דברים השתנו מאז טור התקציב הראשון של אהרל'ה והאוזמן. כאן התדיינו ביניהם השניים אם ובאיזה כסף שווה למכבי תל אביב להיעתר ולשלם את מה שאיפה לונדברג רוצה לקבל. זאת, תוך כדי שימוש בסימולטור החדש של הדיסקו שיודע לתרגם מעלויות נטו שטובות תקשורתית וברמת היח"צ, לעלויות מעסיק שהן הכסף האמיתי שהקבוצה צריכה לשלם על שחקן. הפעם, האיש על הפרק הוא הרכז והבן של. וזה הזמן לשאול שאלה פשוטה: תמיר בלאט. שווה את הכסף? מזכירים: במסגרת הסימולטור שלנו, אנחנו נותנים הצצה לתקציב ולעלויות הסגל של מכבי תל אביב מודל העונה הנוכחית, תוך מבט קדימה אל התקציב ואפשרויות הסגל של העונה הבאה, כשאתם, ורק אתם, מחליטים מי, למה וכמה. אוקיי, אולי בלי הלמה. אז איך זה עובד? לפני התכלס, קצת הסברים על מה אתם רואים. הסימולטור עובד לפי עלות כוללת, אבל אם אתם רוצים, יש לכם גם כפתור נטו שדרכו אפשר לבצע את החישוב/ההמרה, כולל הפאי והסיכום. התקציב של עונת 2025/26 מבוסס על הנתונים בהתאם לפרסומים זרים. התקציב של עונת 2026/27 לוקח את זה של העונה הנוכחית ומוסיף לו 25%, בהתאם לדברים שטען אודי רקנטי, על פי הנטען, בשיחה הלא כל כך נעימה שלו עם מי מאוהדי הקבוצה. אם כך ואם 25%, אנחנו מגיעים לתקציב מקצועי בגובה של כ-23.8 מליון דולר. אבל, אם אתם לא קונים את זה ולא רוצים לעבוד על פי 23.8, נתנו לכם את האופציה לשחק עם המספר הזה. להגדיל אותו או להקטין אותו, על ידי לחיצה. חילקנו את הסימולטור לשתי קוביות. שחקנים חתומים, שיש להם חוזה לעונה הבאה, ולעומת זאת שחקנים פוטנציאלים, שאין להם חוזה לעונה הבאה. הסכומים שאתם רואים מתחת לכל שחקן מייצגים את העלות הכוללת שלו למועדון, ע"פ השכר הנטו שפורסם, כאמור, במקורות זרים. אם לדעתם אנחנו טועים או אם תרצו לשנות את הסכום מכל סיבה אחרת, פשוט לחצו עליו ותכניסו את הנטו החדש. המערכת תחשב אוטומטית את העלות הכוללת של השחקן. שחקנים כמו אושיי בריסט או רומן סורקין עשויים או עלולים לחתום על חוזה חדש וגבוה יותר. אם כך, תוכלו לשחק עם זה כמה שתרצו. השכר של השחקנים הפוטנציאלים שאין להם חוזה, מוגדר ע"פ חישוב שלנו, אבל גם כאן, תוכלו לשנות בהתאם לרצונות שלכם, ובהתאם, תשתנה גם עוגת התקציב. במידה ושחקן יחתום או יקבל חוזה חדש, אנחנו נעדכן את נקודת הפתיחה של הסימולטור בנתונים החדשים. בכל שלב תוכלו לגרור שחקנים מהחתומים לפוטנציאלים וההיפך. אם אתם חושבים שמכבי ת"א תצליח לצאת מהחוזה עם ווקר, תגררו אותו לפוטנציאלים. אם אתם חושבים שתמיר בלאט יחתום בקבוצה, תגררו אותו לחתומים. עוגת התקציב תתעדכן בכל רגע נתון לפי הסגל שאתם בונים בקוביית החתומים. אנחנו מאפשרים חריגה מהתקציב המוגדר אבל ממליצים שתנסו להיות כמה שיותר הגיוניים בהרכבת הסגל שלכם. ובנוסף, הסימולטור מאפשר לכם להחתים שחקן חד, או לצרף אותו לקוביית הפוטנציאלים. כתבו את שם השחקן, בחרו אם הוא זר או ישראלי, אם הוא מצטרף לחתומים או לפוטנציאלים וכמובן כתבו את השכר שלו נטו. אם אתם ממש רוצים, תוכלו גם לתת קישור לתמונה של השחקן, כדי לעשות את זה טיפה יותר אסתטי. בחלק העליון יש כפתור "נקה", הוא יחזיר את הסימולטור לנקודת הפתיחה שלו. כפתור "שמור" יוריד לכם למחשב/טלפון תמונה של הסגל שבניתם, עם כל הנתונים החשובים. נשמח שתשתפו אותנו. הסימולטור מוטמע כאן בטור הזה, אבל אתם יכולים גם לגשת אליו באופן ישיר דרך הקישור הזה, כאשר אנחנו ממליצים לעבוד עליו במחשב, במסך גדול, לצורך הנוחות. בקרוב נשיק סימולטורים דומים לקבוצות נוספות. והכי חשוב: שתפו אותנו בסגלים שלכם. בואו נראה מי יותר טוב בעבודה שלו, קולדבלה או גולשי הדיסקו. אז מה השתנה? במסגרת הנחות העבודה הראשונית, דובר כאן על הגדלת התקציב ב-25%, גם בהתעלם מהשינויים המשמעותיים בשער הדולר. עכשיו, עם הדיבורים וההצהרות של מחנה פדרמן הישן ואריק שטילמן החדש, יכול להיות שהדברים משתנים. יכול להיות שהתקציב גדל. אז מה, כבר לא 25%? פייר? לא יודע כרגע לנתח את זה. כלומר, מתבקש להגיד שמדובר בהטרלה. מחנה פדרמן, שאוכל וחוטף את מרבית הכעס מהקהל הצהוב, בטענה שלפיה הוא זה שמונע את הגדלת התקציב והחתמת שחקני היורוליג הנכספים, כעת מנפנף במרשרשין בתוך הפרצוף של הרקנאטי'ז. עכשיו הכדור אצלם, לכאורה, מרגע שהרוכש המיועד החדש מאתגר אותם לתוספת (?) של 30 מיליון דולר (?!). לי אין מידע מעבר לדברים שפורסמו, אז קשה לי להעריך כמה מזה נכון וכמה מזה קורה. אהרלוס, מה הטייק שלך? זוכר כשמתבגרינו היו רק ילדינו, ועל המדינה פשט טרנד הספינרים המסתובבים והבלתי נסבלים? זה קרה בעשור שעבר, בערך כשהתחילה הקריסה הניהולית של מכבי תל אביב. ומאז, על אף השנים שחלפו, צריך עדיין להיזהר ולהישמר מספינים. האם כל מילה של שטילמן היא ברזל, ובקרוב יונחתו כאן הקנדריק-נאנז, המיציצ'ים והמוטליז של קיץ 2026? אני לא אומר שלא. אבל אני גם נזהר להתמסר, להאמין ולהגיד שכן. בסוף, משפחת פדרמן מחזיקה בבעלות עתירת זכויות, ותק ומסורת על אחד המועדונים המפוארים באירופה, ולא יכולה אפילו לפקוד את האולם הביתי במשחקים. היא מבינה שנדרש כאן מהלך משנה תודעה. האם הוא גם ישנה מציאות? האם באמת ייכנסו בקרוב 30 מיליון דולר לקופת המועדון? האם המלחמה - לא פחות ממלחמה - בין הבעלים לבין עצמם הסתיימה? אנחנו אנשים חיוביים, וחלילה לנו לחשוד כשלא צריך, אבל אנחנו גם לא תמימים. נאמין כשזה יקרה. איך אומרים? נעקוב בעניין. נבקש גם לבדוק, לאור ההצהרות הראשוניות והרעש ההתחלתי, אם יש לנו כאן גרסה צהובה של עופר ינאי. שהוא, כידוע, בכלל לא צהוב. בכל מקרה, הבה ונצלולה לשאלת בלאט. אני אתחיל, ברשותך, עם המובן מאליו. תמיר בלאט הוא שחקן יורוליג לג'יט. חלק בלתי נפרד ממה שהקבוצה הזאת, בקדנציית קטש, עושה. לטוב ולרע. המספרים שלו העונה מעידים, במידה מסוימת, על היחלשות. אחרי קרוב ל-25 דקות למשחק בעונה הקודמת, את העונה הזאת סוגר הבן של עם קצת פחות מ-20 דקות. ברמת אחוזים מהשדה, יש כאן ירידה עקבית בכל הנוגע לזריקות ל-2 (50% בעונת היורוליג הראשונה במכבי, אח"כ 46%, העונה 41%), שאפשר לייחס גם לכך שהאיש פשוט זורק יותר מהאזורים הקרובים יותר העונה. יש שיפור מסוים, לעומת העונה הקודמת, באחוזים ל-3 (מ-36% ל-39%, קצת פחות מעונת הרוקי). בשורה התחתונה, ואני שם בצד לגמרי את האנליטיקס, עונה של פחות דקות, פחות נקודות, פחות אסיסטים, פחות מדד יעילות. הקיצר, פחות מעמד. כמה מזה רלוונטי להחלטה? לא רלוונטי בשום צורה. תמיר בלאט יודע שמבחינה מקצועית, כל עוד קטש במכבי תל אביב, לא תהיה לו סיטואציה טובה יותר. זה לא אומר שהמאמן שלו הולך איתו בעיניים עצומות: הנתונים שהצגת, ולפיהם בלאט חזר לאחור לממוצע הדקות שלו בעונת הבכורה ביורוליג (אז, כששיחק 18:52 דקות, היו לפניו ולצידו ווייד בולדווין ולורנזו בראון; היום, עם ג'ימי קלארק לצד לונדברג וג'ף דאוטין שעשו שבוע-שבוע, הוא קיבל רק 33 שניות יותר בממוצע), מראים שקטש עצמו מביית אותו על עמדת הרכז המחליף. אבל הוא לא יקבל יותר מזה אצל דימיטריס איטודיס בהפועל תל אביב, או כל קבוצה תחרותית אחרת ביורוליג. כנראה יקבל פחות. צריך לדבר על סוגיית הגיל. לא יודע עד כמה שמת לב, פילה מו, אבל מיסטר בלאט כבר חגג 29. זה החוזה של חייו. זה הפריים שלו. זה המאני טיים שלו. הכל כאן צריך להיות מוכוון להחלטה הכי חשובה שלו בקריירה. כל התנאים מסביב, שהוא צריך על מנת למקסם, נמצאים שם לצידו: הכסף ביורוליג משתולל. עופר ינאי אורב ומציע (לכאורה, על פי לחשושים זרים) כמה כסף שבא לו. ים מדר בדרך החוצה מהפועל תל אביב(?). זה השלב שבו דואגים, כמו שצריך, לפמפם ידיעות שאולי במקרה גם נכונות - ואולי לא - על התעניינות מכאן ומכאן ומשם ומשם. ומהכוכב. ברור לגמרי שכמו אסי כהן, תמיר בלאט רוצה ללכת עם הלב, והלב רוצה כסף. השאלה היא עד כמה הוא שווה מקצועית לקבוצה אחרת, שהיא לא מכבי תל אביב של עודד קטש. וכאן מגיעה נקודת המפתח. כדי להישאר במכבי… בעצם, בוא נדייק את זה: כדי להישאר אצל קטש, בלאט יצטרך לעשות קטש. כלומר - לוותר על הכסף שמובטח לו לכאורה ועל פי פרסומים ושמועות בהפועל תל אביב, להתפשר על שכר נמוך יותר, ולחתום על הארכת חוזה בצהוב. וכשאנחנו מדברים על התפשרות, אנחנו מדברים נכון לעכשיו על מאות אלפי דולרים בעונה, שהם רק הפער בין ההצעות. כל עוד מכבי לא מצמצה במשא ומתן, וכל עוד לא הוכנסו 30 מיליון דולר, כן? כי אם זה יקרה (נגיד, נו. זרום איתי), אפשר בכיף להפריש 3% מתוכם לבלאט, ולא להתייחס בכלל לשאלת העלות. אמרת שאלת העלות? הנה. בוא נדבר על העלות של מכבי תל אביב, כי לשם כך נתכנסנו. בסימולטור שלנו, בלאט מודל העונה קיבל 700,000 דולר נטו, שזה כמעט 1.5 מיליון דולר בעלות מעסיק. על פי השמועות בחוג, הדרישות של בלאט כרגע נעות בין בלטה אחת ולבין בלטה וחצי. בדולרים. בנטו. אז קודם כל, בגזרה המקצועית, התהיה היא בין שלוש תזות סותרות. הראשונה: אם זה לא מקולקל, למה לתקן? השניה: זה מקולקל. השלישית: זה מקולקל, אבל במקומות אחרים. בלאט כרכז מחליף זה כל מה שצריכים. אוקיי, אז אנחנו בין התזה השנייה לשלישית. וברור גם שמכבי תל אביב צריכה את הישראלים הבכירים אצלה, מטעמי ליגה וכו. ברמת יורוליג, בעיני, היא יכולה להשתפר גם כאן. מה גם שהכדורסל של קטש, או איך שלא אומרים את הביטוי המאוס הזה, כבר הראה העונה סימני גמילה מהיכולת לשחק רק את הכדורסל של קטש, או איך שלא אומרים את הביטוי המאוס הזה. לכן, כשאנחנו מדברים עלות של בין 2.1 לבין 3.15 מיליון דולר עלות עבור רכז מחליף, אני הייתי ממקד את השאלה בדיוק כאן: האם הכסף הזה שווה למכבי תל אביב בשביל לשמר יתרון איכותי עבור התארים המקומיים בלבד? אני חושב שהשאלה הזאת כבר אינה היפותטית, ושהפור הזה נפל. הקבוצה עצמה, עם כל ההסתייגויות ההופמניות של אמת לשעתה ובהתאם לסיטואציה שבינתיים לא השתנתה, החליטה שזה לא שווה את הכסף. בטח לא בצד העליון של המשוואה. על פי מקורותיי, מכבי לא מתכוונת להשוות את ההצעה המדוברת של הפועל, והגישה את מה שיש לה להציע. שזה פחות ממיליון וחצי נטו. הרבה פחות. והכדור, כיאה לרכז (גם אם מחליף), נמצא עכשיו במגרש של בלאט. ועכשיו אשאל אותך שאלה: ברור שבשביל היורוליג, אין שום הבדל בין רכז ישראלי לרכז אמריקאי. אין הגבלת זרים. אגיד לך יותר מזה: דמיין את טי.ג'יי שורטס חותם במכבי תל אביב. אם בלאט נשאר בסגל, אנחנו קצת מעקמים פרצוף. מי ישמור? ואיך יצוותו הרכבי גארדים כל כך נמוכים? הרי אם הם עומדים אחד על השני, הם מגרדים בקושי גובה של 3.50 מ'. ואם בלאט לא נמצא - זה פתאום נראה הרבה יותר מתבקש והגיוני. אז יכול להיות שבמובן מסוים, עזיבה שלו קצת תשחרר את הפלונטר בקו האחורי המובנה של מכבי, שמשווע כל כך לשדרוג? בסיטואציה הזאת, אין ספק. ובכל מקרה, זה די מחזיר אותנו שוב לעניין חשיבות הליגה. ולא, אנחנו כבר לא בדוקטרינת וויצ'יץ'-פדרמן, על פי פרסומים זרים, שגרסה שישראלים יקרים זה נחמד, אבל רק אצל אורי אלון. אם יש תקציב מוגבל, שחקנים שוברי שיוויון בליגה שווים, אבל רק בהנחה שהם לא פוגעים ביכולת להתחרות ביורוליג. אגב, גם אם הולכים אול אין על הלחם והחמאה, בדוקטרינת שימון (מלא דוקטרינות יש לנו היום), מעניין את מי הייתה מעדיפה מכבי תל אביב, נניח שזאת אופציה, מבין ים מדר ותמיר בלאט. ברמת הכסף, יכול להיות שהראשון זול יותר עבורה (אנחנו לא באמת יודעים כרגע להגיד אם מדר פנוי בעונה הבא בכלל ומבחינת הצהובים בפרט). אם נניח לרגע שכן, הרי שמקצועית, זה אולי סוג של שינוי שאפשר להתנסות איתו בנישה הזאת. התקפית, סימני שאלה וענייני התאמה. הגנתית, אין שאלה מי עדיף. בעיניי, הדילמה היא בכלל לא בין בלאט למדר. אני לא רואה סרט שבו מדר עולה פחות מבלאט, ובמצב כזה - מדובר בנו-בריינר. למכבי עדיף בלאט, שמכיר אותה והיא מכירה אותו, שבמשך שנים מספק נתונים יציבים ולא רעים ביורוליג, ומיצב את עצמו כרכז מחליף לג'יט פלוס. מדר זה ללכת אל הלא נודע. גם בתחום הכשירות, וגם בתחום החיבור, וגם כשמסתכלים על העבר שלו במפעל הבכיר. אם הוא היה עולה חצי מיליון דולר פחות, אולי זה שווה את ההימור. אם הם עולים בערך אותו דבר, ומכבי מבינה שהיא חייבת אחד מהם ואין לה ברירה אלא להשכיב את הסכום הנדרש, אז שתשאיר כבר את בלאט. וכאן אחבר לך כאן עוד שאלה: מי אמר שחייבים את זה או את זה? בעולם שבו החוק הרוסי אינו חוזר (ה' ישמור, למהההה?!?!), ומספיק ישראלי אחד על הפרקט בכל רגע נתון - האם בלאט/מדר הוא באמת סחורה שמכבי לא יכולה לוותר עליה? רומן סורקין, טי.ג'יי ליף, גור לביא, וויל פאקינג ריימן וג'ון דיברתולומיאו הם לא סגל ישראלי בכיר מספיק? ואולי גם עם תוספת של עמנואל שארפ? ומן הסתם עם רכז מקומי שיבוא כדי לתרום דקות פה ושם בליגה, ולא ייספר ביורוליג, ויעלה בערך 20% מבלאט, דוגמת ניב משגב? כן. נראה לי שאנחנו נמצאים פחות או יותר באותו המקום. הקיצר, חוזר איתך וסוגר עניין מבחינתי, על פי הסימולטור. אחלה תמיר בלאט והכל. כל עוד אנחנו עדיין בתוספת תקציבית של 25%, גם אם נוסיף לזה את כל עליית הדולר, אני חושב שמכבי תל אביב צריכה ללכת על תמיר בלאט, אבל רק עד גבול מסוים. רק עד גבול סביר. רק עד גבול נמוך יחסית. מכבי תל אביב שידרגה, בהרבה כסף, עמדות חשובות יותר כמו זאת של קטש ושל הורד. הנישה של בלאט חשובה, אבל הרבה פחות. חשובה ברמה של לנסות, אבל עם קווים ברורים שלא בטוח שכדאי לחצות. ואני עדין. מה הגבול? מהם הקווים? שוב, אנחנו כאן מספקלצים מבלי לדעת מהו תקציב היעד. כל עוד אין אין אפקט הבעלים החדש והתקציב המשודרג, אני חושב שעד קרוב למחוזות המיליון נטו. מלמטה. מעבר לזה, החשש הוא שפשוט לא ישאר מספיק כסף עבור הדברים החשובים שעוד צריכים להיכנס לתוך המשוואה. הרכז השני (בליגה?) סופר חשוב. הסנטר, למשל, הרבה יותר. גם הגארד הבכיר שחסר. בפשטות: שיחקתי ושיחקתי עם הסימולטור, ופשוט לא נשאר מספיק. וזה עוד לפני שדיברנו על כמה שתמיר בלאט טוב בהתקפות מעבר. סליחה, כמה שתמיר בלאט רע - ברמת אסון - בכל הנוגע לנתוני טרנזישן. הנה, קבל. זה מחבר אותנו למבט הכללי על הסגל הנבנה במכבי תל אביב. היא פעלה בהיגיון ובחוכמה לטעמי כשדאגה לנעול את החלקים החיוביים בפאזל שהיה לה, ובסופו של דבר תיבחן ותוגדר על פי התוספות שתביא ועל פי השדרוגים שתצליח (אם תצליח) להנחית. מרקוס בינגהאם הוא הדוגמה הקלאסית; אם הוא בא במקום מרסיו סנטוס כשחקן פנים מחליף, מדובר בשדרוג. אם הוא בא להיות הסנטר המוביל, במקום - רגע, במקום מי?! - זו בעיה. כל עוד לא הוזרמו 30 מיליוני הדולרים (או 10 מיליון דולר לעונה הראשונה, וואטאבר) לתקציב, תזרום אמרתי לך, איכות השחקנים שעוד יצטרפו תיגזר משני הפלונטרים של הקיץ: בראש ובראשונה הצורך להיפטר מחוזה המיליונים של לוני ווקר, ובמובן מסוים שאלת המחיר שיסכימו הצהובים להשכיב על השארתו של בלאט. והמשוואה הזו בין עלות לתועלת היא סופר-מורכבת. אז איפה בלאט במשוואה הזאת? ומהי בכלל המשוואה הזאת, עם השינויים והשמועות סביב מכבי תל אביב וסוגיית הבעלות החדשה? תהיו אתם מקבלים ההחלטות. תניחו הנחות, תסדרו את התקציב הכללי ותנו בראש. קדימה, דרך ההחלטה על תמיר בלאט, בואו לסימולטור שלנו ותבנו סגל מנצח. או מפסיד. מה שבא לכם.

