תוצאות חיפוש

הזמן - 8 לספטמבר, 2010. המקום - איסטנבול. המאורע - רבע גמר אליפות העולם. בכדורסל. בצד אחד ספרד, אחרי רצף פסיכי כדלקמן: 2006 זהב מונדובאסקט, 2007 כסף יורובאסקט, 2008 כסף אולימפי, 2009 זהב יורובאסקט. להפסיד ברבע גמר? פחחחח, כמו שאומרים אצלנו בעדה. בצד השני סרביה. פראיירים הם לא, אבל סוג של זבי חוטם. מילוש תאודוסיץ' (בן 23) הוביל סגל שיותר ממחציתו בגילו או צעיר מכך. איך זה נגמר בסוף, לא כולם בהכרח יודעים, אז נזכיר. שש שנים לפני שגדול הצדיקים סטף קרי הביא לעולם את הבאנג-באנג שוט, הגאון מילוש עשה את... זה, במה שהצית דיון פילוסופי מודרני עם טוויסט – מה קדם למה, הביצים או הפאסון? אותה הפצצה והדחה מוקדמת של ספרד היו הסיפור הגדול, אבל העלילה המשנית היתה לא פחות מרתקת, והיא היתה על הספסל הספרדי. כאמור, ספרד של אותם שנים לא ידעה פחות מגמר. דור הזהב פרע שטרות. באותו קיץ פאו לקח חופש, ועדיין היה להם את אחיו וחורחה גרבחוסה כדי לסגור את עמדות הגבוהים. “הבעיה” של סרג'יו סקריולו היתה בקו האחורי. היו שם ריקי רוביו (אומנם בן 20 אבל... זה ילד זה?), חואן קרלוס נבארו, רודי פרננדס וסרג'יו יול. על פי חוקי הפורמט יש מקום רק לשלושה מהם על המגרש. פרובלמה. מילא פרובלמה... לחץ. הרבה לחץ. בעיקר סביב סקריולו שניסה לנווט בין 4 מדרהפאקרז, מהסוג שלא מסוגל לעכל ספסל בסיום משחק צמוד ומכריע. כל חילוף התקבל בשפת גוף שאי אפשר לטעות בה. כל שינוי בליין-אפ הגביר את הכאוס על הספסל. כל שחקן שיוצא נשאר לעמוד. הלחץ, העצבים, הזיעה, התסכול, הרצף. סיר לחץ זה סדנת ויפאסנה לעומת מה שהתרחש שם. עד שילד סרבי מזוקן פתר להם את הפרובלמה. באותן שנים היה אפשר לראות את "דילמת סקריולו" בהרבה מאד נבחרות אירופאיות. דילמה שלא היתה כמעט ב-2025. בטח לא לסקריולו, ולמעט מאד מאמנים אחרים. יורובאסקט 2025 שתם עלינו לטובה, קיבל לא מעט סופרלטיבים של הפתעות וסנסציות בתקשורת, בואכם צוויצר. בת'כלס, מעבר להפתעה אחת גדולה (פינלנד>סרביה כמובן), כל השאר היה בסה"כ אישוש של המגמה שראינו כבר ב-2022, ושיקוף של המצב הקיים. אלו לא הפתעות. בטח לא סנסציות. יש סדר חדש באירופה. נא לשנס ולהפנים. מערבה מכאן, מעבר לאוקיאנוס הגדול, קיים קונספט, שנטוע שורשית בתפיסת הכדורסל האמריקאית - הקבוצה עם השחקן הכי טוב היא זו שתנצח. פרצופך ויכולתך תלויים בפרנצ'ייז פלייר שלך. מה שקורה מסביב פחות רלוונטי. לא לא מבוסס, אבל גם לא בהכרח מדויק ומזוקק, כי יש גם תאוריה, שבדיוק כמו אלטמן הקטן זועקת – הפוך! כלומר, חוזקך בעומקך. קחו את הלייקרס של 2001 כדוגמת קיצון. תבחרו מבין שאקיל וקובי - אחד מהם היה השחקן השני הכי טוב, ויותר מכל דבר אחר זו האינדיקציה עד כמה הם היו טובים. את הכדורסל האירופאי של ימינו אנו אפשר לנתח דרך שילוב של שתי התאוריות. לפעמים כדי לקבל את האינדיקציה הכי טובה על הכדורסל פה צריך להסתכל על שם. פעם היה רק פרנצ'ייז פלייר אירופאי אחד בנבא, בחור העונה לשם דירק, וכשהוא הגיע לנבחרת הפער בינו לבין השחקן השני בסגל היה עצום, והשחקן השישי כבר היה ממשחק אחר (מה שלא מנע מהגרמנים להגיע למקומות מאד מרשימים כל כמה שנים). כל שאר הנבחרות המובילות היו עם שחקני נבא, טובים יותר או פחות, אבל לא ברמות הגבוהות ביותר (גם גאסול הבכור וטוני פארקר הענקיים לא היו פרנצ'ייז פלייר), ומסביבם לא מעט שחקני יורוליג מלא-מלא, כפי שאומרים אצלנו. היתה איכות והיתה בעיקר כמות, או כמו שקוראים לזה אצלנו בענף – עומק. היה הרבה מאד עומק. "דילמת סקריולו" היתה דוגמא אחת, אבל כדי להבין עד כמה המצב שונה כיום, תפסו שנורקל, ונצלול לנוסטלגיה. בשם הפרופורציות. בחור העונה לשם דירק. (תמונת AI) הטווח שנים הוא 2008-2012. הרשימות הבאות מראות מי היו זמינים, לפחות על הנייר, בטווח הגילאים 20-34. ליטא 2008 חצי גמר. שלוש דקות על השעון. צמוד. צמוד רצח. בת'כלס, למי מאיתנו לא היתה שאיפה להיות בגופו, צלמו ונשמתו של יונאס קזלאוסאס? רק שעכשיו הוא צריך לבחור חמישיה שתסגור את המשחק. בקו האחורי יש את שארונס יאסיקביצ'יוס, ראמונס שישקאוסקאס, ארווידאס מאציאוסקס ורימאס קאוקינאס. שניים מגדולי הדור האלו חייבים להיות על הספסל בסוף משחק. אמאל'ה! יקפוץ חכם-חמוד ויגיד ששישקא בכיף ישחק 3, וכנראה שהוא צודק, אבל אז נשארו רק שני מקומות על הפרקט, והנה החברים שידפקו ליונאס מבט של "חסר'ך, שאני לא על המגרשוס": לינאס