יופי סינטטי: הפועל ת"א מוכשרת ברמה היסטורית, אבל חסרת נשמה

"כדורגל זה כמו אוטוסטרדה – המשחק רץ, גם אם בסוף לא מגיעים לשום מקום", אומר לי סטפנוס, נהג מונית אתונאי וחשוב לו לציין שגם חייל לשעבר בצבא היווני, עם רקורד של שירות בקפריסין. "כדורסל, לעומת זאת, זה כמו לנהוג באתונה – פקקים, כל הזמן עוצרים והשוטרים, כמו השופטים, תמיד מנייאקים". 

הוא בכלל אוהד שרוף של אולימפיאקוס, אבל החליט להגיע למשחק, "כדי לראות אדומים מנצחים את הירוקים", הוא אומר בביטחון. אין לו מושג, כמובן. לא בחוקים של המשחק, וגם לא מהי מדינת המוצא של הקבוצה שבה הוא תומך הערב.

נקודת פתיחה טובה. בפנים, האוהדים של פאו הצגה – אולי הכי טובים באירופה, אבל אולי הגיע הזמן שמישהו יספר ליוונים שהפלסטינים קצת פחות יעזרו להם אם ארדואן יתפלפ מתישהו ויחליט לכבוש אותם. חוץ מזה, אין אף ישראלי על המגרש, ועל כן אין מי שיתרגש מהקריאות ומהדגלים ביציע. יש עופר ינאי אחד ביציע הכבוד, אבל לשריקות בוז ועוינות הוא רגיל מישראל, כולל מאוהדי הקבוצה שלו.

על הפרקט, במפגש בין המורה אוברדוביץ' לתלמיד איטודיס, ניכר שהאחרון מתרגש יותר. כל הגינונים המתנשאים, היהירים, הבלתי נסבלים, נעלמים בבת אחת כשהוא פוגש את מי שלימד אותו חלק ניכר ממה שהוא יודע. אולי גם מכיוון שזה אולם הבית שלו, הוא גם נחמד במיוחד לעיתונאים, לסדרנים ולכל מי שמסביבו.

מקצועית, האוזמן עושה את זה טוב ממני כאן, ולכן אסתפק בקביעה הנחרצת ששתי הקבוצות הללו יכולות בקלות להיפגש בפיינל פור בדובאי, אם המלחמה תסתיים מתישהו. אוברדוביץ', חרף גילו, נראה – ואחרי המשחק גם נשמע – כאילו זו עדיין עונת הבכורה שלו. כלומר, נרגן, נוזף, מנופף בתנועות ידיים לשחקנים על הפרקט ומטיף לאלה שעל הספסל.

"אני עדיין נהנה", הוא יאמר במסיבת העיתונאים אחרי המשחק, בפרצוף של אדם שסובל מכל רגע ומקלל בלב את מי ששאל אותו את השאלה הזו. הוא חזר לכאן במטרה אחת ויחידה ואין בלתה. אחרי הפיאסקו והקריסה מול ולנסיה, וגרוע מכך אחרי שהיריבה השנואה באדום חגגה תואר יורוליג אצלם בבית, שום דבר מלבד זכיה ביורוליג לא מעניין את יאנקופולוס, הבעלים שלו, שיושב כמה שורות מאחור, ונראה תמיד כאילו הוריד כמה שורות לפני.

מולו, עוד קבוצה שהבעלים שלה – שמדי פעם מגלגל תפילה לשמיים, תוך כדי משחק – קצת קולני מדי, ולא מוכן להסתפק בשום דבר מלבד תואר. הפועל תל אביב, היא כנראה קבוצת הכדורסל הישראלית (?) המוכשרת ביותר בהיסטוריה. אבל חרף המשחק הכמעט מושלם, כולל בניהול של איטודיס, משהו בקבוצה הזו נראה כל כך חסר נשמה. סינטטי. גם אחרי ניצחון גדול באואקה.

זה ניכר בגישה של המאמן, באווירה מסביב לקבוצה – גם בחדר ההלבשה באתונה – וכמובן במערכת היחסים עם האוהדים. כאילו מדובר בפרויקט מהונדס גנטית, שכל המרכיבים בו מדויקים וממש במקום, אבל ביחד הם מייצרים תבשיל תפל. לפעמים זה נראה טוב, לפעמים פחות, אבל זה פשוט חסר נשמה. 

במידה רבה, זה ניכר גם בתלכיד הקבוצתי. כפי שאיטודיס מתקשה להוציא מחבורת הכוכבים שלו קבוצה שגדולה מסך מרכיביה, כך עופר ינאי מתקשה להוציא מכל האופרציה הזו משהו שאפילו מתקרב לסך מרכיביה, מכל הבחינות.

יש שם אנשי מקצוע מעולים, הכי מעולים בארץ, אבל כמו שאומרים בארץ נהדרת: זה לא נדבק. וחבל, כי זו קבוצה אדירה, שנושאת שם של מועדון עם קהל אוהדים פנאטי שיכול בקלות לתת פייט לקהל הירוק מאתונה, ולא נדרש יותר מדי כזה שזאת תהיה עונה היסטורית.

הערב מסתיים בניצחון של האיש והג'ל על מורו ורבו אדום הלחיים, אבל אף אחד מסביב לא מתרגש. אוברדוביץ' מודיע שידבר עם השחקנים על המשחק בשבוע הבא, "כי הם גם ככה יודעים מה לא עבד"; איטודיס מודה לפצועים בפאו ומקטין ציפיות כהרגלו ("הם בנו קבוצה ללכת עד הסוף", כאילו הקבוצה שלו נבנתה כדי להעביר את הזמן ולבזבז מיליונים בשביל הכיף); וסטפנוס מסכם: "נחמד שהם הפסידו, אבל זה לא היה מרגש בכלל. כמו להשתחרר מפקק אחרי שעה".

אימצתי, גם להשתחרר זה משהו.