הלילה מתחיל גמר ה-NBA. זה יהיה גמר לא הגיוני. בפתיחת העונה אף אחד לא דמיין שסן אנטוניו תגיע למעמד הזה. זו קבוצה שאת העונה שעברה סיימה במקום ה-13 במערב עם 34 נצחונות, שרוב השחקנים הבכירים שלה הם ילדים שמעולם לא ראו פלייאוף. היא קפצה כמה מדרגות בבת אחת כדי לצלוח את המערב הקשוח ולהדיח את האלופה. הנוכחות של הניקס במעמד פחות מפתיעה, מה שמפתיע זו הדרך. ההתחברות, הקסם, המטאמורפוזה שהקבוצה הזאת עברה במהלך הפלייאוף היא חסרת תקדים, בדיוק כמו נתוני הפרשי המשחקים שלה. נציגת המזרח לא הייתה אמורה לתת פייט השנה, אבל הניקס הפכו את עצמם לרלוונטיים לחלוטין עם חודש מהאגדות. זה גמר שנקודת הפתיחה שלו מרתקת, לא צפויה, מצריכה התבוננות מכל זווית אפשרית. זה מה שניסיתי לעשות פה. קצת היסטוריה רחוקה וקרובה מזמן לא היה לנו גמר שהוא שחזור של גמר מהעבר. הספרס והניקס נפגשו במעמד הזה לפני 27 שנים, ב-1999. גמר נשכח יחסית, בעונה מקוצרת שהייתה עונת המעבר אחרי הפרישה של מייקל ג'ורדן ולפני ההשתלטות של הלייקרס של שאקובי. אפשר למצוא קווי דמיון לגמר הנוכחי: הכוכב של סן אנטוניו היה שחקן פנים צעיר שהתברר כבשל מוקדם מהצפוי, טים דאנקן שמו. הניקס התחברו באופן לא צפוי במהלך הפלייאוף והגיעו לגמר מהמקום השמיני למרות פציעה של הכוכב הגדול שלהם, פטריק יואינג. בסגל של הניקס היה גם ריק ברונסון, כיום עוזר מאמן בניקס ואבא של ג'יילן. הספרס ניצחו 1:4, בסדרה בה רק פעם אחת קרה שאחת הקבוצות קלעה יותר מ-90 נקודות. נקפוץ 25 שנה קדימה. ויקטור וומבניאמה הספיק לשחק מול הניקס שש פעמים בקריירה הקצרה שלו, חצי מהמשחקים האלה היו סוג של קלאסיקות ועוד אחד התרחש בגמר הגביע. אחד המשחקים הגדולים של וומבי בעונת הרוקי היה מול הניקס, כאשר הוא קלע 40 נקודות והוסיף 20 ריבאונדים. הספרס ניצחו בהארכה, למרות שבצד השני ג'יילן ברונסון קלע שיא קריירה של 61 נקודות. סן אנטוניו היא קבוצה אחרת מאז, וומבי הוא שחקן אחר מאז, ובכל זאת מעניין לראות איך ברונסון קלע 25 סלי שדה מול הקבוצה אותה יפגוש בגמר: בעונה שעברה, הליגה ארגנה משחק כריסמס של סן אנטוניו ב-MSG. הניקס ניצחו במשחק צמוד, הרבה בזכות 41 נקודות של מיקל ברידג'ס, אבל המשחק הזה זכור בעיקר בזכות ההצגה של וומבי שכללה 42 נקודות. באמצע העונה השנייה שלו, על הבמה הגדולה ביותר שניתנה לו עד כה, וומבי הצהיר שהוא הגיע. זה היה הרגע בו הקהל הרחב התחיל להבין שקורה פה משהו גדול מאוד מהר מאוד. בעונה הנוכחית, הקבוצות נפגשו שלוש פעמים. הראשונה הייתה בגמר הגביע, אותו הניקס ניצחו בזכות מהפך ברבע האחרון, במשחק בו וומבי עדיין עלה מהספסל והיה רחוק משיאו לאחר חזרה מפציעה. וומבי נפצע במהלך המשחק השני בין הקבוצות, אבל בלעדיו חבריו לקבוצה הצליחו לבצע מהפך משלהם ברבע האחרון ולהשיג נצחון. הנתון הבולט במשחק הזה היה שג'וליאן שמפני קלע 11 שלשות. בשלב הזה שמפני עלה בחמישייה במקום שחקנים שנפצעו, הפעם דווין ואסל, אבל אחרי המשחק הזה הוא כבר לא יצא מהחמישייה. כאשר ואסל חזר מיטש ג'ונסון עבר לחמישייה של דיארון פוקס, סטפן קאסל, ואסל, שמפני ו-וומבי. עם ארבעה גארדים סביב וומבי הספרס ביצעו קפיצת מדרגה ויצאו לריצה שעדיין נמשכת. לחמישייה הזאת יש נט רייטינג של 17.6 בעונה הרגילה ו-25.5 בפלייאוף, לכן אם המשחק מול הניקס עזר לג'ונסון להחליט לעבור אליה יש לו חשיבות רבה לאופן בו העונה הזאת התפתחה. את המשחק השלישי בין הקבוצות הניקס ניצחו בקלילות. זה היה משחק צהריים אליו הספרס הגיעו בעיצומו של מסע חוץ ולאחר 11 נצחונות רצופים, כך שזה היה סוג של משחק הרפיה עבורם. אין טעם לנסות להסיק יותר מדי מהמשחק הזה, כי שתי הקבוצות הרבה יותר טובות כרגע, שתיהן מגיעות לגמר לאחר ששיחקו את הכדורסל הטוב ביותר שלהן כל השנה. אבל המשחק הזה כן חשוב לסעיף הבא, שיעסוק בהכנה הטקטית לגמר, כי הרוטציות שהיו בו הן הכי קרובות לאלו שנראה בגמר. מי ישמור על וומבי? החמישייה הנמוכה של הספרס מייצרת דילמות ומיס-מאצ'ים קבועים בשני הצדדים, ומול הניקס זה יבלוט במיוחד. זה מתחיל בשאלה מי ישמור על וומבי. כאשר סן אנטוניו העלתה בחמישייה את האריסון בארנס, מייק בראון הרגיש מספיק בנוח לשים את או ג'י אנונובי על וומבי ואת קארל אנתוני טאונס על בארנס. אבל מול החמישייה הנמוכה של הספרס בראון העדיף שטאונס ישמור על וומבי, כי הרבה יותר קשה למקם אותו על כל אחד אחר. טאונס על וומבי מקל על חלוקת העבודה של שאר השחקנים, ובין היתר זה מאפשר לאנונובי לשמור על אחד מצמד הרכזים. הבעיה היא שלא בטוח שטאונס מסוגל לשמור על וומבי בעקביות. קודם כל, הוא נוטה מאוד לבצע עבירות וזה מתכון בטוח להסתבכות של קא"ט בעבירות בחלק גדול מהמשחקים. וגם אם הוא יצליח להימנע מעבירות, הוא יתקשה מאוד לבצע את שלל הדרישות ממי ששומר על החייזר. הוא יצטרך גם לצאת אליו גבוה כדי למנוע שלשות חופשיות, גם להיות זריז מספיק כדי להתמודד עם המשחק שלו עם הפנים לסל, גם להסתדר בהגנת הפיק נ' רול ולמנוע מוומבי לברוח לו לטבעת וגם לסגור אותו לריבאונד. זוכרים את משחק הפריצה של וומבי בכריסמס לפני שנה וחצי? כדאי לשים לב בתקציר שאת רוב 42 הנקודות שלו הוא קלע על טאונס: זאת בדיוק המטרה של ההרכב הנמוך של ג'ונסון: לא לתת ליריבות שרוצות להרחיק את הסנטר שלהן מוומבי פתרון קל. בסיבובים הראשונים יריבות ניסו לשים את הסנטר הכבד שלהן על סטפון קאסל, אבל קאסל והספרס הבהירו שזה כמעט לא ישים יותר. יכול להיות שזה עדיין מה שמייק בראון ינסה, כי לתת לקא"ט לרדוף אחרי ואסל או שמפני זה עוד פחות הגיוני. רגע לפני פתיחת הסדרה קשה לי להעריך מה תהיה חלוקת השמירה של הניקס. אם אני צריך להמר, אז אני מניח שטאונס יפתח על וומבי כמו במשחק האחרון בין הקבוצות, פשוט כי אין שום מקום יותר הגיוני עבורו. אם וכאשר אנונובי ישמור על וומבי, זה יהיה קרב מעניין מאוד. אנונובי בנוי באופן אידיאלי להתמודד עם החייזר. הוא גדול, פיזי וזריז, הוא עשוי להקשות על כל האלמנטים במשחק של וומבי. השאלה הגדולה היא אם הוא גדול מספיק, אם הוא יכול למנוע את הלובים מעל לראש שלו וריבאונד ההתקפה. אחרי המשחק הראשון בגמר המערב, העבודה האישית והקבוצתית של OKC למנוע מוומבי לחגוג בצבע הייתה נדירה באיכותה, יכול להיות שאף אחד בניקס לא יצליח למנוע מוומבי להרגיש שהוא יצא לחופשי אחרי שעבר את האלופה. שאר סוגיות המאץ'-אפ מייק בראון יכול לחלק את משימות ההגנה הנוספות בשלל דרכים, כולן יובילו לאותה בעיה: אין בחמישייה של הספרס מקום נוח להחביא בו את ג'יילן ברונסון. אין איזה דין וויד שפחות מאיים התקפית. ברונסון כנראה ישמור על שמפני, אבל יצטרך לעבוד קשה כאשר שמפני יקבל חסימות ללא כדור ויבוא לחסום לרכזים. כל אפשרות שהיא לא חילוף תוביל לסיכון בזריקה נוחה למומחה השלשות שמצא מחדש את הידית במשחקים האחרונים מול OKC. אם ברונסון ישמור על ואסל תהיה אותה בעיה, ובנוסף ואסל יודע לתקוף שומרים נמוכים בכדרור ולעלות לזריקה מחצי מרחק. במשחק 11 השלשות של שמפני, ניתן לראות שחלק מהשלשות נקלעו לאחר תרגיל חסימה ללא כדור שברונסון ששמר עליו התקשה להתמודד איתו: הצורך להקל על ברונסון הוא עוד סיבה לכך שיהיה קשה לבראון לתמרן עם המיקום ההגנתי של קא"ט. אני מנסה לדמיין את שניהם שומרים על ואסל ושמפני, או על קאסל ושמפני, וזה יהיה מסובך מאוד עבור ההגנה לנסות לחפות בעקביות על המיס-מאצ'ים, בטח כשבמקביל יש איש ענק שאם עוזבים אותו לרגע יגיע לצבע בלי בעיה. אלה בדיוק הבעיות של-OKC לא היו. אבל ההרכב הנמוך של הספרס יוצר בעיות גם למיטש ג'ונסון במאץ'-אפ ההגנתי מול הניקס. הנחת המוצא היא שוומבי ינוע בין שמירה על ג'וש הארט לאיזורית של איש אחד שהוא שכלל מול OKC, כדי להיות באופן עקבי בעמדת עזרה. הארט רגיל שסנטרים שומרים עליו ויודע לנצל את זה, אבל וומבי זו ליגה אחרת, הוא זריז מספיק כדי למנוע מהארט זריקות קלות ואין כמעט טעם לנסות להגיע לצבע מולו. דבר מרכזי שג'ונסון והשחקנים שלו הפנימו עם התקדמות גמר המערב זה שעם וומבי אין צורך להמר באגרסיביות כמעט בכלל, אין סיבה לתת לשחקן של היריבה לזרוק שלשות בלי התנגדות או להביא בעקביות דאבל טים אל הכוכב. היתרון של הניקס על הת'אנדר מול האיזורית של איש אחד של וומבי הוא שיש לה הרבה יותר שחקנים שצריך לפחד מהקליעה שלהם, שהיא מסוגלת לנצח ארבעה משחקים בזכות ימי קליעה מצוינים. וומבי ירצה להתמקם בפינה השמאלית, אבל בעצם קרוב לצבע, בראון יוכל לשלוח לפינה הזאת קלע עם שחרור מהיר מאוד שלא יאפשר לוומבי לתת לו מרחק בנחת בידיעה שהוא זריז מספיק כדי לסגור אותו. השאלה הגדולה הבאה מבחינת הספרס היא מי ישמור על טאונס אם לא וומבי. במשחק האחרון בעונה הרגילה ג'ונסון הפתיע ושם את קאסל על קא"ט כאשר פוקס הוא זה ששמר על ברונסון, והם ביצעו חילופים בפיק נ' רול. זה לא ממש עבד, הניקס מצאו דרכים להפעיל את קא"ט ולנצל את המיס-מאץ' המוגזם בחילוף, ובמצב כזה אולי פשוט ייתנו לקא"ט לנצל את יתרון הגודל שלו על קאסל גם בלי חילוף. קאסל הוא השחקן המועד להסתבכות בעבירות אצל סן אנטוניו, ולשמור על שחקן גדול ממנו משמעותית זה מתכון לביצוע עבירות זולות. אופציה שנראית לי סבירה יותר היא שקאסל יהיה השומר הראשי של ברונסון, כפי שהיה השומר הראשי של שיי גילג'ס אלכסנדר, ושמפני ינסה לשמור על קא"ט. עם דגש על ינסה. גם במקרה כזה, ובכל מקרה בו וומבי לא שומר עליו, יהיה לקא"ט יתרון גודל משמעותי מאוד. הניקס הוכיחו בסיבובים קודמים יכולת לתקוף באובססיביות כל חסרון הגנתי של היריבה, זה יהיה החסרון ההגנתי העיקרי של הספרס. אם וומבי ממוקם בצד שמאל, טאונס יוכל להוריד את השומר שלו לפוסט בצד השני, להשתחרר לזריקות נוחות בצבע או קרוב אליו ולהכריח את ההגנה להביא עזרה שתשחרר את משחק המסירות שהוא התמקצע בו בפלייאוף הזה. שאלת המפתח בהקשר הזה היא האם קא"ט יידע לנצל את המיס-מאץ' בעקביות כפי שברונסון מנצל מיס-מאצ'ים וחוליות חלשות בהגנה. השפעת שחקני הספסל בשני הצדדים, המחליפים יכולים לשנות את התמונה. מיטשל רובינסון, בתקווה שהוא כשיר, הוא האיש הגדול שאמור להקשות על וומבי לחגוג בצבע בהתקפה, ולהכריח אותו לשים לב אליו בהגנה בגלל האיום הקבוע ללוב ובעיקר לריבאונד התקפה. בגמר הגביע הוא חגג על וומבי בריבאונד, היה לו חלק חשוב במהפך ברבע האחרון, וזה לבד הופך אותו לשחקן שיכול להיות מעניין בגמר: החסרון של מיטשרוב הוא שאין לו בארסנל קליעה מטווחי ביניים ויכולת מסירה, שני גורמים שהפכו את איזיאה הרטנשטיין, שהניקס אולי יתגעגעו אליו בסדרה הזאת, לפקטור התקפי בעל משמעות בגמר המערב. קשה גם להעריך האם מיטשרוב מסוגל להתמודד עם וומבי באיזור קו השלוש, זו סוגיית מפתח ליכולת שלו להפוך לגורם משמעותי בסדרה הזאת. שאר המחליפים של הניקס הם גארדים עם קליעה, במיוחד לנדרי שאמט שלהט בגמר המזרח. האפשרות המעניינת שהם יוצרים היא ההרכב שהוביל למהפך במשחק הראשון מול קליבלנד, הרכב בו שאמט משחק במקום הארט והניקס משחקים עם חמישה קלעי חוץ איכותיים מאוד. אם הארט יתקשה לבוא לידי ביטוי במשחקים מסוימים, אלה יהיו ההרכבים שינסו למתוח את קצה גבול היכולת של וומבי להישאר קרוב לצבע בלי לשלם מחיר משמעותי. אם השחקנים של הניקס ימשיכו לקלוע כפי שקלעו עד כה בפלייאוף, הם עשויים להצליח בכך. מבחינה טקטית, המחליפים של הספרס שמייצרים את השינוי המשמעותי ביותר הם הפורוורדים. קלדון ג'ונסון ומי מבין האריסון בארנס וקרטר בראיינט שישחק הופכים את החמישייה של סן אנטוניו לשגרתית יותר. הם ייתנו אופציה נוחה יחסית לטאונס בהגנה, יקלו על הניקס להשתמש בהרכבי שני גבוהים. בצד השני הם יוכלו בעצמם לשים גוף משמעותי יותר על טאונס, ואם המיס-מאץ' של החמישייה הראשונה מול קא"ט יהיה מוגזם אחד מהם עשוי להיות הפתרון של מיטש ג'ונסון למאני טיים. דילן הרפר פחות מעניין מבחינה טקטית, הוא לא משנה את המבנה של צמד הרכזים, אבל אם הוא ימשיך לשבור את תקרת הזכוכית סביב כל מה שהגיוני לצפות מרוקי בפלייאוף זה יהיה יתרון גדול לספרס. כאשר הרפר וקאסל משחקים ביחד צריך לשים עליהם שומרים פיזיים במיוחד. מיקל ברידג'ס, למשל, ששומר נהדר על גארדים זריזים, עשוי להתקשות להתמודד עם הפיזיות של השניים האלה. סביר להניח שגם הרפר ישמור לא מעט על ברונסון, ועשוי להרוויח כך דקות ברגעים משמעותיים. לוק קורנט מגיע לגמר אחרי סדרה קשה מאוד, בה רוב הזמן OKC ניצחה את הדקות בהן הוא שיחק. הכי קשה היה לו מול חמישיית קלעי חוץ, ואני מופתע שמארק דייגנולט קצת זנח את זה עם התקדמות הסדרה וסקרן לראות אם מייק בראון כן ינסה לגשת כך לדקות המנוחה של וומבי. מה שכן, קורנט נראה יותר טוב במשחקים האחרונים והפך לאחד מגיבורי הרבע האחרון של משחק 7 בזכות הבלוק ההוא, מה שאמור לעזור לבטחון שלו לקראת הגמר. סוגיות מפתח השאלות הטקטיות תמיד מסקרנות לקראת סדרה חדשה בין יריבות שעוד לא ממש מכירות אחת את השנייה בגרסאות הנוכחיות שלהן, אבל הגורמים שיכריעו את הסדרה רחבים הרבה יותר. סימנתי כמה סוגיות מפתח שעוד לא עלו בניתוח הזה ויכולות להיות מכריעות: 1. האם ברונסון יצליח היכן ששג"א נכשל? אחד היתרונות הגדולים של סן אנטוניו בסדרה הזאת הוא שכוכב היריבה משיג את הנקודות שלו באופן די דומה לכוכב היריבה הקודמת, אותו היא הצליחה פחות או יותר לנטרל. ועם כל הכבוד העצום שיש לג'יילן ברונסון על הפלייאוף העצום שלו, שג"א הגיע לגמר המערב עם תווית השחקן הטוב בעולם. הוא אמנם קלע 25.9 נקודות מול הספרס, אבל ב-40.9 אחוזים מהשדה ו-28.6 אחוזים משלוש, ורק בשני משחקים קלע ביותר מ-40 