קלייזה, דריוש סונגיילה, רוברטאס יבטוקאס, התאומים לברינוביץ' ואחד בשם פאוליוס יאנקונאס, שלפי החישובים נשאר לו להיות הסנטר הרביעי ביום בהיר. אה, היה להם בתאוריה גם איזה זידרונאס אילגאוסקס, שמעולם לא הגיע לנבחרת, והנה הפך חכם-חמוד לחוכמולוג מתוסכל. "אין בעיה! שים את קלייזה ב-3 ע''ח שישקא!" קודם כל, אותך לבודהה שסיפסלת את שישקא האלוהי, אבל עדיין יש חמישה שחקנים משובחים לשתי עמדות, בזמן שאי שם בקצה יושב לו איזה יונאס מצ'יוליס לוודא שהמגבות מסודרות. אז עכשיו אתם. תפסו חבר, שכל אחד יבחר חמישיה מסיימת, ותגלו עד כמה החברות שלכם באמת יכולה לשרוד פערים בתפיסות עולם. ספרד 2010 היה קשה עם ליטא, הא? רק חימום, כי הדוגמא מ-2010 לא מספרת את כל הסיפור. כאמור, פאו לא היה שם. בקיץ רגיל הוא תופס עמדה ליד אחיו ושולח פאר יצירה כגרבחוסה רק לחלום על לסיים משחקים. הילד סרג' איבקה רודף אחרי דקות, סלע היציבות פליפה רייאס זוכה לפתיתי שאריות, והחבר ויקטור קלאבר ינשק כל פירור שניות שנותר. ביקר לי, זה היה החלק הקל. הקליל. נותרו שלוש עמדות, ואתם מוזמנים לשבור את הראש, כי לרביעיה מהפתיח צריך להוסיף בסה''כ שני תותחים, שאתם מכירים כסרחיו רודריגס וחוסה קלדרון. שלפו חשבוניה, תוציאו בדידים, והיקום יקרוס לתוך עצמו, כי בדקות מכריעות של משחק צמוד שלושה מהחברים האלו לא יראו פרקט, לא יעזור אפילו בית דין (של איגוד הכדורסל). יוון 2010 אה, נו. קל אח שלי. יש הרבה סייז בגארדים, אז אפשר לסגור עם ואסיליס ספנוליס, דימיטריס דיאמנטידיס ותאו פאפאלוקאס. זה כולה משאיר על הספסל את הקדוש ניקוס זיסיס ושני ילדים בשם ניק קאלתס (יליד 1989) וקוסטס סלוקאס האגדי (1990). יש רק בעיה אחת. אם אתם הולכים עם שלושה גארדים, נותרו רק שתי עמדות בשביל: אנטוניס פוטסיס, סופו שחורציאנידיס, יאניס בורוסיס, יורגוס פרינטזיס וקוסטה קופוס, שנמצא דקות מלהיות סנטר פותח בנבא ובינתיים מחלטר כסנטר שלישי בנבחרת. אם יש לכם עוד אוויר בריאות, אז עמוק יותר בספסל תוכלו למצוא את סטראטוס פרפראוגלו, קוסטס קאימאקוגלו האגדה וקוסטס צרצריס, שיתכן ולא יסגרו משחק גם אחרי 5 הארכות. שני שחקני יורוליג לג'יט כיאן וויוקאס וקוסטס ואסילופולוס, צריכים לרדוף אחרי הפקק של הבקבוק מים כדי לגעת בפרקט, אם בכלל יעשו סגל, כי אנחנו ב-16 שמות. אפשר חמישיה מסיימת בבקשה? יו אונלי גט וואן שוט, לפני שהמפרום של אמא על הסוודר. סלובניה 2008 מנוחה קצרה. פה זה יותר פשוט. יחסית! יחסית. כולה תשעה שחקנים, כי במסגרת הקלות לפתיחת הדיסקו בנו אודריך, שהפסיק להגיע לנבחרת בשלב מסויים, לא נכנס לספירה. הרווחתם. ובכל זאת... תעשו את אבאל'ה גאה, ותבחרו נכון את הארבעה החברים שישבו. בקו האחורי יש את גוראן דרגיץ', יאקה לאקוביץ' וסאני בצ'ירוביץ'. בלי להתחכם עם הרכב שלושה גארדים בבקשה, כי עמדה 3 שייכת בטאבו לחבר בוקי נאכבר, אם לא בא לכם להתעופף עם מרקו מיליץ'. רוצים להביא באיפכא מסתברא וללכת סמול בול עם נאכבר ב-4? בכיף. רק פירגון. יצאתם פאר יצירה. רק שנשארו לכם עדיין מתיאש סמודיש, ארזם לורבק, פרימוז ברזץ ובחור בשם ראשו נסטרוביץ' על עמדה אחת. שוד וגם שבר. בקצה הספסל כל מיני סאמו אודריכים, אורוש סלוקארים, וסאשו אוזבולטים חמודים, שלא תגידו שהיה שם ריק. עכשיו תשימו את עצמכם על הקווים, שתי דקות אחרונות ברבע גמר מול ליטא המפלצתית, שיא הלחץ, ונראה אתכם בוחרים נכון. רגע, רגע, רגע, רגע, רגע, רגע. סיפסלתם את יאקה לאקה?!? טורקיה 2010 לטורקים אף פעם לא היו גארדים ברמה של שאר הסגל (למרות שאנדר ארסלן וקרם טונצ'רי היו חומד של שחקנים), בטח אחרי שאיבו קוטלואי פרש, אבל באבא, כמה סייז וכשרון היה להם בעמדות 3-4-5. כ''כ הרבה, שהחבר הידיאט טורקוגלו, על כל 208 הסנטימטרים שלו, סיים לא מעט משחקים ב-2, מה שהפך את הטורקים לנבחרת הכי גדולה וארוכה באירופה באותן שנים. Dev Adam כפי שנאמר. אחרי שפתרנו את הבעיה עם הבאדי של רג'יפ, נשארו 3 עמדות למלא, ובאמת שפרס ישראל, חולצה ותקליט למי שמצליח לפתור את זה: אמיר פרלדג'יץ', ארסן איליאסובה, ממט אוקור, מירסאד טורצ'אן, עומר אשיק וסמי ארדן. שלושה מהם מחממים את הספסל בסוף משחק, וחומד של שחקן יורוליג בשם קרם גונלום יראה פרקט רק אם אמא שלו תצליח לעשות פרצוף של עתמאן ולעמוד על הקווים. אולי. צרפת 2012 קחו את הרשימה הבאה. אם כולם בריאים ובאים יש פה 13 שמות. מילא חמישיה מסיימת, נראה את מי אתם מי אתם משאירים מחוץ לסגל. בקו האחורי יש את טוני פארקר, ניק באטום, רודריג בובוואה, מייקל ג'לאבל, ננדו דה קולו וילד בשם אוון פורנייה. לשתי עמדות הפנים יש את בוריס דיאו, ג'ואקים נואה, קווין סרפין, רוני טוריאף ויאן מהינמי, שיהיה סנטר רביעי בערך, והס מלהזכיר את מייקל פייטרוס, שהפסיק להגיע לנבחרת בשלב מסויים ואת הילד רודי גובר. עד כאן מפלצות העומק, אבל זה ממש לא נגמר שם. רוסיה של אותם שנים באה עם אנדריי קירילנקו, ויקטור חרייאפה, סרגיי מוניה, ג'יי.