירה לעלות עם שניהם בחמישיה אחת, ואת זה אוברדוביץ' ודאי מבין כבר ממזמן, שמה את הקבוצה שלו בעמדת נחיתות. 

הפועל ירושלים מסמנת לעצמה, מדי משחק, את האיש או האנשים שהיא רוצה לפרק. והאמת היא שלרוב גם די מצליחה. בשבוע שעבר היא עבדה מצוין מול לומאש ומאט הורט. הפעם, הקשתה מאוד על החיים של צ'ייס אודיג' ודי.ג'יי סטיוארד. וכן, הנוכחות שלה בצבע הייתה מרשימה הפעם הרבה פחות, בחסות האנמיות של מילטיץ' וההירדמויות הכמעט קבועות של לופטון ורודי, אבל היא שם. יש לה נוכחות. כרגע היא סופגת הכי מעט נקודות למשחק במפעל הזה ויש לה הרבה מקום לשיפור.

קואץ', רודי וזוסמן

היוזמה הטקטית אתמול, באמת של החיים, הגיעה דווקא מכיוון הספסל של בורגוס. והתגובות של אוברדוביץ', אם נדבר גלויות, לא תמיד הגיעו מיד אחרי. המעבר של הספרדים לאזורית במחצית השניה חשף את מה שירושלים יודעת ומנסה להסתיר: 1. שבבסיסו, הכדורסל שלה סטטי ומבוסס כדרורים ובידודים, וככה לפעמים קשה יותר מול בונקרים. 2. הקליעה, אתם יודעים. לגבי הנקודה השניה, ירושלים אתמול עשתה צעד קדימה, בעצם העובדה שהטילה 26 שלשות לכיוון הטבעת של היריבה, שזה הרבה יותר ממה שראינו עד כה. ועדיין, קשה לה שם. 

המעבר של הספרדים להרכב סמולבול, בתצורות שונות, חשף את הלבטים שאיתם מתמודד כרגע הקואץ'. אל מול חמישיה יריבה שבה גבוה וחצי, נשארה ירושלים הרבה יותר מדי זמן בוריאציה הגדולה שלו, עם רודי בעמדה מספר 3. לרודי לא כיף בעמדה מספר 3. נכון לעכשיו, היא לא מתאימה לו. ואם עד כה דיברנו רק התקפית, אז בדקות האחרונות זה יכול ואמור היה, לעניות דעתי, לבוא לידי ביטוי גם בצד שבו אמורים לשמור. במיוחד בדקות שבהן קשה, שבהן צריכים קשיחות, נסיון וידע. בדקות שבהן צריכים היו את יובל זוסמן.

 שלוש נקודות לסיום

1. ריבאונד – אם מדברים עוצמות עד כה, חייבים להתייחס לענייני ריבאונד. את רוסטוק היא ניצחה ב +8 בקטגוריית הכדורים החוזרים. את צדביטה ב +16. אתמול, מול בורגוס, +15. עכשיו, עם שיפור נדרש בכל הקשור ליכולת לשמור על הכדור ולאבד אותו פחות, תוכל ירושלים הזאת לשלוט בכמות ההזדמנויות שלה לנצח משחקי כדורסל קשים יותר.

2. הרכז – ירושלים פתחה עם בראון את רבע 1 ואת רבע 3. מעבר לבעיות ההגנתיות המובנות איתו, הרי שההתקפה בכלל והקליעה בפרט מתייצבים, אחרי שני משחקים, על 1/10 מהשדה. הרוב המוחלט קצר, כי כנראה שאין עדיין רגליים. וגם הכדור עוד לא יושב מספיק טוב בידיים, עם 3 איבודים למשחק ותחושה שאין עדיין על מי לסמוך. ולמרות זאת, בתחושה שלי, זה מתקרב. מצד שני, סמית'. אחרי משחק מעט מטריד מול צדביטה בשבוע שעבר, הפעם יחס של 9 אסיסטים אל מול איבוד כדור יחיד. וזה עוד לפני התרומה ההגנתית ועוד לפני השלשות החשובות (כרגע 53% עונתי). נכון לעכשיו, ירושלים יחסית מסודרת ברמת הרכז המוביל. כלומר, עד שהרכז המוביל יחזור.

3. נמרוד לוי – שמרתי את הטוב ביותר לנקודה האחרונה. כן, אני מבין למה נרתע אוברדוביץ' מלשלב את לוי בחלק מהדקות המשמעותיות של המשחק. יש תמיד את הפאולים המיותרים האלו וכו וגו ודו. ובכל זאת, נמרוד לוי היה מצוין אתמול. מצוין. הוא דפק 2 טריצות חשובות במיוחד. הוא היה קשוח ומדויק הגנתית משך לא מעט מהלכים. ואפילו המספרים מפרגנים לו, עם מדד פלוס מינוס הכי טוב בקבוצה, כלומר +18 ב 15 דקות. אחלה נמרוד לוי.

עד כאן להפעם. שיהיה לנו טוב.