אחוזים. ומה שלא פחות חשוב, ככל שהתקדמה הסדרה הגנת הספרס למדה להתמודד איתו בלי להביא יותר מדי עזרה מסביב, בעיקר עם השומר שלו ו-וומבי. למשחק 7 שג"א דווקא הופיע בגדול עם 35 נקודות, אבל דווקא תקציר המשחק הזה מדגים את דרגת הקושי הפסיכית שהוא היה צריך להגיע אליה: שג"א גבוה מברונסון בכ-10 ס"מ, מוטת הגפיים שלו ארוכה משמעותית והוא מנתר גבוה יותר, ועדיין בקושי הצליח לייצר את הזריקות האלה מול היד המושטת של וומבי. לטבעת הוא כמעט לא הצליח להגיע, כמו בכל הסדרה. האם ברונסון יהיה מסוגל לייצר נקודות בעקביות וביעילות מול הגנה שבסדרה הקודמת הלכה והתמקצעה בהתמודדות בדיוק מול הזריקות שהוא אוהב לקחת מחצי מרחק? היתרון ההתקפי הגדול של הניקס על הגרסה של OKC ששיחקה בגמר המערב הוא שיש הרבה יותר אופציות התקפיות וריווח מסביב לכוכב שלה. אבל הנקודות של ברונסון הן הלחם והחמאה של התקפת הניקס, והיכולת שלו לזרוע פאניקה בהגנה היריבה היא הבסיס להרבה מההצלחה של השחקנים שסביבו. הוא הוכיח לאורך הקריירה שהוא מסוגל להיענות לאתגרים יותר ויותר גדולים, כאלה שאף אחד לא חשב ששחקן בממדים שלו מסוגל. בגמר הוא יפגוש את הבוס האחרון של האתגרים ההגנתיים, משהו שהוא לא נתקל בו מעולם בסדרה. הוא כל כך טוב, עקבי וקשוח שניתן לדמיין אותו בתור האחד שמוצא פתרון לבוס האחרון, אבל זה הולך להיות מאוד מאוד קשה. 2. כמה כוח נשאר לספרס? שתי הקבוצות חרגו מגבולות ההגיון כדי להגיע לגמר הזה, התחברו באורח מופלא כדי לשחק בחודש האחרון ברמה שאף אחד לא ידע שהן מסוגלות לה, כולל הן עצמן. אם אחת מהן לא תעמוד בסטנדרטים שהציבה בסיבובים הקודמים, זה יכול להפוך את הגמר הזה לפחות תחרותי. הסיפור של סן אנטוניו קשור ליכולת לעמוד במעמסה הפיזית והמנטלית של ארבע סדרות פלייאוף בשלב התפתחותי כל כך מוקדם. הספרס מסרבים לשלם שכר לימוד, מתאוששים כל פעם שנראה שיריבה מצליחה להקשות עליהם, מתעלים ברגעים הכי חשובים. האם הם מסוגלים להמשיך בכך? זו הנקודה בה צריך להזכיר שהספרס עבדו הרבה יותר קשה מהניקס כדי להגיע לכאן. הגמר אמנם יותר מרווח מסדרות קודמות, כולל הפסקה של ארבעה ימים לפני המשחק הראשון, אבל האפקט המצטבר הוא בעל משמעות גדולה. החבורה הצעירה של מיטש ג'ונסון הייתה צריכה להתמודד עם זעזוע המוח של וומבי בסיבוב הראשון, עם ההרחקה שלו וההסתבכות היחסית מול מינסוטה בסיבוב השני, עם האינטנסיביות של סדרה של שבעה משחקים מול OKC, סדרה בה היו בפיגור חלק גדול מהזמן. האם יהיו לה כוחות לעוד סדרה ארוכה? לחזור מפיגור נוסף? להתמודד עם יריבה רעננה ומנוסה יותר? יש תקדימים לקבוצות צעירות מאוד שמגיעות לגמר, אבל לזכות באליפות היה גדול עליהן. האליפות של הספרס ב-99' היא לא דוגמא טובה, כי דאנקן אמנם היה צעיר אך הוא היה מוקף בסגל וותיק ובשל. וומבניאמה, לעומת זאת, הוא הוותיק מבין שלושת הגדולים העתידיים של הספרס. הוא המנהיג, זה שסוחף את האחרים, והתשוקה שלו לנצחון מזכירה את הגדולים ביותר. ההתרגשות שלו בסוף משחק 7 חיממה את לב האוהדים כלפיו, הזכירה לנו שהוא אנושי: אולי אנושי מדי? התרגשות קיצונית בשלב שהוא לא הסופי יכולה להפוך למשהו שקשה לחזור ממנו, עלולה להפוך את ההמשך לאנטי קליימקס, להקשות על מציאת הכוחות ברגעים שצריך. אחת הסכנות של סן אנטוניו לקראת הגמר זו התחושה שהסדרה מול OKC הייתה הגמר האמיתי ושאם היא צלחה אותה היא תסתדר מול הניקס. בינתיים וומבי עמד בכל מבחן מנטאלי שהוצב מולו, והוא לא נתן סיבה לחשוב שהוא לא יעמוד במבחן האחרון. אבל לפעמים הכוחות פשוט נגמרים, בלי הודעה מראש, בטח אצל שחקנים צעירים מאוד. 3. האם הקסם של הניקס יתפוגג? מיק בראון והשחקנים שלו גילו על עצמם משהו בחודש האחרון, עברו משהו שנראה בלתי הפיך. אבל האם הוא באמת כזה, והאם כולו כזה? מעבר לסגנון, לתיאום, ליכולת של כל שחקן להתמקם בדיוק בתפקיד הנכון לו, שחקני הניקס קולעים בתקופה הזאת באחוזים לא הגיוניים. זה מסוג הדברים שאמורים להתיישר בסופו של דבר. לנדרי שאמט, למשל, כנראה לא יקלע שוב 11 מ-12 משלוש כמו בגמר המזרח: הגמר, עם הלחץ העצום שבא איתו, יכול להיות המקום בו האחוזים מתחילים להתיישר. לא צריך הרבה כדי לפגום בהרמוניה, במיוחד כזו שנוצרה כמעט בן רגע. הרי לפני חודש וחצי טאונס וברידג'ס עוד נחשבו לשחקנים עם סימני שאלה סביב האופי שלהם והיכולת להופיע לפלייאוף, משחק לא טוב על הבמה הגדולה ביותר יכול להחזיר אותם אחורה. המשחק הראשון חשוב בהקשר הזה. הניקס שוב יבואו לאחר מנוחה ארוכה מאוד, ומול קליבלנד זה בא לידי ביטוי בחלודה רוב המשחק. הספרס, לעומת קליבלנד, לא יתנו מתנות שיאפשרו לניקס לחזור במשחקים חלודים או סתם פחות טובים. וומבי יאטום את הצבע, השחקנים סביבו יקשו על הזריקות מבחוץ, לא תהיה חוליה חלשה מאוד בהגנה שניתן לנצל, הירידה להגנה תהיה הרבה יותר טובה מזו של הקאבס ותמנע נקודות קלות במתפרצות. אחרי שלמדו להתמודד עם מכונת כפיית האיבודים מ-OKC, ניתן לשער שהספרס גם לא יאבדו יותר מדי כדורים מול הניקס. כדי לקלוע בעקביות מול היריבה הזאת, אין ברירה אלא להמשיך את הזון. זה אפשרי, לא רק בגלל שלפעמים פשוט נכנסים לזון ולא יוצאים ממנו. זה אפשרי גם בגלל שהיכולת לקלוע זריקות קשות באחוזים גבוהים מאפיינת את הניו יורקרים. האמירה של קני אטקינסון, שהוא בטח מתחרט עליה, שקליבלנד ניצחה בקרב האנליטי מול הניקס, שהיא הגיעה לזריקות איכותיות יותר, זו גם מחמאה ליכולת של השחקנים של מייק בראון לקלוע זריקות שעל הנייר נראות קשות. ברונסון עושה מזה קריירה, טאונס ואנונובי קולעים בלי בעיה שלשות עם יד על הפנים, ובסדרה הזאת ישמרו עליהם שחקנים נמוכים שהם יוכלו פשוט לעלות לזריקות שלהם מולם. 4. איך ישפיעו הפציעות? השאלה שתמיד מרחפת מעל כל סדרה. אין הרבה מה להגיד על הפציעות שעוד יכולות לקרות ויכולות להיות הגורם המכריע אחרי כל הדיבורים וההכנות, מעבר לכך שהקבוצה שעבדה קשה יותר אמורה להיות פגיעה יותר לכך. המוקד שלי כרגע הוא בפציעות הקיימות. השאלה הגדולה בהקשר זה היא אם מיטשרוב יהיה כשיר לשחק בסדרה, לאחר שעבר ניתוח בעקבות שבר בזרת. הדיווחים הם שהוא מתכוון לשחק והוא לקח חלק באימון אתמול: השאלה היא אם ואיך דבר כזה ישפיע על התפקוד של שחקן שרוב העבודה שלו היא לקחת חלק בקרבות פיזיים. אפילו מגבלה קטנה יכולה להקשות על שחקן שמראש סט היכולות שלו מוגבל להיות אפקטיבי. אין בסגל של הניקס תחליף רציני למה שמיטשרוב מביא, בלעדיו יהיה קשה לבראון להשתמש בהרכבים גבוהים ודקות המנוחה וההסתבכות בעבירות של קא"ט יהפכו למורכבות במיוחד. לשלוף את אריאל האקפורטי לדקות משמעותיות בגמר מול וומבי זה לא משהו שכדאי להגיע אליו. אצל סן אנטוניו אין כרגע שחקן פצוע, אבל יש שחקן משמעותי שלא ברור עד כמה הוא כשיר. דיארון פוקס החמיץ את פתיחת הסדרה מול OKC, וכשחזר נראה רחוק משיאו. עם התקדמות הסדרה הוא נראה יותר טוב, אבל הוא סיים אותה בלי אף משחק דומיננטי באמת. אם ארבעת ימי המנוחה יאפשרו לו להגיע לגמר קרוב לשיא, זה יהיה בונוס גדול עבור הספרס. פוקס הוא השחקן המנוסה ביותר ברוטציה הקצרה של ג'ונסון (שלא כוללת את האריסון בארנס) והוא גם הסקורר המלוטש ביותר, זה שיידע לנצל בצורה הטובה ביותר כל טעות בהגנת הפיק נ' רול, ועם כל השיפור של קא"ט בתחום הניקס עדיין לא חסינים מטעויות שם. 5. איך ישפיע ה-MSG? זה לא סתם גמר, זה גמר שחלקו ייערך במכה של הכדורסל. ניו יורק בטירוף לקראת הגמר. הקבוצה שלה לא סתם הגיעה לגמר, היא הגיעה כשהיא לוהטת, סוחפת. משחקי הבית של הניקס הולכים להיות רועשים אפילו יותר מהרגיל במעמדים האלה. ה-MSG הוא אולם מלחיץ, כזה שמבחין בין מי שקורסים מול אתגרים למי שרק מחכים להם. זה יכול להשפיע בכל מיני כיוונים, לאו דווקא לטובת הקבוצה הביתית. אי שם בתחילת הכתבה נזכרנו ברגע בו וומבי הודיע לעולם שהוא כאן, במשחק כריסמס ב-MSG. הוא נראה אחד שמתאים לו להשלים את ההשתלטות על ה-NBA בזכייה באליפות דווקא באולם הזה. תזכורת: אם עוד לא מילאתם את סקר המנויים הגדול של הדיסקו, אתם מוזמנים לעשות את כאן. אנחנו נשמח לכל פידבק.

אני אוהב לכתוב כדורסל ברמת הפירוק והמיקרו. הטור הזה יהיה קצת אחר. גם על רקע אירועים משמחים שבדרך. גם אחרי שאמנם רק שמעתי (כי לא יצא לי להיות) על הארוע יוצא הדופן ויוצא מן הכלל טוב של ציון 3 אתמול, מול 2000 אנשים מחייכים שבאו לראות ולשמוע ולצחוק על הקבוצה שלהם. הפועל ירושלים ניצחה אתמול והעפילה לחצי הגמר שאמור להיות מול הפועל תל אביב. הפועל תל אביב ניצחה ונמנעה מהדחה מול ראשון לציון. המכנה המשותף המרכזי בין שתי הסדרות הללו הוא שבשתיהן יש קבוצה אחת שהיא הרבה יותר טובה מהשניה. המכנה המשותף המרכזי של משחק מספר 2 הוא ששתיהן, הטובות יותר, לא רק שיחקו כדורסל. אתמול, הן גם הרגישו. ונהנו. אפשר לנסות לחפש את הטריגרים ששיחררו החוצה את האמוציות. בהפועל תל אביב, הכי קל לבוא ולהצביע על הישראלים. על הים מדריות הזאת, שאי אפשר היה לטעות בה – החל מהפוזשן הראשון של המשחק בבית מכבי. עם נפנופי הידיים. עם ההילוך החמישי. על אבא תומר גינת שחזר הביתה והשכיב את הילדים לישון. על עוז בלייזר, שנמצא מזה זמן בפאזה דיברתלומיאוית. או אולי זה בכלל האתגר, כי השיגרה משעממת. בהפועל ירושלים, יכול בכלל להיות שהטריגר מגיע מדברים חיצוניים. שהקהל ניעור ונדלק מהדיבורים סביב על ההחתמה של אוברדוביץ' השני ועל הנסיון למצוא את הדרך לקנות מקום בליגה השניה בטיבה. או אולי זה האוהד במיל' איתן בורג שקפץ על הקווים יותר ממה שחלק מהשחקנים שכן משחקים קפץ על הפרקט, במשחקים קודמים. אולי זה גם קשור לאכסניות. במצב הנוכחי של שתי הקבוצות, מסיבות שונות, התוגה היא זאת שמשלה בכיפה בארנה/ביד אליהו הישן. יותר מדי כיסאות פנויים. פחות מדי אוהדים שמחים. פתאום, באולמות הקטנים יותר בגן נר ובראשון לציון, זה חזר להיות צפוף, לחוץ ורועש. ושמח. עצוב לחשוב שנכון לעכשיו, מועדונים מספר 2 ו-3 בכדורסל הישראלי שווים אולמות קטנים בלבד, אבל לפחות עד שיוכח אחרת – זאת המציאות. פאזה דיברתלומיאוית, עוז בלייזר. צילום: אלן שיבר, באדיבות ליגת ווינר סל אין ספק שאיטודיס וצוותו ישבו על המדוכה, ניתחו ובדקו מה השתבש במשחק מספר 1. והיו שינויים בחמישיה ובדברים קטנים. פחות חשוב. כשהיא רחוקה 40 דקות מפדיחה רבתי, הפועל תל אביב התייצבה אל גיים 2 עם גישה אחרת. בגדול, זה הרבה יותר הסיפור מאשר ההצבה הצפויה של וויינרייט על גארד כתום כזה או אחר. היא הרימה קצב. היא הרימה דופק. היא עשתה מה שצריך כדי להבהיל את המכדררים שמנגד. וזהו, בגדול. משם, הדרך אל האושר מתקצרת. 4 חטיפות של וסיליה מיציץ', בגרסה הכי מחויכת שראינו ממנו בארץ הקודש, הובילו לשלל דאנקים ושלל תגובות מחויכות של החברים שליד, על המגרש והספסל. 4 חטיפות שכולן גילה רינה דיצה וחדווה. 4 חטיפות שאין להן שום משמעות מקצועית הלאה. שלא ניתן לקחת מהן דבר קדימה, למעט המעורבות הרגשית והלכידות שהו יצרו. ולו רק ברגעים ההם. אין ספק שיונתן אלון וצוותו הכינו דברים משל עצמם, וזה הפך קשה פחות בהיעדרו של אדוארדס. אז נכון שהגנתית הדברים הלכו דומה למדי, כולל מהלכי הפוסטאפ החוזרים שאכלו הירושלמים מהפורווארדים המזדמנים של אברהמי. אבל התקפית, חרף ההיעדרות של קשיוס ווינסטון, שאמנם שיחק אבל האמת שלא, היו שם דקות שוטפות וכיפיות. עם תסיסה, עם פאנצ'ים, עם הארפר. עם הובר. אני, באופן אישי, פחות מתרשם מ-4 הטריצות שדפק הגארד שבלי ששמנו לב שינה את הסטטוס מהילד לשחקן המנוסה. אני, באופן אישי, מתרשם יותר מהתזמונים. מהשלשות שחנקו מומנטום אפשרי שהמארחת ניסתה לבנות. מהקטלניות, שגורמת לכך שעל כל טעות בעזרה מגיע עונש, בזמן ובמזומן. התזמונית, חניקת המומנטום, קטלני. רועי הובר. צילום: מאור אלקסלסי, באדיבות ליגת ווינר סל אם נתעלם לרגע מהרצונות והחלומות של העמק ושל מכבי ראשון לציון, שני משחקי האתמול היו מלאים בשמחה. הם הרגישו כמו משחקי פלייאוף. ניצחו בהן שתי קבוצות שנהנו לשחק כדורסל. ולא, במקרה של הפועל תל אביב והפועל ירושלים, המשפט האחרון שכתבתי רחוק מלהיות מובן מאליו. שתי נקודות לסיום: העמק – לאורך כל העונה הזאת תהיתי איך מתיישב התקציב הגדול מאוד של העמק עם סוללת השחקנים הלא מרשימה שברשותה. לאורך כל העונה הזאת תהיתי איך החבורה הסבירה הזאת מייצרת עונה יוצאת מן הכלל. מחמאות גדולות לשרון אברהמי. אפשר לדבר ולכתוב על הנזקים שנגרמו לקבוצה שלו בעידן הסגל של אחרי אירן, אבל זה מיותר. בשורה התחתונה, הוא לקח מועדון עם שאיפות ושם אותו במקום שתואם אותן. וכשהוא מביט אלי העונה הבאה, מעניין אם קפיצת מדרגה יכולה לעבור במקום שבו נמצא נויוביץ'. ראשון לציון – כמובן שהסיפור הגדול של מכבי ראשון לציון עובר דרך קואץ' קפלן. יש משהו במאמן הזה. שאי אפשר היה להתבלבל ביכולות שלו כבר מאותה ריצת פלייאוף מופלאה של גלבוע גליל, בה שימש לכאורה כעוזר המאמן, שהסתיימה במשחק מספר 3 של סדרת הגמר מול מכבי תל אביב. אני הפעם רוצה כמה מילים על אמין סטיבנס. אחד המשפטים האהובים עלי בכדורסל שלנו שייך לקואץ' אפי בירנבוים. שדיבר פעם על שחקנים חדשים שמגיעים לליגה וצריכים להכיר את האגדות המקומיות. הכוונה הייתה לשחקנים פחות מוכרים בחוץ, שאולי גם לא נראים כמו שחקנים. אני לא יודע עוד כמה משחקים ישחק כאן אמין סטיבנס. אני בוודאות יודע שהפרופיל שלו לא מרשים והכדורסל שהוא משחק נראה לעיתים ביזארי. אני גם יודע וכולם יודעים, או לפחות צריכים לדעת, שמדובר באגדה של הכדורסל הישראלי. עד כאן להפעם. שיהיה לנו טוב. שיהיה לנו שמח.