אר. הולדן/קלי מקרתי, טימופיי מוזגוב, סאשה קאון ואלכסיי שבד. סרביה, גם כן באופן יחסי, לא עמוקה ברמות על, ובכל זאת כמעט תמיד התמודדה על מדליה. ככה זה כשיש את מילוש, ננאד קרסטיץ', נמניה בייליצה, מילוש וויאניץ', מילנקו טפיץ’, נוביצה ווליצ'קוביץ' ועוד כמה חברים. איטליה לא כ-ז-ו עמוקה בסופו של יום, אבל מתחילה את המשחק עם דנילו גאלינרי, מרקו בלינלי, אנדראה ברנייני, מאסימו בולרי ודניאל האקט. ללואיג'י דטומה בקושי היה מקום ברוטציה בחלק מאותן שנים. קרואטיה גם לא היתה מפוצצת בעומק אף היא, אבל באה עם מרקו פופוביץ', רוקו לני אוקיץ', זוראן פלניניץ', גורדן גיריצ'ק, ילד בשם בויאן בוגדנוביץ', ניקולה וויצ'יץ' ואנטה טומיץ'. לעומת ימינו אנו, זה המון. הרבה המון. אלו היו 10 הנבחרות המובילות של אירופה באותה תקופה, ואליהם תוסיפו את גרמניה בעלת הדירק אבל חסרת העומק. אל תתפסו לקטנות. גם אם הן לא היו חמושות בכל השחקנים הנ''ל בכל קיץ (פציעות, מנוחה, וכו'), האופציה עדיין היתה שם, ובסופו של יום, בת'כלס, זה לא שינה. היה כ''כ הרבה עומק, שגם בהרכבים החסרים, אלו היו הנבחרות ששלטו ביבשת. קצת מספרים. ברבע גמר יש מקום לשמונה קבוצות. בין 2005 ל-2011 היו ארבעה טורנירים. אליבא דלוח הכפל זה 32 מקומות. אותן 11 תפסו 31 מהמושבים האלו, ורק בו מקאלב אחד הצליח להשתחל עם מקדוניה בימים שעוד לא היה לה צפון. להרחיב קצת? בין 2001 ל-2013 היו שבעה יורובאסקטים, ואותן 11 נבחרות איישו 52 מתוך 56 המקומות. השלוש סינדרלות הנוספות (כולל אנחנו ב-2003) חטפו בראש ברבע גמר והלכו הביתה. אף אחת לא עשתה את זה פעמיים. כלומר, פעם אם לא היית חלק מהחבורה הגדולה, האליפות שלך היתה או נס חד פעמי, או שאיפה לסיים אחרון במחוז 9-12. נסו למצוא דקות או אפילו מקום בסגל של ליטא, צרפת או יוון לליאור אליהו, שהיה השחקן השני/שלישי של ישראל באותן שנים, ומותק של שחקן יורוליג. אלו היו הפערים. זה כבר לא המצב. ב-2025 גם אם כולם באים, לא בהכרח יש עומק. בהן צדק. לכו לבדוק. הלכה הכמות. האם גם הלכה האיכות? תלוי איך מסתכלים על זה, כי היום יש הרבה יותר כוכבים גדולים. אם פעם היה פרנצ'יז פלייר אירופאי אחד בנבא, היום כבר יש כמה, וזה זולג לנבחרות. גם אם הכוכב של הנבחרת הוא לא הפנים של קבוצתו מעבר לים, ע''ע קריסטפס פורזינגיס, זה עדיין הרבה יותר מקלייזה, השחקן נבא הכי בכיר של ליטא בזמנו. לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת הסנופי, נציגי הכדורסל העברי והתנועה הדיסקואית, ביום סיום היורובאסקט 2025, ומכריזים בזאת על סדר אירופאי חדש. לא עוד 11 נבחרות עם פאסון, שנמצאות מעל לשאר. את הנבחרות הרלוונטיות של הכדורסל האירופאי באמצע העשור השלישי, למיליניום מספר שלוש, אפשר, כמו הרבה דברים טובים, לחלק לשלוש הקבצות. תעיפו מבט, ונרד לפרטים ביחד. הקבצה 1: יש כוכב, יש עומק סרביה, צרפת, גרמניה, טורקיה. הקבצה 2: יש כוכב, אין עומק יוון, סלובניה, לטביה, פינלנד, ליטא, ישראל. הקבצה 3: אין כוכב, יש סוג של עומק ספרד, איטליה, פולין, גאורגיה, בוסניה. חשוב להבהיר - בין הקבצה 1 ל-2 יש פערי איכות ורמות. זה לא המקרה בין 2 ו-3, שם ההבדל הוא בסגנון הסגל. ב-2022 פולין הדיחה את סלובניה ברבע גמר. גאורגיה או פינלנד? זה היה יכול ללכת לכל כיוון. חשוב לחדד - חלק לא קטן מהנבחרות בנויות סביב שחקן אחד שבאופן ברור נמצא כמה רמות מעל השאר. לא שאין הסכמה עם ההוא שיטען בתגובות שיאנוליס לרנצאקיס אחלה שחקן (צודק!), אבל פעם עלה מהספסל ספנוליס. ההבדל לא קטן, ועדיין יחי. האשמה אינה על הפורזינגיסים, פשוט אצל הרוב העומק נעלם. רגע רגע. לא נעלם לגמרי. עדיין יש את סרביה, צרפת (בהרכב מלא) ובאופן משעשע גרמניה, שהפכה לנבחרת העמוקה מכולן (אלופת עולם בלי אייזאה הרטנשטיין ומקסי קלבר, אלופת אירופה גם בלי מו וואגנר). לכולם יש כוכב וברוך השם יש עומק, אבל הן היוצאות מן הכלל. טורקיה נמצאת בין ההקבצה הראשונה לשניה - כוכב בהחלט יש, אבל גם פער לא קטן מהמשך הסגל. מצד שני הצליחו בשנים האחרונות להוסיף מספיק עומק כך ששני שחקני יורוליג לגיטימים כעומר יורטסבן וסרטץ' סנלי שיחקו בערך חמש דקות למשחק בנבחרת שלקחה כסף. היא לא באותן רמות עומקים של האחרות אבל יותר קרובה אליהן מאשר להקבצה הבאה. הקבצה 2 הומוגנית. למרות שיש פערי עומק ברורים בין יוון וסלובניה או ליטא ולטביה בגדול זה אותו קונספט. ברור לחלוטין מי הכוכב, הפער בינו לבין השחקן השני הכי טוב הוא משמעותי בהחלט והספסל, או אפילו קצה החמישיה, במצב שונה לחלוטין מהקבצה 1. "דילמת סקריולו" לא תהיה כאן. מה גם שעד כה, אף נבחרת שבנויה סביב שחקן אחד ענק לא עשתה גמר. מכיוון שיש הרבה נבחרות שבנויות כמו גרמניה של דירק, זה זמן טוב להסתכל על מה עשתה אותה גרמניה. אם חשקה נפשכם ביציבות, יתכן שלא זו הדרך, ומכאן שסביר כי כל אליפות אנחנו צפויים לראות נבחרת אחרת כזו נוסקת. הפינים חמודים ברמות על, אבל להמר שגם עוד 4 שנים הם ישחקו על מדליה? עוד חזון. היוצאת דופן היא ליטא, שהוכיחה ב-2025 שהיא יכולה להיות תחרותית גם בלי הכוכב שלה, אבל ברור שיש לזה תקרה מסויימת, מה גם שיונאס וולנצ'יונס שליט''א כבר בן 33. עוד 4 שנים... תחשבו לבד. מצד שני אם מטאס בוזליס יתברר ככוכב יורובאסקט וגם יחליט להופיע, יש פה אפסייד או אפילו שדרוג הקבצה. הקבצה 3 מורכבת מקבוצות שיש להן שחקן נבא שאינו כוכב יורובאסקט (סנטי אלדמה, סימונה פונטקיו, גוגה ביטדזה, יוסוף נורקיץ'), עומק סביר ל-2025 ומסורת של כדורסל, אבל הסיפור של ספרד אומר הכל. למרות הזהב של 2022, הפער בין אז והיום מתבטא בהשוואה בין האחים גאסול – מפלצות על - לאחים הרננגומס - שחקנים טובים בפני עצמם אבל כמאמר וונילה אייס... איץ נאט דה סיים. זוכרים את שלושת הגארדים שהייתם צריכים להשאיר על הספסל הספרדי פעם? בין 5 השחקנים שהובילו את ספרד בדקות ב-2025 תמצאו את ג'ואל פארה (חמווווד), דריו בריסואלה (#קרועליו) וצ'אבי לופס-ארוסטגוי (נשמה של אמא). כולם אחלה, אבל פלנטה אחרת. פולין סוג של יוצאת דופן, אבל כבר יורובאסקט שני ברציפות לפחות ברבע גמר. למרות כדורסל לא רע בכלל (בזכות מאמן שבקרוב יגיע ליורוליג) היה שם גם הרבה מזל, שזה חשוב לא פחות. ב-2022 הצטלבה לשמינית גמר עם אוקראינה, שאיכשהו סיימה שנייה בבית המוקדם, וב-2025 הצטלבה עם בוסניה-הרצוגובינה שגם כן לא בדיוק אריה שואג ובלתי עביר. האם זה ישרוד גם הלאה? בתנאי שהחברים מהנבא יגיעו. סוג של יוצאת דופן, נבחרת פולין. צילום: FIBA.BASKETBALL איך כל זה מסביר את "ההפתעות"? שתו כוס מים, קחו אוויר ותרשמו. אם פעם היו 11 ענקיות, היום, כאמור, יש רק 4 וכטבעו של יורובאסקט לא תמיד כולם מגיעים בהרכבים הכי חזקים. צרפת יצאה מהחבורה הזו השנה (ההפסדים שלה היו טבעיים לחלוטין, ממש לא סנסציות, בהתחשב בסגל וצעירותו). פעם אחרת כוכב אחר נח או מתאושש מפציעה, אחת הענקיות פתאום מפשלת, והכל נפתח – יש "מקום פנוי" בחצי גמר. פתאום הרבה מאד נבחרות יכולות לשחק על מדליה. זה פועל יוצא של שני דברים – הדרך והקבצה 2. הדרך למשחק על מדליה הרבה פחות סבוכה. פעם אם אנדרדוגית הצליחה להפתיע נבחרת ענק, ולהשתחל אל הרבע גמר, היא מיד פגשה נבחרת גדולה אחרת שהחזירה אותה לפרופורציות. הדחת בנס את סרביה, ופגשת את יוון הענקית - בלה צ'או. היום עברת את סרביה, וברבע גמר מחכה לך גאורגיה או צרפת עם סגל ב' - פתיר. נפלת על הצד הנכון של הבראקטס ופגשת ברבע גמר את ליטא החבולה והחסרה או נבחרת שתלויה בכוכב אחד וקרסולו. בנוסף, כשיש כ''כ הרבה קבוצות שבנויות סביב שחקן אחד, הכל הרבה יותר רעוע. אם פעם היה לך במקרה את המאצ' אפ המושלם מול שישקאוסקס, או שהוא נכנס לבעיית עבירות, סתם לא פוגע או נקע את הקרסול (חמסה-חמסה), לליטא עדיין היה את כל הג'מעה, וסביר שהם לא היו בהכרח מרגישים את זה. עכשיו תדמיינו משחק של יוון, פינלנד או סלובניה כשהשחקן הכי טוב שלהן לא בשיאו. זה שביר. מתפורר בקלות. אלו לא הפתעות, ולא סנסציות. פולין (חצי ב-22, רבע ב-25) ופינלנד (רבע ב-22, חצי ב-25) הן המראה. אם הן יכולות אז גם הרבה אחרות. זו המציאות של היום והשנים הקרובות בכדורסל האירופאי. מכיוון שלא צפויים שינויים טקטונים בקרוב, ב-2029 יהיו כמעט 15 נבחרות עם סגל מספיק טוב כדי לשחק על מדליה. תתחילו להתרגל. איפה הנבחרת שלנו בכל זה? ידוסקס פה עוד כמה ימים.