נתבקשתי להכין טור סיום עונה למכבי ראשון. הוא היה אמור להתפרסם ביום רביעי, קצת אחרי מה שהיה נראה ברור לכולם כמו 2:0 קל בסדרה. בכנות אפילו לא התווכחתי, זה לא נראה ריאלי שראשון ינצחו את הפועל, בטח לא אחרי התצוגה ההזויה שים מדר נתן מול מכבי תל אביב. קשה לי להגיע למשחקים. לוח הזמנים ההזוי של המנהלת, מלחמות, שביתות, תחברו את זה עם היותי אבא יחיד לילד בן 5. זה גורם לי לסנן לאיזה משחקים אני יכול להגיע. למשחק אתמול לא חשבתי להגיע, לא הרגיש לי שזה משחק מיוחד או עם סיכוי כלשהו, אז כאמור על להגיע למשחק הזה דילגתי. למעשה אני ועוד רבים ויתרנו, הרי שלמשחק הזה הטריחו את עצמם רק 2672 אוהדים, ואנחנו מדברים על משחק בית של הפועל תל אביב, עצוב. הוא לא דילג על המשחק הזה, ובצדק. צילום: אלן שיבר, באדיבות ליגת ווינר סל המשחק התחיל בצורה לא מפתיעה בקלילותה להפועל תל אביב, 22:10 ולא פחות מ-9 איבודים ברבע הראשון. הפועל חגגה מול ראשון שנראתה בפאניקה פרט לאמין סטיבנס שפשוט כל פעולה שהוא עשה הייתה טובה. מהרבע השני, או למעשה משלהי הרבע הראשון, הורגש שהפועל בעצם הפסיקה לשחק. המחצית עוד הסתיימה ביתרון 45:43 מינימלי אבל זה תוך כדי שהיא מאפשרת למכבי ראשון, שעל אף אהדתי הרבה אליה לא מדובר פה באחת מאריות היבשת ועל אף הקהל המדהים גם לא לאחת מאריות הליגה, לקלוע לא פחות מ-28 נקודות, ורבע שלישי שבו הפועל קולעת 10 נקודות בלבד ושוב ממשיכה לאפשר לראשון לקלוע. הרבע הרביעי נראה שהתקיים במין שאננות כזאת כאילו להפועל לא באמת אכפת, וזה הזוי כי הפסד מציב אותם הפסד אחד בלבד מסיום העונה מבלי לקחת שום תואר, ומדובר, שוב, בקבוצה עם התקציב הגדול באירופה. אי אפשר שלא לתהות על פשר הסגל של הפועל תל אביב. סגל שכלל בערך את מוטלי ועוד 4 גארדים. אודיאסי הוא לא השחקן שיציל את הפועל. הסגל הזה גרם לראשון לחגוג בריבאונד ולקחת לא פחות מ-10 כדורים חוזרים בהתקפה, וזה מקבוצה לא משופעת בריבאונדרים גדולים. לדעתי אחד האשמים הגדולים בהפסד הזה הוא איטודיס. הוא גם לקח אחריות אך אני חושב שהאשמה שלו גדולה וארוכה מזה. כל העונה אני חש שהוא בונה על הכישרון של השחקנים. ברוב השנה זה גם עובד, שחקנים כמו מיציץ', בריאנט, מוטלי ועוד רבים אחרים, זה צריך להספיק ליורוליג וחייב כאמור להספיק בליגה. וזה מספיק, עד שזה לא. עד שפציעות, מחלוקות חוזיות או סתם ימים רעים של הכוכבים, וזאת כאמור מבלי לדבר על המחסור ב"רעב" שאני רואה אצל רבים משחקני הפועל תל אביב, זה שכל כך בולט אצל אלו מראשון. גם אם מדברים על הסגל הישראלי, להפועל יש סגל ישראלי יותר טוב כנראה מכל קבוצות הליגה. ואני לא מדבר רק על ים מדר שבכושר שיא, ואתמול המשיך את היכולת הטובה עם 20 נקודות. אני מדבר על שחקנים ישראלים שאמורים להיות שחקנים לגיטימיים מאוד בטח בליגת העל שלנו, שחקנים כמו תומר גינת, איתי שגב, איגור קלושוב, בר טימור (שפצוע, כן, אני יודע) ויפתח זיו. מבין כל אלו רק תומר גינת שיחק 4 דקות בלבד. אז נכון, פלטין ועוז בלייזר שיחקו דקות לא מבוטלות אבל הם גם תרמו ביחד 3 נקודות, 3 כדורים חוזרים ו-3 אסיסטים. עם תרומה כזאת ובטח עם היעדרות של רבים מהזרים קשה לנצח, גם את מכבי ראשון. ראשון אינה קבוצה טובה לצערי, אני לא מאמין שהם יוכלו להוות באמת תחרות ברמות הגבוהות בכדורסל הישראלי, לא עם סגל שכזה. אבל מה שהם כן נותנים זה לב. באמצע העונה כאשר דרוקר פוטר וקפלן מונה במקומו אני טענתי שזאת טעות, שהבעיה שצריך לפתור היא סגל השחקנים הלא מספיק טוב. לשמחתי כל אלו גרמו לי לאכול את הכובע ואני הראשון שישמח להודות בטעות. בביצה הקטנה והמלוכלכת שלנו לעיתים מה שצריך זה חיבור, חיבור של השחקנים, חיבור של האוהדים. בראשון זה קרה, בכל משחק שהגעתי ראיתי איך השחקנים מחוברים, אחד לשני וכאמור לקהל, וזה כנראה מה שקונה נקודות, בטח בעונה שכזאת שבה מחויבות היא שם המשחק. תרם שתי שלשות, אחת מטורפת, גולן גוט. צילום: אלן שיבר, באדיבות ליגת ווינר סל לראשון יש שחקנים שאני מרגיש שנותנים את האקס פקטור. ג'וש פרוינד הוא שחקן שפשוט משאיר הכל על המגרש, בתחילת העונה כתבתי על זה שהוא יכול להפוך ליקיר האוהדים וסמל, בינתיים נראה שזה בהחלט הולך לשם. ג'יי ג'יי קפלן ואפילו גולן גוט שבתחילת העונה נראה כמו צל של עצמו תרם שתי שלשות (אחת מטורפת), הם נותנים מלחמה חסרת תנאים ופשרות. ביום שלישי בבית מכבי, ראשון תוכל לקנות את עולמה כאשר ניצחון ישלח את האדומים הביתה ואולי רק אולי ישלח את ראשון לעונה חלומית. השנה מרגישה לי כמו עונה שלא נגמרת. מלחמות, שביתות ומה לא. אתמול כאשר התחיל הפלייאוף באיזשהו מקום זה הרגיש כאילו כולם כבר רוצים שזה יסתיים, שאולי עדיף לחכות לעונה החדשה שתתחיל, שאולי, רק אולי היא תתנהל בצורה מעט יותר "שפויה". בעקבות המלחמה עם איראן ומאוחר יותר שביתת השחקנים קבוצות רבות השתנו, קודם כל מבחינת סגל השחקנים ופרט לכך גם מבחינת המומנטומים, ככה זה שקבוצות לא משחקות בצורה סדירה וכאשר הן משחקות זה פתאום קורה עם סגל נערים. זה גורם לאוהדים להגיע פחות, זה גורם לשחקנים אולי קצת לרצות פחות ובעיקר גורם לזה שאם העונה גם לא תוכתר אלופה, זה לא ממש ישנה לאף אחד ובתור אוהד כדורסל ישראלי זה כואב. חייב לומר שאני לא טוב בזה, בעונת 2015/16 לא האמנתי שראשון תיקח אליפות. תפסתי את הראש כאשר הם ניצחו את מכבי בחצי הגמר אבל בגמר מול ירושלים ידעתי שאין סיכוי, תפסתי את הראש וחיבקתי את אחי כאשר ראינו ולא האמנו. אז גם אתמול לא האמנתי שלראשון יש סיכוי, גם בשלישי אני לא כל כך מאמין שלראשון יהיה סיכוי אבל שם אני כבר אהיה, שם אני כבר אתן לרגש ולאמונה שלי ואולי לאלוהי הכדורסל שיעזרו לנו. יאללה ראשון. תזכורת: אם עוד לא מילאתם את סקר המנויים הגדול של הדיסקו, אתם מוזמנים לעשות את כאן. אנחנו נשמח לכל פידבק.

שלוש דקות לסוף, כשהמשחק בהיכל מנורה כבר נהרג בפעם החמישית (למרות שזה לא באמת משנה, כי המשחק מעולם לא היה באמת חי), רץ עופרי שטרית לכיוון הטבעת כשהוא רואה את סנטוס מחכה לו שם. שטרית קיבל החלטה: ללכת על דאנק, יהיה מה שיהיה. וכך היה. שטרית הטביע בפוסטר יפה על סנטוס והלהיב את עצמו ואת ויטלם שהיה לידו. רגע נחמד לשחקן בן 21. בהתקפה שאחרי ומזכיר לכם שוב, שהמשחק גמור והדאנק הזה לא באמת העיר אותו, ההתקפה של מכבי נעה באיטיות ומדשדשת את עצמה לסוף שעון, עד שהכדור נתקע אצל ווקר. הגארד האמריקאי הפסיק את הכדרור מטר אחרי החצי; השעון מראה פחוץ משניה, אז ווקר עלה לג'אמפ שוט היפה שלו וקלע שלשה מוגזמת מ-13 מטר בערך. אלה היו שני רגעי השיא של המשחק. לא כי היה משחק גרוע, ולא כי באר שבע לא הייתה תחרותית - היא הייתה בסדר גמור ואפילו צמצמה ל-2 נקודות ברבע השלישי, כי יש דברים שתמיד יישארו בסדר שלהם. ראשון לגמרי יכולה להפתיע את הפועל תל אביב - זאת עדיין הפתעה גדולה, אבל זאת הפתעה הגיונית. אבל שבאר שבע תפתיע את מכבי? לא. יש דברים שיש להם סדר בעולם. מכבי היא קבוצה פריבילגית, ואני ממש לא הולך לזקוף את זה לגנותה, להיפך, הם הרוויחו את הפריבילגיה הזו ביושר. הם הפסידו רק פעמיים כל העונה, סיימו ראשונים, ומחזיקים בסגל שגם אם הוא לא מספיק איכותי להצלחות באירופה, הוא כל כך מגוון שקטש יכול לנווט בין הזרים לפי סדרות ומשחקים ספציפיים. איך זה בא לידי ביטוי? בזה שגם אם השחקן הכי חשוב שלה עדיין פצוע או עדיין מקבל מנוחה, יש כל כך הרבה אפשרויות מאחוריו. והיריבה, בלי להעליב, לגמרי מתאימה כדי להעלות קצת את הביטחון לבלאט ולונדברג אחרי הדרבי. לונדברג נתקע באדישות הכללית של הקבוצה או של המשחק, וזה לא אומר שהוא היה רע. האמת היא שכשמסתכלים על הנתונים היבשים - 9 נקודות ו-4 אסיסטים זה סבבה לגמרי. אבל בלאט? בלאט היה פשוט נהדר. 6 נקודות שקטות אבל 11 אסיסטים אדירים. בדיוק כשהמשחק היה קצת לחוץ, בלאט לקח פיקוד וסורקין והורד התחילו לחגוג. שלשה מ-13 מטר, לוני ווקר. צילום: דני מרון, באדיבות ליגת ווינר סל באר שבע הגיעו בלי לחץ וזה ניכר. שלושת הזרים שלהם הגיעו כדי למכור את עצמם לשנה הבאה. לצערם, גם הם ידעו שאין להם הרבה סיכוי. עכשיו, אני יודע שהם ספורטאים והם יספרו לעצמם שהכול אפשרי ושזה "חמש על חמש", אבל ביום רביעי הם יסיימו את העונה, אז בינתיים הם הוציאו את המקסימום מול קבוצת יורוליג. אני רוצה לתת להם קרדיט על זה. הם לא ויתרו גם כשההפרש עלה, וניסו תמיד לחזור למשחק. לרגע אחד ברבע השלישי ההפרש אפילו ירד ל-4, אבל בלאט, סורקין והורד היו שם כדי להחזיר את הסדר על כנו. ועדיין, זה לא קרה לפני תצוגה יפה של דאן עם 27 נקודות, פיגרואה, שהוא לטעמי שחקן מאוד מעניין, קלע 16, ותוספת של 16 נקודות גם מבארנט. לידם, יואב ויטלם שוב מראה למה הוא פריצת העונה. חסר פחד, בעל שליטה טובה בכדור, הגנה קשוחה וחדירה טובה לסל. הוא חייב לשפר את הקליעה ואת קבלת ההחלטות, אבל הוא לגמרי בדרך הנכונה. עם הסייז אין מה לעשות, אבל הוא לא השחקן הראשון בגובה הזה. הוא כנראה ישחק במכללות בשנה הבאה, ומאוד מעניין אותי לראות איזה התקדמות, אם בכלל, הוא יעשה שם. אז סדר עולמי חדש לא קיבלנו פה. האמת? לא היה סיכוי כזה. הסדרה הזו תיגמר ביום רביעי, ואני יותר מאשמח לטעות פה. שאר הסדרות נראות לחוצות וצמודות, גם אם ההפרש נגמר בדו-ספרתי, ודווקא פה מרגיש ששתי הקבוצות מקבלות על עצמן את תפקידן: מכבי, להיות בחצי הגמר, באר שבע, לבנות את השנה הבאה. בדיוק לפני יומיים בטור שלי, שסיכם את העונה דרך דמות אחת מכל קבוצה, בשתי הקבוצות האלה, בחרתי במאמנים שלהן. את הקטע על יהוא סיימתי כך: מאמן שהולך על דרך, מאמין בה ומצליח, גם עם כלים שונים, להביא אותה לידי ביטוי ובצורה טובה, ועל זה מגיע לו הקרדיט. לצערו יש מישהו דומה מאוד במקום אחד תחתיו שמחכה לו בסדרת הפלייאוף. המזל שלו? הרצליה הודיעה שאונואקו חוזר לפלייאוף והסדרה נגד חולון פתוחה לחלוטין לא יאמן אבל לפעמים אני גם פוגע ואכן הסגנון המהיר של הרצליה הפסיד לסגנון המהיר של חולון וזה אחד אפס למאמן הסרבי, קרוניץ'. הפעם אונואקו לא עזר, האמת בשלב מאוד קריטי הוא אפילו הזיק ועדיין, הרצליה יבואו בסגל אחר לרביעי וצפו למשחק צמוד. הבנו ששני המאמנים רוצים לשחק מהר אבל איך עושים את זה? מה הדרך הכי טובה להשיג את הכדור כדי לשחק מהר ולהגיע לזריקות נוחות, בין אם זה לייאפ או שלשה במעבר? הדרך הכי טובה היא פשוט לחטוף אותו. כשאתה חוטף כדור ב95 אחוז מהמקרים היריב שלך נמצא בעמדת נחיתות כשהוא חוזר להגנה, בריצה אחורה, באנגלית כמו כל דבר הכל נשמע יותר טוב - back paddling. חולון חטפה 10 פעמים וקלעה מאיבודים 26 נקודות מול 10 בלבד של הרצליה. במחצית הראשונה חולון נראתה נהדר, היא נעלה את הסל, היא חטפה 20 נקודות ברבע הראשון ו18 בלבד ברבע השני. אם מישהו חושב שזה לא כזה מיוחד, צריך לזכור שמדובר בשתי קבוצות שמשחקות המון פוזשינים ואלו רבעים הגנתיים טובים שלה. חולון ניצלה את ההחטאות והאיבודים של הרצליה כדי לרוץ לסלים קלים. סיום הרבע הראה על מי הצליחה לשמור טוב כדי שיהיה לה קל בצד השני. דקה לסיום המחצית, גרין ג'וניור חוטף כדור שמגיע לקרופט. קרופט עובר שחקן ומגיע להתקפה של 3 על 1. גרין, שחטף את הכדור, לא רץ ללייאפ, "3 זה יותר מ-2", נוהג להגיד ידידי האוזמן. קרופט נותן לו עוד שנייה לסידור הרגליים, וכשהכדור כבר בדרך לגרין, אתה לא רק יודע ששלשה תעוף פה באוויר, אתה יודע שהיא גם תיכנס. בצד השני, בריאנט מכדרר 15 שניות ומנסה חדירה קשה שמסתיימת בהחטאה. קבוצה אחת שומרת וקל לה לרוץ, קבוצה שניה מכדררת, מחטיאה, מאבדת ומתקשה. אתה יודע שהשלשה תיכנס, גרין ג'וניור. צילום: אלן שיבר, באדיבות ליגת ווינר סל המחצית השנייה נפתחת, וארצי עוד העלה את חולון ליתרון 18 בסל הראשון של החצי השני, אבל אז - מהפך! זוכרים את ההגנה של חולון בחצי הראשון? עכשיו תורה של הרצליה. זה אמנם לא תורגם להרבה חטיפות, אבל אם תשמור טוב, תגרום ליריבה לזריקות קשות, מה שיאפשר לך - אם אתה מסוגל לשלוט בריבאונד (ופה הרצליה שלטה ללא עוררין) - לרוץ קדימה. וכך אתה מייצר שני דברים: אתה רץ - מה שאומר שיש לך יותר סיכוי לזריקה נוחה, מה שאומר שיש לך יותר סיכוי לא להחטיא. אתה מונע מהקבוצה היריבה לרוץ - מכיוון שיש לך יותר סיכוי לא להחטיא, אתה בהכרח מקטין את הסיכוי של הקבוצה השנייה לקחת ריבואנד ולשחק מהר כשאתה לא מאורגן. אי אפשר לייצר חשמל מתנועה שמקורה בחשמל שהניע את התנועה או משהו כזה, אבל בכדורסל? בכדורסל אפשר לייצר מומנטום שמייצר עוד מומנטום, ועוד ועוד. הבנתם? לא חשוב. הגנה יוצרת מומנטום. אחרי שהרצליה השוותה את התוצאה, קרוניץ' הכניס את קרופט שעם כמה פעולות טובות הוריד את רמת ההתלהבות של הרצליה וחולון, בשן ועין צריך לומר, יצאה מהרבע הזה עם יתרון 5 אחרי שהובילה כבר 18. המהלך של המשחק הגיע ארבע דקות לסוף: קרביץ שלח יד מהירה וחטף את הכדור מבריאנט, הוא זינק על הרצפה ותוך כדי שכיבה שלח אסיסט לגרין ג'וניור ללייאפ שדי חתם את הסיפור. עד הסיום אונואקו עוד השתולל עם מספר שלשות לא קשורות, אבל זה גם ככה כבר היה מאוחר מדי. מיד אחרי החטיפה, אורלנד לקח טיים-אאוט, ומה שתפס לי את העין הייתה שפת הגוף של חולוניה. קרביץ צעק "לטס גו!" ומיד הגיע אליו ארצי בריצה לתת כיף. שנייה אחרי זה גם המאמן הגיע לברך, והנה חיבוק מאחורה מאותו גרין שסיים את הלייאפ, בתוספת מילים לא חינוכיות אבל בקטע טוב. השיא היה קרופט, שקרביץ והוא מתחרים על הדקות בעמדה מספר אחת - הוא הגיע עם צ'סט באמפ וצעקות הייפ ביחד עם שאר השחקנים. חולון מחוברת, וזה כיף לראות. חולון מחוברת. קרוניץ'. צילום: אלן שיבר, באדיבות ליגת ווינר סל אני עוד זוכר איך אחרי המלחמה, גם ללא השביתה, שיחק קרוניץ' בדיוק את אותו סגנון בשישה שחקנים, לפעמים שבעה. פתאום, לראות תשעה שחקנים בחולון משחקים מעל 10 דקות כל אחד זה גורם לי להאמין שהם עוד יכולים להפוך את העונה הזאת למשהו מיוחד. אל תעשו טעויות, הסדרה הזו ממש לא גמורה. שתי הקבוצות עוד יכולות לשחק טוב יותר, או רע יותר. ככה זה כשהסגנון דומה ולא בטוח מי מהן תצליח לייצר מומנטום חזק ומהיר יותר. אם הייתי איש מהמר, ואני לא, הייתי הולך על חולון, פשוט בגלל שאני חושב שקהל שלה ידחוף אותה קדימה. נתראה ברביעי. תזכורת: אם עוד לא מילאתם את סקר המנויים הגדול של הדיסקו, אתם מוזמנים לעשות את כאן. אנחנו נשמח לכל פידבק.