במהלך האחרון של המשחק בין הפועל ירושלים ומכבי ראשון במסגרת המחזור הראשון של גביע ווינר, זרק וקלע די.ג’יי ברנס שלשה משלושת רבעי מגרש. ההפרש באותו רגע היה שש לירושלים, למי באמת היה אכפת מהכדור הזה חוץ מכמה מהמרים שישבו על הליין? ואז הגיע ההילוך החוזר. ג׳יי ג׳יי קפלן מרים את האצבע ומלווה במבט את הכדור עד שהוא נכנס. סטייל לארי בירד, כאילו מדובר במשחק אולסטאר ולא בסיום של הפסד בגביע ווינר. אז נשאל שאלה: האם גביע ווינר באמת משנה לקבוצות? התשובה פשוטה: תלוי למי. בואו נסתכל במאקרו, הקבוצות. תיראו מופתעים אבל דווקא הקבוצות עם התקציבים, הקהל והציפיות הן אלה שזה משנה להן. יש אפילו אחת שזה משנה לה מאוד. להפועל תל אביב זה חשוב במיוחד. נכון, בסיס האם הוא בכלל בסופיה הרחוקה, אבל הלייקים והתגובות מגיעים מהארץ. יש כאן רצון ברור להראות שכבר בשלב הזה של העונה לא צריך תהליך. תביא כמה שיותר שחקנים מכל הבא ליד ותספק הצלחת אינסטנט. הפועל ירושלים היא עוד קבוצה שאכפת לה מאוד, קודם כל בגלל חוסר הסיפוק מהסיום של העונה שעברה. עוד סיבה לכך היא שהאוהדים מהבירה קוראים בעדינות אירופאית מנומסת: "אדלסון אתה מאוד מאוד מאוד עשיר, שלוף את הארנק כבר יא קמצן". במילים אחרות, יש אינטרס ברור לבעלים ולהנהלה להראות שתהליך יביא הצלחות ולאו דווקא סגל מנופח ונוצץ של 20 שחקנים כמו של התל אביבים מסופיה. הפועל חולון גם כן נכנסת לקטגוריה הזאת, כי לאוהדים שלה לא משנה אם זה גביע ווינר או גביע המדינה, מבחינתם יש רק 🎵 הפועל חולון עולה עולה 🎵. טוב נו, משחקים שם מקריי, מנפורד ועוד. הם שחקני כדורסל טובים. שחקני כדורסל טובים מייצרים ציפיות. על מכבי תל אביב שמצטרפת ברבע הגמר כמעט מיותר להרחיב. אנסח בקצרה: למרות הסגל המרשים של הפועל תל אביב ולמרות שעל הנייר לירושלים יש כסף גדול יותר מאחוריהם, מכבי תל אביב היא עדיין הקבוצה לנצח. למה? ככה. וזה מספיק כדי שהמפעל הזה, כשאני מזכיר, בסוף הוא טורניר הכנה, יהיה חשוב לה. אוקי מה לגבי הקבוצות שתוצאות הגביע הזה פחות משנות להן? תראו מופתעים #2: כל השאר. טוב, זאת כמובן הקצנה. יש הבדל ברור בין הרצליה והפועל העמק (אני אומר את זה נכון?) לבין אליצור נתניה שאתמול עוד שיחקה בלאומית, אבל באופן כללי לא יהיו לחשושים בבאר שבע אם יעופו ברבע הגמר, אקוניס לא מחמם את אלישי כדיר להחליף את אורלנד אחרי שהרצליה לא העפילה משלב הבתים. כן זה פשטני, אבל זה נכון, בשאר הליגה המטרה היא בעיקר להריץ את השחקנים ולבחון את הזרים. אגב זרים, אל תקשרו לכולם כי חלק מהזרים שמייצגים את הקבוצות האלה אפילו לא יספרו למכסת הזרים כי הם יחתכו לפני שהעונה תתחיל. כל תוצאה חוץ מהתבזות מוחלטת היא סבבה. הצלחה? בונוס. טוב, התקשקשנו על איך הקבוצות באופן כללי מסתכלות על המפעל הזה אבל איך זה מתורגם לכדורסל? בואו נתמקד בשני משחקים משלב הבתים: הפועל ירושלים נגד מכבי רמת גן, והפועל תל אביב נגד נס ציונה. רמת גן הגיעה למשחק עם שלושה זרים בלבד, ואת עמדות ה״גבוה״ איישו ז'ורדאן ניקוליס (מעניין מאוד) ויונתן אטיאס הצעיר. כשאומרים על שחקן שהוא צעיר מתכוונים שהוא בשנות העשרה, אטיאס כבר בן 24. בישראל זה עדיין נחשב צעיר, אז נזרום. נס ציונה הופיעה גם היא בסגל חסר, עם שלושה זרים בלבד ובלי סנטר לגיטימי אחד. יסלח לי עתיר טלמור, שלמרות השם העוצמתי עדיין רחוק מלהתמודד עם שחקני יורליג. אז מה עושים כשאין גבוהים ואין סגל רחב? רמת גן פתחה עם הפורוורד ניקוליס בעמדה מספר 5. נס ציונה הלכה אפילו רחוק יותר, כשהציבה את לוטן אמסלם בעמדה שבימים עברו אוישה על ידי שחקנים 2.10 לגובה, או לפחות לרוחב. כן חשבתי על אבא שלו. גם אתה וגם את. שתי הקבוצות ניסו לפצות בהגנה, שמרו אזורית. אבל מכיוון שמדובר בפתיחת עונה, שתי הקבוצות שומרות רע אזורית. רמת גן ונס ציונה ניסו להפתיע או לפחות לתרגל אזורית נגד ירושלים והפועל תל אביב בהתאמה. לשתיהן זה לא ממש הצליח. ים מדר נתקל באזורית. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל המטרה בהתקפה נגד אזורית היא, באופן כללי, להוציא את השחקנים מהאזור שלהם. הפועל תל אביב וירושלים פעלו באותה שיטה: תנועה ראשונית שלא משנה הרבה, ואז פיק אנד רול מהצד. המטרה – להזיז שומר או שניים מהמיקום שלהם. שתי הקבוצות עשו זאת בהצלחה, וכתוצאה מכך קיבלו מבטים חופשיים מהשלוש או אילצו את השומר האמצעי לנוע לאזורים לא נוחים מבחינתו והשאירו את הצבע או אזור ההיי פוסט לכל המוצא הישר. והיו מוצאים ישרים. בהפועל תל אביב, מוטלי בדיוק ברענון נהיגה אז הבמה נשארה בשביל דן אטורו המעולה שלא התקשה מול הכלום ושום דבר שנס ציונה העמידה שם. 8/10 מהשדה בלי לכבס את החולצה. ירושלים הפעילה ממש בקלילות את ג׳סטין סמית' וספיקצב. סמית' ממש חגג עם 12/17מהשדה ללא מתנגד. ירושלים ניצחה ב-32 הפרש והתל אביבים רק ב-53. זה לא קרה רק בגלל תחושת הדחיפות של הקבוצות החזקות יותר, מזכיר לכם שבחלק הראשון כשעוד הייתם מופתעים ירושלים והפועל תל אביב היו בקבוצות שתוצאות המפעל חשובות להן, רמת גן ונס ציונה, פחות. הסיבה העיקרית להפרשים: ירושלים והפועל תל אביב פשוט קבוצות טובות יותר, עם שחקנים איכותיים יותר, סגל רחב יותר וגודל. הופתעתם נכון? האמור לעיל אינו מהווה המלצת השקעה או המלצה, הכל, אבל הכל הוא אמת לשעתה. אם אתם אוהדי הפועל תל אביב או קרית אתא, אם אתם מעודדים את הגמלים מבאר שבע או החקלאים מהעמק, הליגה עוד לא התחילה והמפעל הזה לא מעיד בהכרח על המשך העונה. אם הגעתם עד לפה, טפחו לעצמכם על השכם הוירטואלית, כנראה שאתם באמת אוהבים כדורסל או שפשוט נתקעתם בלי משהו טוב יותר לעשות. השנה אמשיך לכתוב כאן על נושאים, תופעות ושחקנים מליגת העל, לפעמים שאקבל את הקריאה, אפציע בטורי יורוליג ויורוקאפ. מאחל לכל אנשי הכדורסל באשר הם שנה טובה ומוצלחת.

בכדורסל האירופי מתקיימת מתחת לפני השטח מלחמת סגנונות שקטה. טקטיקה חדשה קוראת תגר על אסכולת האימון שעליה התבסס הענף במשך שנים ארוכות, או ליתר דיוק - אסכולת השליטה. נביאי הסגנון החדש יהיו בעונה הבאה ב-NBA, לא במקרה. מדובר במאמנים הקודמים של פריז בסקטבול, תומאס איסאלו (המאמן הראשי של ממפיס) וטיאגו ספליטר (עוזר מאמן פורטלנד). בא לכם לשמוע את אודי מקריא את הטור? הפיני שיחק בפרויקט הנודד שלו, בבון ובבירת צרפת, כדורסל מהיר מאוד, ובעיקר מינימליסטי - מעט תרגילים, פשוטים למדי, בעיקר פיק אנד רול כשהשחקנים האחרים מוכנים לקבלת הכדור, לזרוק או לתקוף off the catch, כלומר להחליט בחצי שניה. אחרי שהפיני זכה ביורוקאפ ונדד ל-NBA, המשיך יורשו הברזילאי באותו סגנון בדיוק. כמובן שהמרכיב הכי חשוב כאן הוא לא המאמן, אלא חומר השחקנים. עם רכז חד פעמי כטי ג'יי שורטס אפשר לרוץ. מהר. אבל גם קבוצות נטולות שורטס שיחקו כדורסל מינימליסטי - ארגין עתמאן לקח שני תארי יורוליג עם מעט תרגילים יחסית והרבה חדירות והוצאות כדור (ויאמן את שורטס העונה. נעקוב בעניין); גורדי הרברט מבאיירן זכה בסגנון דומה עם גרמניה באליפות העולם ואלכס מומברו לא שינה הרבה ולקח יורובסקט מבית החולים. מנגד, במצדה הספורטיבית מתבצרים חסידי השליטה בכל פוזשן, אנשי דיקטטורת הכדורסל, שעדיין מהווים רוב. מוביל אותם כיום דווקא שחקן יצירתי וקצת פרוע בדימוס, שרונאס יאסיקביצ'וס, שלקח יורוליג בעונה שעברה בפנרבחצ'ה עם ספר תרגילים ארוך מאוד ושפת גוף שרוצה לשלוט בכל שניה. קשה לוותר על השליטה שהייתה מנת חלקו של המאמן האירופי עשרות שנים, אפילו אם מדובר באשליה. בסוף, השחקנים מכריעים את המשחק. לכאורה, דימיטריס איטודיס היה אמור להיות בצד תאב השליטה. תלמידו של ז'ליקו אוברדוביץ' כמו אומר "אני דיקטטור" גם כשהוא שותק: שפת הגוף הפיקודית, הזעף התמידי והניסיונות לשלוט בתקשורת, באוהדים, בשופטים. אלא שבאופן מפתיע, מאמן הפועל תל אביב משתייך לאגף המינימליסטי-הרפתקני. רמז לכך קיבלנו כבר בימיו בצסק"א מוסקבה, כשנתן המון חופש למילוש תאודוסיץ' (אפשר אחרת?) וננדו דה קולו ובגביע השני התבסס על בידודים חסרי בושה לוויל קלייבורן בגרסתו הצעירה. אין לי ספק שבמקרה של איטודיס לא מדובר בבחירה אסתטית או בניסיון לגרום לקהל ליהנות מכדורסל מהיר וכיפי - הוא פשוט הבין שהמינימליזם מגדיל את סיכוייו לנצח. איטודיס יחד עם קולין מלקולם. צילום: מאור אלקסלסי, באדיבות ליגת ווינר סל בעונה שעברה הוא זכה ביורוקאפ גם מפני ששיחזור את הבידודים לקלייבורן כששם את הכדור בידיים של אנטוניו בלייקני והורה לו: תנסה לקלוע, כן? בסדרת הגמר ביורוקאפ נגד גראן קנאריה ייצרו התרגילים הקצרצרים של איטודיס כדורסל כיפי, הכדור זז והיה - איך אומרים כאן? - הכלב המצוייר ההוא עם הדיסקו. לאיטודיס אין כל התנגדות לשחק במשחק דקות ארוכות את אותו תרגיל פיק אנד רול פשוט שמייצר קריאת מצבים ותגובה בהתאם של כל החמישיה, תגובה שעקרונותיה מוכתבים באימונים אבל לא בזמן אמת מהספסל. מהמעט שראינו מהפועל תל אביב של העונה, גרסת המינימליזם כאן כדי להישאר, ואולי אפילו תוגברה. להפועל שחקן אחד מפריז ההיא של איסאלו וספליטר, קולין מלקולם, אבל ה-DNA בהחלט דומה. אין כוונה לעשות באופן קבוע סל ב-7 שניות או פחות, לפי מודל פיניקס סאנס של מייק דאנתוני, אבל בהחלט כן ב-12 שניות או פחות. להפועל יש המון כלים יצירתיים - מדר, בריאנט, בלייקני, ג'ונס, אניס, יפתח זיו (סתם, בדקתי אם שרדתם עד כאן) ואין לו כל כוונה להגביל אותם. יש לה גם יותר כלים להפעיל אגרסיביות הגנתית מהעונה שעברה וכתוצאה מכך לרוץ, בעיקר כתוצאה מהנוכחות של דניאל אוטורו, האתלטי יותר והאגרסיבי יותר מג'ונתן מוטלי, וגם של מלקולם, כלב תקיפה שלא נח על הפרקט. ובעיקר, לאיטודיס יש את מיציץ'. כשארגין עתמאן לקח את צמד התארים המינימליסטי שלו, הוא התבסס בעיקר על קבלת ההחלטות של לארקין ומיציץ' בפיק אנד רול ולא על הרבה יותר מזה. חשוב להבהיר: הסגל של הפועל תל אביב אולי חסר תקדים בעומקו ובתקציבו במושגים ישראלים, והיא אמורה להיות טובה יותר ממכבי תל אביב, לראשונה מאז שנות השישים, אבל כל זה לא ישנה דבר אם הפועל לא תסיים את העונה בין שש הראשונות ותעפיל אוטומטית לרבע גמר היורוליג. במילים