25 שניות. למשך 25 שניות צעדה מכבי ראשל"צ ביתרון על הפועל ת"א לאורך שני משחקי הליגה ביניהן. 25 שניות מתוך 80 דקות, בדרך לשני הפסדים ב-26 הפרש. ואז הגיע הפלייאוף. הפער המצטבר לטובת האדומים האמיר אתמול במהירות ל-40 נקודות, כשבחוץ עוד הייתה שמש, ובסוף אנחנו בסיפה (אולי!) של סנסציה. היהפוך אמין סטיבנס לאוסמן גארובה, קוויי גרנט לפקונדו קמפאסו, גיא קפלן לסרג'יו סקאריולו ואלייז'ה בראיינט ל... ובכן, אלייז'ה בראיינט? רק שלושה ימים חלפו מאז הניצחון בדרבי, וכאילו הוא מעולם לא התקיים. נאמר לזכותו של ים מדר, האיש ותשע השלשות, שהוא כנראה ידע והבין. קשה היה שלא להזכיר בסופ"ש החולף את עמית שמחון (9 מ-13 לשלוש ב-2022), עמית גרשון (9 מ-12 ב-2019) ודאג לי (9 מ-11 ב-1991, האחרון שעשה זאת בהפועל ת"א). ומה המשותף לשלושתם? 1 מ-5, 0 מ-8 ו-1 מ-7. אלה הנתונים שהעמיד כל אחד מהם, בהתאמה, במשחק שאחרי ההצגה הגדולה. אז מדר ניסה להימנע מצניחה דומה, ונמנע מלזרוק כשלא צריך. 2 מ-5 זה לא רע ביחס לאחרים. אפילו מעל האחוז העונתי והקרייריסטי שלו. הוא חזר לדרכים הטיפוסיות והשגרתיות יותר עבורו לתרום. לא הוא היה הבעיה. לא הוא היה הבעיה, ים מדר. צילום: אלן שיבר, באדיבות ליגת ווינר סל הבעיה הייתה שכריס ג'ונס, שהמשחק המעולה שלו מול מכבי ת"א נשכח מעט בצל הכוכבנות של מדר, צנח. מה-זה-צנח. התרסק. למחוזות ה-1 מ-6 מהשדה. והבעיה הייתה ששלישיית הגארדים המובילה ירדה מ-78 נקודות ביום חמישי ל-40 בלבד ביום ראשון. והבעיה הייתה שג'ונתן מוטלי הצטמק בהתקפה ל-4 מ-11 מהשדה, וצילם בהגנה את אמין סטיבנס חוגג עם 27 נקודות ו-10 ריבאונדים. ובכלל, ראשל"צ ניצחה 29:41 בסו-קולד מאבק על הכדורים החוזרים, אז מה הטעם (בפעם ה-7,239 העונה) בדקות הממושכות של הרכבי שני הסנטרים עם מוטלי וטאי אודיאסי? אלה היו פלוס/מינוס 250 מילים של עוול, שרובן ככולן עסקו במפסידה ולא במנצחת. זו שרשרת המזון, ואלו הם החוקים. כי הפסד של הפועל ת"א הוא סיפור הרבה יותר גדול מניצחון של מכבי ראשל"צ. בקטע טוב, כן? הכתומים הם שמורת טבע בליגת העל, שמלאה בקבוצות נטולות חוקים, שהפער אצלן בין הפסגה לקרקעית הוא מטורף ורגעי, כמעט מקרי. ראשוניה מנצחת בדרך כלל במשחקים המתבקשים, ומפסידה באלה שמראש סומנו כבעייתיים. נשמע מובן מאליו, אבל במחוזותינו זה כל כך לא, בפרט לאחר הטרפת שהכניסה המלחמה באיראן לסגלים. ועכשיו, עכשיו היא עשתה משהו שלא הייתה אמורה. הקרדיט על כך מגיע בעיקר לקפלן, שקיבל אותה כמועמדת לירידה, ועכשיו נמצא 40 דקות מחצי הגמר. שוב הוא לקח קבוצה כשהוא על תקן פלסטר, גיבוי ומחליף, והקיץ סוף סוף יקבל את ההכרה הראויה ויזכה לבנות בעצמו את הסגל ולהיות שם כבר בקו הזינוק. כראוי לו. בעבר, במסגרת הניסיון לרקוד בין המילים ולא לחזור עליהן יותר מדי פעמים, קראו "הגרשונים" לקבוצות של פיני גרשון. ואחר כך היו גם "הקטשים" לקבוצות של עודד קטש. אז ראשל"צ היא "הקפלניסטים". 27 נקודות, 10 ריבאונדים. אמין סטיבנס. צילום: אלן שיבר, באדיבות ליגת ווינר סל ומה כל זה אומר לגבי ההמשך? האמת שלא המון. קפלן מכיר את זה היטב מסדרת רבע הגמר שלו עם הפועל חולון מול בני הרצליה אשתקד, שהחלה בניצחון חוץ סגול במשחק הראשון והסתיימה רק לאחר ניצחון חוץ סגול נוסף במשחק החמישי והמכריע. גם סטיבנס, לצערו, מכיר את זה היטב; לפני שנתיים הוא ניצח את הפועל ת"א במשחק הראשון בחוץ עם קריית אתא, ובסוף הפסיד 2:1. ואפילו הפועל עצמה מכירה את זה היטב, ולא רק מאתא. בעונה שעברה, כשהיא ניצחה במשחק הראשון את הפועל ירושלים, זה לא הספיק לה - והיא זו שהפסידה את כל הקופה. או במילים אחרות: תשכחו מהקלישאה על כך ש"המשחק הראשון הוא החשוב ביותר", שנשמעה באולפנים ובראיונות גם אתמול. מוטי דניאל הגדיר זאת בזמנו בצורה טובה בהרבה: "המשחק הבא הוא החשוב ביותר". בית מכבי, יום שלישי, חמישה לתשע. כוונו את השעונים. תזכורת: אם עוד לא מילאתם את סקר המנויים הגדול של הדיסקו, אתם מוזמנים לעשות את כאן. אנחנו נשמח לכל פידבק.

תמיד טענתי שחודש יוני הוא התקופה הטובה ביותר במעגל הקלנדרי של הכדורסל האירופי. המפעלים הבין-לאומיים מסתיימים, סדרות הפלייאוף ומאבקי הירידה בליגות המקומיות מגיעים לנקודת רתיחה, ועונת המלפפונים נפתחת באופן בלתי-רשמי עם חרושת שמועות ודיווחים. לכל זה תוסיפו את משחק הכיסאות השנתי של הקבוצות והתנועות בין היורוליג ליורוקאפ לליגת האלופות, ותקבלו תקופה שלא באמת מאפשרת לעצום עין לשנייה. לא מעט התרחשויות ותזוזות שישפיעו באופן ישיר ודרמטי על העונה הבאה פקדו אותנו בשבועות האחרונים. זמן לעצור ולדבר קצת על מה שקורה. חרושת השמועות ביורוליג אלק פיטרס 🡸 מילאנו הMVP האמיתי של פיינל פור היורוליג מחפש בית חדש. החוזה באולימפיאקוס פג, וזה זמן טוב לחשב מסלול מחדש אחרי ארבע שנים מוצלחות מאוד ברמה הקבוצתית בבירת יוון. הפורוורד הוותיק חגג לא מזמן את יום הולדתו ה-31 והוא מבין שהחלון הנוכחי הוא ההזדמנות הדי אחרונה שלו לחלוב הצעות אטרקטיביות כשחקן מוביל, ולקבל את המושכות להיות שחקן המפתח של קבוצת פלייאוף. והוא בהחלט מסוגל. הקדנציה הנוכחית באולימפיאקוס הועברה רובה ככולה בצילו של סשה וזנקוב, וזה בטח לא יפליא אתכם לגלות שהעונה הטובה בקריירה של פיטרס הגיעה דווקא כשהבולגרי נטש את פיראוס לטובת ההרפתקה בסקרמנטו. כשחקן חמישייה, פיטרס רשם ב-2023/24 13.5 נקודות, 4.8 ריבאונדים ו-1.6 אסיסטים בממוצע למשחק ביורוליג, כשהוא מפגיז כמעט 2 שלשות למשחק ב-54%. כיף בלי סשה. הדיווחים ברחבי היבשת מלמדים שמילאנו שמה על השולחן הצעה של 3 מיליון יורו לעונה, בחוזה לשנתיים. שאבון שילדס וזאק לידיי מסיימים חוזה, ובהחלט יש בור גדול בעמדות 3-4 שלפיטרס תהיה אפשרות למלא. גם הספקנות האוטומטית הנוגעת ליכולת של מילאנו להיות קבוצה תחרותית קצת נחלשת בעידן שבו אטורה מסינה כבר לא עומד על הקווים. לו הייתי לוחש על אוזנו הייתי ממליץ לו בחום לקחת את ההצעה. פלא שאוהדי אולימפיאקוס בלחץ? מייק ג'יימס 🡸 ברצלונה נכון למאי 2026, ברצלונה היא הארגון הכי מבולבל ביורוליג. חזרתו המרגשת של צ'אבי פסקוואל לבירת קטלוניה בנובמבר האחרון עשתה אימפקט בטווח הקצר, אבל לא עזרה לסגל המבוגר והמוגבל להימנע מסיום עונה גרוע למדי עם הדחה בפלייאין נגד מונאקו המתפרקת. הבלאגן לא נגמר כאן. המאמן שהתאכזב מהיעדר המשאבים וחוסר ההשקעה בסגל, ישלם עפ"י הדיווחים כ-400 אלף יורו ביי-אאוט כדי לצאת מהחוזה ולעזוב את הקבוצה מיד בסיום העונה לטובת דובאי, למרות שהוא אמור להמשיך שנתיים נוספות. המנהל המקצועי חואן קרלוס נבארו יעזוב גם הוא, במה שיגביר את חוסר הוודאות המקצועי והניהולי במועדון ויביא אותו לשיאים חדשים. כחלק מהליך ההבראה והשיקום של הקבוצה, בברצלונה החליטו ללכת על... מייק ג'יימס. טוב, תודו שגיחכתם. הסקורר הותיק יחגוג בעוד חודשיים 36, בסיומה של קדנציה בת 5 שנים במונאקו. על מעמדו האלמותי של ג'יימס במפעל הזה אין עוררין, והוא הצליח לגרום למונאקו חסרת הניסיון להיות תחרותית מאוד בדרג העילית ביבשת שנה אחר שנה. השאלה היא האם ברצלונה מתפשרת שוב. התשובה היא כנראה שכן. עפ"י הדיווחים הפנייה למייק ג'יימס הגיעה אחרי שהבינו בבלאוגרנה ששתי המטרות הראשיות לעמדות הגארד, ז'אן מונטרו וסילביין פרנסיסקו, לא באמת ריאליות מבחינתם. ג'יימס הוא מועמד פשרה שממשיך את המגמה מהקיץ שעבר עם המהלכים של טוקו שנגליה ו-וויל קלייברן – שמות גדולים שאבד עליהם הכלח. אני לא חושב שמייק ג'יימס הוא הפתרון לבעיות של ברצלונה. רחוק מכך. אם הקו האחורי של הקטלונים יופקד בידיו, תהליך הצלילה של המועדון המפואר הזה רק יימשך. סילביין פרנסיסקו 🡸 וילרבאן בורג ויתרה על ההשתתפות ביורוליג בעונה הבאה, פריז מדשדשת, מונאקו בגרף ירידה תלול ומי שכנראה הולכת להיכנס לכל הוואקום הצרפתי הזה היא וילרבאן. במהלך העונה, הקולות שיצאו מוילרבאן דווקא דיברו בכיוון ההפוך. מכירת הרישיון ליורוליג, מעבר לליגת האלופות וצמצום תקציבי, לכל הפחות עד כניסת ה-NBA לאירופה. בשבועות האחרונים - מהפך. טוני פארקר צפוי לרדת לקווים ולמשוך משכורת עתק, משפחת באס האמריקאית הוזכרה כמי שתשפוך במועדון כספים גדולים - והשמות והסכומים בהתאם. סילביין פרנסיסקו הוא אחד השמות החמים ביותר ביורוליג בקיץ הקרוב. הרכז הצרפתי יסיים קדנציה בת שנתיים בז'לגיריס, בה מיצב את עצמו כסקורר ומנהל משחק מהרמות הגבוהות ביותר ביבשת. האתלטיות והחתוליות בשילוב השיפור המשמעותי בקליעה ובקבלת ההחלטות הופכות אותו למוצר מאוד שלם. הוא בגיל הנכון (28) וחתום כעת על חוזה די צנוע של קצת יותר ממיליון יורו נטו לעונה. זה מאפשר לקבוצות הבכירות לקבל שחקן בכיר בשיא הקריירה במחיר די נוח יחסית לשאר כרישי היורוליג. פרנסיסקו הפציץ השנה 16.5 נקודות בממוצע למשחק והוסיף 2.9 ריבאונדים ו-6.5 אסיסטים למשחק, ומירר לפנרבחצ'ה את החיים בסדרת הפלייאוף. אם וילבראן תוכל להציע לו חבילה כלכלית מתאימה ולעטוף אותו בעומק ובכישרון שיאיימו פליי-אין, הוא חייב לקחת את האתגר הזה. פרנסיסקו הוא לא שחקן שירגיש בנוח להיות 8-10 ברוטציה של קבוצות על. הוא צריך את הכדור בידיים ואת הדקות המובטחות על הפרקט. הרבה יותר מתאים להוביל פרנצ'ייזים קטנים להיות אובר-אצ'יברים מאשר להיות בורג במערכת גדולה. הדיבורים על ארמוני ברוקס וטימוטי לוואו-קבארו הופכים את האירוע למעניין במיוחד. מתיחת הפנים ביורוקאפ הזלזול הבוטה של היורוליג במפעל המשני שלו, היורוקאפ, הגיע לשיא בעונה החולפת. פורמט עקום ומסוכן (שביקרתי לא מעט כאן), פרנצ'ייזים בכירים שנטשו בזה אחר זה, אלופות שמהססות אם לנצל את הפרס הגדול ולהיכנס לליגה של הגדולים, מעטפת מדיה אפרורית ובעיקר - חוסר כיוון ואסטרטגיה ברורה. קיץ אחר קיץ היינו עדים למאבקי השליטה של פיב"א והיורוליג על דרג הביניים של הכדורסל האירופי. בסיבוב האחרון, המטוטלת זזה באופן ברור לכיוונה של פיב"א, כשבשנה שעברה הנטישה של חובנטוד בדאלונה וגראן קנריה לליגת האלופות הסירה סופית את סימן השאלה סביב זהות המפעל השני באיכותו ביבשת. התכנית של היורוליג לשיקום היורוקאפ, כפי שפורסמה בכלי התקשורת השונים בשבוע שעבר, היא לא פחות ממהלך נוק-אאוט שיוציא הרבה אוויר מהמומנטום שנצבר בצד השני של הכביש. בשעה שהרחשים הבלתי פוסקים על NBA אירופה לא מתגבשים לכדי מהלכים של ממש, זיהו ביורוליג את שעת הכושר והבינו שהם צריכים לפתור את בעיות העומק של המפעל המשני באופן מידי, כדי לבצר את הכוח הפוליטי והארגוני שלהם ולפנצ'ר את השאיפות של המתנגדים. אפשר לתמצת את הרפורמה לארבעה שינויים מרכזיים: האחד, הרחבת המפעל מ-20 ל-32 קבוצות; השני, מעבר למודל רישיונות שיוצעו לארגונים הגדולים, במתווה של 3 שנים מובטחות עם אופציה לשנתיים נוספות; השלישי, קיצור שלב הבתים הראשון והיפטרות משלב הנוקאאוט המעיק והמטריד שקדם לשלבי ההכרעה; הרביעי, פלייאוף בשיטת סדרות שבסופו יחולקו, ככל הנראה, שני כרטיסים ליורוליג ולא אחד. תוסיפו לזה מענקים כספיים מוגדלים, מעטפת מדיה משופרת ופניה לקבוצות חדשות על בסיס הישגים בליגות המקומיות – ותקבלו מוצר חדש לחלוטין. אין ספק שמדובר בשינוי דרמטי, שהופך את היורוקאפ למפעל אטרקטיבי ותחרותי בהרבה. התוצאות לא איחרו לבוא, כאשר עפ"י הדיווחים שורת מועדונים הגישה בקשות לרישיון. הספרדיות החזקות מעוניינות לחזור, שני הפרוייקטים השאפתניים מסלוניקי גם בפנים, הצרפתיות מדרג הביניים נוטשות ככל הנראה את ה-BCL ושלל קבוצות נוספות מרחבי היבשת רוצות להצטרף לחגיגה. כשאתה מציע אופק ברור ויציב, פורמט שמקנה בטחון למשתתפות וממתק אטרקטיבי בסיום - אין פלא שיהיו הרבה קונים. השלב הבא, לדעתי, יהיה מעבר לפורמט של עולות ויורדות מהיורוליג ליורוקאפ. זה יהיה המהלך הסופי (והמתבקש) שיקבע את מעמדה של היורוליג כשליטה היחידה בכדורסל האירופי. בתוך כל הבלאגן הזה אפשר לסמן מפסידה אחת ברורה. קוראים לה הפועל ירושלים. קבוצה שכנראה לא הייתה רעבה מספיק כדי לנצל את היורוקאפ החלש אי פעם כדי להשיג את הכרטיס הנכסף למפעל הבכיר. כעת, הדרך לארץ המובטחת תהיה מורכבת הרבה יותר ותעבור דרך יריבות איכותיות בהרבה. סאשה אוברדוביץ' הוא בהחלט התחלה טובה בהתמודדות עם האתגר החדש. פרידה מגראן קנריה 13 חודשים אחרי שהפסידה להפועל תל אביב בגמר היורוקאפ, גראן קנריה מוצאת את עצמה בליגה השנייה בספרד. אין ספק שמדובר במיני רעדת אדמה בדרג הביניים של הכדורסל האירופי. כיאה לליגה הספרדית, זה קרה בצורה הכי דרמטית שיש. החבורה של נסטור גרסיה הגיעה למחזור הסיום כשהיא מעל הקו האדום עם 10 ניצחונות, ניצחון אחד מעל סרגוסה שבמקום ה-17 המוביל לירידת ליגה. לא נכניס אתכם לבתים משולשים ולכל ניתוח התרחישים (כי גם אנדורה הייתה בקלחת), אבל מה שצריך לדעת זה שניצחון קנרי או הפסד של סרגוסה - וגראנקה נשארת בליגה. כהמשך ישיר לעונת הבלהות שלה, היא נסעה לוולנסיה וחטפה בראש. העיניים נישאו לבראוגן, שם התארחה סרגוסה במקביל והתקשתה מאוד לכל אורך המשחק. אבל אז – נס. או סיוט. תלוי את מי שואלים. סרגוסה ייצרה 7 נקודות ב-6 השניות האחרונות של המשחק, והפכה פיגור 5 לניצחון דרמטי. הדובדבן שבקצפת הגיע על הבאזר. טריי בל-היינס החטיא בכוונה את זריקת העונשין השנייה שלו, חטף את הריבאונד ושחרר את הכדור למרקו ספיסו החופשי שבניגוד לאנדריאס פליז בגמר היורוליג, השחיל את השלשה החשובה והציל את הקבוצה שלו מירידה. גראן קנריה הייתה בשנים האחרונות מהמועדונים הבכירים ביותר בדרג השני של הכדורסל האירופי. זכייה ביורוקאפ ב-2023, סגנות ב-2015 וב-2025 ואפילו עונת יורוליג ב-2018/19. המאמן שלה עד לא מזמן, יאקה לאקוביץ', נחשב לאחד מהמאמנים הצעירים המבטיחים ביבשת. הוא לקח אותה באופן קבוע בשנים האחרונות לריצות פלייאוף יפות בליגה המקומית לצד הצלחות אירופיות. בעקבות הג'עג'וע המתמשך, הוא התפוטר במהלך העונה. הפעם האחרונה שקנריה טעמה טעם של ליגה שנייה הייתה לפני 31 שנה. זה באמת אירוע גדול. לירידה הזו יש לא מעט סיבות, עיקרן נעוצות בסגל מבוגר ושבע שלא נעטף במספיק כישרון. ברמת המיקרו, סביר להניח שהארגון הזה מספיק חזק ומנוסה כדי לעשות חשבון נפש, להיפטר מהר מהאחראים על המחדל (בייחוד ה-GM סיטאפה סיבאנה) ולשוב לליגה הבכירה. ברמת המאקרו, הירידה הזו היא עוד הוכחה לעוצמה ולעומק הבלתי נתפס של הליגה הספרדית לעומת שאר הליגות ביבשת. בבריכת דגי הפיראנה של ה-ACB, אין רחמים. גם טורפים ותיקים נטרפים. נוכחנו לראות בשנים האחרונות לא מעט דוגמאות של ספרדיות שעושות חיל במפעלים האירופיים שנה אחר שנה ובו זמנית אוכלות חצץ בליגה המקומית. זו אטמוספירה שונה לחלוטין, בה קשה מאוד לצאת מסחרור כשנכנסים אליו. אדיוס. תזכורת: אם עוד לא מילאתם את סקר המנויים הגדול של הדיסקו, אתם מוזמנים לעשות את כאן. אנחנו נשמח לכל פידבק.

מהרגע שהסדרה הזו יצאה לדרך היה ברור שמדובר בסדרה שתיזכר לשנים רבות, כתוצאה מזה לא הייתה סיבה להאמין שהסדרה הזו תגמר באופן שאינו הגעה למשחק שביעי. משחקי שבע מגיעים עם סט של חוקים משלהם, אמונות משלהם. אחד החוקים הוא שהקבוצה הטובה יותר בסוף תנצח, וזה באמת מה שקרה, אבל בניגוד למה שחשבנו אולי בתחילת הסדרה - היה מדובר בסן אנטוניו. זה לא הרוחב זה העומק כמה שדיברנו על העומק של אוקלהומה סיטי בסדרה הזו, הגיעו הספרס והציגו משחק קבוצתי ומאוזן. שבעה שחקנים סיימו בדאבל פיגרס, והשחקן השמיני - לוק קורנט - מספק את המהלך הזכור ביותר ממנו. מהצד השני, רק חמישה שחקנים בדאבל-פיגרס. תיכף נגיע למי שלא היה שם, אבל קיבלנו את הרושם שהספרס שוב לקחו ברצינות את עצירת שחקני המשנה של הת'אנדר. אלכס קארוסו, הברומטר בסדרה סיים אמנם עם 12 נקודות אבל ב3/14 מהשדה ורק שלשה אחת משישה נסיונות. הספרס התנפלו על הת'אנדר כבר מההתחלה, עם יתרון שהגיע לדו-ספרתי כבר ברבע הראשון וכל פעם שהת'אנדר עשו קולות של חזרה בדקות הראשונות היה שם מישהו - לרוב דווין ואסל, אולי השם שהכי פחות הוזכר בין שחקני החמישיה בסדרה הזו - שדאג להחזיר את היתרון לספרס עם מהלך משמעותי. סן אנטוניו דאגה להציב לשיי מול הפנים שני שחקנים כל פעם שהוא הוריד את הכדור לרצפה, הוא ניצל את זה כדי למצוא את החברים לזריקות, אבל משחק שביעי משמעותו ידיים רועדות ושחקני הת'אנדר - למעט קייסון וואלאס שהתעלה הלילה - לא הצליחו למצוא את הטבעת. אחרי שהאינטנסיביות של ההתחלה הסתיימה שיי הצליח למצוא את הסל בכמה זריקות קשות, ולהחזיר את הת'אנדר למשחק. לקראת המחצית הת'אנדר הצליחו לעלות ליתרון ראשון מאז המשחק חמישי, אבל הספרס עדיין נראו כמו הקבוצה הטובה מהשתיים על המגרש. ויקטור וומבנאימה לא נתן משחק גדול בסטנדרט של הניצחונות במשחקים 1 ו-4, אבל הוא נתן משחק שני טוב ברציפות, שבו היה ברור שהוא השחקן המשפיע ביותר על המגרש. כמעט 42 דקות בילה הצרפתי על המגרש (פעם שניה בלבד העונה שהוא עובר את רף 40 הדקות, הפעם הראשונה הייתה במשחק הראשון) והנוכחות שלו הורגשה בכל פוזשן הגנתי והכדור עבר אצלו בידיים כמעט בכל התקפה של סן אנטוניו. בסופו של דבר השורה הסטטיסטית שלו לא קופצת מהדף - 22 נקודות, 7 ריבאונדים - אבל בניגוד להפסדים וומבי נשאר אקטיבי במהלך כל המשחק, אבל בלי לכפות את עצמו. הבכי אחרי שריקת הסיום הראה כמה לחץ היה על הכתפיים של הבחור הזה וללא ספק הוא צריך את שלושת הימים הבאים כדי להגיע חד לסדרת הגמר. יחד איתו היו - כרגיל, כמעט - הצוות המסייע. סטפון קאסל לא היה חף מטעויות (שישה איבודים) אבל נתן הגנה נהדרת והמון האסל ואנרגיה. דיארון פוקס מצא את עצמו בתפקיד המבוגר האחראי ורשם את המשחק הטוב בסדרה. גם הצלע השלישית בבק-קורט, דילן הארפר, סיפק משחק מצוין (צריך לכתוב שבאופן לא אופייני לרוקי או שכבר עברנו את הקטע הזה של הבגרות של הארפר?) וכרגיל שמפייני היה שם כדי לשים את השלשות החשובות. זה לא הגובה, זה הלב צ'ט הולמגרן נבחר - ובצדק - לחמישיה השלישית של הליגה. הוא נבחר - ובצדק - למקום השני בתואר שחקן ההגנה של העונה. לא שציפינו מצ'ט להתחיל לעשות דברים שהם לא חלק מהמשחק שלו בגלל היעדרו של ג'יי דאב מהרוטציה, ועדיין התצוגה שלו הלילה הייתה בעייתית. יודעים מה? 'בעייתית' היא לא מילה חזקה מספיקה. אם את זריקת השדה האחרונה שלו צ'ט היה לוקח 9:30 דקות לסיום המשחק, הייתי אומר שזו העלמות מדאיגה. אבל מה שקרה הלילה זה שאת זריקת השדה האחרונה שלו צ'ט הולמגרן לקח כשנשארו 9:30 דקות לסיום הרבע הראשון וקליפ ויראלי קטן די מסכם את האירוע גם לו דורט הורגש פחות במשחק הזה, ובכלל במשחקים האחרונים, ויכול להיות שהת'אנדר - שעד לא מזמן חשבנו שישמרו את הגרעין שלהם - צריכים לחשוב על פעולות חיזוק בעזרת בחירות הדראפט שיש להם בדראפט הקרוב. איך אמר חבר בקבוצת הווטסאפ? "אני מקווה שצ'ט אוהב את מזג האוויר במילווקי". ולמרות הכל - למרות ההיעדרויות הפיזיות והמנטליות בצד של אוקלהומה סיטי מגיע את כל הכבוד לספרס. מעטים הימרו עליהם אחרי המשחק החמישי, וגם אל המשחק השביעי הם הגיעו כאנדרדוגים, כשהקונצנזוס הוא שהם צריכים "לשלם שכר לימוד" לאלופה היוצאת, לפני שיוכלו להתחרות על האליפות בעצמם. אבל האופי והנשמה שהראו במשחק הזה - כולל בהתפרקות בדמעות בסוף - הראו שאולי הם מוכנים כבר עכשיו. לפני 27 שנים הספרס - בהובלת גבוה צעיר בשם טים דאנקן - הגיעו לסדרת הגמר הראשונה שלהם ופגשו שם את הניו יורק ניקס שהפתיעו את המזרח והגיעו לגמר. 27 שנים אחר כך יש לנו שיחזור של אותה סדרה. עוד נתכונן אל הגמר הזה, שמבטיח שמונה אלופות שונות בשמונה עונות, לראשונה בהיסטוריית הליגה, אבל כבר עכשיו ברור שעם כל הכבוד למה שהיה לפני 27 שנים - דבר כזה עוד לא ראינו. איזה כיף זה NBA. תזכורת קלה: אם אתם אוהבים לקרוא על ה-NBA אז אני ואיציק גרינוולד-מבטח עובדים על הספר שיביא לכם את מיטב הסיפורים של השנה שהייתה, ממיטב הכותבים על הליגה. המכירה המוקדמת מסתיימת היום (ראשון) בחצות ועד אז אתם יכולים להנות מהנחה של 18% בשימוש בקוד hadisco18 הספר לא יגיע לחנויות והרכישה היא מהאתר בלבד. יאללה, נתראה בגמר. תזכורת: אם עוד לא מילאתם את סקר המנויים הגדול של הדיסקו, אתם מוזמנים לעשות את כאן. אנחנו נשמח לכל פידבק.

משחק 7. בין אוקלהומה סיטי לסן אנטוניו. שתי הענקיות יסיימו הלילה את הסדרה ביניהן בדרך היחידה שראויה, במשחק אחד על כל הקופה. זה יהיה המשחק ה-12 בין הקבוצות השנה, כך שמדובר ביריבות מושבעות שמכירות אחת את השנייה באופן אינטימי, יודעות אחת על השנייה יותר מכפי שהגיוני לדעת. למרות זאת, קשה מאוד לצפות מה יהיה במשחק 7, גם בגלל שמדובר בקבוצות צעירות שעדיין לומדות להכיר גם את עצמן במצבים האלה, במיוחד סן אנטוניו. לקראת משחק 7 סיכמתי את המגמות המרכזיות עד כה, תוך התמקדות בשני הכוכבים הגדולים, שניהם עומדים במוקד המאפיין הבולט של גמר המערב עד כה: התנודתיות שלו. קצת מספרים הסדרה הגנתית, אבל לא ברמה מוגזמת. היעילות ההתקפית של הספרס היא 111.1, של הת'אנדר היא 107.7. באופן מעניין, היעילות ההתקפית של הספרס בהפסדים מעט גבוהה יותר מאשר בנצחונות. ההבדל הגדול הוא בצד השני. היעילות של OKC בנצחונות היא של 124.4, יותר גבוהה מההתקפה הטובה בעונה הרגילה. זה קורה בזכות משחק המסירות המרשים, 71.8 אחוזים מהסלים של האלופה בנצחונות הם מאסיסטים, וזה מוביל לאחוז קליעה משוקלל של 62. אלה נתונים יותר גבוהים מאלה של הניקס מול קליבלנד. כשזה עובד זה מרהיב, כפי שאודי הירש מראה בעמוד שלו: בהפסדים, לעומת זאת, היעילות של OKC היא של 91.7, הרבה הרבה יותר נמוך מההתקפה החלשה בעונה הרגילה. אחוז הסלים מאסיסטים יורד ל-65.1 ואחוז הקליעה המשוקלל מתרסק ל-46.8. זה מעניין, כי זה לא אינטואיטיבי. סן אנטוניו חסרת הנסיון הייתה אמורה להיות הקבוצה התנודתית יותר, והיא גם נראית תנודתית מאוד במהלך המשחקים. אחד ההסברים הוא שהתנודתיות של הספרס באה לידי ביטוי יותר בהגנה מאשר בהתקפה. בימים הטובים שלה היא כל כך חדה ואינטנסיבית בהגנה שהיא לוקחת להתקפת הת'אנדר את כל האופציות הטובות שלה. כאשר הגנת הקו הראשון פלוס העזרה של ויקטור וומבניאמה על שיי גילג'ס אלכסנדר מספיק טובה, שאר השחקנים לא צריכים להביא עזרה מוגזמת והמחסור בשחקנים יוצרים בסגל הבריא של מארק דייגנולט נחשף. זה ממש לא כל הסיפור בצד הזה של המגרש, אבל זה בהחלט חלק חשוב ממנו. נתוני היעילות הקבוצתיים מפתיעים, כי התחושה היא שהשחקן הכי תנודתי בסדרה הוא וומבי. בנצחונות הוא חייזר בלתי ניתן לעצירה, קולע 34 נקודות ב-51.5 אחוזים מהשדה, 44.4 אחוזים משלוש ו-92.3 אחוזים מהעונשין, בהפסדים הוא יצור אנושי שקולע 22.3 נקודות ב-43.5 אחוזים מהשדה ו-29.4 אחוזים משלוש (אחוזי העונשין נשארים מעולים). לכן מפתיע שהפערים האלה לא משפיעים מבחינה סטטיסטית על התקפת הספרס, וזה כנראה מהמקרים בהם הסטטיסטיקה משקרת. סן אנטוניו היא קבוצה שונה כאשר וומבי חד וכאשר הוא לא חד. הרבה מההבדל בא לידי ביטוי בהגנה, קודם כל בהגנה של וומבי עצמו, אבל גם למשחק ההתקפה יש הרבה יותר תכלית כאשר ניתן להפעיל את האיש הגדול. המספרים מראים שגם הכוכב בצד השני תנודתי מאוד בין נצחונות להפסדים. שג"א קולע בנצחונות 29.3 נקודות ב-41.7 אחוזים מהשדה, 40 אחוזים משלוש ולא פחות מ-97.1 אחוזים מהעונשין על 11.7 זריקות, הוא מוסיף 10 אסיסטים על 3 איבודים. בהפסדים הוא צונח ל-19.3 נקודות ב-33.9 אחוזים מהשדה, 15.4 אחוזים משלוש (!) על 4.3 זריקות, 94.7 אחוזי עונשין אבל רק על 6.3 זריקות ו-7.7 אסיסטים על 3.3 איבודים. המספרים בהפסדים הם של חצי מהמשחקים בסדרה, נתון שחשוב להזכיר כשמדובר במספרים חלשים כל כך וב-MVP שנה שנייה ברציפות שכנראה נחשב לשחקן הטוב בעולם ברגע זה. משחק 5 מדגים איך זה נראה כשזה עובד מבחינת שג"א: התנודתיות של שג"א לא מוחשית כמו זו של וומבי, שממש נראה שחקן אחר כשהוא טוב וכשהוא לא טוב ביחס לעצמו. אחת הסיבות לכך היא שהתנודתיות של שג"א תלויה הרבה יותר בהגנה עליו מאשר זו של וומבי, לפחות מאז המשחק השני בו OKC מצאה דרך טובה לשמור עליו. לא תמיד קל להבין מה הביצה ומה התרנגולת במצבים האלה. האם שג"א מעט איטי יותר ופחות מדויק מהרגיל, ולכן ההגנה מצליחה לגרום לזריקות שלו להיראות קשות יותר במשחקים מסוימים, או שזו ההגנה שמהירה ומדויקת יותר ולכן היא מצליחה. בכל מקרה, אפילו מול הגנה כל כך טובה מותר לצפות משג"א להיות יעיל יותר גם בימים הפחות טובים. תנועת המטוטלת המשחק הראשון בסדרה היה קלאסיקה מיידית עם שתי הארכות והשלשה ההיא של וומבי, חלק מהסיפור של הסדרה הוא שזה היה המשחק הצמוד האחרון בה. שאר המשחקים נעו בין נצחונות די קלים לבלו-אאוטים, היה כל כך הרבה גרבג' טיים בסדרה הזאת שיש בה ציר עלילה סביב מייסון פלאמלי וביסמאק ביומבו. מה שעוד יותר בולט זה שמאז המשחק השלישי אנחנו נמצאים בתנועת מטוטלת בה המפסידה במשחק הקודם היא זו שמשתלטת על המשחק הבא. תנועת המטוטלת היא, קודם כל, עדות לאינטנסיביות של הסדרה. שתי הקבוצות כל כך פיזיות, ההגנות שלהן כל כך טובות, כדי לתפקד מולן ברמה בסיסית צריך הרבה מאוד כוחות פיזיים ומנטאליים. עושה רושם שקשה מאוד לגייס את הכוחות האלה משחק אחרי משחק, ונוצר מבנה בו כל אחת מהקבוצות מתחברת למשחק אחד ומרפה במשחק הבא, ומכיוון שזה קורה לסירוגין נכנסנו לרצף של משחקים חד צדדיים, כל פעם לכיוון אחר. הנצחונות של הספרס במשחק 4 ו-6 היו חד צדדיים במיוחד, גם בגלל שאוקלהומה סיטי ויתרה עליהם יחסית מהר. זה משהו שראינו אותה עושה גם בסדרות הארוכות של העונה שעברה, מול דנבר ואינדיאנה, מורידה הילוך באופן משמעותי במשחק 6 כדי לשמור כוחות למשחק 7. בסדרות ההן היא השיגה את נצחון החוץ במשחק 4, מול הספרס היא השיגה אותו במשחק 3 לכן הרשתה לעצמה להרפות גם במשחק 4. על פניו זה לא אמור להיות כל כך קיצוני, קבוצה לא אמורה לוותר בכזו קלות על שני משחקים בסדרה של הטוב מ-7. לא חסרות דוגמאות לקבוצות שסגרו פיגורים יותר גדולים מאלה שבהם OKC החלה להוריד הילוך ודייגנולט החל להשתמש יותר במחליפים, כולל בסדרה המקבילה במזרח. אבל אולי לשם זה הולך. אולי ברמת האינטנסיביות של סדרות בין שתי קבוצות איכותיות כיום, הדרך ההגיונית להתנהל היא בריכוז מאמצים למשחקים מסוימים והרפיה באחרים. במיוחד בגמר האיזורי בו משחקים כל יומיים אחרי ששתי הקבוצות כבר עברו שתי סדרות. אם OKC תשלוט במשחק 7, כנראה נחמיא לניהול הסדרה שלה, לכך שהשתמשה באנרגיות שלה באופן אידיאלי כדי לשמור על היתרון שהשיגה במשחק 3 למרות הפציעות של שני היוצרים המשניים המרכזיים שלה. נטרול הדדי תנועת המטוטלת בסדרה הזאת קיצונית במיוחד גם בגלל ששתי הקבוצות למדו להקשות מאוד על הלחם והחמאה של היריבה. סן אנטוניו הגיעה לסדרה כשהיא בוסרית מכדי שיהיו לה לחם וחמאה ברורים, דרך עקבית בה היא משיגה נקודות קלות גם מול יריבות חזקות. במשחק הראשון היא מצאה את הדרך הזאת: השליטה בצבע של וומבניאמה, בעזרת ריבאונד התקפה, לובים ותפיסת עמדה על שחקנים נמוכים. החל ממשחק 2 דייגנולט זרק לפח את התוכניות המוקדמות ועבר להתמקד במניעת הנקודות של וומבי בצבע. זה עובד. אחרי שבמשחק הראשון וומבי קלע 12 סלים מתחת לסל, בחמשת המשחקים הבאים הוא קלע בממוצע ארבעה סלים כאלה. התנודתיות ביכולת שלו קשורה גם לכך שכדי להשתלט על משחקים בהתקפה מאז המשחק הראשון הוא צריך לקלוע מבחוץ ולתקוף שומרים טובים וגבוהים עם הפנים לסל, ואת זה הוא עוד לא עושה בהצלחה בעקביות. מה יקרה ל-NBA כאשר הוא ילמד כן לעשות את זה בעקביות? זאת כבר בעיה של העתיד, נדחיק אותה בינתיים. משחק 6 הוא דוגמא טובה לאיך נראה משחק דומיננטי של וומבי בסדרה הזאת מאז המשחק הראשון: הלחם והחמאה של OKC אלו הבידודים של שג"א, ובמיוחד הזריקות מחצי מרחק. סן אנטוניו הגיעה מוכנה להתמודדות עם המהלך הקטלני הזה. עם שורה של שומרים איכותיים שלא קונים את ההטעיות שלו ויודעים להפריע להרבה מהזריקות, עם העזרה של וומבי שחלק מהזמן נמצא בסוג של איזורית משלו כדי להישאר בעמדת עזרה טובה, ועם עזרה ברמות משתנות מהשחקנים שמסביב. גם זה עובד. הזריקות של שג"א מחצי מרחק נראות קשות מהרגיל ונכנסות באחוזים נמוכים מהרגיל (מ-54.9 בעונה הרגילה ל-38.3 בסדרה), ובזכות הנוכחות של וומבי הוא כמעט לא מגיע לצבע וקולע באחוזים נמוכים ביחס לעצמו כשהוא מגיע. השאלה היא לא רק אם קבוצה מצליחה לנטרל את המהלך המרכזי של היריבה שלה, השאלה היא גם מה המחיר. בסיבוב הקודם הלייקרס שלחו דאבל-טים אגרסיבי אל שג"א. זה כמובן נטרל אותו כסקורר, אבל פתח את כל שאר משחק ההתקפה של הת'אנדר, קבוצה שלמדה למקסם יתרונות מספריים שנוצרים עקב ההתמקדות ההגנתית בשג"א. המאבק המעניין באמת בסדרה הוא מתי ההגנה של הספרס מצליחה להקשות על שג"א בלי לשלם מחיר מוגזם מסביב ומתי לא. בתקציר כל המהלכים של שג"א במשחק 6, המשחק החלש שלו בסדרה, ניתן לראות כמה קשה עבורו כל זריקה ואיך ההגנה לא צריכה להגזים בעזרה עליו רוב הזמן: בצד השני, המעבר של OKC להרכבים גבוהים רוב הזמן, ולשימוש באיזיאה הרטנשטיין כשומר המרכזי של וומבי, לא גבה מחיר משמעותי. ההרכב הגבוה עוזר להקשות גם על הכלי ההתקפי המרכזי השני של הספרס, על יכולת החדירה של הגארדים. סטפון קאסל מגיע כמה פעמים במשחק לטבעת, אבל בתמונה הגדולה הגארדים לא משתלטים על משחקים בעקביות כפי שעשו בעונה הרגילה. סן אנטוניו כן מגיעה לכמות יפה של מבטים טובים משלוש, גם בגלל ההתכווצות והכבדות היחסית של ההרכבים הגבוהים של OKC, אבל לא מענישה מספיק כדי לגרום לדייגנולט לשנות משהו. מחיר אפשרי נוסף היה שהנוכחות של הרטנשטיין בהתקפה תקל על וומבי לאטום את הצבע בהגנה, אבל הרטנשטיין קולע מספיק פלואטרים ותורם מספיק לשטף ההתקפי כדי שגם זו לא תהיה בעיה קשה מדי. בסוף הרבה מתנקז לוומבי, אבל לא הכל אז מה יהיה במשחק 7? לפי תנועת המטוטלת, אמור להיות תורה של OKC לשלוט בעניינים, וזו לחלוטין אפשרות סבירה, אולי הכי סבירה. אבל הגורם הדומיננטי ביותר בסדרה הוא ויקטור וומבניאמה, והתחושה היא שזה תלוי קודם כל בו, גם כי כאשר הוא טוב הוא סוחף אחריו את כל הקבוצה. עוד לא קיבלנו עדות לכך שהוא מסוגל לייצר שני משחקים גדולים ברצף בסדרה האינטנסיבית הזאת, ומאז המשחק הראשון לא היה לו משחק טוב בחוץ. אבל הכל חדש כשמדובר בוומבי. האלמנט הפסיכולוגי הוא החלק המסתורי, זה שלא ניתן להסביר ולא לחזות. מה גורם לשחקן להיות כל כך חד ומדויק יום אחד, וכל כך לא מרוכז יומיים לאחר מכן? מה הדבר הזה ששחקנים גדולים לומדים על עצמם עם השנים שמאפשר להם להיות קרובים לשיא כמעט כל הזמן? המשחקים החלשים של וומבי בסדרה הזאת הבהירו שגם חייזרים משלמים שכר לימוד, השאלה הגדולה לקראת משחק 7 היא האם החייזר המסוים הזה סיים את התשלומים או שנשאר לו עוד אחד. בין היתר, זה גם משחק 7 ראשון של וומבי. מצד אחד זה הכי הרבה לחץ שהוא אי פעם פגש, מצד שני זה האתגר הכי גדול, והוא הראה יכולה להיענות לאתגרים ברמה שבודדים בגילו ועם הנסיון שלו מסוגלים. אז יש תסריט אחד בו תנועת המטוטלת תימשך, ותסריט אחר בו וומבניאמה ישתלט על המשחק. אלה התסריטים החד צדדיים, ולכן גם הפחות מעניינים. שני התסריטים הנוספים מאפשרים לפנטז על משחק צמוד. אחד איכותי, שיזכיר את המשחק הראשון, בו שתי הקבוצות טובות ומדויקות ושני הכוכבים מתעלים ברגע האמת. השני הוא התסריט הריאלי לחלוטין בו שתי הקבוצות כבר נופלות מהרגליים, יתקשו לעמוד בלחץ ויהיה משחק 7 במיטב המסורת של משחקים של סקור נמוך שיכולים להיות מוכרעים בכמה מהלכים בודדים, או בשאלה מי האחרונה שנשארת לעמוד קצת יותר על הרגליים בדקות האחרונות. התסריטים האלה מעניינים לא רק בגלל שהם מאפשרים משחקים צמודים, אלא גם בגלל שהם נותנים פתח לשחקנים שמסביב לכוכבים להפוך לשחקני מפתח, להיות אלה שמכריעים את הסדרה. יש כל כך הרבה שחקני משנה מעניינים פה, וזה יכול להיות הרגע של כל אחד מהם. זו גם הנקודה בה הדיווח מהלילה, שג'יילן וויליאמס לא ישחק במשחק 7, הופך למשמעותי: במשחק צמוד, לג'יי-דאב בריא היה סיכוי גבוה להיות זה שעושה את ההבדל, השחקן שמסוגל ליצור משהו גם כשמשחק ההתקפה תקוע. אבל יש ל-OKC אופציות אחרות, שחלקן עזרו לה להשתלט על משחק 5. אולי זה יהיה עוד רגע גדול של ג'ארד מקיין, אולי עוד הצגה של אלכס קארוסו (כרגע השחקן השני בחשיבותו בקבוצה), אולי צ'ט הולמגרן ימשיך לקלוע מעל שחקנים נמוכים כפי שעשה במשחק 5, אולי אחד ממומחי ההגנה יתפוס יום קליעה חריג. אצל סן אנטוניו האופציות עוד יותר מעניינות. דיארון פוקס לא בשיא הכשירות ועוד לא היה לו משחק גדול באמת בסדרה הזאת, הצמד סטפון קאסל ודילן הרפר הראה יכולת להתעלות ולהכריע משחקים ביחד, יום קליעה טוב של דווין ואסל וג'וליאן שמפני יכול לעשות את ההבדל במשחק של סקור נמוך, קלדון ג'ונסון עוד לא התפוצץ ונראה שהולך ומתקרב לכך. בסגלים הנוכחיים, ללא ג'יי-דאב ואג'יי מיטשל, לספרס יש יותר שחקנים שיכולים להתעלות ביום נתון ולעשות את ההבדל במשחק בו הרוב מתקשים. יש תסריט שבו זה הפקטור הכי חשוב במשחק 7.