אחרות, הפועל כאן כדי להבטיח עוד עונה במפעל. בלי מיציץ', הסגל העמוק שלה, שגדוש בפליטי יורוקאפ ובשחקני משנה ביורוליג - כולל אוטורו ובריאנט - שווה מקומות 10-14 במפעל. מיציץ', עם חוזה העתק שלו והרזומה המנצח אמור להפוך אותה לקבוצה משולי הצמרת (שתהיה שמורה העונה, ככל הנראה, לשתי האתונאיות). האם הוא מסוגל? האם הוא כשיר? בעונה האחרונה ב-NBA ובעיקר ביורובסקט המטריד במדי סרביה לא קיבלנו תשובות חד משמעיות. אז בסוף, עם כל השיטות, השאלה שתכריע את העונה של הפועל היא אם מיציץ' בכלל טוב. ויש עוד שאלה, שכמעט שכחנו: איטודיס, הוא עדיין טוב? כן, הוא לקח פעמיים ביורוליג עם צסק"א, עם כישרונות על; והוא לקח את היורוקאפ בעונה שעברה, למרות הדומיננטיות של ולנסיה. מרשים, בהחלט. מנגד, היו גם העונה וחצי האומללה בפנרבחצ'ה, הכישלון בליגה ובגביע ולא מעט משחקים שנוהלו באופן, איך נאמר, מוזר, עם חילופים תמוהים ורוטציות מוזרות. וגם כמעט התמוטטות עצבים אחת במסיבת עיתונאים. למזלנו, לא נצטרך להיות במתח לאורך זמן: עם משחק אחד בלבד שאפשר לסווג כקל יחסית בשמונת מחזורי היורוליג הראשונים (פריז בחוץ), דרבי יורוליג היסטורי במחזור השלישי וניסוי חסר תקדים בתחום השילוב בין תעופה וניהול סגל של קבוצת כדורגל בענף אחר, נקבל תשובה לשתי השאלות ממש בקרוב. וזהו, דיברנו רק על כדורסל. למה, עוד משהו קורה בהפועל?

ככל שחולפות ועוברות השנים, כך אני יותר ויותר מאבד אמון במאמן. במידת ההשפעה שלו. מאמנים גדולים מוצאים עצמם מתבזים לרוב. לפרטים, נא לפנות לאיש עם לחיים אדומות ממש ושיניים לבנות עוד יותר שנוטה לצעוק פיצ'קו ממקום מושבו בבלגרד. מאמנים חסרי חשיבות מגיעים לפעמים להישגים אדירים. כמו ההוא שהיה על הקווים של נבחרת גרמניה ביורובסקט. כן, הבוסני ההוא שאף אחד לא מכיר.   העונה הקרובה של הגדולות שלנו תרשום עוד פרק, לפחות אצלי, בשאלת החשיבות של המאמן. מכבי תל אביב אוחזת באחד מגדולי המבינים שיש. מעטים בעולם, אם בכלל, מבינים כדורסל כמו עודד קטש. אני לא מגזים. שבלעדיו, לכו תדעו איפה המועדון הצהוב המתדרדר היה מוצא עצמו בימים אלו. מצד שני, כשהוא צועד אל תוך העשור השישי של חייו, קשה להצביע על איזשהו הישג ששם אותו על הפודיום של מאמני היורוליג. או אפילו משהו קרוב. בכלל לא בטוח שמכבי תל אביב בכלל והסגל המסוים הזה בפרט יכולים לסייע לו להתקרב לשם, אבל היי – משהו צריך לקרות. האם נראה אבולוציה כלשהי במונח המאוס ביותר במחוזותינו, קרי הכדורסל של קטש? האם אפשר לייצר משהו שיוסיף עוד נדבך לדברים האוטומטיים שהוא יודע להפיק? פרטים בקרוב.     דמיטריס איטודיס הוא הרבה דברים. הוא אלוף יורוליג. הוא אלוף ביחסי ציבור. הוא אלוף בלהביא את עופר ינאי למלא אחר כל שיבקש. אין ולא היה פרויקט יותר מגלומני, בטח באופן יחסי למדרג של הפועל תל אביב באירופה, מאשר סגל 234234 השחקנים שילבשו השנה אדום. אם ילבשו. בדקתי באתר הרשמי של המועדון כדי להיות בטוח, לפני שכתבתי את המשפט הבא, אבל נכון לעכשיו מונה הסגל הבכיר של הקבוצה 20 שחקן. שזה פאקינג לא הגיוני בעליל. ולכולם, נראה לי, דירות בסופיה. ועזבו רגע שטויות. איטודיס קיבל כאן שיק פתוח לעשות מה בראש שלו. מיציץ' ב-6 מיליון? למה לא. שלושה-ארבעה רכזים שיכולים להיות ראשונים? נשמע הגיוני. טאי אודיאסה עושה נעים בחדר ההלבשה? יאללה, להביא. אבל כל זה לא מעניין. גם רמת הכדורסל שולית במקרה הטוב. אין השנה תירוצים לדמיטריס איטודיס. אליפות בארץ ופלייאוף ביורוליג. כל דבר פחות מזה = אי הצלחה. שתוביל ודאי להגדלת התקציב בעונה שאחרי. ובינתיים, עד שזה קורה, מעניין אם הוא כבר זוכר את השמות של כולם.     ויונצ'וק, המכונה יונתן אלון. שבפניו עומדים שני אתגרים משמעותיים. הראשון והפחות חשוב, לשדרג עצמו כמאמן כדורסל. לא כדורסל של שליטה. לא DNA הגנתי. לא בירבורים של מלהגים. עם הגעתם של קאשיוס ווינסטון ואנתוני לאמב, הפועל ירושלים היא קבוצת התקפה מוכשרת. בהתקפה. בלקלוע נקודות. לפעמים תפקידו של מאמן הוא לא להפריע. תמיד תפקידו של מאמן הוא למקסם את היכולות הקיימות של השחקנים שלו. ויש לו אחלה של שחקנים. השני והחשוב יותר? יורוליג. כלומר לקחת את היורוקאפ. ולא שאין מתחרות, אבל זה הרף. נעקוב בעניין.     