עונת הכדורסל הזו הייתה אמורה להיות שנת שיא, הבטחה גדולה של כסף גדול, אבל בפועל קיבלנו רכבת הרים מטורפת של מלחמה, פגרות כפויות, שביתות, אולמות ריקים ומשברי אמון עמוקים בין קהלים להנהלות. הטור הזה הולך להסתכל על העונה הזאת דרך דמות אחת מכל מועדון. זה לא תמיד יהיה השחקן הכי טוב, לפעמים זה יהיה המאמן, לפעמים זה יהיה סיפור פריצה מטאורי, לפעמים אכזבה מהדהדת, ובמקרה אחד - פשוט כולם. מתחילים בטופ. מכבי תל אביב: ג'ימי קלארק אני לא יודע מי הבנאדם הראשון שזרק את הרעיון להביא באמצע העונה שעברה את קלארק למכבי. אני כן יודע שאותו אדם צריך לקבל את ההערכה על החזון. אחד השחקנים הכי מפוזרים שיצא לי לראות מראה השנה התקדמות מטאורית בכל אספקט כדורסל. הדבר המדהים הוא שקלארק לא מוביל בסטטיסטיקות המוכרות, הקונבנציונליות. הוא לא בטופ 5 בנקודות, לא באסיסטים, לא בחטיפות ובטח לא בריבאונדים, אבל הוא מוביל את הליגה בפער ענק בפלוס/מינוס (סטטיסטיקה שבהחלט יכולה לשקר) ובעיקר הוא מוביל את הליגה ביחס איבודים לאסיסטים. וזה, חברים, התקדמות אדירה מהבלאגן שראינו בשנה שעברה. הוא הפך לשחקן הכי חשוב במכבי, ולראיה אחרי 19 ניצחונות רצופים, התבוסה בדרבי במשחק סיום העונה הייתה בלעדיו. לונדברג ובלאט לא הצליחו לעשות את מה שקלארק עושה הכי טוב בעונה הזאת של מכבי, וזה שילוב של בעל בית אמיתי עם מנהיגות וכישרון מתפוצץ. מכבי צריכה את קלארק בריא, כי בלעדיו יהיה להם קשה, אולי אפילו קשה בחצי הגמר נגד הרצליה/חולון. לא באמת - מכבי בגמר באנקר, אבל שם הם חייבים אותו בשיאו. התקדמות מטאורית, ג'ימי קלארק. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל הפועל תל אביב: ואסיליה מיציץ׳ אכזבת העונה? כנראה. השמדת ערך עצמית? לא תמצאו פה ויכוח. כישרון ענק שבכל רגע נתון יכול להשתלט על המשחק? כן! אה, לא התחברתם? טוב, זה מובן. במשך כל העונה מיציץ' נראה עייף וכבד. אולי יותר מזה - הוא נראה כאילו איבד את הכוחות כמו ב"ספייס ג'אם", ומה שמדהים זה שלא משנה אם קמפאצו שמר עליו או פאקינג יובל שניידרמן. ואסה, למי שאיכשהו שכח, הוא הבנאדם הכי יקר אי פעם שקיבל כסף בספורט במדינת ישראל, וזה לגמרי משפיע על הדרך שבה כולנו מסתכלים על הדברים. אז קבלו בפסקה הבאה משהו שאולי, אבל ממש אולי, לא הייתם מוכנים אליו. מיציץ' שיחק השנה 7 משחקים בלבד בליגת העל שלנו. הוא קלע 10.7 נקודות למשחק והוסיף 5.7 אסיסטים, כשהוא מדייק ב-47 אחוז לשלוש. אין ספק - אכזבת העונה. רגע, מה? אלו ממוצעים מאוד קרובים לג'ימי קלארק. איך זה שבעיני הרבה אנשים לסרבי הזה אין מושג והוא גונב ממעביד? טוב, הסיבה היא כמובן חוסר ההצלחה ביורוליג, אבל צריך להגיד שגם עם הסטטיסטיקה היבשה והלא רעה בכלל שלו, ציפינו ממנו להרבה יותר. ציפינו לאבק כוכבים שייפול ממנו בכל פרקט שידרוך עליו בישראל. שיא השפל היה אותו משחק בגליל, אותו הפועל הצליחה להפסיד ומיציץ' קלע בו 2 נקודות ב-19 דקות. כגודל הציפייה - גודל האכזבה. ואולי רק אולי, אנחנו מגזימים עם מיציץ'? אולי הוא פשוט חיכה למאני טיים? במחזור האחרון, בדרבי, הוא קלע 16 והוסיף 10 אסיסטים על הראש של מכבי, ועכשיו מתחיל הפלייאוף והקסם יחזור אליו. ואולי גם לא. למזלו של איטודיס, יש אחד, ים מדר, שמחכה. הפועל ירושלים: ג'ארד הארפר אני יודע, יש ביניכם כמה עכברי כדורסל שבטוחים שזה טריפל ג'יי כי הוא השיג כמה עצירות באיזה משחק נגד רמת גן. לא, אין מעייף כזה, אבל הפועל ירושלים תקום או תיפול רק על הארפר. 18 נקודות למשחק וכמעט 7 אסיסטים לקלוז'ר הכי טוב בישראל. עונה מוזרה עברה על ירושלים. היא הייתה טובה ואז רעה, והנה משבר עם יונתן אלון, ופתאום הוא מאמן עצום שמנצח באירופה את כולם ובארץ מכה שוק על ירך את החבורה של איטודיס. ופתאום ראיונות הזויים שלו ושל אדלסון, ומשבר עם הקהל, והדחה מאירופה וחזרה לארץ עם קבוצה אחרת ואי אפשר לנשום ממה שעבר עליה העונה. דבר אחד נשאר תמיד: ג'ארד הארפר תמיד היה ועד סוף העונה יהיה השחקן הכי חשוב שלה. אם ירושלים לא תקנה את מקומה ביורוליג לעונה הבאה, אני לא רואה אותו נשאר. אז לפחות שישאיר טעם טוב לאוהדים, אם נשאר להם בכלל עניין. בכל מקרה, הפועל ירושלים כמועדון צריכה את הארפר בשיאו בדיוק כמו שהיא צריכה בחזרה את האוהדים. לא יודע מה יותר, יודע רק שירושלים, לדעתי, היא עם ההבדל בין התקרה לרצפה הכי גדול. זה יכול להסתיים בהדחה לא קשורה ברבע, וזה יכול להסתיים עם צלחת. הארפר יהיה שם. בני הרצליה: יהוא אורלנד היזכרו: בני הרצליה של לפני המלחמה עם זרים כמו אונואקו, קרטר, סטיוארט ורכז בשם היידגר. תכירו: בני הרצליה של אחרי המלחמה עם…. וואלה לא יודע. לא מזלזל חס וחלילה באהוב ליבי ברנס, מאוד מחזיק מסקורר כמו פרנסיס והכישרון של בוקר, אני גם לא מתעלם מההתקדמות של לוגשי, אבל הקרדיט פה מגיע לאורלנד, שכבר שנה שניה עושה עבודה טובה תחת הניהול של אקוניס. אורלנד, ואני מדגיש שוב, מקבל אחרי המלחמה קבוצה שונה לחלוטין ומצליח להביא אותה למאזן 4-4 מרגע שהליגה חזרה, ולסיים במקום ה-4 עם יתרון ביתיות לקראת הפלייאוף. ולמרות השינויים, היא ממשיכה לשחק את אותו משחק מהיר שאפיין אותה גם לפני. ולמה הקרדיט פה מגיע ליהוא? כי לא היה לו את הצ'יף שישלוט בריבאונד ויוציא את הקבוצה למתפרצות, ואין לו את היידגר שהיה מעולה בלדחוף מהר את הכדור ולתקוף מוקדם. וזה בלי שהזכרתי את סטיוארט עם 20 נקודות בממוצע העונה. מאמן שהולך על דרך, מאמין בה ומצליח, גם עם כלים שונים, להביא אותה לידי ביטוי ובצורה טובה, ועל זה מגיע לו הקרדיט. לצערו יש מישהו דומה מאוד במקום אחד תחתיו שמחכה לו בסדרת הפלייאוף. המזל שלו? הרצליה הודיעה שאונואקו חוזר לפלייאוף והסדרה נגד חולון פתוחה לחלוטין. הפועל חולון: פרדראג קרוניץ' קרוניץ' מעולם לא עזב, וכך לפחות האגדה מספרת, ניהל פה אימונים לחמישה שחקנים תחת אש הטילים האיראנית. אם לפני המלחמה עוד לא הספקנו לתהות על קנקנו, כשהוא בעיקר נשאר עם שאריות הזרים של פרנקו, הודח מאירופה ודשדש בליגה, אחרי החזרה מהפגרה הסיפור כבר היה שונה לחלוטין. למרות פציעות וסגל קצר, קרוניץ' החליט להשית על הקבוצה קצב משחק רצחני ולחץ בלתי פוסק על הכדור. השילוב הזה גרם לחולון להתחבר, ואפילו לקהל הסגול לחזור ולהתאהב בה מחדש. משהו בקצב המהיר ובלחץ חסר הפשרות שמאפיין את סגנון המשחק שלו פשוט העיר את האוהדים ביציע. כמו רוב הקבוצות העונה, גם חולון חוותה עליות ומורדות. לקראת הישורת האחרונה, ואחרי שביתת הישראלים שגרמה לקהל להתעצבן עליהם ושהובילה בהמשך לסולחה, חולון מגיעה מוכנה. לדעתי היא תעבור את הרצליה, ועם המומנטום הזה והטירוף שמביא איתו קרוניץ', היא מסוגלת ללכת רחוק ואולי אפילו להגיע עד הגמר. קרוניץ' מסוגל להביא את חולון רחוק. צילום: אלן שיבר, באדיבות ליגת ווינר סל זה כנראה לא יקרה, אבל תמיד אפשר לקוות ולפנטז על היכל טוטו מפוצץ, צבוע כולו בסגול-צהוב, שמרעיד את האולם עם "הפועל חולון עולה עולה". הפועל העמק: ניב משגב השחקן הישראלי הכי טוב מחוץ לשלושת הגדולות וזאת אפילו לא תחרות. הוא מזמן כבר לא ילד ולא צעיר, אבל הוא לגמרי בגיל הנכון לעשות את הקפיצה ולפי השמועות זה כנראה יקרה. אבל משגב צריך לתת ריצה אחרונה טובה בקבוצה הזאת, כדי שיוכל ללכת בראש שקט למקומות טובים יותר. העמק, כמו שאר הקבוצות, נפגעה מהמלחמה, אבל, וזה אבל חשוב, השאירה את הזר (אדוארדס) הכי טוב וחשוב לה בתוספת כל הישראלים כמובן, והייתה אמורה לסיים את העונה חזק יותר. מדובר בקבוצה עם התקציב, לכאורה, הרביעי בליגה, והיא עדיין מסיימת אחרי חולון והרצליה. בשני המשחקים העונה עם ירושלים הניצחונות חולקו 1-1. ההבדל? בניצחון העמק משגב שיחק, בהפסד לא. 12 נקודות למשחק ו-6 אסיסטים לרכז הישראלי. מנהיגות, קור רוח ואומץ הם רק חלק מהתכונות שיש לו שאינן קשורות לכדורסל, ואם העמק רוצה להפתיע (לא בטוח שזה הפתעה) היא חייבת אותו ואת הקבוצה שלה בדיוק כמו לפני המלחמה: שומרת בהגנה ועל הכדור, ומשחקת התקפה שוטפת שהוא במרכזה. בלעדיו, יהיה להם קשה לנצח משחק אחד בסדרה נגד ירושלים. איתו, הם מסוכנים מאוד. מכבי ראשון לציון: די ג'יי ברנס בגדול, אין ספק שגיא קפלן הוא סיפור ענק כאן, אבל בא לי לציין שחקן מסוג אחר. לא לגמרי ברור בכלל אם די ג'יי ברנס באמת טוב בכדורסל. כאילו, אל תתבלבלו, מדובר בשחקן טוב, אבל במה בעצם? הוא קולע באחוזים רעים מהשלוש, לא אתלט, הוא לא ממש חזק, וקשה לו מול שחקנים פיזיים בעמדה מספר 4. אבל איכשהו, הוא מגרד ממוצעים יפים של 13 נקודות וכמעט 7 ריבאונדים למשחק. הסיפור שלו הוא הסיפור של ראשון לציון כולה: מגמגם, לא מבריק, אבל לגמרי עושה את העבודה. בתחילת השנה הקבוצה הזו הייתה שבורה לחלוטין, ובהחלט הגיע לה להיות בפלייאוף התחתון וומאבקי הירידה. אההה, סליחה, טעות שלי, היא בכלל במקום ה-7 ותתמודד מול הפועל תל אביב ברבע הגמר! מה?! מה קרה פה? בדיוק כמו מה שהיה אמור לקרות עם הקבוצה שלו, ברנס הוא מסוג הזרים שנחתכים באמצע העונה ואתה אפילו לא זוכר שהם דרכו אי פעם בישראל. אבל בדיוק כמו ראשון, הוא התעקש, לא ויתר, שיחק כדורסל אולי לא הכי אסתטי אבל סופר יעיל, והפך לדבק של החבורה הזו בדרך למקום השביעי. די ג'יי ברנס הוא שחקן מסוג שחקן של קהל, של קבוצה, של מאמן. הוא חשוב לחדר ההלבשה באותה המידה שחשוב שהוא יקלע איזו שלשה פעם בכמה זמן. אחלה די ג'יי ברנס. הפועל באר שבע: יואב ויטלם כרגיל וכמו כל הקבוצות גם באר שבע נפגעה במהלך המלחמה, והקבוצה שהייתה פה לפני היא לא הקבוצה ששיחקה כאן אחרי. באמצע השנה פוטר המאמן האייקוני שלה רמי הדר, ויניב רבינס לקח פיקוד. אלבי ואנג'ל, שני זרים מאוד איכותיים כבר לא פה, ואפילו גרשון עזב עוד לפני הפגרה. בתוך כל זה, באר שבע מסיימת שמינית. בתוך כל אי-היציבות הזו פרץ לחיינו יואב ויטלם. אחרי שבשנה שעברה מיעט לשחק וקלע 1.3 נקודות למשחק, השנה ויטלם לקח בקלות את פריצת העונה. 12 נקודות ו-5 אסיסטים למשחק לרכז בן ה-21. הוא חייב עדיין לשפר את קבלת ההחלטות שלו, אבל שיפור כזה מטאורי לא יכול שלא למשוך את תשומת הלב של הקבוצות היותר גדולות של הכדורסל. כשויטלם טוב, הסיכויים של באר שבע לנצח עולים, וכשהוא פחות, הם יורדים משמעותית. לא יודע איך להגדיר את העונה של באר שבע שסיימה במקום ה-8, והעובדה שאני לא יודע זו מחמאה גדולה לחבר'ה מהנגב שהגיע הזמן שיקפצו כמה מקומות למעלה. פריצת העונה שלי, יואב ויטלם, יכול להיות מדהים בסדרה מול מכבי, אבל ספציפית זה לא ממש יעזור. 2-0 מהיר ובאר שבע תתכונן לעונה הבאה. פריצת העונה קל, יואב ויטלם. צילום: באדיבות ליגת ווינר סל מכבי רמת גן: אדם אריאל לפני שלוש עונות, אריאל קלע 3.5 נקודות בלבד למשחק במדי הפועל תל אביב. מאז, בכל שנה ברמת גן הוא רק שדרג את הממוצעים שלו, והשנה הוא כבר רשם את עונת השיא בקריירה עם 14.3 נקודות למשחק ודיבור על חזרה להפועל ירושלים, המועדון שבו גדל, למי שאיכשהו הספיק לשכוח. רמת גן ואריאל מסיימים את העונה במקום ה-9. בגלל המלחמה אין השנה פליי אין, אז העונה שלהם תוגדר כלא בשר ולא חלב - פרווה. האמת היא שבתחילת השנה, כשאני נזכר במשחק ספציפי שלהם נגד נתניה, תפסתי את הראש מרמת הכדורסל הנמוכה וסימנתי אותם כמועמדים חזקים לרדת ליגה. אבל ככל שהעונה התקדמה רמת גן אספה מספיק ניצחונות, מה שאיפשר לנו להתמקד בשנה הנפלאה שעברה על אריאל. ממוצע הנקודות שלו הוא רק בונוס לכל מה שהוא הראה השנה על המגרש. קליעה וקור רוח במאני-טיים תמיד ידענו שיש לו, אבל השנה הוא שיפר משמעותית את הורדת הכדור לרצפה, סחט עבירות תוקף חופשי-חודשי והפגין קשיחות ומנהיגות. מעניין אם אחת הגדולות תאסוף אותו בקיץ. לטעמי הוא לגמרי שווה שם הזדמנות נוספת, ובשילוב עם העזיבה שכבר הוכרזה של שמוליק ברנר - נראה שהזמן שלו ברמת גן הגיע לסיומו. לא לשכוח לארוז כפכפים לים או לבריכה. עירוני קריית אתא: אלדד בנטוב הישג לא רע בכלל לקבוצה שמנוהלת על הקווים בידי מאמן שהוא, במקרה או לא, הבן של היו"ר. בנטוב הקפיד לאורך כל השנה ללכת על סגנון משחק אולטרה מהיר, כזה שמתבסס על התקפות מעבר קצרות ומלא זריקות לשלוש. אם בתחילת השנה הסגנון הזה עבד יפה וקריית אתא קיבלה המון מחמאות (כולל כאן אצלנו), בהמשך הדרך, גם בגלל פציעות, השיטה הזו כבר התחילה להתקע. מאז המחזור ה-9 ועד מחזור הסיום, אתא רשמה 3 ניצחונות בלבד. אז פלייאוף אמנם לא יהיה פה, אבל בזכות הניצחון על נס ציונה במחזור האחרון, ובעיקר בזכות הפתיחה המצוינת של העונה, החבר'ה של אתא יכולים ללכת לים בראש שקט וללא דאגות ירידה. האם זה נחשב להישג? אולי, קשה לדעת. מה שבטוח הוא שאחרי 2 עונות של בנטוב על הקווים, בשנה הבאה נוכל לקבל תשובה ברורה יותר ולהעריך - אם הוא נמצא כאן בזכות, או בחסד. לא בטוח. עירוני נס ציונה: כולם סלחו לי על העצלנות בבחירה, אבל האחריות לעונת הבלהות של המועדון הזה, שהשקיע השנה סכומי כסף אדירים - מוטלת על כל המערכת שנקראת עירוני נס ציונה. מהבעלים המסתורי, דרך שדרת הניהול והמאמן, ועד לאחרון השחקנים על הפרקט. שמות נוצצים לא שווים שום דבר אם המועדון לא מנוהל כמו שצריך, ובנס ציונה, הבלגן המקצועי חגג לאורך כל השנה. מאיר טפירו, שהתחיל בכלל כמנהל המקצועי, ירד לקווים; בהמשך הנחיתו לו עוזר מאמן עם עבר בעייתי מאוד כדי שיחליף אותו, ומן הסתם זה בדיוק מה שקרה. לאורך כל הזמן הזה ראינו רכבת הרים מטורפת של זרים יקרים מאוד שמסתובבים על המגרש לצד ישראלים מאכזבים, וקיבלנו קבוצה שהייתה פעם סימפטית, והיום עלולה למצוא את עצמה יורדת ליגה. מכיוון שיש לי היכרות קרובה עם הקבוצה, הדבר שהכי כואב לי בסיפור הזה הוא הריחוק שנוצר בין הקהילה למועדון. נכון, לא מדובר כאן על אלפי אוהדים שנוסעים לכל משחק חוץ, אבל היה לקבוצה שלד מוצק של כ-1,000 איש שהקבוצה הזו בדמם, ופתאום, גם זה נעלם. מבחינתי, אסור לנס ציונה לרדת ליגה (ואני גם לא חושב שזה יקרה בפועל). הגיע הזמן שהמערכת הזו תחזור לדברים שהביאו לה הצלחה בעבר: שלד ישראלי דומיננטי לצד יציבות בגזרת הזרים. אפשר וצריך לתרגם את הכסף הגדול שיש שם למשהו נכון ובריא יותר. אה כן, ואולם חדש אם אפשר, תודה. הפועל גליל עליון: רז אדם אין שום דבר שדומה לסיפור של רז אדם העונה בליגה. שחקן כדורסל נהדר, וקודם כל בן אדם, שהלך לעולמו מוקדם מדי בגיל 27 בגלל תאונת דרכים נוראית. איכשהו, גליל הצליחה לא להתפרק ואפילו לנצח את המשחק האחרון של העונה הסדירה. זה אמנם לא מבטיח לה הישארות, אבל אולי הטרגדיה הזו תלכד את הקבוצה ותיתן להם את הכוח במאבקי ההישרדות בליגה. ביקרתי פה לא מעט פעמים את הסגל שנבנה השנה בגליל. לא הבנתי איך הלכו על שלושה גארדים ישראלים שכל אחד מהם בנפרד הוא שחקן טוב (שחר עמיר אפילו טוב מאוד), אבל הציוות שלהם ביחד הרגיש כמו מתכון בטוח לירידת ליגה. רז ז"ל היה חלק מהשלישייה הזו, ועכשיו זה הזמן של יובל שניידרמן ושחר עמיר להראות כמה שאין לי מושג. אם הם יצליחו להישאר בליגה, זו תהיה הצלחה פנומנלית של גליל ושל המאמן עידן אבשלום. אם הם ירדו, זו תהיה במידה רבה הדייסה שהם בישלו לעצמם בקיץ ובכל העונה. רק שאל הצד המקצועי התווספה, לצערנו, טרגדיה ענקית, כואבת ועצובה. טרגדיה ענקית. צילום: מאור אלקסלסי, באדיבות ליגת ווינר סל אליצור נתניה: אלי רבי? לא טעיתם, יש פה סימן שאלה. לא בגלל שאלי רבי לא עושה עבודה טובה - בהתחשב בנסיבות שבהן הגיע ובסגל הקיים של נתניה, הוא בסדר גמור. סימן השאלה מסמל בעיקר את רמת העניין בפרויקט הזה, והשאלה האם בכלל יש שם שחקן שמסוגל להתבלט ברמה ששווה לכתוב עליו. אז בחרתי באלי רבי. המיזם של "שחקן אמיתי" כבר לא חלק מהסיפור כאן, אבל אולם חדש ומפואר דווקא יש ו... זהו, בערך. נתניה פשוט לא מצליחה לייצר עניין - לא אצלה בעיר, לא בקרב האוהדים, ובטח שלא אצלי. קבוצה חסרת זהות, שהתחילה עם כוונות טובות של פיתוח שחקנים ומצאה את עצמה פתאום בליגת העל. הם בנו סגל חלש, הזרים התחלפו בקצב של תחנת רכבת, ונתניה מגרדת שבעה ניצחונות שממקמים אותה במקום ה-13 בלבד. בשורה התחתונה? אני לא רואה אותם נשארים בליגה. מכבי רעננה: ג׳ו רגלנד במקום האחרון של הליגה, ושל הטור הזה, ניצבת לה מכבי רעננה. עם מאזן של 6 ניצחונות מול 20 הפסדים, הקבוצה הזו צריכה נס כדי להישאר בליגה. היא כמובן לא הצליחה לייצר אפילו פעם אחת העונה שני ניצחונות רצופים שיפתחו איזה מומנטום, ובכלל מדובר במועדון שוויתר על הישראלי הבכיר שלו ככה סתם, פתאום, באמצע העונה, ולראות משחקים באולם הביתי והריק שלה היה אירוע די מדכא. ועדיין, יש לה את ג'ו רגלנד, ואני רוצה לעשות לו כבוד. לרגלנד היו כמה משחקים גדולים העונה, והממוצעים שלו - מעל 13 נקודות ומעל 7 אסיסטים למשחק - בעיקר מעידים על מה שהיה יכול לקרות כאן לו רק היה לידו עוד שחקן אחד איכותי. תחשבו על הדיסוננס: רגלנד היה בשנה שעברה חלק משמעותי מהסגל של הפועל תל אביב שזכה ביורוקאפ, והשנה הוא יהיה חלק מהסגל של רעננה שיורד ליגה. רעננה, תחזור אחרי עונה רעה מאוד לליגה הלאומית. לי אישית בעיקר חבל על ג'ו. אולי הוא עוד ינפק איזה נס ברגע האחרון? כנראה שלא.

וואו, איזו עונה עברנו ביחד. הדיסקו יסגור בקרוב עונה ראשונה באוויר, ואחרי אינסוף ניתוחי משחקים, טורים, תחקירים ולילות לבנים של כדורסל - הגיע הזמן לעצור, לקחת פסק זמן קצר ולהתכונן לעונה הבאה. כדי שהעונה השנייה תהיה אפילו יותר חדה, מדויקת ומעמיקה, אנחנו צריכים את ה-DNA שלכם בפנים. בנינו שאלון קצר, ממוקד וסגור (מבטיחים שאין כאן שאלות פתוחות ומתישות, חוץ מאיזה "למה" קטן שחשוב לנו לשמוע). זה לוקח בדיוק 3 דקות, יעזור לנו להבין מה עבד לכם מעולה ואנחנו חייבים לשמר ומה שווה לשפר. אז יאללה, שמים שעון 24 ומתחילים.

6:42 לסיום הדרבי הזה, קרה משהו שלא קרה לפני. סל השדה ה-12 של ים מדר בדרבי הזה הגיע, לראשונה במשחק, ממצב שבו הוא מייצר מכדרור לעצמו. אחרי פיקנ'רול פשוט. מול השומר תמיר בלאט. מדר כידרר, לקח ימינה, הגיע למיקום נוח מצידו (כלומר, כל מיקום שבעולם היה נוח מבחינתו אתמול) ודפק הג'אמפר בפרצוף של הנמסיס שלו. של היריב שלו. כלומר, יריב בכל מקום שאיננו דו קרב ראש בראש. במשחק שלא באמת שינה משהו למישהו, סיפק ים מדר תצוגה היסטורית ובלתי נשכחת. שמפנה אותנו לדברים שלא קרו איתו בקבוצה הזאת העונה. שגורמת לנו לתהות איך יראו, ולו ברמת הישראלים, משחקי הדרבי בעונה הבאה. אל מול חמישיה נסיונית למדי בצד האדום ובהיעדרו של ג'ימי קלארק הצהוב, המאצ'אפ ההגנתי ההתחלתי שהסתדר לקטש היה זה שבו ריימן שומר על ים מדר. בגדול, אל מול שחקן שנמצא בתקופה ככה ככה, עם כל הכבוד ל 35% העונתיים שלו ל-3 נקודות עד הלום, אפשר בגדול לשים עליו את המכסח ולחשוב פתרונות אחד על אחד מול אחרים. הנחת העבודה ההגיונית הייתה שהשחקנים שמכדררים ומחליטים באדום הם אחרים ושמדר, עם כל הכבוד שיש, הוא ספוט אפ שוטר בינוני. ובכן, הבה נלכה לכרוניקת סלי השדה של מדר אתמול, כדי לראות עד כמה הדבר הזה עבד. סל השדה הראשון שלו אתמול מגיע אחרי שהכדור הולך פנימה למוטלי. ריימן נוטש את העמדה, בהתאם להחלטה מוקדמת, כדי לייצר שמירה כפולה בפנים על המוטלי. שמוסר החוצה למדר. לונדברג מגיע אליו בעצלתיים – וחוטף את הטריצה הראשונה. נמשיך עם השלשות? השלשה הבאה מגיעה אחרי עזרה של ריימן על הכדור, שמובילה למסירה של ג'ונס לפינה הקרובה. טריצה מספר 2. הלאה. המהלך הדי אחרון של המחצית הראשונה. השומר של מדר הוא דיברתולומיאו, שמציב עצמו מעל לקו המסירה. הפועל תל אביב מריצה פיקנ'רול ספרדי, שבסופו יוצא דיברתולומיאו בחמת זעם על מיציץ'. מי נשאר בפינה? מדר. מי מגיע אליו בחצי כוח? לונדברג. מי מאכיל בשלשת פינה? מדר. אוקיי. עכשיו יורדים לחדר ההלבשה במחצית. כדי לשמוע דברים, תיקונים והתאמות בחדר ההלבשה. כדי להגיע עם תובנות חדשות. תובנות חדשות, כן? מהלך ראשון של הרבע השלישי. דיברתולומיאו על ים מדר. הפועל תל אביב מריצה, שוב, את הפיקנ'רול הספרדי. דיברתולומיאו עוזר לרגע פנימה. מי נשאר לרגע פנוי? מדר. מסירה מיציץ' ושלשה מספר תזכירו לי אתם כמה. אח"כ מהלך שבו כולם נופלים ואז מיציץ' מוציא לשלשה. אח"כ מתפרצת עם מסירה של ג'ונס שמסתיימת בשלשה. נחזור לעזרות ולעונשים. עכשיו השומר של ים מדר הוא בייבי בלייקני, כלומר אפיאני. שבא לעזור בקטנה על ג'ונס. מי נשאר פנוי? מדר. איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים. טריצה. ועוד שלשה, אחרי עוד עזרה של אפיאני, על עוד מהלך ומסירה של ג'ונס. נו, ומקנחים עם שלשה מספר 9. המוסר הוא מיציץ'. העזרה היא שוב של דיברתולומיאו. הפנוי והמעניש הוא ים מדר. יא רבנן. אז מה היה לנו? 9 שלשות, מ-10 זריקות, שרובן הגיעו אחרי עזרות של השומר שלו על אחרים. מעבר לכך, תוסיפו עוד 5 לייאפים במתפרצות והתקפות מעבר, כולל אחת ספקטקולרית עם יורוסטפ על הפרצוף של לונדברג, דיברתולומיאו וסורקין ואחת שגרמה לסורקין להריח את הדשא. אה, וכמו שסיפרתי לכם בהתחלה, מהלך אחד של אחד על אחד. על אחד תמיר בלאט. ולמה אני מטריח אתכם עם הכרוניקה? כי אין כאן טעויות מוקדמות של טים קטש. ים מדר, גם ביום שלא היה כמותו בקריירה, לא היה המייצר הראשי ואפילו לא המשני בהתקפה הסטטית של הפועל תל אביב. על הטיקט הזה שיחקו אחרים, כלומר מיציץ' וג'ונס. הוא היה זה שמחכה בפינה או בווינג. הוא היה זה שסגר מתפרצות. ובכל פעם שהשומר שלו הלך "נכון" ממנו אלי הסטאנטים והעזרות על אחרים, ולא משנה אם לשומר הזה קוראים ריימן או דיברתולומיאו או אפיאני וכו, הוא והם שילמו בזמן, במזומן וכפול 3. אז נכון, אין כאן בהכרח טעויות מוקדמות. מצד שני, אין כאן גם התאמות וזיהוי נכון של הסיטואציה. אל מול מופע חסר תקדים של שחקן חסר תקדים, מכבי תל אביב קפאה. ים מדר הקפיא. הדרבי הזה היה אחד מהפחות מצופים שאני זוכר בעידן הנוכחי. למעט אוהדי צהובים שבנו על טרחה היסטורית, לאור הדברים שהקבוצה שלהם עושה במשחקים האחרונים מחד והדברים שהיריבה באדום ממש לא עושה במשחק האחרונים שלה מאידך, נראה היה שהרגש הדומיננטי המרכזי לקראת המשחק הזה היה אדישות. רגע, אדישות היא רגש? נראה היה שהמשחק הזה לא באמת מעניין מישהו. כולל ובמיוחד טים עופר ינאי. הנה השחקן הזה כן בא או לא בא או כן נפצע או לא באמת משנה. אם לא באמת משנה, אולי על רקע התמיכה המרגשת של הפועל תל אביב במאבקו של השחקן הישראלי, אי פעם כשדיברנו כאן על שביתות, היו אלו כמה ישראלים מצידה שבאו לשחק. מדר זה מובן מאליו. אליו תוסיפו את עוז בלייזר, אחד שברכב שלו אין הילוכים. הוא יודע הרי רק חמישי. ולמרות ששום דבר לא נכנס מבחוץ, 28 הדקות של בלייזר היו 28 דקות של 4 הגנתי שנוכחותו הורגשה במבחן העין ושקיבלה פרגון במבחן הססטיסטיקה, עם פלוס מינוס 17. אל תוך המיקס הזה צריכים להעמיס גם 13 דקות הגנתיות טובות של פלטין, שסייע הגנתית עם מהלכי דיניי על לוני ווקר, ברגעים שהם הווקר ממש רצה לזרוק, אבל כדי שזה יקרה הוא צריך את הכדור. 28 דקות של 4 הגנתי, עוז בלייזר. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל שלוש נקודות לסיום: הג'ימי – הרכב שבו לונדברג יושב על עמדה מספר 1 הוא כזה שכולנו מכירים מהעונה עצמה, לרבות דקות ספציפיות וחוזרות במסגרת היורוליג. לא נרמה ונגיד לרגע שהבעיות של מכבי תל אביב אתמול התמקדו בהתקפה שלה, אבל כן ראינו כמה קשיים בחמישיות שבהם המכדרר היחידי הוא הלונדברג. בהיעדרו של הג'ימי ובעוד משחק שבו בלאט רוצה הכל חוץ מקשר עין או קשר כלשהו לים מדר, הבריון הפרטי שלו, נותרה ההתקפה של מכבי תל אביב בלי אחד שיכוון. הרכזים באדום – בצד המנצח באדום, קיבלנו אחת מהתצוגות הגדולות של אותה העמדה. תגידו, כמה פעמים ראינו העונה משחקים של הפועל תל אביב שמסתיימים ביחס 30 אסיסטים אל מול 9 איבודים בלבד? זה לא קורה זה. זה כאן קרה אתמול בחסות מיציץ' (10 מול 3) וג'ונס (8 על איבוד אחד). אה, ומדר (5 אסיסטים מול איבוד יחיד). שליטה מוחלטת, בקצבים שונים, של שחקנים שהם די טובים בכדורסל, מסתבר. ועכשיו מה, מה עכשיו? מבחינת מכבי תל אביב, אם נתעלם לרגע מענייני האוהדים והשימון, לא קרה כאן יותר מדי. היריבה הרצינית הבאה שלה אמורה להגיע רק בגמר, כשהיא לבושה אדום, ועד אז יש קלארק ויש מסקנות. הגנה? סביר להניח שתחושת הדחיפות שהייתה חסרה אתמול תוכל להשלים ברגש את מה שחסר לקבוצה הזאת בהרגלים, בסגל וברצונות. מבחינת הפועל תל אביב, הסיפור מעט מורכב יותר. היא יודעת או אמורה לדעת שאי אפשר לבנות על ההתפוצצות הזאת מבחוץ כמדיניות. היא יודעת לפחות כדאי לה לדעת שעדיף, בשלב הזה, לא להסתכל אחורה ולנסות להבין איך ואת מי היא פספסה עד הלום. היא יודעת, וזה מה שחסר לה מהלך רגעים לא מעטים במהלך העונה הזאת, שכדורסל הוא משחק, לפעמים, שמשחקים בחיוך. שלא רק מתייצבים אליו כמו שכיר (יקר) שדופק נוכחות ומחכה כבר שיגמר. אתמול, לפחות אתמול, היא נהנתה מהעבודה שלה. עד כאן. שבת שלום. שיהיה לנו טוב.