אני לא יודע אם מאמנים זה חשוב. אני בטוח שמאמנים זה לא עד כדי כך חשוב. אני כבר לא יכול לחכות לראות מה יקרה עם השלישיה הזאת בעונת המשחקים 25/26.   זה ברמת מכת הפתיחה. עכשיו, כי זה טור ראשון, נעבור להצגה.   והלהקה בכל הופעה שמכבדת את עצמה, עם כל סולן רנדומלי, יש את הקטע שבו הוא מציג את חברי הלהקה. וכל חבר שמוצג מקבל זרקור ונותן בסולו מוגזם. אני מת על הקטע הזה. הדיסקו הוא קבוצה, כלומר להקה. אני אמנם לא הסולן, אבל הפעם אהיה זה שאציג בפניכם את החברים.   מימיני ולצידי, עם שם שיכול להתאים רק לאנשים שיושבים חבוקים על גבעה למשמע אקורדיון שנותן ממיטב להיטי להקות צבאיות, האיש שיכתוב לכם מבפנים ומקרוב את כל מה שאתם צריכים לדעת לגבי אירועי הכדורסל שהכי הכי מעניינים אתכם, האיש שאין קונצנזוס גדול יותר ממנו בענף שאנחנו אוהבים, ובצדק, חבר שלי אהרל'ה ויסברג.     בסדר בסדר. אתה בוזוקי אתה. שמענו עליך.   משמאלי, איש שהוא מופת לשמחת חיים וחיוביות. ואחרי שצחקנו, פרשן הכדורסל הכי טוב שאני מכיר. האיש שמתעורר באמצע הלילה בבעתה כי הוא לא מוצא כרגע רפרנס מדויק לתרגיל שראה פעם את הנוער של אסטודיאנטס מריצה במשחק אימון בטורניר בבריסל. הירש ואני מכירים מאז ששיחקנו ביחד בנבחרת הבסיס אשר כונה בזמנו "חסה" ומאז עסוקים בלבלבל האחד לשני במוח על זוטות שאין חשובות מהן. למשל, מהו השם המקורי של הדנילוביץ' קאט. אודי, תן בסולו. משהו קצבי תן. משהו של כיף.     השלישיה הזאת, כלומר אהרל'ה, הירש ואני (ולא רק אנחנו) נספק לכם כאן ניתוח מיקרוסקופי ורחב על המשחקים שהכי חשובים לכם. נדבר יורוליג. נדבר יורוקאפ. נדבר משחקים מרכזיים. ניכנס לרזולוציות של סטטיסטיקות מתקדמות, תרגילים, הגנות, התקפות וכל הכיף הזה, אבל נזכור תמיד גם את הסיפור הגדול. את הפרופורציות. נעטוף לכם את חוויית המשחק כמו שאתם מכירים, אבל יותר. בנחת. בצרחות. במה שצריך.    אנחנו מלווים אתכם, בפלטפורמות שונות, מזה שנים (בסדר, מזה עשורים). במסגרת הדיסקו החלטנו לגוון לכם את הניתוח והשיח עם כמה קולות חדשים. לכן גייסנו, חיש חש, שניים כאלו.   המקום המעניין ביותר העונה לצרכן הכדורסל המקומי, אולי, נמצא דווקא ביבשת החדשה. אלו לא רק בן שרף ודני וולף שמצטרפים לדני אבדיה בליגה של הגדולים. המכללות האמריקאיות משופעות ביבול הכי מרגש שהמדינה הספרטנית שלנו יודעת לייצא. אנחנו רוצים ללוות מקרוב את עומר מאייר, את גל רביב, את איתן בורג, את שון אבייב, את רון ציפר וכו וגו ודו. לשם כך הלכנו עמוק לשורות צבא הגנה לישראל וגייסנו משם את טובי פרקליטו. קבלו בבקשה בקריאות קצובות את הכוכב, הרקדן ותואם הסטטיק רואי נחום. שלא יכתוב ולו מילה אחת על חולוניה אהובתו. שכן יכתוב בשוטף על הזווית הישראלית שלנו בארצות הברית של אמריקה. היידה, רואי, תן איזה מוב.     הלאה. מאחוריי, דופק חזק חזק על התופים ומקנח בדרבוקה מזדמנת, שחקן עבר ומבין בהווה. על פי דף הוויקיפדיה שלו, החליף אלעד הופמן 12 תחנות ב – 15 שנה. ריספקט. ותמיד, גם בליגת העל וגם כקבלן עליות, התבלט כאחד שיודע כדורסל. הופמן הגדול עולה על הבמה של הגדולים כדי לספק נקודת מבט טריה, עם פרספקטיבה של אחד שהיה שם. עם פאסון של אחד שיודע מבפנים מה עובד ממש לא. של אחד שתמיד תמיד זוכר מה באמת חשוב בחיים.     על הפסנתר, כשהוא אוחז בפוזה של מטפל על ספה. כי זה מה שהוא אשכרה עושה באזרחות. הוא כותב NBA יותר זמן מאשר שקופר פלאג משחק על מגרש כלשהו. יותר חכם מתרגילי האווט של ברד סטיבנס, ההוא שפעם אימן כדורסל. יותר מהורהר מסשן עישונים לילי של קיירי ודוראנט. יותר תאורטיקן משילוב של ז'אן ז'אק רוסו וז'אן ז'אק קונססאו (הצחקתי את עצמי ממש). קבלו במחיאות כפיים מנומסות את אסף רביץ. הלו, רביץ, תן איזו מדולוציה.     על הבס, כי הוא איש מגניב. כל בית צריך אורח, וירון ארבל יהיה האורח החוזר אצלנו. הוא נמצא בפריפריית ה NBA מ 2007. הוא שימש בתפקידים שונים ומשונים, כולל ראש מערך הסקאוטינג הבינלאומי של פאקינג גולדן סטייט ווריורס. אין טורניר נידח בקולחוז מופרך שבו ואליו לא כיתת רגליו. הוא מבין ומכיר כדורסל ברמה אחרת לגמרי. ברמה של, ובכן, ירון ארבל. שייתן עכשיו בבייס ליין כאילו הוא פלי מהפפרס.       ואני.   רק התחלנו כאן. דברים גדולים בדרך. יהיה כל כך כל כך כיף.